דנה בפרשה

בימים אלו, כשהקורונה מככבת אנו מקבלים כבר בפרשה הקודמת, כי תשא, כלי להתמודדות עם המשבר המתקשר להנחיות הברורות שניתנו לעם ישראל בבניית המשכן- "(ו) …וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה…" (שמות לא').
שואל הרב הלל מרצבך-
"למה במשכן חיפשו את הלב? בפרשתנו מוזכר 14 פעמים המילה "לב". לצורך בניית המשכן חיפש ה' אנשים מיוחדים (שמות לה, י): "וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'". מה זה חכם לב? זה שהוא מרגיש שהוא יודע מה לעשות זה מספיק? האם היית נותן לרופא לעשות לך ניתוח בלב, אם הוא רק מרגיש שהוא יצליח? לכאורה, היה מתאים יותר שרק אומנים מקצוענים שידועים לטוות, שיש לו תואר ראשון בתחום, יבוא לטוות במשכן! לא כל חכם לב!
בשביל עניינים טכניים צריך אנשי מקצוע. לא למדנים ולא צדיקים! אז למה במשכן זה היה אחרת?
מסתבר שאת המשכן בנו אחרת- אמנם זה נכון שכדי לבנות צריך אנשי מקצוע, ואיננו מזלזלים באנשי מקצוע. אך לצורך בניית המשכן זה לא מספיק! כדי לבנות את המשכן, מרכז הקדושה של העולם, לא מספיקה החכמה חייבים: "חכמת לב"… רוב התובנות השכליות שלנו בחיינו נשארות בעולם הידיעה. עיקר העבודה שלנו זה להפנים את הידיעות שלנו אל הלב… לחיות אותם… הידיעה לא יורדת אל הלב, אנחנו לא חיים את המסר הזה מספיק! יש לנו פעמים רבות ניתוק בין השכל ללב. בין התובנה ליישום שלה בחיים. והעבודה היא לחבר את בין השכל ללב!… גדולי ישראל לא היו גדולים מתוך ידיעתם הרבה, אלא בכך שהיו חכמי לב. הפנימו את המסרים של התורה אל ליבם… חשוב להרגיש שהשכל גם פועל נכון "חכמת לב". "
שכל ללא רגש יכול להוות סכנה אנושית. לפעמים בשם התורה ויראת השמים מתנהגים באופן לא מוסרי, הרב קוק בספרו אורות הקודש (ח"ג מוסר ויראת אלוקים, פסקה יא) כותב על כך:
"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולד ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה". יראת שמים שמנוגדת להרגשה הטבעית של האדם היא פסולה ומסוכנת. אנו זקוקים לשכל ולב שמתקדמים יחדיו כל הזמן."
מוסיף הרב הלל, "התורה אומרת לנו, אינני מחפשת גאונים, אינני מחפשת רק רגשניים. אלא אנשים היודעים לחבר בין השכל ללב… כשאדם חי מתוך חיבור בין השכל ללב, כך הוא מגיב באופן טבעי."
בדרך כלל בשפת הדימויים, מצורף הלב אל הרגש. החכמה מצורפת בשפה הדימויים אל הראש, הראש והלב אף מופיעים כניגודים. מה פשר 'חכמת הלב'? עונה ד"ר משה מאיר – "חומרי הגלם להקמת המשכן היו התרומות. כל איש ואישה הביאו את אשר נדבם ליבם. שוו לעצמכם את ערימות הבדים והתכשיטים, מכל הבליל הזה היה צריך להקים משכן. מעבר ליכולות האמנותיות, צריך היה כאן יכולת של אינטגרציה, של הפיכת מכלול רב גוני וסוגי לאחדות אמנותית תוך כדי נתינת מקום לכל מתנה ומתנה. לפעמים צריך היה להפעיל שיקולים מורכבים, למשל – האם לזרוק לפח תרומה חסרת ערך או להתעקש למצוא לה מקום במשכן או בכליו כדי לא לפגוע בתורם או בתורמת. לזאת יקרא – 'חכמת הלב'.
החיים דורשים מאיתנו כל מיני מיומנויות, כישורים מקצועיים המתפתחים עם למידה וניסיון ארוכי שנים. אבל בלי חכמת הלב, חכמת הצירוף של אדם לאדם, המשכן לא יעמוד, הוא יקרוס ויתמוטט. רק חכמת הלב תבטיח את האיזון הנכון בין האיכות המרבית ובין החיבור האנושי של המוצר אל הלבבות."
שנמצא בנו את האמונה העמוקה ביכולת ובמסוגלות העצמית שלנו לעבור בהצלחה גם את משבר הקורונה, ושנצליח למצוא את האיזון שבין השכל לרגש. אמכי"ר
שבת מבורכת🏡

בשבוע שעבר, בפרשת "כי תשא" סיימנו בתיקון חטא העגל; משה יורד כשהלוחות השניים שהכין ארבעים יום ולילה בידו, ועור פניו קורן, עד כדי כך שבני ישראל חוששים לגשת אליו. פניו הקורנות של משה ממשיכות ללוות אותנו גם השבוע לפרשת ויקהל-פקודי, ולאורן מתחילה פרשת בניית המשכן שפותחת במילה 'ויקהל' -"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פרשת ויקהל מביאה עמה רגע מיוחד בו בני ישראל מתחילים את תהליך הפיכתם מקהל של אינדיבידואלים לקהילה שהינה ישות אחת.
בעת שכזו כשאלפי ישראלים נמצאים בבידוד ביתי, ובכלל עם המלצה כוללת לסגר ביתי, ובנוסף מוקד מד"א שמקבל מדי יום אלפי פניות, של אזרחים הדורשים פראמדיק שיגיע לבדיקת נוכחות הנגיף, אנו מצויים במציאות מורכבת ומאתגרת, ועם כל חוסר ההבנה והאי וודאות, כולנו מחפשים נתיבי שפיות וממלאי מצברים כדי להפוך את הלימונים ללימונדה ככל שניתן.
אומנם יש הוראות ברורות ממשרד הבריאות ומהממשל לשמור על מרחק אחד מרעהו, מרחק פיסי, יחד עם זאת, דווקא הקושי הזה שהוציא אותנו לסוג של חופשה כפויה, סוג של פסק זמן מכל מה שאנחנו מכירים ושלא חשבנו שהוא אפשרי, קיבלנו בעצם תזכורת לאומית ובינלאומית לכך שאנו לא רק אינדיווידואלים אלא קהילה שנבחנת עתה בביטויי הערבות ההדדית שלה למרות ואף על פי האתגרים שהמציאות מציבה לנו.

לאחרונה שיתפה ר', מהיישוב ענב, שנדבקה מבעלה בקורונה, וחשפה בפייסבוק את האיומים על חייהם –
"במהלך 48 השעות האחרונות אני סופגת טלפונים אנונימיים, איומים על חיי וטענות קשות מצד אנשים שאני לא מכירה , ופה ממתקן הבידוד בבית החולים ובשארית כוחותיי אחרי התופת שאנחנו עוברים, אני מבקשת להעביר פה מסר אחד חד וברור לעם ישראל: לא הקורונה תהרוג אותנו. כי אם הלשון הרע.
תנו לי לספר לכם מי זה בעלי. בעלי נהג אמבולנס מזה 10 שנים. כל כולו נתינה ללא הבדלי גזע דת מין. מאז ומעולם פעל למען בריאות הציבור והנחיות משרד הבריאות הינם נר לרגלנו בבית.
עכשיו תראו, אין לי ציפייה מהעיתונות שלא תעשה שימוש באיזה כותרת צהובה מפוצצת כזו שתזכה אותי במטר ברכות מטוקבקיסטים… באמת שלא. אבל כן יש לי ציפייה מכם. עם ישראל. שיפעיל דקה שיקול דעת. שינשום רגע בתוך כל הפניקה חסרת הפרופורציה הזו שנכנסנו אליה מבלי שנבחין בין רע לטוב. מבלי שנלמד זכות.
עם ישראל יקר ואהוב שלי, האם עולה בדעתכם כי אדם שאובחן חולה קורונה ידביק במכוון אנשים?? עזבו אנשים- את דמו ובשרו – משפחתו הקרובה? מה קורה לנו? האם ירדנו מהפסים לגמרי? האם ההיסטריה הופכת אותנו כבר למטומטמים לגמרי?
אז הי כולם, אני אומרת לכם בגאווה: אני אישתו של האיש שיתכן והוביל חולה קורונה ללא כל מיגון כי זה המחיר שהוא משלם מזה שנים, כדי להגן ולשמור על עם ישראל. והיום, הוא ומשפחתו משלמים מחיר כפול בגלל השליחות שבחר.
ואנחנו עדיין שלמים על המחיר הזה, כי ביום שבעלי בחר בשליחות הזו ידענו כי זו השליחות של כולנו. למען עם ישראל. והעיקר, והעיקר. לא לפחד כלל. והאמת והשלום אהבו…"

פרשת ויקהל פקודי היא פרשת ´צו פיוס´ אנו רואים כיצד לאחר המשבר הנורא של חטא העגל הקב"ה משלים עם עם ישראל ובונה את ביתו בקרבם, כך מסביר הרב יובל שרלו, עלינו לפעול ולחפש קשרים שהתנתקו בעקבות משברים, ולגלות בנו את היכולת לחבר ולפייס. במציאות הנוכחית של מתח עצום, תסכול ואי וודאות שכולנו חווים אומרת לנו הפרשה השבוע יש לנו הזדמנות להתפנות ולבנות את המשכן, את ביתנו. כלומר, גם אחרי שבר נורא וגדול, ואחרי כל אותם חילופי דברים קשים בין משה לה' מבהירה לנו הפרשה כי ניתן להתפייס ולזכות בעולם טוב יותר. זהו צו פיוס, ההשלמה מחדש להשראת השלום והאהבה.

הפרשה נותנת לנו מבט מאוד מיוחד ומעורר תקווה שמבהיר לנו כי ההבדל בין קהל לקהילה הינו דק ועדין – בקהל ישנם אנשים העומדים יחד ומקשבים אבל הם עדיין ישויות אינדיבידואליות. לעומת זאת, קהילה כבר הופכת לגוף עצמאי, לכוח מניע בפניי עצמו, לישות אחת. זה נכון כזוג, כיחידה משפחתית, כקהילה, כעם ובכלל. מי ייתן ונצליח לעבור את המשבר הנוכחי מתוך ערבות הדדית, וביטוי היכולת לפייס ולחבר עם כל האתגרים הנלווים בימים אלו. אמכי"ר.

הרבה בריאות ושבת שלום🥰

השבוע חגגנו את פורים וקראנו את מגילת אסתר. תקופת הסתר פנים, ללא נביאים או גילויים ישירים של ה' וכך זה בעצם גם בימינו.

מסביר הרב אמנון דוקוב-
"…רק 40 יום חלפו מאז אמר הקול "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" וכבר הכול כאילו נשכח. נראה אם כך שמעשה העגל בא ללמד אותנו משהו חשוב על החיסרון הגדול של ההתגלות – בסופו של דבר היא באה לאדם מן החוץ. בעוצמה שלה היא אמנם משאירה אותו ללא מילים, והוא לא יכול לסרב לה, אבל היא לא צמחה מתוכו.
בסופו של יום ההתגלות תחלוף, ואז הכוחות הפנימיים של האדם יתעוררו מחדש ויתחילו להתקומם ולדרוש ממנו לחזור אל הרגליו הישנים. ככל שיעבור הזמן הזיכרון הטרי של ההתגלות ילך ויתעמעם, ילך ויתארגן מחדש על ידי הזיכרון הפעיל, יקבל פרשנויות חדשות, שמבקשות ליישב אותו עם תמונת העולם הרגילה והמקובלת.
חטא העגל מלמד מדוע אין טעם להפוך את ההתגלות לאירוע חוזר. התגלות יכולה להיות אירוע מכונן, בסיס להתחיל ממנו. אבל אחר כך חייב לבוא תהליך ארוך של צמיחה שבו האדם יעבור שינוי פנימי ויגלה את הא-לוהי מתוך עצמו."
המסר די ברור, 'ההסתר פנים' בניגוד ל'התגלות' הוא בעצם המרחב שמאפשר לנו את הבחירה, ההשתדלות, ההתפתחות והצמיחה שלנו.

למעשה, השינוי הפנימי נובע מתוך חדרי המשכן, הקודש, וקודש הקודשים, שהם חדרי הלב הכי פנימיים שלנו, אומרת מרלין וניג, סופרת ומשוררת, "הקודש הוא פנייה ישירה שלנו אל ה' באמצעות הפעולות שלנו… היכולת שלנו לעבד תהליכים ולהניע אותם הלאה טמונה בתחושת השייכות, בהיותנו חלק, ובמחויבות שלנו לכל אלו". במילים אחרות, הטמעת העבודה הפנימית שלנו כרוכה גם בתחושת השייכות שלנו לכלל, וכן, זה כולל אהבת חינם.

בנוסף לעבודה הפנימית, בפרשה השבוע קוראים לנו לברר את האיזונים בחיינו, שאלת היחס בין הרוח לחומר, האם לנו יש פסלים או תמונות בחיינו או כל עבודה זרה אחרת (המחשב, הטלויזיה, הטלפון, הכסף וכו')?
החומרים- זהב, אבן, כסף, נחושת וכו' שנאספו להכנת כלי המשכן וגם להכנת עגל הזהב, יכולים לעלות מעלה למקום רוחני גבוה ולקדש את אותם חומרים, כמו כלי המשכן, מה שנקרא "קידוש החומר", או פשוט להשאיר אותם מטה, גשמיים, בצורה של עגל ללא כל רוחניות. תכלס, לעולם, החומר כשלעצמו אין לו משמעות אלא אם הוא משרת ערכים רוחניים.

שנזכה לקדש את החומר בחיינו, ולגלות את האלוקות שבתוכנו. אמכי"ר.

שבת בריאה ומבורכת💞

פורים- מה מגלה המגילה?

"משרד הבריאות פרסם את ההנחיות המלאות עבור מאות אלפי הישראלים ששבו מחו"ל בשבועיים האחרונים. מחלת הקורונה הגיעה בחודש האחרון לישראל, והשבוע הוחלט על שליחת כל הישראלים שחוזרים למדינה לבידוד ביתי במשך 14 ימים… " כך פורסם השבוע במעריב.
נגיף הקורונה הגיע בתחילת מרץ כבר למעל 100 מדינות ועורר בהלה עולמית  .מוסיף הגלובס- "וירוס הקורונה פגש את הכלכלה העולמית ואת השווקים במצב טוב, מהטובים אי פעם… תחושת עושר ותיאבון צרכני מוגבר…" כעת, התגובה לקורונה גם עלולה ליצור משבר כלכלי עד מיתון עולמי.
זהו מצב שמעורר שאלות כמו- איך ניתן לצמצם את היקף המחלה? איך מתמודדים ומהם סימני המחלה? האם עובדים יפוצו על היעדרות מעבודה? וכיצד יש לנהוג במקרה של בידוד בית? ועוד ועוד.

לרבים מאתנו קרה וקורה שאנחנו מתכננים תכניות, והכל נראה ברור ולעיתים אף מרגש, ואז מגיעים כל אותם אירועים לא צפויים המגלגלים אותנו לכל מיני מקומות הכי לא מתוכננים; מן רגע כזה בחיים שצפה השאלה איפה אני נמצא, ואיך מתקדמים מפה? במגילה מסופר לנו כיצד מלכת אסתר חווה חוויה זו ובעוצמות, איך היא, יהודייה יתומה, התגלגלה לארמון המלך הנוכרי, אחשוורוש? וכיצד גורל עם ישראל לפתע בידיה?
בלבול עצום, והרצון שלנו להבין, לקבל הסבר, למצוא הגיון בשיגעון, והצורך המיידי להשתלט על המצב. סיפור מגילת אסתר התרחש לאחר חורבן בית ראשון, כשעם ישראל כבר לא זכה יותר לראות נסים, ועידן הנביאים גם כן כמעט ונעלם. הייתה זו תקופה של הסתר פנים. ותכלס כל אחד מאירועי המגילה נראה כטבעי בפני עצמו ונדמה שתוכנן בידי אדם-
1.)  המלך השתכר והחליט לקרוא לאשתו שתופיע בפני אורחיו – לגיטימי.
2.) המלכה אשתו, ושתי, מסרבת להופיע לפניו, והוא כעצת חכמיו מענישה ומחליפה במלכה חדשה, אסתר המלכה – בהחלט יכול לקרות.
3.) המן מנסה להרוג את מרדכי תוך השגת רשותו של המלך – אפשרי.
4.)  המלך סובל מנדודי שינה ונזכר בטובה ישנה שהוא חייב למרדכי – בהחלט יתכן.
העניין הוא שכל האירועים הללו מתרחשים בסמיכות זה לזה, חיבורם הוא "צירוף מקרים" ענק, ויחד הם יוצרים נס. כוח נסתר שמתגלה ברגע אחד. זוהי תקופה של "הסתר פנים", ובכל זאת יש יותר מדי "צירופי מקרים" שמתחברים זה לזה בפשטות רבה מדי. כשאנו נמצאים בעיצומו של מצב קשה, אנו רואים רק אפלה וחשים בלבול. לכן, המסר הייחודי של פורים הוא להבין שיש התערבות חיצונית, חזקה, כמו גם בחיינו ביומיומיים.

המילה "עולם" מלשון "העלם", "נעלם", מוסתר, חבוי. שמו של ה' אינו מופיע במגילה, אך לאחר שהכל כבר נאמר, נוכחותו מורגשת בכל מקום. בימים אלו, הוראות הבידוד הקפדניות, והדרישה לנתק מגע עם הסביבה הקרובה והרחוקה קוראים לכולנו להיות זהירים, ולקחת פסק זמן משמעותי מהשגרה העמוסה של כולנו. קוראים לנו להתפנות לבידוד, או לחילופין לעודד ולתמוך באלו שנאלצים להיות בבידוד, וזאת בצל אפשרות של חרדה וחשש מפני הנגיף המדבק. במילים אחרות, יש אומנם חיוב לבידוד אבל בפירוש קריאה בו זמנית למצוא את הדרך להתחבר ולחבר למרות ואף על פי האתגרים.

הדרך הטובה ביותר לצאת משגרת הלחץ היא התחדשות עצמית. כמה מאתנו מכניסים ללוז היומי שלנו מנוחה, התבודדות ורוגע, זמן משפחה, עיסוק בתחביבים וכו'. התבודדות חיצונית ופנימית מאפשרת לנו לנתח ולשפר את מעשינו, להבין מדוע אנו עושים את מה שאנו עושים דווקא כך ולא אחרת. התבוננות פנימית מאפשרת לנו להיות מודעים יותר להשלכות של הבחירות שלנו ולדייק אותם בהתאם. פינוי הזמן להתבוננות מאפשר לאלו שבבידוד ולסביבתם הדואגת לצורכיהם ללמוד מהחיים וליישם את מה שהרב נריה זצ"ל נהג לומר-
"אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם במקום להוסיף חיים לשנים שלהם."

החוסר וודאות ובטח תחושת חוסר השליטה נוטים להציף אותנו בכעס ובתסכול. וכן, כנראה שאף פעם לא נדע או נבין באמת כיצד זה מצטרף לכל חלקי הפאזל של חיינו. האמונה, שהיא מעל הטבע, היא שנכנסת לחיינו בדיוק במקום שבו נגמרים ההסברים, היא זו שיכולה לתת לנו את הכוחות הנדרשים להמשיך הלאה ובכל העוצמה שבנו.
האמונה בהשגחה, והמעשים הטובים שלנו, כל מעשה טוב בין אדם לחברו- מילה טובה, מתן תשומת לב, עצם ראיית והרגשת האחר, יכולים לחזק אותנו כי בזכותם אנו יוצרים עולם טוב יותר. דווקא למרות ההתבודדות אנו מתאחדים ברצון המשותף למגר את הנגיף, ולסייע אחד לשנייה-
"(כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר; וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם." (מגילת אסתר, פרק ט)

חג פורים שמח, בריא ובשורות טובות❤🎭

כשאנו בביתנו ובפרט במרחב הציבורי, אנו חייבים לשים לב ביתר שאת לאופן ההתנהלות הכוללת שלנו. גם אם היינו רוצים לחשוב שההצלחה שלנו תלויה אך ורק ביכולות ובהשקעה ואין למראה חשיבות, זה לא המצב, לפחות לא על פי מחקרים רבים שנעשו.
בפרשה השבוע מתוארים כל פרטי הלבוש המיוחדים של הכוהנים, לאהרון הכהן הגדול יש לבוש אפוד ועליו החושן, על החושן יש אבנים, ועליהן שמות שנים-עשר שבטי ישראל, מעיל אפוד, כותונת תשבץ, מצנפת, ועליה ציץ זהב. בנוסף, מתוארים גם בגדי בניו של אהרון שילבשו כותנות, אבנטים ומגבעות. מה עניין הפירוט והעיסוק בלבוש?
ישנם מחקרים רבים שמראים שלהתלבש בהתאם לתפקיד אותו אנחנו רוצים זה חלק משמעותי בלהשיג אותו. אחת המסקנות ממחקרים אלו היא- שאם אנחנו למשל לא נראים כמו מנהיגים אז סיכוי קלוש, אם בכלל, שיתנו לנו להנהיג. וזה הופך את ההופעה למשהו שצריך לתת עליו את הדעת.
המראה שלנו מסתבר הוא מסנן שדרכו אנחנו נמדדים על היכולות, המסוגלות וכישורי התקשורת שלנו. ולכן, עובדים למשל עם ביצועים מצוינים לא יקבלו קידום, אם הם לא נראים כמסוגלים לעשות את התפקיד במדרגה הבאה.
איך שאנחנו מופיעים מעביר מסר לעולם לא פחות מהדברים שעשינו. בשביל לעבור מסך כמקצועיים, מנהיגים, מובילים, רציניים, יצירתיים או כל תדמית אחרת נראה שצריך גם להראות את זה. הלבוש כמו ההתנהגות שלנו מעביר מסר גם כשאנו לא מודעים לפשרו.
מחקרים מצאו כי האמרה שהבגד עושה את האדם לא הגיעה במקרה. כשאנו מתלבשים בצורה רשמית אנו נוטים להסתכל על העולם בצורה אחרת. תנסו פעם לעבוד מהבית עם הפיג'מה או עם בגדים רשמיים, החוויה שונה בתכלית.
הכוונה בלבוש הינה ממש לפרטי לפרטים, אורך החצאית, אורך המכנסיים, חולצה רק עם גופיה מתחתיה ואיזה סוג גופיה, כמות התכשיטים, האיפור ועוד. במשרדים רבים קיים קוד לבוש קפדני של חולצה מכופתרת או חצאית עיפרון עם עקבים, אך עדיין במרבית המקרים בארץ מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו נחשבים לתלבושת מספקת בהחלט. מחקר חדש שנערך על ידי חוקרים באוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת נורתרידג' בקליפורניה מצא יתרון לאלה שבוחרים את הבגדים שלהם בקפידה בבוקר. המחקר מצא כי זה משנה את האופן שבו אנשים חושבים ועוזר להם להתמקד בתמונה הגדולה. אחד ממחברי המחקר, מיכאל סלפיאן, מבית הספר לעסקים של אוניברסיטת קולומביה ציין "כי בגדים רשמיים גרמו לאנשים להרגיש יותר חזקים, מה שהוביל לסיכוי גבוה יותר לאמץ חשיבה מופשטת ברמה גבוהה יותר." הוא גם הוסיף שבגדים רשמיים עשויים לשפר את מצב הרוח של הלובש אותם, כל עוד נוח להם בהם, והם חושבים שהם נראים טוב.
למרות שמחנכים אותנו מילדות לא לשפוט ספר על פי הכריכה שלו, במילים אחרות, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו", המציאות מלמדת שרוב האנשים מתקשים ליישם ברגע האמת ונוטים לשיפוט מהיר על פי מראה חיצוני.
הרב יצחק סבתו מסביר- "לאורך כל הדורות על ציר ההיסטוריה, יש לעולם הלבוש חלק משמעותי בחיי האדם ובסדר יומו. עושר הלבושים, סגנונם, צורתם וגודלם, מגוונים ביותר ומתחדשים תדיר. לכל תרבות ולכל תקופה יש לבושים משלה. דרך הלבושים אפשר להתבונן בפני התקופה ולחוש את הלכי הרוח המנשבים בקרבה. ראשית נושא הלבוש נעוץ באדם הראשון: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילּבִשם" (בראשית ג, כא), וסופו בא לידי ביטוי בכל אחד מאתנו, הבוחר יום יום את הבגדים שאיתם הוא הולך, אותם הוא קונה ובאמצעותם מבטא את זהותו והשתייכותו החברתית… יש משהו פרדוקסאלי בלבוש: מצד אחד הוא מכסה, מסתיר, מצפין את התוכן, ומהצד השני הוא זה שמגלה את התוכן בדרך הנכונה. הלבוש, כמו הגוף לנשמה שהוא כלבוש לה, שדרכו היא באה לידי ביטוי."
תכלס, בכל פעם שאנחנו פוגשים אדם חדש, אנו מגבשים דעה לגביו ע"פ התרשמותנו. האם הוא יהיה חבר טוב? האם הוא מתאים כשותף? האם הוא אדם טוב ומוסרי? משתנים רבים משפיעים עלינו בגיבוש ההתרשמות, יחד עם זאת, אחד השיקולים המשמעותיים הוא המראה החיצוני.
ברוב המקרים אנו אפילו לא מודעים לכך שאנו עושים את זה. ולכן ע"פ רוב נופתע למשל אם אדם שנראה מוזנח יתברר כמנהל בחברה מאוד מצליחה, או אם נראה הומלס ברחוב, יפתיע אותנו אם הוא ידבר אתנו ברהיטות ובשפה גבוהה. לכן, הלבוש בעצם מאפשר לנו להרחיב את התודעה שלנו לחשיבות כוחו של הלבוש, ולהבנה שבסוף היום אנחנו אלו שבוחרים איך לשלב את הלבוש עם מה שיש לנו להגיד, עם היכולות, ועם הביצועים, עם מה שחשוב באמת.
כך גם בגדי הכוהנים בפרשה השבוע, הבגדים הינם תזכורת בכל אחד מפרטי לבושם לשליחותם ולתפקידם בקודש. חז"ל אפילו פירטו כנגד מה כל אחד מהבגדים. בנוסף, מלבושם הינו ביטוי למתן כבוד למשכן, כליו ולעבודתם בקודש.
ממשיך הרב יצחק סבתו ומבהיר- " בלבושים, עם כל גדלותם, יש סכנה. סכנה להשתעבד אליהם, סכנה לחשוב שהם הקובעים את התוכן ואינם משרתים אותו… מעמדו של אדם, המשרה שהוא נושא, התפקיד שהוא ממלא, הוא כמו לבוש שדרכו האדם מתבטא ופועל בעולם, זה כבודו… בהנהגת הלבוש יש מימד קדוש של הופעה פנימית, וכך הדרך האמיתית לגלות ולבטא דברים פנימיים ותכנים עמוקים ויקרים. תכונה זו של צניעות מזכה במלכות. האצילות הפנימית מולכת. מאידך גיסא, הנפילה היא כאשר משתעבדים להופעה והופכים אותה למרכז במקום שתהיה מכוונת לבטא את התוכן הפנימי שאותו צריכה היא לבטא ולשרת… פורים הוא חג של לבושים ותחפושות, הנס בא בלבוש, במגילת אסתר הנס מסתתר, קו אסתר מולך במהלך פורים, אין שם ה' במגילה. אך פנימיות פורים היא שהנס הגדול מתגלה במשתה היין, "חייב איניש לבסומי" ואז התוכן הפנימי מתגלה…"
מי יתן ונצליח לשלב את האיכויות, תוכן, עומק, ואת האופן בו אנחנו מופיעים כדי להעביר את המסר האמיתי שלנו לעולם. אמכי"ר.
שבת שלום וחג פורים שמח ובריא🤹🏼‍♂🎭

הפרשה פותחת-
"(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:… תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. (ג) וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:…" (שמות כה')
הפסוקים הללו מעוררים את השאלה- תרומה לוקחים או נותנים? היינו מצפים שיגיד לישראל "ויתנו לי תרומה"!
הרי לקחת זו התאווה למלא את עצמי, לכאורה ההיפך הגמור לנתינה. כל אדם הוא מרכז העולם והוא יעדיף שלא להתחייב לתת, ולוותר למען האחר, אבל התורה אומרת 'לתת' זו הלקיחה. אנו נפגשים עם פרשנות זו כבר בספר בראשית עם אברהם אבינו שמארח את 3 המלאכים לאחר טקס ברית המילה, בראשית פרק יח':
"(ד) יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם;…(ה) וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם…" "שפתי דעת [לבעל הכלי יקר] וירא: למה אמר 'ואקחה פת לחם' ולא 'ואתנה'?
בית הלוי ריש תרומה: דקדק הכתוב לומר 'ויקחו לי', דעיקר מה שיש לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה."
ה' מבקש מעם ישראל לבנות לו מקום של התכנסות שהוא המשכן. לשם כך אומר ה' למשה לגייס תרומות מעם ישראל המתגלה בגדלותו בנתינתו למען בניית המשכן. מסביר הרב שניאור אשכנזי שמשימת החודש, חודש אדר, היא מתנות לאביונים, והפרשה מסבירה לנו שכשאנו נותנים אנחנו בעצם לוקחים יותר ממה שנתנו. כי במקביל לנתינה שלנו אנו למעשה לוקחים זכות, ברכה ואושר, שהרי מעשה טוב תמיד נשאר קניינו הנצחי של האדם.
בסופו של דבר, מה אנשים באמת רוצים ומחפשים? כסף, כוח, שליטה…??? מה באמת מקנה לנו אושר? מסתבר שלהשפיע! הנתינה היא ההזדמנות לחוות שמישהו צריך וזקוק לנו, ולכן יש בנתינה לקיחה היוצרת סיפוק פנימי שממלא את האדם. הרמב"ם אומר כי המתנות לאביונים בפורים זו המצווה הכי חשובה כי היא השמחה הגדולה ביותר. מוסיף הרב אשכנזי, הנתינה היא הלקיחה של טעם החיים, היכולת להשפיע וליצור את ההבדל, והמפתח לקשר ולחיבור. נתינה בחינם בלי לבקש חזרה היא שפותחת ומקרבת לבבות. זוהי תזכורת חשובה שהיופי והייחודיות שלנו כבני אנוש היא היכולת להרגיש את החסר של הזולת, ובמקביל לוותר על משהו משלנו למענו.
במילים אחרות, נתינה היא חתימה על שותפות שיוצרת מעורבות חברתית ומאפשרת פיתוח ערכים, הרגשת שייכות ואחריות לקהילה שמשולבת ברצון לפעול למענה. דבר היוצר תחושת מסוגלות והעלאת הדימוי העצמי.
הסבר נוסף, אומר הרב אשכנזי, זה שאי אפשר לצוות 'לתת' למשכן כי למשכן יש לתת מרצונו הטוב של האדם; ה' רוצה שיבנו את המשכן ע"י מי שרוצה לתת, בית שנבנה מרצוננו הטוב. בעצם הלקיחה שלנו מעצמנו היא הנתינה שיצרה את הקדושה, החיבור והשותפות של בני ישראל בבניית המשכן, דבר שנעשה מתוכנו, מעצמנו, הוא שמשאיר חותם כי כל עניין הנתינה הוא לגלות את נידבת הלב.
אומר על כך הרב נחמיה רענן-
" …ה"שפת אמת" עונה שעיקר התרומה איננה בנתינה לה', אלא בלקיחה שהאדם לוקח מעצמו: ההפרשה שהאדם מפריש מעצמו עבור המשכן מתוך שמחה היא התכלית של התרומה. על ידי הלקיחה וההפרשה שלוקח האדם מעצמו, הוא מרומם ומקדש את הדבר המופרש והופך אותו לתרומה לה'."
לסיום, רעיון נוסף, המילה 'לקח', בסדר שונה של האותיות משמעותה 'חלק', כלומר, עצם ההשתתפות שלנו בפעילות, במעשה, במילה טובה ופרגון הופכים אותנו להיות חלק מהדבר. ניתן לראות גם חיבור להפטרה (שמופיעה במלכים א' פרק ה, כו – פרק ו, יג) שמפרטת את עשרות אלפי הפועלים, יהודים ולא יהודים, שגוייסו לצורך בניית בית המקדש (לא בנייה של עיר שלמה אלא בניית בית ה'), המעלה תהייה מדוע היה צורך במספר כה עצום של פועלים? חברתי רוני הציעה שיתכן והעניין הוא הרצון לחיבור ולשותפות. השתתפותם של רבים הופכת אותם לחלק מהמשכן שנבנה לעם ישראל בנדודיו במדבר, ולחלק מבית המקדש שנבנה כמקום תפילה לעם ישראל ולנוכרים.
בפרשת תרומה מאירים לנו שהנתינה שלנו היא שהופכת אותנו לחלק ובכך מחברת אותנו. שנזכה לנתינת חינם ולגילוי נדבת הלב. אמכי"ר.
שבת שלום❤🤗

מפרשה של מעמד שיא, מעמד מתן תורה בהר סיני, איש אחד בלב אחד, עם קולות וברקים, אנחנו עוברים לפרשת משפטים שמבטאת שיגרת חיים ארציים בשוטף. שיגרה העוסקת בכל הפרטים הקטנים, ללא הילה ותחושת התרוממות הרוח, אלא סוג של נפילה לאפרוריות היומיום.
מפרשים רבים, ביניהם רש"י, מסבירים כי גם המצוות בפרשה השבוע ניתנו לעם ישראל בהר סיני יחד עם עשרת הדיברות. מסתבר, שרוב חיינו אינם מתרחשים על פסגת ההר, מציאות החיים היא בפשטותה, בפרטים הקטנים והשוטפים איתם אנו מתמודדים בשגרת חיינו. העולם בו אנו חיים הוא עולם העשייה, החומר, יחד עם זאת חיי הרוח דוחפים אותנו לעבודת מידות, תיקון פרטי, לעלות מעלה ולנשום גם אויר של פסגות. נדמה שהמעבר מפרשת יתרו לפרשת משפטים משקף לנו עולם של ערכים, וחזון (הברקים והקולות), ויחד עם זאת הפרשה שולחת אותנו לעסוק במציאות החיים בפועל ע"י מתן קווים מנחים והוראות של מצוות עשה ומצוות אל תעשה. התורה קוראת לנו להבחין ביניהם, ולשלב אותם בחיינו.

כנראה שזו הסיבה שהפרשה פותחת דווקא בדיני עבד עברי. אחרי הכל, דיני עבד עברי הינם תמצית וכותרת המצוות החברתיות. זוהי רגישות חברתית המצריכה מאתנו כוחות נפש עצומים של עבודת מידות. התורה מבקשת מאתנו – לסלוח לגנב, להכניס אותו לביתנו, להעסיק אותו על חשבון ערך הגניבה שלו, ובנוסף, להעניק לו בסיום עבודתו זכויות סוציאליות. לכן, חז"ל אמרו, "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (קידושין כב ע"א). זוהי דרישה שקוראת לנו להתמודד עם רגשות- הנקמנות, כעס והנטייה לנטור שנאה, ובמקביל לפתח מודעות למצוקה של הזולת שפגע בנו. דיני עבד עברי משקפים סוג של סבלנות וסובלנות אישית וציבורית שמביאים לקירוב הלבבות ולא הרחקתם.

פרשת השבוע כאמור מאופיינת בריבוי ציוויים שרובם הגדול עוסק בנושאים משפטיים הנוגעים לבית הדין העברי במצוות שבין אדם לחברו. התורה מעבירה לנו מסר לדורות שמבהיר כי מבחינה מוסרית האדם נמדד יותר במצוות אלו, כיוון שהן מעשיות ודורשות מהאדם פעולות של נתינה ממשית שיש בה הקרבה, וותרנות, רגישות, התעלות ועוד.
בנוסף, התורה מחדדת לנו שהמסלול של חברה מתוקנת בנוי משלבים: תחילה, יחסים בינאישיים תקינים של צדק ומוסר (הן בתחום הממוני והן בתחום הערכי-רגשי) שבין האדם לזולתו בכדי ליצור מערכת משפטית נאותה. ורק בהמשך, מגיע שלב המצוות החברתיות מהפאן הציבורי.
פרשת משפטים קוראת לנו לצמצם את הפערים החברתיים, ולהחזיר את האיזון בין המערכות של משפט וצדקה.

יש רבים שחווים כי הם חיים בעולם מאד משפטי. כל דבר הפך לשאלה משפטית. קשה להתנהל בחיים הציבוריים והעסקיים בלי עורך דין צמוד, ולכן הם מכנים זאת משפטיזציה.
על פי חז"ל, בית המקדש חרב בגלל עודף משפטיזציה. אנו מכירים בחשיבותו של המשפט, אך הוא חייב להכיל בו צדק שיש בו דין וגם צדקה. ערך הצדקה חשוב לא פחות. זוהי גם התכונה המכוננת של עם ישראל. הפרשה שולחת אותנו לבחון מה היחס בין צדקה ומשפט בחיינו? חברה שיודעת לקיים משפט צדק, תדע גם לכונן בה צדקה כי היא כבר מצויה בעומקו של המשפט.

בקיצור, החברה במקרא כמו בימינו מורכבת מיחידים ומקבוצות שונות, המעוניינים לקדם ערכים ואינטרסים שונים. מימוש האינטרסים של אלה גורם לעיתים לפגיעה באינטרסים של הפרטים ושל הקבוצות האחרות. כמו כן, מטבע הדברים העולם הוא דינמי, ואף אחד לא יכול לדעת לכמה זמן הוא מצוי במצב הקיים, אחרי הכל "הגלגל יכול להתהפך" למשל, אדם עשיר עלול לרדת מנכסיו וכו'. לכן, התורה לכאורה, בפרשה מתארת שני קווים מקבילים, קו המשפט, הדין, וקו הצדקה, החסד- שני קווים שבונים חברה מתוקנת, אך למעשה, התורה מבהירה לנו שזהו קו אחד כי אם אנו נוהגים ע"פ משפט צדק הנגזרת שלו כבר תכלול גם צדקה המתוארת בפרשה במצוות שמחייבות את ראיית האחר, ונתינת זכויות גם לצד החלש, הפוגע או הנזקק. במילים אחרות, ביצירת חברה מוסרית, המושתתת על ערכי צדק, כבוד ואכפתיות יש צורך ב-  "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם…" (שמות כא') הכולל מעורבות חברתית של כל אחת ואחד מאתנו, ובמציאת האיזון העדין שבין דין לצדקה בתהליך.

שבת שלום💞

השבוע בפרשת יתרו, אנו מגיעים למעמד מתן תורה. ה' מתגלה לעם ישראל על הר סיני, ויחד עם התגלות זו אנו לומדים על עשרת הדברות. לו היו שואלים אותנו מה הדיבר הכי קשה – באיזה דיבר היינו בוחרים? באלו העוסקים באמונה ב-ה'? אולי, "כבד את אביך ואת אמך", או הדיבר שעוסק בשמירת השבת, ואולי בכלל הדיבר שבין אדם לחברו- 'לא תענה ברעך עד שקר' שאוסר על מתן עדות שקר כנגד אדם אחר?
הדיבר שאני הייתי בוחרת כמאתגר ביותר הוא הדיבר העשירי- 'לא תחמוד'.

"(יג) לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;{ס}לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ." (שמות כ'). בשפה פשוטה: אסור לנו לקנא בבית המדהים של חברנו, בבני הזוג של אחרים, בעבודה המושלמת שלהם, ברכב היוקרתי או בכל דבר אחר של האחר. תכל'ס הדיבר הזה ממש מאתגר, כי עוד לפני שהזכרנו אותו, או הטמענו אותו אנו עלולים כבר במחשבותינו ובהרהורנו לחטוא בו. האם ה' לא הגזים קצת עם הציווי הזה? האם זהו ציווי ריאלי? עוד מפרטים ומוודאים אתנו שההתייחסות היא להכל-"וכל אשר לרעך".
כיצד אפשר היה לצוות מצווה כזו? הרי האדם מסוגל לשלוט על מעשיו, אך אין הוא ממש שולט על הרהורי ליבו. רוב המצוות מתמקדות במה עלינו לעשות או לא לעשות: יש לשמור את השבת, אסור לגנוב, יש לכבד את ההורים, ואסור לעבוד אלילים. אך לא תחמוד היא מצווה שאומרת לנו כיצד להרגיש. האם אנו יכולים לשלוט על הרגשות? כשחבר עובר לבית גדול, חדש ומרווח, באופן טבעי כנראה שתתעורר בנו קנאה מסויימת. איך ניתן לשלוט בזה?

הסבר אחד של פרשני המקרא אומר שהתורה באה ללמד אותנו לקח חשוב לחיים – אם נציץ בקנאה אל ביתו של החבר/השכן, עלינו לזכור שישנם פרטים נוספים, לרוב הם לא יהיו גלויים לעין, ולכן, איננו רואים את התמונה כולה. מסתבר שלרוב כנראה הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר. ולא נדע באמת האם אותו חבר/שכן אכן מאושר, האם יש לו נחת? האם יש מישהו בעולם הזה בכלל שיש לא את הכל?
אבא של חברה אמר לנו פעם שאם כולנו היינו מתבקשים לשים את כל האתגרים שאנו נושאים בחיינו בשקית שקופה, ואז מניחים בשורה על המדרכה, יש להניח שהיינו ממהרים לחטוף חזרה את השקית שלנו. החכמה היא תמיד להסתכל על התמונה כולה כי החיים, אחרי הכל, הם עיסקת חבילה.

אבן עזרא בפירושו למילה "תחמוד" נותן שני פירושים: האחד – ה ש ת ל ט ו ת על חפץ מסוים בכוח, והשני – ח ש ק ורצון כלפי מושא מסוים הנחשב למושך על ידי זה שחומדו. שואל רב משה טרגין – " מהי הגדרתו ההלכתית של איסור לא תחמוד? האם זו מצווה שבלב?"
לדעת אבן עזרא מוטבעות בלב כל אדם תפיסות ברורות של גבולות, וכל אדם יכול לחנך את תודעתו להתמקד במה שהוא יכול וצריך להשיג, ולהסיר מדעתו את מה שאינו יכול או רשאי להשיג…
הרמב"ן אומר כי המקבילה לאיסור "לא תחמוד" היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך". מהקבלה זו ניתן להסיק כי גם המדרש סבור שאיסור לא תחמוד הוא ציווי על הרגש. ייתכן שהתורה דורשת מאתנו לבחון עד כמה מחשבה או רגש מסוימים מושרשים בנו.

'לא לחמוד' זהו כנראה שריר שקיים אצלנו אבל עדיין עלינו לאמן ולהכשיר אותו. מסביר ד"ר צחי לב-רן –
"…אולי צריך להסביר שהציווי לא לחמוד אינו ציווי קונקרטי שניתן לאכוף בעזרת בית הדין או משטרה כלשהי. זהו צו מוסרי, המורה לאדם להסתפק במה שיש לו, ולא לפזול למה שאין לו. סיבת האיסור היא פשוט כדי לחנך את האדם לערכים שבהם התורה מאמינה… עשרת הדיברות, אם כן, אינם עוד קובץ חוקים, אלא מסמך מכונן של הנחיות חינוכיות שאמורות לשמור על עם ישראל לאורך הדורות."

מוסיף הרב אלחנן סמט, "איסור התורה 'לא תחמד' מלמדנו שאדם יכול לפגוע בחברו ולהסיג את גבולו גם בלבו ובמחשבותיו. עצם השתוקקותו ל'כל אשר לרעהו' מהווה 'הסגת גבול רוחנית', שאף שנזקה אינו ניכר לעין (ואף אינו מוּדע לרעהו זה), הוא חמור וקשה אף יותר מהיזק ראייה סתמי. לא ניתן לאמוד אותו במונחים כספיים ולא ניתן לתבוע את החומד את אשר לרעהו בבית דין, אך ניתן לאסור זאת בצו אחרון זה שבעשרת הדיברות. אופיו המופנם של איסור 'לא תחמד' – המגבלה שהוא מטיל על עולם הרגש הפנימי של האדם – מעלה על הדעת טעם אחר: איסור זה נועד לחנך את האדם עצמו ולהביאו לטהרת הנפש – לזיכוכה מתשוקות פסולות המעכירות אותה. לא על הזולת באה המצווה להגן בעיקר, אלא על החומד עצמו, שהרי "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות פ"ד מכ"א)."

שנצליח לשמוח בחלקנו ולהוקיר את הטוב שבחיינו ובחיי חברנו, ושנצליח לפרגן ולתמוך גם בלבנו. אמכי"ר.
שבת שלום❤