דנה בפרשה

היום י"ז בתמוז, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולנסות ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, החסר באהבת חינם למשל. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

מסביר הרב ישראל אלתר, "חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז, נקודת הפתיחה של שלושת השבועות המכונים "ימי בין המיצרים", ימי הפורענות, שבסופם חל צום תשעה באב-

הראשון, צבא רומי פרץ את חומות ירושלים לאחר מצור שנמשך שלוש שנים. הרעב הקשה ששרר בעיר הכריע את תושביה והם לא היו יכולים לעמוד בפני עוצמת החיל שעמד מולם. התלמוד הבבלי מספר לנו סיפור מזעזע: היו שלושה עשירים בירושלים ולהם מאגרי אוכל ועצים שהיו יכולים להחזיק את אנשי העיר למשך עשרים ואחת שנים. אך לאן נעלמו מאגרים אלו? הם נשרפו. חכמי ישראל רצו לסיים את המצור עוד בתחילתו וביקשו לצאת ולעשות שלום עם הרומאים, אך בעיר היו בריונים שסירבו לכך 'נצא ונעשה מלחמה איתם' אמרו. 'אבל אין לנו סיכוי', ענו החכמים. מששמעו זאת הבריונים שרפו את מחסני האוכל במטרה ליצור מצב דחק שיגרום לעם לצאת למלחמה. אבל אנשי העיר לא יצאו, מה שגרם לרעב שהוביל בסופו של דבר לפריצת חומות ירושלים.

הדבר השני שאירע הוא שריפת התורה על ידי אפוסטמוס. בספר התודעה מביא את הדעה שמדובר בנציב רומאי בשם סטפנוס, וכך כותב יוספוס פלאוויוס: "בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחרי השודדים לתפסם, ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש…"

האירוע השלישי היה העמדת צלם בהיכל, הוצב פסל בתוך בית המקדש. על מנת לנסות להמחיש את המשמעות של העניין הבה נדמיין לעצמנו צבא זר שהשתלט על מדינת ישראל ובתוך מליאת הכנסת הציב צלב הקרס גדול לראווה. דמיינו את הזעזוע, שאת הנפש, החלחלה ומאידך גיסא הפחד מפני העתיד הצפוי ליושבי הארץ.

הדבר הרביעי שהתרחש היה שבירת לוחות הברית הראשונים. לאחר מתן תורה, לאחר שאלוהים דיבר עם עם ישראל ונתן להם את עשרת הדברות, עלה משה רבינו להר סיני ושהה שם למשך ארבעים יום. לקראת סוף יום הארבעים, שש שעות לפני שמשה יורד מההר, בנו עם ישראל את עגל הזהב והחלו לעבוד אותו. כאשר משה ירד מן ההר וראה זאת השליך מידיו את לוחות הברית ושבר אותן.

האירוע האחרון היה ביטול קורבן התמיד. בבית המקדש היו שתי קורבנות שהוקרבו יום יום ללא הפסקה, אחד בבוקר ואחד בין הערבים. הרוטינה, השגרה, יכולה להיות אפורה ומשעממת אבל רק באמצעותה אנו יכולים להתקדם ולבנות בניינים גדולים ויציבים. ברגע שנשברה השגרה, ברגע שהעולם המסודר אותו יצרנו לעצמנו מזדעזע, איננו מי שהיינו קודם לכן. ברגע שבטל התמיד, העולם היהודי כבר לא היה אותו הדבר. מושגים שנלקחו כמובנים מאליהם התפוררו ונמוגו והחורבן הפך לממשי.

כשחושבים על זה צום י"ז בתמוז די מוזר. אנו צמים על כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים  על ידי הרומאים לאחר שלש שנות מצור, דבר שהוביל לחורבן בית המקדש השני. אבל זה לא הגיוני, הרי בעוד כשלושה שבועות יחול תשעה באב ובו נצום על חורבן הבית! מדוע שלא נאחד את שני הצומות יחד, הרי הם חלק מאותו תהליך? אלא שמכאן אנו לומדים שפריצת החומות מאפיינת אסון נוסף שהתרחש, בעל אופי שונה. בתקופת בית המקדש הראשון בימי חזקיהו המלך, צבא אשור היה במהלך מסעות כיבוש בארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים… אך ירושלים ניצלה.

בעוד בימי בית שני, המקום שהיווה להם עוגן רוחני ולבסוף גם עוגן פיסי, העיר שביטאה את החיבור בין אלוקים לבין האדם, נפלה בידי האויב. האסון שמבוטא בנפילת חומות ירושלים הוא ההבנה הנוראה שנכשלנו, שעכשיו אנו עומדים בפתח גלות נוספת ומי יודע מה יתרחש במהלכה וכמה זמן תימשך. בתשעה באב אנו צמים על החורבן הממשי של בית המקדש, בי"ז בתמוז אנו צמים עלינו, על חורבן העם.

יחד עם זאת, יש לזכור את דברי הנביא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" – לעתיד לבוא יהפכו הצומות לימי ששון ושמחה." אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל❤️

השבוע בחומש במדבר בפרשת בלק מספרים לנו תחילה על ניסיונותיו של בלק להזמין את בלעם לקלל את ישראל ועל האתגרים שעובר בלעם בדרכו אל בלק. ובחלקה השני של הפרשה מספרים לנו על ניסיונותיו של בלעם לקלל את בני ישראל.

בלעם בדרכו לממש את העסקה שסגר עם בלק מתמודד עם האתון שלו שמתנהגת באופן מוזר. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו ואף נעמדת ומסרבת לזוז. וכשבלעם מכה אותה בפעם השלישית האתון שלו מתחילה לדבר בלשון בני האדם. וכל זה קורה משום שהיא רואה את מלאך האלוהים המאיים וחרב בידו והוא, בלעם, איננו רואה.

אז מה העניין עם האתון? יתכן והאתון היא ביטוי למה שמתחולל בנו בנבכי הנפש. מסבירה רבקה נאמן, פסיכולוגית, "נאמר שבלעם יוצא לדרכו כשהוא רוכב לבטח, במחשבה מודעת שהוא הולך למלא את דבר האלוהים, לברך את בני ישראל במקום לקללם. אך חלק בתוכו יודע, נקרא לחלק הזה – האתון, שהוא עלול להתפתות לבלק. ההשלכות של החטא הזה ידועות – עונש כבד מצד האלוהים. בנפשו של בלעם מתחוללת סערה גדולה, מאבק בין שני חלקי הנפש – החלק שרוצה להתפתות, והחלק שמבין את משמעות המעשה, את חומרתו ואת עונשו. בלעם מפעיל את מנגנון ההדחקה. הוא מסתיר מעצמו את הידיעה שהוא עלול להתפתות. הוא "מעוור" את עצמו ואינו רואה את מלאך האלוהים הניצב בדרך. הדחקה היא מונח פרוידיאני. הפילוסוף הצרפתי סארטר דיבר על מנגנון אחר שנובע מתפיסת עולם שונה שאינה מניחה חלוקה כל כך חדה בין מודע ולא מודע – ההונאה העצמית. לדבריו, האדם יודע להסתיר מעצמו את המשמעות האמיתית של מעשיו כאשר הוא לא שלם איתם… גם בלעם מפעיל מנגנון של הונאה עצמית המאפשרת לו לדחות את הקץ ולהימנע מההכרעה בין שתי האפשרויות. הוא יכול ליהנות ממסע שקט יחסית, כי הוא אינו הולך להיענות לפיתוי, אך גם אינו מתכוון לוותר עליו. הוא מסתיר מעצמו את הקונפליקט. אך האתון, החלק הפנימי שבתוכו אינו מאפשר זאת. הוא מסיט אותו מהדרך, הוא מציב מכשולים בדרכו. ולבסוף החלק הזה אפילו מצליח לבטא את עצמו במלים. האתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר. כמו בטיפול נפשי, הדיבור, השימוש במלים עוזר להביא את המודחק או את המוכחש אל המודעות, וכך ההכרעה נעשית בצורה מודעת, האדם שולט בחלקי הנפש השונים שלו ולא הם שולטים בו. האתון מציבה את בלעם בפני הקונפליקט השלם ואילו המלאך נותן לו להמשיך בדרכו. אין מנוס, בלעם הוא זה שיצטרך לקחת את האחריות על ההחלטה הזו ולהכריע."

בתוך כל אחד ואחת מאתנו יש בלעם. יש לנו צדדים חיוביים וצדדים שליליים, לבלעם יש צד שרוצה לשמוע בדבר ה' ויש בו גם צד שרוצה לקלל בלי קשר לרצון ה'. יש בו צד שמעדיף לשתוק ולהישאר בביתו, ונראה כי יש בו גם צד שמעוניין לצאת לדרך אפילו להרחיק לכת ולנאום. קונפליקטים שכולנו מתמודדים וחווים בחיינו.
המאבק הוא בד"כ רצונו של האדם כנגד עצמו! הם נובעים מההתמודדות שלנו לבחור נכון. יש דבר כזה לבחור נכון? איך בוחרים? במקום ללמוד מניסיונם של אחרים לא פעם אנו מתעקשים להתנסות בעצמנו.

מסביר הרב סטפן בארס- "כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה יעמוד מאחורי כל דבר שיקרה לו. אם הוא משתוקק שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיסביר את מהלך חייו. הבעיה היא שהרבה אנשים לא בדיוק הבהירו לעצמם מה הם רוצים מהחיים. אולי הם אומרים שהם רוצים "משמעות", אבל יחד עם זה, הם לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות". רבים עשויים להבין שמשפחה וחברים הרבה יותר חשובים, אבל הבחירה האמיתית שלהם היא כסף. זה לא אומר שלמי ששואף למשמעות אין כסף, אבל בהחלט הרבה יותר קשה להשיג משמעות… כשבעדיפות הראשונה שלך נמצא כסף.
חיינו הם תוצר של חלומותינו… מי שלא הבהיר לעצמו מה הוא בוחר (או שאינו בוחר כלום באופן מודע), חי חיים של חוסר מטרה בולט והעדר כיוון (כמו לעלות על רכב ופשוט לנסוע מבלי לדעת מה היעד אליו אנו רוצים להגיע). ודאו שהחלומות שלכם יניבו את החיים שבהם אתם חפצים באמת. אחרת, אתם עלולים להתעורר יום אחד ולגלות שחלומכם התגשם… אבל החיים הם סיוט.

הלקח מבלעם הוא חריף. כמה איום כשמוליכים אדם על נתיב חלומו – רק כדי לגלות שזה היה הנתיב הלא נכון לחיים שהוא באמת כל כך רצה. זה כמו ילד שחולם לקבל מפתח לחנות הממתקים, ואינו מבין שהוא יסבול יותר כאבי בטן וכאבי שיניים, מאשר סך כל ההנאה מהזלילה הפראית."
מוסיף הרב בארס- "האם אנחנו בטוחים כל כך שהחלומות שלנו הגיוניים יותר? בחנו את החלומות שלכם, ואת בחירותיכם. בדקו היטב היטב אם הם יספקו לכם את מה שאתם רוצים באמת. מכיוון שבסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו." שנצליח לבחור חלומות שיסייעו לנו להתפתח, לצמוח, ולממש את היכולות שלנו תוך השפעה והעצמה של הסביבה כולה. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

בפרשה השבוע מתרחשים אירועים מכריעים – תחילה נפטרה מרים, ובהמשך נפטר אהרן. ואז, סיפור ההכאה בסלע שבעקבותיו משה ואהרן לא ייכנסו לארץ ישראל. וכך נאמר-

"(יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם׃ (במדבר כ')

מסביר הרב יהושע אנגלמן – "כמובן שגם לאדם המאמין יש רגעים קשים ובודדים, אבל אמונה אמורה להביא אדם לתחושה של "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" (תהלים עג). כמו זוגיות או חברות, אמונה נותנת חוסן, המאמין איננו לבד בעולם."
אפשר להיחלש בעקבות משברים ואפשר גם להתחזק; אדם חזק ומלא אמונה יגייס מתוכו כוחות חדשים כדי להתגבר על משבר. אנחנו איננו מסוגלים לרדת לעומק ההשגחה העליונה. אומרת מרים פרץ,  ״שעות משבר מגיעות לא פעם בכדי לגלות בנו את הכוחות שטמונים בנו, כוחות של חסד, אהבה, של נתינה, של געגוע, והלוואי ולא נתנסה עוד בניסיונות ונחייה רק עם נסיונות של אהבה ונתינה״.

האמונה נותנת לנו תקווה. האם יש בנו אמונה? אמונה במה? ומהי עוצמתה? האמונה גם מעניקה לנו משמעויות לחיים, מוסר, נתינה, שיוויון וחופש. אומר הרב קוק- "האמונה אינה שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה…"

האחים- משה, מרים ואהרון כולם היו שליחים נאמנים, מתווכים, של עם ישראל, המנהיגים שליוו את העם ודאגו לכל מחסורו ולחיבור עם ה'. מעניין לראות שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זכה להיכנס לארץ ישראל. מנהיג שמוצא את עצמו מתמודד לפתע עם קשיים ואתגרים גדולים תוהה כיצד מובילים בשעה של משבר?! מה צריכה להיות תגובתו?! ומה נכון להדגיש בעיתות צרה ומצוקה?!

הפרשה מעבירה לנו מסר חזק- כל עשייה שלה אנו זוכים, בין אם זו באר המים שמרים הייתה אמונה עליה, ענני הכבוד שאהרון היה אמון עליהם וששמרו על העם, מסירת התורה וכל שאר המסרים החשובים שהעביר משה מה' לעם, היו תפקידים עצומים שללא ספק הם היו אנשים גדולים עם כישורים ובמדרגה רוחנית גבוהה אך עדיין הם היו בני אנוש שעושים טעויות. אנחנו זוכים לעיתים לקחת חלק בהצלה, בלחזק, בלתת, בלהיות שותפים בעשייה, וזו לגמרי זכות כי אם אנחנו לא נהיה אלו שנתגייס ונרתם הישועה תגיע ממקום אחר. כשנפטרה מרים הנביאה, נותרה העדה, בלי אישה, נביאה ומשוררת, בלי מים, כי יחד עימה נעלמה הבאר, מקור המים של העם אך אנו קוראים כי נמצא מקור חדש למים-"אָז יָשִׁיר יִשְֹרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ; בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָֹרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (כא, יז-יח).

ד"ר הלל מאלי מסביר- "…שירת הבאר היא שירה ששרו אנשים צמאים שמצאו מים במדבר. הניגוד בין הצימאון והיובש למים המגיחים פתאום, אחר ייאוש, אחר תלונות, גורם לעם לפתוח בשירה על המים. .. מסתבר שהעם זוכר את השירה על גדות ים סוף ולומד לבדו לשיר מחדש. אחרי מסע ארוך במדבר, אחרי הצימאון והגעגוע הגדול למנהיגיו ההולכים ומתים, העם לומד להתאסף סביב הבאר ולמצוא מים. לא רק בגשם היורד עליו כאושר פתאום, אלא גם במעמקיו, מתוכו. ושירת הבאר – שירת הקריאה למים, היא גם שירת צמיחה של עם שמוצא את נביעתו הפנימית אחרי מות אהרן ומרים."

האמונה היא תכונה פנימית שאני צריך לפתח. מוסיף הרב ד"ר יונתן זקס- "בזמנים כאלה ,הידיעה שא-לוהים מאמין בנו היא ידיעה גואלת ,הופכת לב… א-לוהים מאמין בנו גם כשאנו איננו מאמינים בעצמנו .אנו עלולים לחטוא ולאכזב פעם אחר פעם ,אך אלוהים אינו חדל לסלוח לנו כשאנו כושלים ולרוממנו בנופלנו .האמינו אפוא באמונתו של א-לוהים בנו ותמצאו את הדרך מאפלה לאורה."

השיעור השבוע מוקדש לעמית אמנון חיים בן יעל בן השנתיים וחודשיים שמצוי במצב בריאותי מאתגר. כולם עושים את המיטב ועוטפים את עמית ומשפחתו באהבה רבה, מי ייתן והשירה, התפילה ועוצמת האמונה של כולנו יסייעו במציאת מקור מים חדש שיביא לרפואתו השלמה והמלאה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל, אמכי"ר.

שבת שלום❤️

הרב שלמה וולבה, מגדולי המחנכים שקמו בדורנו, בספרו "עלי שור" נותן שיעור חשוב בהבנת נפש האדם והסיבות שבגללן האדם פועל ועושה כל מיני מעשים. כל מעשה שאדם עושה לא נוצר באופן רגעי ומיידי, אלא הוא בנוי על "רבדים" שונים בנפשו של האדם והמעשה הינו התוצר של כל ההליכים בנפשו של האדם.

משתפת מדבריו של הרב וולבה בשיחה עם תיכוניסטים בשנות השבעים – …"אם היו שואלים אותי מהו ה'אני מאמין' שלי, הייתי אומר: אני מאמין בגדלותו של האדם! ומתוך גדלות זו הוא יכול לתקן את עצמו, את סביבתו ואת העולם כולו. באלוקים – בני אדם רבים מאמינים. זה אינו דבר נדיר. אבל בגדלות האדם לא כולם מאמינים. אני מאמין. מאמין שהאדם יכול להגיע ליחס חי עם בוראו, שהאדם יכול לחולל מעשים גדולים ונוראים לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים, שיש בו כוח נפשי אדיר לשלוט על עצמו". בכל אדם פוטנציאל עצום והבחירות שלו הן שיכריעו את מידת מימוש ההוצאה שלו מהכח אל הפועל.

השבוע בפרשה מסופר על חטא קורח ועדתו- מרידת קורח ב- מנהיגותו של משה, ובמינויים וחלוקת התפקידים בעבודת ה' שנעשו בתוך משפחתו של משה רבנו, כמו- העברת הכהונה לאהרון אחיו, והעדפת משפחות לוי לתפקידי קדושה בכירים. קורח, שהיה הבן דוד של משה, לא קיבל זאת, וערעורו על כך נשען על הטענה שכולנו שווים בפני ה', ולכן, ההיררכיה שבנה משה מיותרת. קורח מטיל ספק חמור שמא עצם מנהיגות משה היא על דעת עצמו ולא מאת ה'. בפרשה שלנו גם בני שבט ראובן – דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הצטרפו לקורח ולעדתו, כשהנימוק הוא שמשה לא כיבד כראוי את שבט ראובן שהיה הבכור שבשבטים.

מעניין במקביל לעקוב אחר תגובותיו של משה- (במדבר ט"ז)-
 "(ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו."
 "(ה) וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר…" (בואו נרגע ונחכה לבוקר, יום חדש)
"(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי."
"(יב)  וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה."
"(כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:"

נוסיף שעוד לפני כן, בפרשות האחרונות, "(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה." (במדבר יב) כך התורה מספרת לנו כשמרים ואהרון מדברים על משה מאחורי גבו. והנה בפרשה השבוי פונים עדת קורח ואומרים למשה ואהרון: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" '(במדבר טז, ג). אלו כמעט אותם דברים שאמר משה רבנו קודם לכן במעשה אלדד ומידד ליהושע המבטאים את צניעותו ויכולת ההתבטלות שלו: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם (במדבר יא, כט.) משה מבין שהוא שליח ולנגד עיניו טובת הציבור ועם כל גדלותו משה מיד נותן מקום, מאפשר שיח ודיבור במטרה ליצר שלום, ויותר מכל חותר להוציא את האמת לאור ללא כל פחד.  

קורח ואנשיו מרדו במנהיגותו של משה רבנו, והטילו ספק בכך שהוא שליח נאמן, ולכן, משה רבנו צריך היה לבקש אות על אמיתת שליחותו.

תופעת המחלוקות בעם ישראל, החל ממחלוקת קרח ועדתו , ממשיכה במחלוקות בית-שמאי ובית-הלל ובעצם עד היום יש מחלוקות עצומות בתוך הציבור הישראלי. פעמים רבות, תופעת המחלוקות מובילה למשברים קשים ותולדות הרסניות במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. גם בימינו, אנו עדים וחווים מחלוקות קשות שגורמות לפילוג, לפירוד ולפעמים אף לשנאה מכלה בין הזרמים השונים בישראל. האם משתמע מכך שהמחלוקת היא תופעה שלילית או שהמחלוקות בעם ישראל מובילות אותנו בסופו של דבר למציאות טובה ושלמה יותר?
קורח דורש ממשה לקבל תפקיד חשוב במערכת המינויים בעם ישראל, ומתלונן בפני משה על חוסר צדק בעניין ההנהגה.

המשנה במסכת אבות, פרק ה' משנה י"ז, עוסקת בנושא המחלוקת-
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים – אין סופה להתקיים ושאיננה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים – זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו".
מחלוקת מלשון "חלק". הכל בעולמנו מורכב מחלקים רבים ומגוונים, ולכל חלק יש אופי וייחודיות שלו. על כל חלק לממש את תפקידו. לכן, המחלוקת היא ביטוי של עולם החלקים, בתנאי אחד – שהמחלוקת היא, אכן, לשם שמים. מחילופי הדברים שבפשט לא משתמע שקורח ועדתו הגיעו למחלוקת לברר את האמת ממקום של אהבה וקרבה. מחלוקת לשם שמיים משמעותה שלכל חלק יש את המקום, החשיבות והייחודיות שלו, התפקיד הייחודי לו, כשכל החלקים משלימים זה את זה לפאזל אחד שלם, כי המגמה היא לברר את האמת ולא להכנס למחלוקת מתוך אינטרס אישי של כבוד או שררה כמו עם קורח ועדתו.
מחלוקת לשם שמים, שסופה להתקיים קיימת כשכל חלק מאותה מחלוקת מבין את מקומו ואת תפקידו ויודע לתת את החשיבות והמקום לשאר החלקים ובכך יוצר הרמוניה. ויותר מזה, כל חלק מבין שחלקו לא יהיה שלם אלא אם ידע לתת מקום לשאר החלקים המשלימים אותו, כל חלק לפי ערכו וחשיבותו ואז הכלל הגדול נבנה מסך כל החלקים גם יחד.

מסביר הרב אמיר אדרעי, "קורח לא מבין את חשיבות העניין של חיבור כל החלקים יחד. קורח נחוש שרק חלקו הוא החשוב והוא איננו רואה את חשיבות ונחיצות שאר החלקים. קרח איננו מבין, ששאר החלקים משלימים את חלקו שלו ונותנים לו מקום להתקיים. קורח לא נותן מקום למשה, המנהיג הנבחר של עם ישראל. משה במהותו ובהנהגתו מאמין, שצריך לחבר את כל הפרטים, כל אחד ואחד מעם ישראל לכלל האומה, כדי שהאומה תהיה אחת: " ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". על אף העובדה, שכל אחד ואחד מעם ישראל שונה מאחיו, באופיו, בדעותיו ובהנהגותיו, יש לדעת, כי לכל אחד יש מקום בפאזל הגדול וכל אחד מעם ישראל חייב לתת מקום ונחיצות וחשיבות לאחיו והן להבין ולדעת מהו בדיוק מקומו, באופן יחסי, לשאר חבריו.
נמצא לפי זה, שמחלוקת היא לכתחילה דבר מאוד חיובי (כאשר היא לשם שמים), כי מתוך כך, עולם החלקים מתברר כעולם אחד גדול ואחיד וכל אחד לומד מהו מקומו ותפקידו בעולם." בזכות מחלוקת שכזו, כל צד מחדד את שיטתו, מחדש סברות חדשות ותורם בכך לפיתוח העולם.

הדבר דומה לתזמורת, הרכב מוזיקלי, הכולל כלים בעלי מיומנויות שונות, וכולם יחד מפיקים יצירות הרמוניות, מה שנקרא, השלם גדול מסך כל חלקיו. מאחלת לכולנו להצליח להתנהל ולהנהיג ממקום של חיבורים וקרבה, ולהצליח לעשות מקום ולראות גם את הכלים האחרים שבתזמורת, כדי שיחד נצליח להשיג הרמוניה. אמכי"ר.

שבת מבורכת🌸

לרפואתו המלאה והשלמה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל.

השבוע מספרת לנו הפרשה על 12 המרגלים שהלכו לתור את הארץ טרם כניסתו של עם ישראל אליה. בפרשה אותם נציגי שבטים לא מוזכרים ולא מצוינים כמרגלים, המשימה שלהם הייתה "לתור" את הארץ, לא לרגל. אבל לפני שממשיכים בוא ניזכר לרגע מה הייתה ההבטחה שניתנה לנו-
ההבטחה מופיעה בחומש בראשית, הראשון שבהם לאחר סיפור כניסת אברהם לארץ ישראל בבואו מארם נהריים, בברית בין הבתרים שם מתוארים גבולותיה של הארץ המובטחת:
"בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם–בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. אֶת-הַקֵּינִי, וְאֶת-הַקְּנִזִּי, וְאֵת, הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַפְּרִזִּי, וְאֶת-הָרְפָאִים. וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְאֶת-הַיְבוּסִי." (בראשית ט"ו, יח-כא)
לאחר מכן ההבטחה חודשה לבנו של אברהם, יצחק, בזמן שצווה להימנע מעזיבת הארץ כאשר שרר בה רעב כבד- "(ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ׃ (ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי־לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ׃ (ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃" (בראשית כ"ו)
 ופירוט מחודש של ההבטחה בפעם השלישית ניתן ליעקב בחלום הסולם- "וַיֹּאמַר, אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ." (בראשית כ"ח, פסוקים יב"-ט"ו)

הארץ המובטחת הובטחה ע"י ה' לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלו אותה לנחלה בכל הדורות. מאז אותן הבטחות הרבה מים עברו בנהר, ועם ישראל עבר אירועים רבים ומשמעותיים כמו- העבדות במצרים, עשרת המכות, חציית ים סוף, מעמד מתן תורה, חטא העגל ועוד. אני קוראת את הפרשה ותוהה בני ישראל עוד רגע נכנסים לארץ, וה' מבקש ממשה לשלוח אנשים לתור את ארץ כנען, הארץ המובטחת. כמה פעמים אנו מקבלים משימות בחיינו אבל לא מבררים את הפרטים ומה בדיוק מטרת המשימה. משימה צריכה להיות ברורה, מוגדרת ובעלת גבולות ברורים, עם קביעת סדרי עדיפויות, עם תקשורת שיטתית ובהירה, ניתנת לביצוע, למדידה ובקרה.
מטרת המשימה מייצגת את הסיבה שבגללה אנחנו יוצאים לדרך מסוימת. היא מציינת את מה שאנו מעוניינים להשיג בסופו של דבר, והיא המוטיבציה להנעה לפעולה. היא מנחה אותנו למה "כן" ולמה "לא". לכן, הרעיון של "התמקדות במטרה" הוא מהותי להצלחה. האחריות היא משותפת למנהיג ולמונהג בהצלחת המשימה. אז נשאלת השאלה- האם גם המנהיגים שלנו, משה, אהרון ומרים לא מילאו את חלקם בהצלחה?

ההתרשמות היא שאותם 12 נציגים היו מרגלים שמשימתם הייתה לבחון היתכנות לכיבוש ארץ ישראל על ידי עם ישראל. אבל האם זו הייתה משימתם?
"(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר.  יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב.  יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה–הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים.  כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים–יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים." (במדבר י"ג)

בסיום תיאור המשימה של הנציגים מופיעה המילה "וְהִתְחַזַּקְתֶּם" (כ) – כלומר זו לא משלחת מרגלים צבאית, זו משלחת מטעם ההנהגה שתפקידה להתחזק מהמשימה שהם קיבלו; להביא את התחזקותם שתדבק בעם גם מול הקשיים בהמשך בכיבוש הארץ. המרגלים לא עשו כך. אומנם גם נאמר להם בפירוש להביא מפירות הארץ, פירות גדולים ומרשימים. ואכן, חלק זה בוצע בהצלחה – אשכול ענבים ענקי שצריכים לשאת אותו בשניים – אך ברגע שהם הציגו את הפלא הזה בפני משה, אהרן וכל עדת בני ישראל, הם בנו אמינות לעדותם ודבריהם. אחרי שאתה רואה ענבים ענקיים כאלה אתה כבר מאמין להכל. ואז במקום לממש "והתחזקתם" הם פרטו ונתנו את כל הסיבות מדוע לא נצליח לכבוש את הארץ. הם הביאו עדות לחולשתו של עם ישראל וחוסר האמון שלהם כנציגי השבטים. הם לא הצליחו לראות את ההזדמנות שהייתה טמונה בלתור את הארץ, ובמקום להתחזק בעיני עצמם הם העידו "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (לג), פרשנות סובייקטיבית של ראשי השבטים שהחלישה אותם ובהמשך את כל העם.

מסביר הרב יהודה גלעד, לכאורה נשלחו 12 מרגלים לאסוף מידע על הארץ כדי להיערך לכיבוש, בודקי הארץ, אך למעשה הם היו ה-נבדקים, המשימה הייתה לבחון את מידת המוכנות והבשלות של ראשי השבטים לכיבוש הארץ. אחרי הכל, הלב קובע את מה שהעיניים רואות, מה שמצריך אמונה. ולכן, לא פירט משה בתיאור המשימה אלא סיכם "והתחזקת". אחרי כל מה שהעם עובר עדיין אין בו אמון, הרי ראינו למשל את הים נבקע לשניים כנגד כל הסיכויים, ו-3 האבות קיבלו כאמור את ההבטחה לדורות, ובכל זאת, עדיין אין אמון במה שהעיניים רואות. הפרשה מסיימת ב- "וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר ט"ו, ל"ט) הלב קודם לעיניים, כלומר, אין העיניים רואות אלא מה שהכין אותם הלב לקבל.

הפרשה קוראת לנו לברר את המשימות שאנו מקבלים טרם ביצועם, לתאם ציפיות, לברר מהיכן אנו מונעים בביצוע המשימה, מה מידת האמונה שיש לנו, ולברר מה יש בלבבנו בכדי שנוכל להשלימה בהצלחה. מי ייתן ונצליח במשימות המרובות שבחיינו ממקום קשוב, טוב ומאמין. אמכי"ר.

שבת מבורכת🌸

בשבוע שעבר הלכתי עם בתי לתיקון ליל שבועות והשתתפנו במעגלי לימוד מרתקים. אחד מהשיעורים עסק בנושא הנבואה, ובשלוש לפנות בוקר מצאתי את עצמי מנהלת דיון סוער על דבריו של המרצה, ובתי גילתה צורך עז להגן עליו. אז על מה הייתה סערת הרוחות שהמשיכה גם למחרת? בהרצאה נאמר כי בפוטנציאל של כולנו להיות נביאים, זהו למעשה שריר לא מאומן שמצוי בכולנו, והכח שנדרש בכדי לאמן אותו הוא כוח הדמיון (כח המדמה). החרידה אותי המחשבה שמי שלא יחקור ויעמיק יפרש דברים אלו כפיתוח הדימיון כפי שאנו מכירים ויחליט יום אחד שהוא או היא לגמרי נביאים…. שהרי הכוח המדמה במינוח הפילוסופי הוא כוח הדמיון, שבו יכול אדם לדמיין ככל העולה על רוחו, הן אירועים שנכח בהם ממש הן אירועים שלא התקיימו בפועל. חשוב שנבהיר כי נביא הוא אדם שמקבל מסר מה' שאותו עליו להעביר אל העם. הרמב"ם מסביר כי הדמיון הוא חרב פיפיות. הוא עלול להביא את האדם לחזיון תעתועים שהוא ביטוי ליצר הרע; אך אם האדם מתעל את כוח הדמיון נכון, זו הדרך להגעת האמת. הדמיון הוא רק כלי אחד מכלי הנביא. חלק מהקריטריונים הנדרשים לנביא שהרמב"ם מתאר כוללים: חוכמה, דעה צלולה וברורה, אופי ללא רבב, נקיות, והיותו בשליטה מלאה על יצריו ותשוקותיו. כמו כן, עליו להיות בעל מזג רגוע ושמח, לדחות חומרנות ואת מותרות החיים ולהקדיש את עצמו לחלוטין לידיעת ועבודת ה'. דברים אלו עושים את האדם ראוי יותר לקבל את הנבואה. כשהמבחן האולטימטיבי לנביא אמת הוא דיוקן של הנבואות, ואם מה שהוא אמר מתגשם הלכה למעשה.
מטרת הנבואה היא לתקן או לחזק את דרכי החברה היהודית או החברה בכללותה.

בפרשה שלנו מסופר:
"(כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל: (כה) וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ…" (במדבר, פרק יא)
משה המכיר בערכו, ביכולותיו, במעלותיו ובחסרונותיו, מבין שהנהגתו איננה יכולה להישאר במתכונתה הנוכחית. זה למעלה מכוחותיו, ולא באמת נכון שהוא יישא לבדו את העם, שישות אחת בלבד תקבל את כל החלטות ההנהגה. לכן, אלוהים מורה לו להאציל סמכויות על ידי אספה של שבעים זקנים שייצגו את כלל העם. משה רבנו המנהיג הבלתי מעורער של עם ישראל, הדמות שמקשרת בין העם לה' דרך הכוח הנבואי העצום והייחודי לו מבטא שוב את הענווה והמסירות שלו לעם ישראל. שהרי כל כח נבואי של מישהו אחר בעם עלול להוות תחרות ואיום למנהיגותו. למרות זאת- משה שמח בנבואתם של אחרים, ואפילו מעודד ומבטא תקווה שהלוואי וכל העם יהיו נביאים. משה כמנהיג מרומם את העם לקראת המעלה הרוחנית, משמש השראה לאחרים, שמח לראות את התכונות האלה צומחות ומופיעות גם אצל אחרים, ואינו חווה אותם כמתחרים שמסכנים את ייחודו וכבודו, אלא להיפך כמצטרפים וחוברים לכל אלו שהאור והשכינה שורה עליהם. משה מלמד כל אחד ואחת מאתנו שגם אנחנו יכולים וצריכים להיות אנשי קודש.
עוד כתוב בפרשה-
": (כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: (כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: (כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: (במדבר פרק יא')

הרב כרמיאל כהן מסביר-
"יהושע בן נון, משרתו של משה, בהחלט לא אהב (בלשון המעטה) נבואה זו של אלדד ומידד. מדוע? מבאר הרש"ר הירש: "יהושע סבר שאלדד ומידד חתרו תחת סמכותו של משה ופגעו בזכויותיו. שבעים הזקנים קיבלו את חלקם בנבואה רק כשותפים עם משה, ואילו אלדד ומידד התייצבו כנבחרים עצמאיים!"…
אולם משה סבר אחרת – "(כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:" (במדבר יא'). לא זו בלבד שמשה לא ראה בנבואתם העצמאית של אלדד ומידד פגיעה במעמדו, אלא אדרבה משה ראה בה מעלה גדולה, והוא אף מייחל לכך שכל ישראל יזכו אף הם לנבואה עצמאית כזו.
באירוע זה של נבואה עצמאית בעת מינוי הזקנים ובתגובתו של משה אליה רואה הרש"ר הירש "חשיבות עליונה" להבנת תפקיד ההנהגה הרוחנית בישראל; כך כתב: "הופעת אלדד ומידד בשעת מינוי הזקנים לסנהדרין הראשונה, וכן דברי משה שנאמרו באותה שעה, הם בעלי חשיבות עליונה לכל הבאים אחריהם. כי נתגלה כאן שמינוי הרשות הרוחנית העליונה בישראל לא באה לייסד מונופולין של הרוח, כי הכישרון הרוחני הניתן מאת ה' איננו מותנה בשום משרה ותפקיד, והאחרון בעם ראוי ליטול חלק ברוח ה' – לא פחות מן הראשון במשרה רמה. אולם דברי משה הם מופת נצחי לכל המורים והמנהיגים בישראל המורה להם, כי האידאל העליון של פעילותם יוגשם כאשר יזכו להיות מיותרים בעם בהגיע העם בכל שכבותיו לאותה מעלה רוחנית, שאין הוא זקוק עוד למורים ולמנהיגים!
מינוי ההנהגה הרוחנית איננו בשום פנים ואופן הפרדה בין אנשי קודש לאנשי חול. להיות אנשי קודש היא מטרתו של כל העם בכל שכבותיו. "הכישרון הרוחני הניתן מאת ה' איננו מותנה בשום משרה ותפקיד". אלדד ומידד זכו לנבואה עצמאית למרות שלא היו חלק מן ההנהגה הרוחנית הנבחרת."

בעיתות אלו, יותר מתמיד אנו משוועים ורוצים לחוות הנהגה שהיא מודל לחיקוי והשראה, מנהיגות שטובת הציבור עומדת לנגד עיניה. עלינו להטמיע ולהפנים שהשלב הראשוני הוא עבודת המידות ומידת הנקיות של כל אחד ואחת מאתנו, אין מונופול על הרוח. אכן, זו עבודה אישית ותובענית, קוראת לאחריות אישית, אך ללא ספק שכרה בצידה. המטרה להיות אנשי קודש בכל השכבות של העם. זוהי עבודה שתייצר גם הנהגה ראויה ואמינה. "בהעלותך" נקראת הפרשה, עבורי זו קריאה אישית לכל אחד ואחת מאתנו לממש את הפוטנציאל שלנו, לעלות במדרגות המוסר, להעלות את  אורנו ולשאוף למדרגת הנביא כי כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, לשדרג ולהטיב, ולכן עלינו להיות בתנועה מתמדת ולנוע קדימה. אמכי"ר.

שבת שלום💓

כבר בראשית הסיפור כל הגברים במשפחה מתים ונשארות שלוש נשים. נעמי, ערפה ורות. בהמשך, נעמי מחליטה לקום ולחזור לבית לחם. נדמה כי המתבקש הוא שבשלב זה תיפרדנה הנשים, נעמי תחזור לבית לחם והכלות הצעירות ישארו במואב ויקימו משפחה חדשה. אך הכלות מבקשות להתלוות אל נעמי למולדתה. נעמי מודה להן על החסד שעשו עמה ומבקשת שיחזרו לביתם ויקימו שם משפחה. ערפה לבסוף מתרצה ונפרדת מנעמי, ורות לעומתה מתעקשת ודבקה בה.
שתי נשים עניות מגיעות לעיר. האחת נוכרייה, רות, מואביה, מעם שנוא ומוחרם. האחרת, חמותה, נעמי, המוכרת מרקע ומעמד מכובד, שאיבדה את כל מה שהיה לה, בעלה, שני בניה, וכל רכושה, שבה לעירה חסרת כל. "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים". הן מגיעות משדות- מואב, מהשדה- מקום פתוח ולא מוגן, לבית-לחם, לבית- שבפוטנציאל מבטא מוגנות, שייכות, ואינטימיות.
בני העיר מזהים מיד את נעמי – " וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי"? כל העיר שם. גישתם של אנשי העיר לנעמי לא ממש ברורה. אי אפשר לדעת מתוך קריאה בטקסט האם שאלה זו נשאלה בתמיהה, בלעג, בהתרגשות, באימה, בסקרנות, בחיבה או בכעס? יתכן זיק של מרירות וכעס על נעמי ומשפחתה האמידה שנטשו את העיר בעת של בצורת ורעב במקום להישאר לתמוך ולסייע. אנשי העיר לא מגיבים לנאום הכואב ושובר הלב של נעמי. נדמה כאילו הם בוהים בה בדממה, ואינם מגיבים. סוג של נטישת נעמי וכלתה לגורלם. הם לא מקבלים את פניהן עם עוגות, מזון, או הצעות לסיוע, גם לא בהמשך למרות העובדה שהם יודעים כי אין לנעמי בעל או בנים, ואו כל אמצעי קיום. למעשה, אף מלה נוספת לא מוחלפת בין נעמי לבין שכניה לשעבר, בני עירה, עד לרגע שבו בעז נושא את רות לאישה באופן גלוי, ומאפשר בכך את קבלתה מחדש.
נעמי, בצניעותה, בגילוי לב ואצילות מעוררת השראה, לא מסתירה מנשות העיר את האסון שפקד אותה- היותה אם שכולה, אלמנה, חסרת-כל. "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי", שמעשיי אינם נעימים, סוג של לקיחת אחריות על מה שארע לה. היא אומרת להן- "קְרֶאןָ לִי מָרָא" שאחד מהפירושים- שמעשיי מרים, סוג של ביטוי חרטה על שנטשה יחד עם אלימלך בעלה למואב בימי הרעב. נעמי יחד עם כלתה הצעירה שדבקה בה, רות, שהופכת להיות כל עולמה וכל תקוותה, מתמודדת עם "כל העיר" תוך שמירה על כבודה העצמי, ולא מאבדת מעוצמתה. נעמי נחושה לשאת את ההשלכות לבחירה שעשתה משפחתה כשהיא מכוונת מטרה, אמונה וסובלנות; היא לא בורחת ולא מתחבאת. נדמה שנעמי מתמודדת יותר מתמיד עם זהותה.
רוח החסד הנשי, שורה על העלילה כולה במגילה. רות, כלתה, אומרת לנעמי כבר בתחילה-
"כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א, טז).
מסביר הרב יובל שרלו- …הגיורת הידועה ביותר, רות המואביה, שאת מגילתה אנו קוראים בחג השבועות, "הגדירה היטב את הגיור: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". בכך לימדה כי שתי זהויות לאומה – זהות לאומית ("עמך עמי") וזהות דתית ("ואלוקיך אלוקי"). ובכך גם סימנה לדורות את נתיב הגיור הרצוי."
רות עוברת מעמד הר סיני פרטי והיא מפיקה מכך את המיטב, דווקא מתוך השבר הגמור, הפרידה המוחלטת שלה מעמה, מואב, אלמנותה, ללא כל רכוש, היא בונה את זהותה שממנה נבנה בהמשך שושלת מלכות בית דוד.
תתארו לכם לרגע עולם כמו עולמן של רות ונעמי, עולם שתוכו רצוף אהבה וחסד, איך היה העולם נראה אילו נשים כמותן היו מנהיגות את העולם? מחשבה שמלווה אותי זמן מה, בפרט בימים אלו כשיש הרבה משפחות שנפגעו כלכלית, איך הייתה נראית הקהילה שלנו אם כל אחד מאתנו היה מרים את ראשו לרגע ובוחן למי הוא יכול לסייע? מאמץ 2-3 משפחות בקהילה, ומעניק להם תשומת לב, נניח בחגים- טלפון, עוגה, כל דבר שמעניק תחושה של נראות. בתקופה זו גם חברים, שכנים ומשפחות שאנו מכירים ייתכן וזקוקים לתמיכה, לפרגון ומילה טובה. חג שבועות זו הזדמנות נהדרת לחבק, להעניק תשומת לב, ולהביע איכפתיות.
למרות האבל על הקרובים ביותר במגילת רות, תהפוכות הגורל, העוני והדלות, המתח, הדאגה לעתיד והתלות בגברים – אין נעמי ורות מאבדות לרגע את איכותן האנושית. זוהי מגילה שכולה אהבה, חסד והכרת הטוב. רות ונעמי, כלה וחמותה, דואגות זו לזו, אוהבות זו את זו, ומהוות השראה לבחירה בחיים, ובכך הן מקיימות את התכלית שלשמה קיבלנו את התורה.

חג שבועות שמח🌾💓

פרשת במדבר, כשמה כן הספר – עוסקים בחיי עם ישראל במדבר. חומש במדבר פותח במניין השבטים המצטרף למניין העם, עוברת לסדר המחנה, ומיקומו של כל שבט ושבט. מה עיניין תיאור הסדר בפירוט כה רב?
גם אלו שבינינו אוהבים סדר והוא חשוב להם, לרוב נעדיף שלא לעסוק בו. מן נטייה טבעית לדחות את העיסוק בסדר עד שאין ברירה, כמובן כל אחד ע"פ המדד שלו:-) לסדר את הבית, לערוך שולחן, לסדר את הניירת, את הדואר שנערם, את ארון הבגדים… סדר מסתבר יוצר סוג של שליטה וארגון חיצוני ופנימי בתוכנו. פתאום לכל דבר יש מקום. כשיש סדר בבית ובסביבה הפיזית, יש סדר בראש ובחיים בכלל, נראה גם שסביבה מסודרת משפיעה לטובה על השלווה והרוגע של כל אחד מאיתנו.

יחד עם זאת, אומר ד"ר משה מאיר- "הסדר הוא מושג חשוב, אך גם מסוכן. הוא יכול להיות הפוך לספונטאני, לכנה, לאמיתי. אני זוכר כי למדתי פעם את פרשת יתרו עם בני כשהיה בן שלוש. הסברתי לו את הבעיה שאבחן יתרו, ואת שיטת השרים – שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות – שהציע. הוא הקשיב לי ואז אמר: 'העצה של יתרו לא טובה'. 'למה?!' שאלתי בפליאה. 'יותר מידי סדר' הוא השיב לי. זאת בדיוק היתה חרדתו של משה, הבירוקרטיה תבלע את בקשת אלוהים של הבאים לשאול. הסדר יכול להביא לידי ניוון אנושי ומוסרי, יכול להרוס את היצירתיות את הגאונות. כמו בכל דבר, בעולם הערכים, צריך לשמור על האיזון." לכן, הסדר שמקיף ומקדם אותנו הוא כזה שמשפיע על הסדר שאנו חווים מבפנים, שיוצר סדר במרחב הפיזי שלנו, שמוביל לסדר פנימי ולשיפור במצבנו הרגשי, שיפור במערכות היחסים שלנו עם בני הבית, והסביבה, מפיג לחץ ותסכול, ומייצר מקום גם ליצירתיות ולמימוש עצמי.

המדבר הינו מקום ללא הסחות דעת, ללא תחושת ביטחון ומוגנות. במדבר יש חוסר במים ,במזון וחוסר הגנה מפני החום הגדול ביום והקור מנגד בלילה, מסביר הרב ד"ר יונתן זקס-
"המדבר הוא מקום של דממה. אין בו מראות המסיחים את העין, ואין בו רעש סביבתי הממסך את הקולות. נכון, בעת מתן תורה היו בהר חורב ברקים ורעמים וקול שופר ומוסדי הארץ רעדו; אבל כעבור שנים רבות, כשאליהו הנביא הגיע לאותו הר חורב, לאחר העימות שלו עם נביאי הבעל, הוא מצא את ה' לא ברעש ולא באש ולא בסופה אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". ודוק: לא דממה סתם, לא אין־קול, אלא קולה של הדממה, קול קטן ודק ודומם. נראה לי כי קול הדממה הדקה הוא הקול שאפשר לשמוע רק כאשר מקשיבים. בדממת המִדְבָּר אפשר לשמוע את המְדַבֵּר ואת המְדֻבָּר. כדי לשמוע את קול האלוקים דרושה לאדם דממת־קשב בנפש."

למעשה, במדבר עם ישראל מקבל הזדמנות להתחיל ממקום נקי, ללא הסחות דעת, אחרי 210 שנים במצרים, לאחר שספג תרבות אלילית, היה צורך בארגון וחיווט מחדש. כדי לייצר שינוי יש לסדר ולארגן ברמת השבט והפרט. היכולת והחוש לסדר, לארגן ולמיין חשובים לתחומים רבים במהלך החיים. זוהי אולי תכונה מולדת, אבל אין ספק שניתן לשפר אותה ולפתח אותה באמצעות דוגמא אישית, התמדה וחינוך נכון. לרוב תלמיד מסודר לא ישכח מחברת או ספר וידע היכן הקלמר שלו וכמה זמן נותר לו במבחן וכו'. היכולת לסדר, לארגן ולמיין בצורה טובה ויעילה תשפיע בביצוע המשימות השונות בחיינו, כבר מהגן, בבית הספר וגם לאחר מכן – בצבא, אוניברסיטה ובעבודות השונות.

סדר וארגון מגדירים גבולות שהן משמעותיות וחיוניות בכדי להקנות מוגנות וביטחון, ובכדי למקד ולדייק את העשייה שלנו ולא להתפזר. הם שמאפשרים לנו מרחב ראייה בהיר, רחב, מאפשרים הבנה והפנמה של היכולות שלנו כפרט וכקבוצה ומעודדים אותנו לממש את הפוטנציאל שבנו.
המדבר באמצעות הסדר והארגון מאפשרים את ההכנה הרוחנית-נפשית של הכלל והפרט – לקראת הדבר גדול: להיות עם חופשי, מעול עבדות ותרבות זרים, בארץ ישראל תוך מימוש הפוטנציאל שבנו.

שבת שלום❤️