דנה בפרשה

השבוע בפרשת נח, אנחנו עדים לשלבים נוספים בהתפתחות העולם- הגשמית, והרוחנית. התפתחות רצופת סיבוכים ומשברים שבאים לשיאם בתיאורי דור המבול ודור הפלגה. וכך מתואר-
"(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם… (יא) …וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. .. (יב)…כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. " (בראשית ו')

זהו החטא הרשמי של דור המבול – אי צדק חברתי משווע, כלל-עולמי, שמביא בעקבותיו את השמדת העולם כולו, מלבד נח ומשפחתו שניצלו.  שורשו של חטא המבול מצוי באינדיוידואליזם קיצוני. קידוש מוחלט של מאוויי הפרט שמוביל את האדם לשקוע לתוך תאוותיו הגשמיות. דור שרואה בכל אובייקט למימוש יצריו עד ההדרדרות לבסוף לאיבוד מעמדו כיצור אנושי והפיכת התנהלותו לבהמית, התנהגות השקועה כל כולה במימוש החשקים והתאוות.

מסביר הרב ניר מנוסי- "אין צורך להרחיק לכת כדי לראות כי חלק גדול מהתרבות הסובבת אותנו עלה זה מכבר על מסלול דומה. והיום כאז, נעוץ היסוד לדבר בקידוש האינדיוידואל. בעידן המודרני, היתה זו הרומנטיקה שבעקבות פשיטת הרגל של האידיאולוגיות הקולקטיביסטיות הגדולות ביקשה להעמיד את כללות המפעל החברתי, המדיני, הכלכלי והצבאי על עקרון יחיד: חירות הפרט. במסגרת הליברליזם המודרני, היונק מהרומנטיקה, האדם אינו חי עוד עבור תכלית על-אנושית, אף לא עבור תכלית על-אישית, אלא רק עבור עצמו. הכל נועד כדי להרחיב את מרחב מחייתו של הפרט. לכן גם מטבע היסוד של המוסר הליברלי אינו עוד מצוות או חובות – לא שבין אדם למקום ולא שבין אדם לחברו – אלא זכויות (בין אם מכנים אותן 'זכויות טבעיות' כמו לפני מאתיים שנה ובין אם 'זכויות אדם' כמו היום). נקודת המוצא של האדם המודרני איננה שמוטל עליו אלא שמגיע לו. הוא המרכז, הכל חג סביבו. אמת, יש גבול מובהק לחירות הפרט: חירותו של הזולת, שחובתו של כל אחד לכבדה; ברם, גם חובה זו אינה אלא נגזרת של זכות הזולת לחירותו הפרטית. הכל בא מן הזכות והכל שב אל הזכות. במוסר הליברלי, גם האלטרואיזם הוא לשם האגואיזם. יתכן שהתרבות הסובבת טרם הגיעה לשעה בה "השחית כל בשר את דרכו על הארץ", אך כל הסימנים מראים שלשם היא שואפת. לא בכדי מוטיב מרכזי בתרבות הרומנטית הוא חזון ה'שיבה אל הטבע', הקורא לאדם להתפרק מכל מוסכמות התרבות לטובת חיים ארציים וחייתיים… סיפור המבול בא להתריע מפני קצו האובדני של מסלול זה… המבול שירד על דור המבול אינו אלא המחשה למבול היצרים בו הם הטביעו עצמם עוד קודם. באותו אופן, המתירנות היא עצמה המבול בו אנו שוקעים, והתורה מייעצת לנו להשכים קום ולבנות תיבה בתוכה נשרוד אותו…"

עוד לא ממש התאוששנו ממכת המבול והנה אנו עדים לאירועי דור הפלגה-
"וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: … וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ: " (בראשית יא א, ד)

בדור הפלגה המצב היה שונה, בניגוד לדור המבול שהיה עסוק בגזל, עושק ובחמס תוך פירוד ושנאה, דור הפלגה הוא כולו אחדות ואחידות. כולם מתכנסים למקום אחד למטרת הקמת מיזם משותף, בניית מגדל שראשו בשמיים, והתכלית היא לעשות להם- שם. וכמובן שחזון כזה יכול להתממש רק מתוך אחדות ושיתוף פעולה. אנשים בודדים לא יכולים לבנות מגדל. ממש סוציאליזם בכל הדרו- חברה אחת, שפה אחת, אידיאולוגיה שאליה כולם מיישרים קו. אך אין כל אזכור של פרט, יש התייחסות של הכלל בלבד כיישות אחידה עד כדי, אומר המדרש, שאם אדם היה נופל ומת הם לא שמו ליבם אליו אבל אם הייתה נופלת לבנה במהלך הבנייה הם היו בוכים ונעצבים מתי תגיע הלבנה החלופית במטרה להשלים את הפרויקט. הכלל לא אמור לבטל את הפרט והפרט צריך לזכור שהוא גם חלק מהכלל.

מבהיר הרב ניר מנוסי-
"אם נבקש לאתר את גלגולו העכשווי של דור הפלגה, נוכל למצוא אותו בקוטב ההפוך של התרבות הליברלית הרומנטית: בתפיסה של הנאורות, הדוגלת בקידמה, תרבות, התעלות, שכלול – אך הכל (גם אם לא תמיד במוצהר) מתוך רצון לפאר את האדם וכוחותיו. כפי שדור הפלגה צמח מתוך צאצאי נח, כך גם הנאורות אימצה אידיאולוגיה שמרנית הרואה את תפקידה כבניית 'תיבת נח' שתשמר את ערכי התרבות ותצלח את מבול היצרים הרומנטי. שאיפה זו יפה ונעלה, אלא שהיא מנותבת אל חזון של הקמת עולם מתועש, טכנולוגי וקר. יעדו הסופי של כיוון זה אינו אלא הקמתו של 'מגדל בבל' גלובלי ענק: רשת צפופה של כבישים, מחלפים וגורדי שחקים, המצפה את הכוכב כולו, טכנוספירה מעשה ידי אדם המשדרת את המסר היהיר כי האדם הוא בורא העולם ומקיימו. אכן, גם מודל השלום הפלורליסטי של הנאורות מזכיר את זה של דור הפלגה: זהו שלום חיצוני של 'חוזי שלום', של הפרדה מלאכותית בין הצדדים שאינו פותר בעומק את האיבה ביניהם, כל שכן יוצר ביניהם אחווה אמיתית. הזהויות הפרטיות והלאומיות מטושטשות לכדי קולקטיב חסר-פנים ונטול ערך סגולי…"

 במילים אחרות, נפילת הקולקטיב ל"כוחי ועוצם ידי". עונשם של דור הפלגה היה בלבול שפתם והתפזרותם בעולם. תכלס, לא באמת עונש. יתכן ובפסוק מתואר הפחד של האדם מפני הצורך לצאת אל העולם הרחב "פן נפוץ על פני כל הארץ" אבל הפיזור הדמוגרפי- גאוגרפי איננו עונש, אלא דרך לממש את ייעודה של האנושות כפי שנקבעה לה בראשית הבריאה. גיוון דעות, סוגי אישיות ואופי רבים ושונים, הם שיביאו לשכלול, יצירה וצמיחה של העולם. לכל אחד ואחת מאתנו יש תפקיד בעולם, תפקיד ייחודי, שרק אותו אדם יכול להוציאו אל הפועל. יתכן וזו הסיבה שחכמנו אמרו במסכת אבות, פרק א', משנה י"ד כי:
אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?

דור המבול ודור הפלגה, שני הדורות החוטאים הגדולים של פרשת נח, מהווים סמל לשני הקצוות התרבותיים ההפכיים- מצד אחד, אינדיוידואליזם ומתירנות, ומצד שני הקולקטיביות ושמרנות. היהדות דוגלת ב"פרט הצריך לכלל וכלל הצריך לפרט". כלומר, כל פרט חייב להפיק מעצמו את המיטב, לממש את עצמו, למען הכלל, למען מטרה משותפת. הפרט הפועל למען הכלל איננו מבטל את האישיות הפרטית שלו; ממש כמו בתזמורת שבה כל כלי מנגן ומביא את הייחודיות שלו ביצירת ההרמוניה הכללית.

דרכו של אברהם אבינו היא הדרך ביניהם, היא זו שמשלבת אותם. דרך אותה נפגוש כבר בפרשה הבאה- "לך לך".

שבת מבורכת🥰

לאחר גירוש אדם וחווה מגן עדן נולדים להם שני בנים, קין והבל, המקריבים מנחה לה'-
"וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה–לַיהוָה.  (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  (ה) וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.  (ו) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן:  לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. (ז) הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.  (ח) וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ." (בראשית ד')

בהשראת השיעור של המנחה והמרצה, רוחל'ה סימינובסקי, משתפת אתכם שבפרק ד' יש תיאור שהיוזם להבאת מנחה לה' הוא קין, עובד אדמה שמחליט להקריב לה' באופן טבעי מפרי האדמה. בפסוק שאחרי מתואר כיצד הבל (שיש להניח התרשם מיוזמתו של קין) החליט גם הוא להביא מנחה לה', ובפסוק הזה שמתייחס להבל בלבד מודגש לנו שהוא בחר להקריב מבכורות צאנו ומחלבהן. באותו פסוק שבו מביא הבל את מנחתו מתואר גם את קבלתו של הבל ומנחתו ע"י ה'. ורק בפסוק שאחרי מצוין כי את מנחתו של קין ה' לא קיבל ואת תגובת הכעס של קין. שימו לב, אין פה השוואה, יש פה התייחסות אישית לכל אחד מהאחים במערכת הקשר שהם יצרו עם ה'. למעשה, קין הוא שיוצר את מושג ההשוואה פה, 'את מנחתו של הבל ה' קיבל אבל את שלו הוא לא קיבל… והוא עוד הראשון שיזם את רעיון המנחה…'

והארוע ממשיך, מיד ה' מתייחס לתחושותיו הקשות של קין ומבהיר לו באופן חד משמעי שהבחירה עדיין בידו, קין יכול לבחור 'להטיב', ולתקן, ויחד עם זאת עליו לשים לב שהחטא (היצר רע) רובץ בפתח ומשתוקק אליו אך עליו למשול בו בכדי להימנע מהחטא. קין בוחר לבסוף לקום ולהרוג את אחיו, הבל. יתכן ויש פה גם הזמנה לנו, ההורים, לשים לב ולתת יותר את הדעת להשלכות של התגובות שלנו. ע"פ הפשט אין מלל רב מה שמזמין פירושים רבים. בסופו של דבר, לכל ילד יש מערכת הורית אישית שהילדים האחרים אינם חשופים לא מכירים ולא מבינים אותה, והאירוע של קין והבל כמו כל אירוע מזמין זוויות שונות של התבוננות, נקודות מחשבה סובייקטיביות, ועלינו לזכור שהמטרה שלנו כהורים היא לחנך ולהיטיב.

בחיק המשפחה פעמים רבות האחים חווים שהיחס שההורים מעניקים איננו שווה, עד כדי תחושה של העדפה וקיפוח. סיפור קין והבל ממחיש לנו שתחושת ההשוואה לא הגיעה מלמעלה, מההורות/אדם וחווה/ה' אלא פרי יצירתו של קין. השאלות- כמה הוא קיבל, לאן היא הגיעה, מי השיג ראשון, איך זה נראה אצלה – רובנו אם לא כולנו משווים את עצמנו לאחרים ברמה היומיומית. אנחנו נוהגים להשוות את המשכורת שלנו, את שעות העבודה, את רמת החיים, את הבתים, את המכוניות של השכנים, את הנשים והבעלים של אלו שאנחנו מבלים איתם, את המותגים שאחרים רוכשים וכו', וכמובן, שהדשא שם כמעט תמיד ירוק יותר.

חשוב להבהיר שלהשוות זה לא הרגל רע. הוא אפילו עוזר להתמקד כשאני רוצה לברר האם אני אדם ישר, חרוץ, משקיען, מיומן וכו'. ההתבוננות באנשים הדומים לנו בגיל, במגדר, במקצוע, בעיסוק, בקטגוריה החברתית, באישיות או בניסיון, מסייעת לנו למקם את עצמנו בסדר החברתי. הבעיה מתחילה כשההשוואה הזו גורמת לנו לקנא באחרים על ההישגים שלהם, ומוחקת לכאורה כל הישג שלנו. וכן, הקנאה מעוורת וגורמת לאדם להפסיק להסתכל על עצמו, על מעשיו ועל הצלחתו האישית מה שפוגע בתפיסת העצמי שלו.

מסבירה יהודית כץ, חוקרת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה החיובית, כי לאון פסטינגר, פסיכולוג חברתי, הגה כבר בשנות החמישים את רעיון ההשוואה החברתית. הוא הסביר שאנו משווים את עצמנו לאחרים כיוון שאין לנו מדד אובייקטיבי אחר להערכה. כדי לבדוק אם אנחנו חכמים, מוכשרים, מצודדים או מצליחים מספיק, אנחנו פוזלים הצדה ובודקים מה קורה בדשא של השכן. כך ניתן לקבל הערכה שלתחושתנו קרובה יותר למציאות. "אני כמעט הכי חכמה בכיתה", "אני משקיעה בילדים שלי יותר מאימהות אחרות", "הוא נראה טוב יותר ממרבית הגברים בשכונה." מחקרים מראים כי השוואה חברתית גורמת לקנאה מוגברת, ביטחון עצמי נמוך ואפילו עשויה לגרום לדיכאון.

מסכמת יהודית כץ, "כשאנו מנסים לשפוט בשאלה הנצחית "האם אני טוב כמו?", אנחנו ממנים את עצמנו לשופטים ולתליינים גם יחד. אנחנו בוחרים את התכונות שאליהן יש להתייחס, ונותנים משקל רב לאלה שנראות לנו בולטות כרגע. לבסוף, כשאנו משווים, אנחנו לא תמיד מסוגלים לשאול את השאלות הנכונות… אם תרצו לחיות חיים מספקים תצטרכו להפנות את האצבע הבוחנת פנימה. ההישענות על הישגיהם של אחרים והגדרת הכישלון או ההצלחה בחייכם על פי סטנדרטים זרים הן מלחמה אבודה. הרי תמיד יהיה מישהו עשיר, חכם, מוצלח או יפה יותר. איננו יכולים להיות טובים כל הזמן ובכל התחומים. שאלו את עצמכם מהם הערכים והשאיפות האישיים שלכם, ולא אלה של הוריכם, חבריכם או הקולגות שלכם. נסו לחשוב איזה סוג אנשים תרצו להיות? מהם הדברים החשובים ביותר עבורכם? איזו מערכת יחסים תרצו לטפח? מה תרצו שאנשים יזכרו מכם? מה מתאים לכם לעשות וליצור? השתמשו בערכיכם הפנימיים כמצפן. אין הדבר אומר לוותר או להיכנע לבינוניות, אלא למקד את האנרגיה בלהיות האדם הטוב ביותר שתוכלו להיות, לאו דווקא האדם הטוב מאחרים. הגרסה הטובה יותר של עצמכם… ההשוואה החברתית הבלתי פוסקת מגיעה מתוך גישה של חסר. אנחנו שוכחים שיש מספיק לכולם." אז זכרו שאנחנו מתחילים עכשיו מבראשית, מההתחלה ובואו נשען ונטפח את ההישגים שלנו.

שבת מבורכת❤️

לא תמיד קל לנו לראות דברים מסתיימים, בייחוד כשהם ממושכים ובפרט כשאנו מתרגלים אליהם. בפרשת השבוע בני ישראל חייבים לעמוד מול מציאות חדשה שבה משה, המנהיג היחיד שהכירו, שליווה והנחה אותם, מסיים את תפקידו, ויהושע בן-נון הוא שיורש את מקומו. במקביל, עם ישראל צריך להיערך לאורח חיים חדש – חיי הנדודים במדבר מסתיימים, פרק הנהגת האחים, משה, אהרון ומרים תם, ועתה עליהם להתכונן למעבר ולהתיישבות בארץ ישראל.

זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. זוהי למעשה תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, מה שמעורר אצלנו את הציפייה, התקווה וההמשכיות.
אנו נמצאים בימים אלו בתפר שבין השנה שהסתיימה, באופן הכי לא צפוי והכי לא שיגרתי, לבין השנה החדשה שתחל, הסיום וההתחלה שיגיעו להשלמה בשמחת תורה. בתורה, נקרא החג הזה בשם 'שְׁמִינִי – עַצֶרֶת', כלומר: היום השמיני של חג הסוכות שבו עושים חגיגת סיום ("עצרת").

מסביר ד"ר דניאל גוטליב-
"… השלמת המעגל הישן ותחילת המעגל החדש של הפרשות יחד עם סוף השנה הקודמת ותחילת השנה הנוכחית ממחישה לנו לא רק את המציאות של חלוף הזמן אלא גם הערך שלו והחשיבות שלו בהתנהלות של החיים שלנו.  אם לא די בדף החדש שאנו פותחים בלוח החדש או בספר החדש בו אנו פותחים בסבב של פרשות השבוע בכדי לעורר את המודעות שלנו לחשיבות של הזמן, הרי שקריאת מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות המחישה לנו בצורה הכי חזקה והכי פואטית את המשמעות של הזמן בחיינו ואת מגוון החוויות והאתגרים המאפיינים והמגדירים את חיינו. כבר בפתיחת המגילה מסב שלמה המלך את תשומת לבנו למהירות חלוף הזמן בחיינו. את הפסוק "הבל הבלים, הכל הבל" ניתן להבין לא כאמירה מדכאת על המשמעות של החיים כי אם אמירה מעוררת לגבי הזמניות של הדברים  – החיים עוברים כמו הבל פיו של האדם הנעלם בשניות ספורות – והצורך לנצל את הזמן המועט אשר ניתן לנו בצורה הכי טובה, ערכית ומועילה. בפרק שלישי המתחיל עם המלים המפורסמות " לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים," שלמה מלמד אותנו כי לא רק שהזמן כל העת חולף, אלא שאנו נדרשים למודעות כי בסופו של דבר, הכל זמני… המודעות לחלוף הזמן אמורה גם לעורר בנו רגישות לאופן שבו אנו מנצלים את הזמן שלנו, לכבוד שאנו מייחסים לזמן של אחרים וגם לרגישות של תזמון המעשים שלנו…"

בימים אלו כשנדמה שלפתע הזמן מצוי בשפע בידנו, כולנו בסגר, וכן, יהיה בסדר, אבל בינתיים לתקופה שאינה מוגדרת- אף אחד לא יודע מתי ואיך זה ייגמר. רבים מאתנו חווים חוסר אונים, חוסר וודאות, כלואים, ושהזמן כאילו עצר אותנו מלכת, ממש "עצרת", ימים שבהם אנו נדרשים לעצור. מצב ההדבקה בשבועות האחרונים החריף ומחייב את כולנו לקחת יותר אחריות אישית. בימים אלו רוב הפעילות שלנו מתכנסת מהבית ומהסוכה ללא אפשרות לארח כפי שהיינו מורגלים באורחים ואושפיזין, במטרה להרבות גם במידת השלום.

לאור המציאות החדשה מי שניזון מכלי-התקשורת מקבל את הרושם, שנפער קרע מוחלט בעם. האמת היא, שכלי-התקשורת, ששמם רומז על קשר וחיבור, פועלים פעמים רבות בנושא זה בכיוון ההפוך. אחרי הכל, הניגוד והעימות הם שיוצרים את העניין. יחד עם זאת, התקשורת היא לא מקור הפילוג וההסתה אבל היא בהחלט יכולה ללבות את הלבבות. ולכן, לא פעם משתמע שהציבור שניזון מהשיח מסביב, מחברי הכנסת, ההנהגה, השכנים, החברים, המשפחה וכלי-התקשורת מקבל תמונה מעוותת של המציאות. נדמה שהכול נלחמים אלה באלה, תוקפים אלה את אלה ושונאים אלה את אלה. אבל אם ניקח נשימה ונתבונן סביב נגלה שהמציאות שונה. למשל, מרגש לגלות שבתקופה האחרונה יש מספר עצום של יוזמות חברתיות שהגיעו מלמטה, מהעם, במגמה לסייע ולתמוך באחרים.
כמובן שאין להתעלם, אנו אומנם חווים את אחד המשברים הלאומיים בתולדותינו, משבר שנובע ממצב בריאותי, מדיני, חברתי ופוליטי מאתגר ממש שתורם גם הוא תרומה ניצחת להידרדרות באמון שרוחש הציבור בישראל.  ועם זאת, דווקא האירועים הקשים שמתחוללים בעת האחרונה הם שפותחים את הלבבות. כולם חשים את האיום של שנאת-אחים ובלב כולנו מפעמת כיום עוד יותר מתמיד תשוקה להנהגה ראויה, להידברות ולאחדות. צריך לזכור רק לסובב בעדינות את המפתח, בכדי שהלבבות ייפתחו לרווחה. ובו בזמן להאמין שניתן להשיג אכיפה מתוך כבוד ומתוך הבנה עמוקה של הקודים של המגזרים והקהילות השונות. וכדאי לזכור שלתקשורת, לרב בבית הכנסת, להורים, לכלל אנשי החינוך יש כוח השפעה משמעותי, ועל כולם לפעול לחיבור ולהפצת הטוב שיש כי הטוב הוא שימשוך אותנו מעלה וקדימה.

הדבר שדרוש לנו היום אינו קרב, אלא קירוב-לבבות. לא עימות, אלא דו-שיח לבבי. לא פריקת מטעני המרירות וחשבונות העבר, אלא פתיחת דף חדש של אחדות יהודית אמיתית. המשותף בינינו מרובה על המפריד. אין בקרבנו שנאה ועוינות אלא חשדנות שנובעת מחוסר-ידיעה, וחוסר אמון. כשנצליח לפתח דו-שיח אמיתי, ייפלו המחיצות ויתגלה הבסיס המשותף האיתן שכולנו עומדים עליו.

התזכורת לתלות שלנו שמספקת לנו המגיפה בייחוד בחג הסוכות הזה, הוא משמעותי. התודעה הזו מאפשרת לנו להתבונן באופן פרופורציונלי וצנוע על המציאות וגם לקבל את האחר וללמוד ממנו. בסוף היום, כל אחד בוחר את דרך התמודדותו האישית.

דברים אלה נכונים לכל רוחב הקשת הישראלית – מיהודים מסורתיים ומאמינים, דרך עולים חדשים ואנשי אקדמיה ועד בני קיבוצים וחברי תנועות השמאל. השבת נחגוג את שמחת תורה, תזכורת לכך שבארון הברית הונחו הלוחות השניים, השלמים, וגם הלוחות המקוריים, השבורים, הם הונחו בו יחדיו. כך גם בארון ליבנו מונחים שני זוגות של לוחות, אחד שבור ואחד שלם. עבודת חיינו היא לנתב ולאזן בין התודעה שעבורנו נברא העולם כולו, שאנחנו מיוחדים ויחידים ובלעדינו העולם לא יכול להתקיים, ובו בזמן לזכור שאנחנו זמניים, אפר ועפר, וזקוקים אחד לרעהו. כך נוצר האיזון בחיינו.

הרב יעקב פישר כותב בספרו החדש- "קול יהודה", המתעד שיחות עם רבו, הרב יהודה עמיטל זצ"ל, "אין שלם יותר מהשבור. מן השכחה יצמח זיכרון-עולם, מן השבר והמשבר תבוא צמיחה ולידה של חיי תורה חדשים ורעננים. אפשר להתחיל מבראשית!"
רק לב האדם יכול להיות שבור ושלם בעת ובעונה אחת. וזו כנראה התכלית, היכולת שלנו, בני האדם, לעשות את הבלתי-אפשרי לממשי. אני מניחה שרבים מאתנו חסרים את המגע ואת הקירבה ועדיין ניתן לאמץ חלופות לפחות לבינתיים- לכתוב, לשוחח, לשתף, ולהתחבר! אנו יכולים לייצר מקורות חדשים שממלאים אותנו ורבים מהם הינם באמצעות ראיית האחר, תמיכה ועזרה. פיתוח הרגש לזולת מזין את שני הצדדים כשאנו קשובים, מחוברים ואיכפתיים. כן, עם כל האתגרים, עדיין, בכל רגע נתון אנו יכולים לגלות את הלב החכם שבנו ולבחור כיצד אנו מממשים את הזמן שברשותנו.

בזכותכם אני מסיימת שנה נוספת של מסע מופלא של לימוד חמשת חומשי התורה, ובמקביל, אנחנו לגמרי בפתחו של מסע מחודש ומשותף של החומש, בפתחה של השנה הרביעית. אני מודה על הזכות, תודה רבה לכל הקוראות והקוראים ולכל המגיבים בכתב ובע"פ לאורך כל השנים. אני מאחלת לכולנו מסע מהנה, מפרה ומצמיח. ושנזכה למצוא את האיזון במרחבים השונים בחיינו ולהתחבר. אמן כן יהי רצון.

מועדים לשמחה❤

השבוע נפטר מקורונה אח של חברה יקרה, מיכי בדוח ז"ל, "הנשר יעיר קנו על גוזלים ירחף יפרש כנפיו יקחו ישאהו על אברתו". השיעור מוקדש לעילוי נשמת מיכאל בן רחל, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". פרשת 'וזאת הברכה', מתארת את יומו האחרון של משה רבנו.

בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.

המחנך אלכס גליקסברג מפרט, " פרשה זו מזכירה לנו את פרשת "ויחי" החותמת את החומש הראשון "בראשית". החומש הראשון והאחרון נחתמים בברכות לשבטי ישראל: בבראשית – ברכותיו של יעקב, ובדברים – ברכותיו של משה. אלא, שמשמעותם וייעודם של שתי המערכות של הברכות שונות.
המערכת הראשונה של הברכות נאמרת לשבטים מפיו של יעקב אבינו וייעודה הוא לקראת היציאה מגלות מצרים מבית עבדים. מערכת ברכות זו מסתיימת עם מותו של יעקב במצרים בסוף הפרשה והחומש הראשון. המערכה האחרונה של הברכות נאמרת לשבטים מפיו של משה וייעודה הכניסה לארץ ישראל. מערכת ברכות זו מסתיימת בסוף הפרשה והחומש האחרון עם מותו של משה רבנו במדבר.  
בתווך שבין שתי מערכות של ברכות אלו, בין חתימת תקופת האבות ועד חתימת תקופת משה, צומח ומתפתח לו עם. לכן, עורכי ההשוואה בין שתי המערכות, אינם יכולים להתעלם מהאופי של הברכות. יעקב מברך כשההיבט האישי-תכונתי הוא הבולט בברכה כיאה לאב המברך את בניו, לעומת ברכותיו של משה שההיבט הכללי-ציבורי דומיננטי בברכה, מכיוון שהוא מברך שבטים של עם, ולא בנים, עם העומד להיכנס לארץ ישראל ולכונן את ממלכתו."

לאחר הברכות, משה עולה להר נבו ורואה מרחוק את כל הארץ. שם, על ההר במקום לא ידוע, משה מת ונקבר. בני ישראל בוכים ומתאבלים על משה שלושים יום, ויהושע בן נון מקבל את ההנהגה כממשיך דרכו של משה. התורה מסתיימת באמירה שמשה היה גדול הנביאים של עם ישראל, האדם האחרון עלי אדמות שהתראה עם ה', וראה אותו פנים אל פנים. וכך נאמר: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים" (פרק לד' פסוק י).

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

ע"פ המשנה מצווה גדולה להיות בשמחה, בטח לקראת החג המכונה "זמן שמחתנו", חג הסוכות, אך מסתבר שלרובנו, בוודאי בתקופה מתמשכת זו, יש קשיים ואתגרים להביא את השמחה לידי ביטוי, זה לא כ"כ פשוט למרות הכמיהה שלנו לשמוח, במילים אחרות- חידת השמחה האנושית הנכספת. הרב מיכי יוספי מתייחס לשאלתו של איתמר מור למה רוב הזמן אנחנו לא שמחים?
"מהי ברירת המחדל הטבעית של האדם, או האם בני אדם, מעצם טבעם, הם יצורים שאינם שמחים? התשובה לשאלה זו היא שהשמחה היא חלק מהותי ומקורי מאתנו. השמחה איננה זרה לנו. היא לא משהו חיצוני. השמחה טבעית לנו. אנשים אולי מתקשים לשמוח משום שהתהליכים שהם חווים במהלך חייהם מאז לידתם גורמים להם, לעיתים, לכסות ולהסתיר חלקים מהותיים מתוכם שהשמחה היא אחת מהם. כשאדם אומר על עצמו שהוא "חסום" הוא, בין השאר, מתכוון לומר שהטוב והשמחה שתמיד היו בו מתקשים לבוא לידי ביטוי. החלק הזה באישיותו נמצא, אך הוא  בהסתרה, והעבודה היא לעורר מחדש את השמחה ולהביא אותה לידי גילוי והופעה במציאות.
 יש דרכים רבות להביא לגילוי השמחה. בסוכות, לדוגמא, הקב"ה מעניק לנו שבעה ימים לצורך העניין,  מה שמסביר גם את שמו של החג כ"זמן שמחתנו". היציאה מהבית לסוכה, למשל, היא תהליך שאיננו משמח ברמה החיצונית, שהרי אדם מוותר על דירת קבע, נוחה ומסודרת לטובת סוכה ארעית, קטנה ולא מוגנת. לכאורה איך אפשר לשמוח בדבר שכזה? התשובה לכך טמונה בעצם מצוות הסוכה שמבקשת להראות לנו כי את השמחה והסיפוק עלינו לחפש ולמצוא בתוכנו ולא בעניינים החיצונים שעוטפים את המציאות. בסוכות אנו מתנתקים מהתפאורה, מכל המיותר, ומנסים לשמוח במה שקיים בתוכנו. מי שמצליח לגעת במקומות הללו מגיע גם לשמחה אמיתית… 
כשמתבוננים לעומק במה שר' נחמן אומר בתורת "אזמרה" רואים שהעיקרון המנחה שם הוא הפרדה בין הטוב והרע. אצל רוב האנשים קיים בחיים ערבוב בלתי פוסק בין הטוב והרע. רובנו חיים את סך החוויות והמקרים שעוברים עלינו, הדברים הטובים והרעים ביחד, כמין סלט שאין בו סדר או הרמוניה. ר' נחמן אומר שבמצב שכזה תמיד הצד השלילי ייקח פיקוד, דבר שבא לידי ביטוי בתחושה של עצבות וכבדות.
לעומת זאת, כשאני מוצא נקודה טובה, כשאני מבליט את הטוב ומעמיד אותו במרכז הבמה ומפסיק את הערבוב שבין הטוב והרע, אז החיובי לוקח פיקוד על החיים, אבל כדי שזה יקרה חייבים להפריד. חייבים למצוא, להבליט ולאחוז בנקודות הטובות… אני לא מתעלם לרגע מהרע ומהמיותר שקיים בתוכי, אבל אני גם מבין שהדרך היחידה לתקן אותו היא באמצעות העיסוק בטוב. הפרדוקס הוא שרובנו מנסים לתקן את הרע באמצעות עימות חזיתי איתו. בא ר' נחמן ומספר לנו שזו איננה הדרך. תבליט את הטוב, תתחזק ממנו וכך עצם ההפרדה בין הטוב לרע, מחלישה את הרע.
 …היכולת של האדם להיות בשמחה קשורה ביכולתו להיות מודע לרגע הנוכחי ולהוות אותו… גם רגש קשה או כאב אמורים להיות נחווים בידי האדם ולא להיות מודחקים. מציאות קשה או מסובכת שמודחקת גורמת רק לעוד סיבוכים וגוזלת מהאדם אנרגיה יקרה שהייתה יכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי בדרך חיובית. לא בכדי המילה "רגש" מורכבת מאותן אותיות כמו המילה "גשר". היכולת שלי להרגיש בזמן הווה כל רגע ורגע, היא הגשר שלי אל הרגע הבא. מי שמחפש לברוח, להדחיק או להתנחם באמצעים חיצוניים, למעשה איננו כאן. אדם כזה איננו פוגש את החיים. לעומת זאת, מי שכן חי את ההווה, נענה בכך להזמנתו של הקב"ה למצוא תובנות, שמחה ונקודות אור בכל מציאות, ותהיה הקשה ביותר.
 ר' נחמן אומר כי הדבר באמת קשה כשמתייחסים אל החיים כיחידה אחת. הסתכלות שכזאת עלולה להביא לייאוש כי השינוי הנדרש הוא כ"כ גדול ועצום שהאדם מרגיש שאין לו סיכוי. אבל כשאדם מבין שאין לו כי אם את אותו הרגע בלבד; אם הוא אומר לעצמו שאין לו כי אם את אותו היום ואת אותה השעה, אז לא רק שהמשא הוא קל, אלא ר' נחמן אף נוקט בלשון "לא יהיה לו משא כלל".
הכלל השני שר' נחמן מדבר עליו באותה תורה זה לא לדחות דברים למחר. הלשון שר' נחמן משתמש בה היא מאוד מדוייקת והוא אומר: "וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום". רוצה לומר: כשאתה דוחה דברים אתה בעצם דוחה את עצמך מלהתקדם. השינוי מתחיל מצעד אחד קטן ברגע בודד. ביכולת לקחת אחריות רק על ההווה, וכשאין לך את הכובד של העבר והעתיד, והצלחת באמת להתחבר לרגע הנוכחי, הנה שבת ופגשת את השמחה שהייתה כאן מתמיד."

במילים אחרות,
השנה כנראה שכולנו נשהה בסוכה/בית שלנו לפחות עוד 7 ימים והשאלה מה הצלחנו ל'אסוף' איתנו ל"חג האסיף"? כל ה-מעשים, שיחות, מחשבות, הרהורים… אחרי טלטלה וברור פנימי שחווינו עוד מחודש אלול אנחנו עוברים לעשייה ויצירה ובונים סוכה. אנו מקבלים הזדמנות לצאת מהבית ולהתבונן בו מבחוץ פנימה; האם אני "בעל הבית" או "אורח" בהתנהלות שלי בחיים? אולי הסיבה לסגר שרק מתהדק זה הצורך לוודא שלא נמהר לשוב להרגלנו ולוודא שאכן מצויה בנו הנכונות והמוכנות ליצור משהו חדש ובמקביל לוודא שמצאנו את האיזון שבין ארעי לקבוע. בשמחה של סוכות יש חיים, בהוויה של כאן ועכשיו, התחדשות יחד עם נחת ורוגע.

סוכות זה סוג של תחנה לפני שמתחילים שוב מחדש, וכנראה שקיבלנו הארכה השנה לשהות בתחנה הזו, ולהבין שהמשימה של כולנו היא להתחבר ולחנך לא רק פנימה לתוך הבית השמור, החם והמוגן, אלא מחובתנו להוציא לאור את הערכים וה'אני מאמין' שלנו מחוץ לבית בכל זמן ובכל מקום, והבחירה היא גם באיזה אופן.

בכך אנו מייצרים המשך טבעי לקודש הקודשים של ראש השנה, ויום כיפור בתהליך התשובה שחווינו ומתוך נקיון וחיבור הלב למחשבות ולדיבור אנו עוברים לתוך פשטות החיים של סוכת הטבע בחג הסוכות, עוברים למדרגה נוספת שהיא המעשים שלנו. מי ייתן ונצליח להסיר את כל אותם כיסויים והסחות הדעת ונפגוש ונוציא לפועל את השמחה והטוב שמצוי בנו. אמכי"ר.

 חג סוכות שמח ⏳🏠

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

כותב ד"ר יורם יובל במאמרו- "הטוב, הרע והבחירה: על יצר לב האדם"- "בקרוב, עם אור אחרון או אחרי חשיכה, יעמדו מיליוני יהודיות ויהודים, ובהם רבים שלא יפקדו את בית הכנסת עד יום הכיפורים הבא, ויתפללו, או לפחות ישמעו, את תפילת “כל נדרי”. איך שלא הופכים אותה, תפילת כל נדרי היתה ונשארה תפילה בעייתית. האיש שהכניס אותה לראשונה לסידור התפילות שלנו, הרב עמרם גאון, כתב שאמרו עליה “שמנהג שטות הוא זה, ואסור לעשות כן”.
אז מה יש בה, בתפילה המוזרה הזאת, שמושך את הלב? מדוע אנו אוהבים אותה כל כך? ועוד חוזרים עליה שלוש פעמים, ליתר ביטחון? אולי כי היא נותנת לנו הזדמנות לעשות משהו שאנחנו מאוד אוהבים ורוצים לעשות: להתחרט. “כל נדרי” היא בעצם הבעת חרטה על נדרים ושבועות שנדרנו במהלך השנה שחלפה – “בכולהון איחרטנא בהון” – כלומר, אני מתחרט על כולם. וזאת הזדמנות שאסור לפספס, כי יש לנו כל כך הרבה על מה להתחרט.
מהי, בעצם, חרטה? הפסיכולוגים המחקריים מגדירים אותה כך: “חרטה היא רגש שלילי אותו אנו חווים כאשר אנו מבינים, או מדמיינים, שהמצב הנוכחי היה יכול להיות טוב יותר, לו היינו פועלים אחרת”. במילים אחרות, חרטה נובעת מן המחשבה “ומה אם…”; חרטה היא התוצאה של השוואה בין מה שיש עכשיו, לבין מה שהיה יכול להיות, “אילו רק…”
וזה אומר שעל מנת להתחרט דרושה לנו יכולת לחשיבה מופשטת, וגם דמיון מפותח, לדמיין בו את מה שהיה יכול לקרות ולא קרה. אולי לכן תינוקות וילדים קטנים חופשיים מחרטות, ואל התמימות הילדותית הזאת אנחנו נחזור ונתגעגע כל חיינו…
לחרטות שלנו עשויות להיות שתי תוצאות יקרות מפז: ראשית, הן יכולות לגרום לנו לנסות לתקן את מה שעשינו, וזה חלק חשוב ממה שאנו אמורים לעשות בימים הנוראים. ושנית, הן גורמות לנו להיזהר יותר בעתיד, ולבחור “נכון” בפעם הבאה.
אבל מה אם אין עתיד? מה אם מאוחר מדי? מה עם החרטות שיהיו לנו בסיומם של החיים, על ערש דווי, כאשר יגיע הזמן שלנו למות? ברוני וור היא אחות אוסטרלית שעבדה בהוספיס בית – שירות שניתן בעיקר לחולי סרטן סופניים, ומאפשר להם למות בביתם ולא בבית החולים… רבים מביניהם פתחו בפניה את סגור ליבם ושיתפו אותה בחוויות, במחשבות, ובעיקר בחרטות שלהם.
עד מהרה היא שמה לב לכך שרוב המטופלים הסופניים שלה התחרטו על אותם דברים. היא תיעדה את מה ששמעה מהם בבלוג, שהפך אחר כך לספר – “חמש החרטות השכיחות ביותר של הנוטים למות":
1. “הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמנ/ה לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני”.
2. “הלוואי שלא הייתי עובד/ת קשה כל כך, ומבלה יותר זמן עם המשפחה”.
3. “הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי”.
4. “הלוואי שהייתי שומר/ת יותר על קשרים עם חברים מן העבר”.
5. “הלוואי שהייתי נותנ/ת לעצמי להיות מאושר/ת יותר”.
על כל אחת מן החמש האלה אפשר לכתוב ספר שלם. אני רואה אותן בעיקר כתמרור אזהרה המוצב בפנינו, תמרור שערכו רב מאוד: הן נותנות לנו רמזים כיצד ניתן לחיות את חיינו כך שנתחרט פחות כאשר יגיע הסוף, ויהיה מאוחר מדי.
אחד הדברים הבולטים בחרטות האלה של הנוטים למות, הוא העדרן המוחלט של חרטות על נושאים כספיים… כפי שכותבת וור, “כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים… בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים”. ואמנם, רבים מן המטופלים של וור בילו את השבועות האחרונים לחייהם בחיפוש החברים והחברות הישנים שלהם, בחידוש קשרים, בבקשות סליחה, ובפרידות.
מנקודת המבט הזאת, אולי יום הכיפורים הוא תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי אנשים אחרים. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), כמה מאות שנים לפני תפילת כל נדרי: “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על מה שעשינו לאחרים. כאן לא תעזור לנו תפילת כל נדרי, לא יעזרו הרהורי חרטה, וגם לא תרנגולי כפרות — אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך."

אכן, בעוד כמה שעות יתחיל צום יום הכיפורים ועימו המשך חשבון הנפש, הרהורי התשובה, וההתעוררות שלנו בפרט בימים אלו. האם אלו תהליכים שמונעים מפחד וחשש? או, האם נגזור על עצמנו תענית מתוך כוח ועוצמה והסתכלות בעין טובה על הטוב שבחיינו? השנה בפרט לאור מצב הסגר המתמשך בו אנו מצויים, אנו מקבלים הזדמנות לעבודה אישית וממוקדת, ואופציה לבחירה ברצון לבנייה, ולהתקדמות, בכדי שנוכל להנות ולממש את החסד ואת השפע שבחיינו. בתקווה שנקבל גם את הכוחות לתיקון ונצליח לחיות את חיינו ממקום שלם ומדויק יותר.  "תהא השעה הזו שעת הרחמים ועת רצון מלפניך." אמכי"ר.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע שירת "האזינו", שירתו הגדולה של משה לפני שנפרד מעם ישראל הנכנס לארץ כנען. משה נותן לנו סקירה היסטורית, תולדות עם ישראל, בדבר הברית ובנבואה לעתיד עם דברי מוסר ותוכחה. הוא מזכיר לנו את כפיות הטובה וחטאיו של העם לאחר יציאת מצרים, כמו גם את העונש הכבד שקיבל בגין חטאיו. לאחר מכן, הוא עובר לקיצור תולדות העתיד. אומנם השירה מציגה את הצפוי, אבל בידי עם ישראל להעביר את רוע הגזירה. גורלנו מותנה בהליכתנו בדרך הישר, ובשמירת החוקה שקיבלנו.
אחרי החוקים, המצוות והמשפטים מגיעה השירה הזכה, הפואטית. מסתבר שכל אחד ואחת מאתנו פותח את לבו ונפשו לשירה כי שם הנפש מתעדנת, הרוח מתעלה, והאישיות שלנו מתעצבת. כל אחד ואחת מאתנו צריך למצוא את השיר שנוגע בנפשו ומניע אותו, והמילים הינם דברי אלוהים חיים.
בשירה אנו חשים כי מעמקי הנפש נחשפים. שפת השירה קרובה באיכותה לשפתה הפנימית של הנפש. השירה עושה שימוש בסמלים, דימויים, חוויה חושית ורגש עז בשורות קצרות של מלל, וכך השירה עושה שימוש בשפת המודע בכדי להוליכנו גם אל מעבר לו- אל הלא מודע. זוהי התבוננות של המחשבות והמילים אל המקום העמוק, הנפשי, מה שגורם לחיבור טבעי, להכלה, הקשבה ולזיכרון הדברים הנאמרים.
שירים יכולים לשמש כ"יועצים" ברגעים בהם איננו יודעים כיצד לפעול, כי הם נושאים עמם מסר לחיים ויש ביכולתם לעורר בנו השראה ולמלא אותנו בכוחות. חלקם מציגים בפנינו את המטרות האמיתיות שלנו, אחרים גורמים לנו לחייך ולחלום על עתיד טוב יותר גם בתקופות לא קלות, ויש גם כאלה שמזכירים לנו את היכולות שלנו, החולשות והחזקות, והצורך בהפוגה כדי לעשות חשבון נפש ולהיטיב עם הבחירות שלנו.
משה מתאר לעם את עתידו – שבו יכנס לארץ כנען, ייהנה מטובה, ואז "יִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (פרק לב, פסוק טו), ויגלה כפיות טובה. לכן, העם ייענש בגלות וחורבן, ולאחר ריצוי העונש יקבל הזדמנות נוספת וישוב לארצו ולריבונותו, ואילו ה' ינקום באויביו.

מסביר הרב משה צבי וקסלר-
"זו שירה שמחייבת להפעיל את האוזן ולא רק את הפה. יש להאזין גם אם הדברים אינם נעימים, לפחות לא בתחילתם. ה'אוזן' היא כלי גשמי שדרכו ניתן לשמוע, אבל ה'שמיעה' עצמה היא כלי רוחני. ה'שמיעה' (האזנה) נותנת לאדם לתרגם את מה ששומע לשפת המעשה. האוזן, מלשון 'איזון', אחראית לאזן בין גשמי לרוחני ובין שמים לארץ… היום המדע יודע להוכיח, שהאוזן אחראית לאיזון הגוף וכאשר אדם סובל מסחרחורות, ראשית יבדקו אם יש לו הפרעה בתפקוד השמיעתי. חז"ל לוקחים את תפקיד ה'אוזן' גם לאיזון הרוחני של האדם, גם לאיבריו הפיזיים וגם לצד הרוחני שלו… 'האזנה' מבטאת הקשבה עד הסוף, לא רק שמיעה שטחית ולא שמיעה של חלקי דברים, אלא הקשבה פעילה מתחילת הדברים ועד סופם. ה'שירה' קרויה שירת האזינו, משום שדברי משה צריכים הקשבה מתחילתם ועד סופם, הואיל והם מרקם אחד הצופה את מהלך ההיסטוריה של עם ישראל… ידוע מה שאומרים בעלי המוסר ומהם למד אבי תורת היחסות אלברט אינשטיין שהקב"ה לא ברא לאדם שני פיות ואוזן אחת, אלא שתי אוזניים ופה אחד, ללמדנו שעלינו להקשיב יותר מאשר לדבר או בלשונו של אורחות צדיקים בשער השתיקה "לכך נבראו באדם שתי עינים ושתי אוזניים ושתי נחירים ופה אחד, לומר שימעט בדבורו.."… במסרים החזקים שאנו קוראים בדברי השירה הזו, מתבקשת קריאתו העוצמתית של משה "האזינו"!!
בשירה זו כאמור כלולים העבר של עם-ישראל ועתידו, שירת התוכחה ושירת הגאולה… שירת האזינו מעבירה לנו בנוסף את המסר של 'הכרת-הטוב' של עם ישראל, שעוברת כחוט-השני בפסוקי הפרשה, ערך יסודי שחייב להיות שזור בתוך לימוד עברנו ובתכנון עתידנו.
שירה זו, על כל מכמניה, צריכה להישאר בתוכנו ולהתנגן בלבנו תדיר, תוך הפנמה שהדברים הגדולים בחיינו תלויים בדברים הקטנים שהאוזן צריכה להיות רגישה אליהם."

יהי רצון שנצליח יחד עם השגת האיזון הרוחני לעשות גם מאזן של המעשים שלנו לשימור, לשיפור ולשדרוג, וכשם שזכינו להאזין לקול השופר בימים הנוראים ולהפנים דרך תשובה, כך נזכה להאזין לקולנו ולקול הזולת שסביבנו, ועם כל האתגרים נזכור להכיר טובה ולחוות את חיינו מתוך ראיית הטוב. אמכי"ר.

שבת מבורכת🌷

הכל מהתחלה? קוהלת כתב ש-"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קוהלת א, ט), זוהי החזרה הנצחית שמחייבת את שני הקצוות- ההתחלה והסוף. השאלה היא האם למדנו כבר מהניסיון? האדם בקוהלת חי ללא אשליות ועם ההבנה שאנו חיים בעולם של אי וודאות יחד עם כל החזרתיות, כלומר, האדם פוגש אינסוף של קונפליקטים בחייו. בחודשים האחרונים כשהוירוס הנודע ממשיך להתפשט לכל עבר וממאן לעזוב, כולנו חווים את האי וודאות בכל עוצמתה. רבים מוטרדים מעתידתם הכלכלי, הבריאותי, הנפשי וכו', והתקופה מבלבלת ומאתגרת, מה יהיה בשנה החדשה שקרבה ובאה? אומר הרב דניאל יוסף אפשטיין שקוהלת מבהיר לנו שבעולם של אי וודאות אנו יכולים לבחור ב-
יאוש, כי לא ניתן להשיג אמת מוחלטת אחת, וזוהי מציאות שבה החזק מנצח ומוביל. מציאות שיכולה להביא לאיבוד אמונה כללי. או לחילופין-
אפשר לבחור להאמין שאין אמת מוחלטת וחד משמעית, והעוגן היחיד שמצוי הוא הזולת. זוהי אמת אמפירית מתוך הניסיון שלנו ושל אחרים, ההבנה שיש אמיתות פרגמטית שנלמדת מתוך ניסיון החיים שלנו.
מהי נקודת-המבט האנושית בתוך העולם? בימים אלו אנו מקבלים תזכורת שבתוך הנפש של כל אחד ואחת מאתנו מתחולל קרב פנימי- מצד אחד היאוש, הציניות, העדר ואובדן ערכים, מצד שני ההבנה שאנו לא באמת זקוקים לאמת המוחלטת כדי לעשות טוב בעולם. ניסיון החיים שלנו יחד עם הכוחות שקיבלנו הם שיסייעו בידנו להטות את הכף. אחרי הכל, לא מתפקידנו לפתור את הבעיות של העולם ולגלם דמויות של גיבורי על, כפי שכבר נאמר במשנה- "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר…" לגמרי תזכורת לשיעור בגבולות היכולת האנושית וכח השפעתה. ועם זאת, למרות כל האתגרים המצויים מסתבר שאנו עדיין יכולים לפעול ולהשפיע הרבה טוב. נראה שקוהלת וויתר על האוטופיה והמילים הגבוהות, והמסר שלו אלינו שאסור לנו להיכנע לייאוש, אדרבא, עלינו להיאבק בו ולא ליפול לאדישות ולשיתוק רגשי. עלינו להיפגש עם הזולת וגם לאפשר לאנשים לגעת בנו, ועם כל ההגבלות כמו הסגר שקרב ובא, המפגש עם הסביבה הוא תמיד אפשרי. קוהלת קורא לנו לייחס חשיבות עליונה למה שנדמה לנו פחות ערך כי כל מחווה קטנה היא משמעותית. זהו שיעור בענווה, ללמוד לשחרר את עצמנו מהאמונה הכוזבת של אמת מוחלטת וקשוחה, ולראות ולהרגיש גם את הניצוצות של אמת.
קוהלת בהחלט יכול לסייע לנו בתקופה זו שבה אנו שואלים מה עם כל ההבטחות שהבטחנו לעצמנו בשנים שעברו, שיתכן שרק את חלקן קיימנו, וגם לא בהכרח במלואן? האם להמשיך ולהשלים משימות בהן התחלנו? להתחיל משימות חדשות? חברה שיתפה אותי שאי הסדר בביתה מוציא אותה משלוותה אבל היא לא מצליחה לגייס כוחות למיין ולהוציא מהבית את כל אותם פריטים מיותרים שמשרים תחושה של עומס ומחנק…
מה לגבי ההחמצות שלנו, והחסרונות שלנו, והבעיות המציקות לנו – איך להתבונן ולהתמודד? איך נזקק את הרצונות שלנו בתהליך התשובה בימים אלו?
ע"פ תורתו של בעל התניא- בידו של כל אדם לבחור את דרכו, את מעשיו, את הדברים שהוא משמיע והמחשבות שהוא חושב. זוהי בחירה שעולה מתוך מאבק בין ניגודים פנימיים וצריכה להתבצע כל רגע מחדש. כשבני האדם מנצחים את המאבק הנפשי, מכריעים את הנטיות בנפש, ומצליחים לחיות את הרגע, להיות נוכחים הם למעשה מתעלים מעל הטבע, מנווטים את המסע שלהם, ובכוח עבודת המידות מאפשרים את תהליך התשובה שיביא את השינוי.
הרב קוק מסביר ש- "התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקוריות, אל מקור החיים וההוויה העליונה בשלמותם… כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה."
במילים אחרות, התשובה היא השיבה חזרה אל עצמנו. השגרה, המטלות, המחויבויות וכו' גורמים לנו לשכוח את עצמנו, במישור אישי, לאומי ואנושי, והקריאה היא לחזור למקוריות, לעצמיות שלנו. זוהי מהותה של התשובה. התשובה היא דחף פנימי שיש ביקום כולו שקורא לנו בימים אלו באמצעות השופר לשיפור ולתיקון, וכמו שיש חזרה בתשובה פרטית יש תשובה כללית. לעולם כולו.
העולם כולו, החברה האנושית, המוסר, הערכים והתרבות- כולם עוברים תהליך של תשובה, של תיקון ושל עילוי ממצב אחד למצב גבוה ושלם יותר.
שנתברך בשנה של בריאות, ברור וזיכוך הרצונות שלנו, שנצליח לחיות בנחת ואמונה בטוב גם בעולם של אי וודאות, שנהיה פתוחים לתגליות, לאפשרויות, ושנדע לממש אותם עם כל היכולות והמתנות שכבר מזמן גילינו שיש בנו. אמכי"ר
שנה טובה ושבת מבורכת🍎🍯🍏

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפרשה השבוע נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, וביום שני הקרוב, כ"ה באלול, הוא יום בריאת העולם. בימיו האחרונים, משה רבנו עסוק בלהתוות דרך לעם ישראל ולהזהירו: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע"(דברים ל', ט"ו). רבים כתבו על החיבור שבין הפרשה לימי תשרי, וביטוי לכך מצוי בפסוק י"ט בספר דברים פרק ל׳:

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ."

איך אפשר לצוות מישהו שכבר חי- לחיות? המשנה אומרת "שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי," אז היכן הבחירה פה? כלומר יש חיים שכביכול נכפו עלינו אבל בשביל לחיות אותם באמת, מסביר הפסוק, צריך לבחור בהם. אז מה המשמעות של "ובחרת בחיים"?  נראה כמו ציווי לבחור בחיים, וההסבר לכאורה- כדי שנחיה שאחרת למה התוספת: "למען תחיה"?

רבי מנדלי מקוצק אומר: שיהיו חיים בשביל הטוב, ולא להיפך: לא שתהיה עושה מעשים טובים כדי שתחיה אלא שתחיה כדי לעשות מעשים טובים! ההבנה שאנו חיים למען מטרה מסוימת, בשאיפה תמידית, ולא חיים ללא תוכן וללא ייעוד. אם כך, הציווי לחיות הוא לא כדי שנחיה, אלא טמון כאן רמז לכיוון עמוק יותר לחיים.

אומנם נכפה עלינו להיות מי שאנחנו- גנטיקה, מנת משכל, נטיות, תכונות וכו' אך התורה באה ואומרת לנו שעצם הבחירה המודעת שלנו בחיים ובמה שיש לנו מעצימה ומעניקה להם חיות שמבטאה את הרצונות שלנו. הבחירה היא שמרחיבה לנו את האפשרויות הקיימות. כשאנו בוחרים אנו כבר לא עומדים חסרי אונים ומצומצמים, אלא אנו לוקחים בעלות, ויוצקים לתוכה חיות שמניעה אותנו. יש הרבה אנשים "חיים" שהם "מתים"- כי הם מתנהלים על אוטומט, "מה שיוצא אני מרוצה" ונוטים לעיתים גם להימנע מלבחור. בנוסף, כמה פעמים בחיינו אנו חושבים על רעיונות גדולים, על תוכניות גדולות בחיים, אידאולוגיות שישדרגו את חיינו, קובעים חוקים והלכות שיתקנו את חיינו אך מתוך העיסוק בדברים אנו שוכחים את החיים מסביבנו.

המסר המרכזי הוא הציווי המוסרי שעל אדם לחיות על פי תפיסת עולמו שבו הוא הקברניט של חייו, אדון לגורלו, הוא שמכריע הכרעות מרכזיות ונושא באחריות להן בעצם בחירת דרכו. נראה כי הפסוקים מחזקים שהתנאי לדרך הטובה הוא בעצם- לעשות את מה שאנו בוחרים ולעשות מכל הלב. זה ציווי נפלא וחשוב – לעשות את הטוב במסירות מתוך הנעה פנימית, כפי שכתוב "בפינו ובלבבנו".

שמעון פרס ז"ל נהג לומר כי "אופטימיים ופסימיים מתים אותו הדבר – הם רק חיים בצורה שונה."  לצירוף – "ובחרת בחיים" יש שתי משמעויות עיקריות:
1) התייחסות לקדושת החיים בעצם הבחירה שלנו בהם.
2) בחירה בחיים ראויים ומשמעותיים – החיים שאותם נרצה לחיות, החיים שלנו, המבוססים על ערכים, מוסר, אמונות, התבוננות, מחויבות ואחריות שיכוונו את חיינו הפרטים ויהוו מפתח להתעוררות ולצמיחה שעל פיהם תתנהל החברה, המדינה והעולם כולו.

לחלקנו נראה שהבחירה ב"חיים" היא בחירה טבעית, כמעט אינטואיטיבית. אבל הבחירה בחיים היא בחירה שעלינו לעשות, כלומר להכריע בה, ולתת לה ביטוי בעשייה. הבחירה מחנכת אותנו לקחת אחריות.  חווית החיים שניתנו לי ולא בחרתי בהם יוצרת התנהלות חיים הישרדותית. בעוד שבחירה בחיים שניתנו לי נחשבת ביהדות- "חיים". הבחירות שלנו כאמור הם ביטוי לרצונות שלנו בין במודע או לא במודע.

במסורת היהודית נחשבים הימים שבין ראש חודש אלול לבין יום הכיפורים כימים של חשבון נפש אישי וציבורי. מסביר הרב יאיר שטראוס- "הרצון הוא הדבר המשפיע החזק והעוצמתי ביותר שפועל בעולם… לכן עיקר התיקון והקלקול נמצא בתחום הרצון, כח הבחירה אנושי נמצא ברצונות שאותם בוחר האדם לחוות באישיותו. הצד הטכני של מעשי האדם הוא בעל חשיבות שולית וזניחה ביחס לרצונות האדם, שם נמצא עיקר הפעולה שלו על החיים והמציאות ושם עיקר התהליכים הפסיכולוגים שפועלים לטווח ארוך ויציב באמת."

זה הזמן לבחון האם הבחירות שעשיתי משקפות את הרצונות האמיתיים שלי. מטרת ברור הרצונות היא להביא לקיומו של אדם טוב יותר, ועולם טוב יותר.

שנצליח לבחור ולהחיות את חיינו תוך ברור הרצונות שלנו. שנשכיל לכוון ולזכך את הרצונות שבנו כי ככל שאדם בונה בתוכו רצון חיובי והרמוני הוא משפיע על החברה שסביבו ובעקבות כך על כל האנושות ועל כל המציאות כולה. אמכי"ר.

שבת שלום ❤️