דנה בפרשה

לאחר הסיפור העוצמתי והרגע המכונן של מעמד הר-סיני, מעמד מתן תורה, מגיעה השבוע פרשת משפטים, הפרשה השישית בספר שמות. הפרשה כוללת 53 ציווים ורשימת דינים שעוסקים בסדר החברתי ובהתנהלות שבין אדם לחברו.
הפרשה ממשיכה לפרט חוקים המאפשרים את קיומה של חברה בריאה. והיא מתחילה ב- "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם…"  (שמות, כא').
כלומר, הפרשה מתחילה בחוקים הקשורים לעבדים ומורה לנו איך לנהוג עם העבד העברי, במצבים שונים. כמו כן, הפרשה דנה במקרים של רשלנות, גניבה או מקרים בהם בכוונה תחילה הביאו לפגיעה בגוף או ברכוש. לאחר שהפרשה מסיימת לדון בדיני "נזיקין", כאלו שגורמים נזק לרכוש ולנפש, היא מתייחסת לחוקים חברתיים, שגורמים נזק לחברה כולה. למשל, לא להונות או לגזול את הגר (זר); עלינו לזכור איך התייחסו אלינו כשהיינו גרים בארץ מצרים. אנו מצווים לא לקחת שוחד, לא לענות יתומים ואלמנות, ובשורה התחתונה, אנו מצווים להתנהג באופן ראוי ומוסרי, ולהגן על החלשים בחברה. נראה כי הפרשה שלנו, כשמה כן היא, מלאה במשפטים, אשר רבים מהם הפכו במהלך הדורות לביסוס חלק מרכזי מיסודותיה של מערכת משפט עברי רחבה.

האיזון הדק – בין החתירה לצדק חברתי במסגרת המשפט לבין השמירה על "כללי משחק" הוגנים ממשיך להיות מונח לפתחנו גם היום. בפרט, לאור המתח בין מציאות החיים לבין האידאל המוסרי המנותק ממנה. בימים אלו מהדהד בחוזקה המאבק הציבורי נגד הרפורמה המשפטית שהממשלה החדשה מציעה. הציבור נאבק על קיום מערכת איזונים ובלמים ראויה שלא תאפשר ריכוז של כוח רב בידי הרשות המבצעת. ולאור הרפורמה המוצעת, נראה כי מידת עצמאות הרשות השופטת ומידת האפקטיביות שלה כגורם המגביל ומרסן את הרשות המבצעת- תפגע. ועל כך התווספו גם הגבלות על עיתונות חופשית ועצמאית.
כלומר, שינויים חוקתיים ומשפטים מהותיים כמו אלו שנשקלים כיום בישראל יש לבצע בזהירות יתרה וחרדת קודש. בעקבות זעקת ומחאת הציבור, יזם הנשיא מתווה לפשרה ברפורמה במערכת המשפט המצריכה את הצדדים להתכנס להידברות, ובכך בעצם, למנוע שימוש של הקואליציה מלהשתמש בכוח "הרוב".
ללא ספק, לאור המתחולל בימים אלו, והחששות האמיתיים שעולים יש צורך להתייחס ברצינות ממשית לקולות המחאה המושמעים, ולא לבטלם כלאחר יד.

השבוע בפרשה נאמר לנו כי- "(ב) לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים–לְהַטֹּת". (שמות כג), מסתבר שהכלל כי "הרוב קובע" לא בהכרח תופס. נראה כי כל אחד ואחת מאתנו מצווה שלא להגרר בהכרח אחרי החלטת הרוב. לבטח כאשר מדובר בשופטים בבית משפט הפוסקים פסק דין לנאשם. זהו סוג של איתות לקלות שבה אנו נוטים, לעתים, להצטרף לרוב וללכת אחריו.
מדרש ההלכה מסביר כי קשה לפרט להביע עמדה שהיא בניגוד לעמדות שסביבו. הפסוק כאמור מזהיר אותנו מפני כוחו להרע של הרוב והקושי לעמוד בפרץ. וזה שייך לכולנו. כל אחד ואחת מאתנו עלול לקבל החלטה להתייחס לא יפה לאדם אחר בגלל שמועה ששמענו או בגלל ש"כולם יודעים שהוא…". הפרשה קוראת לנו לעצור ולבדוק. כי לא תמיד הרוב צודק.
מסביר הרב שניאור אשכנזי, כי ממעמד מתן תורה, מעמד רם ונעלה, ה-"אורות הגבוהים", פרשת משפטים מנחיתה אותנו לקרקע, ובעצם מדגישה לנו שבכל יום אנו מצווים "להיות אנשים טובים וערכיים", בכל רגע,  עלינו להתנהל כ- "ממלכת כוהנים" המתייחסת לכל אדם, באחריות, בכבוד, ורואה את הצלם האלוקי שבו. כל שכן, זו הציפייה מהשופטים שישפטו בצדק ויזכרו כי כל אדם נברא בצלם אלוקי.

למעשה, הפרשה מחזקת את הערך של הדעה השונה. ברשתות אנו נוטים לחפש אחר אנשים הדומים לנו. מבהיר הרב אשכנזי, כי דווקא החיפוש אחר השונה הוא שיפרה וירחיב את ההתבוננות שלנו, ויסייע לנו להפוך לגירסה טובה יותר של עצמנו. התפיסה היהודית מעודדת את "המחלוקת", את ההתדיינות והדיאלוג. יותר מזה, על פי ההלכה, כאשר דנים בדיני נפשות, דיון שמתחיל בהסכמה של כל השופטים, מתבטל הדיון ועובר לבית דין אחר, מדוע? כי חייב להיות וויכוח, ומחלוקת לשם שמיים הכוללים הקשבה, למידה וסיעור מוחות, כי רק אז אפשר לתת פסק דין. הנפש היא עשירה ומורכבת, ואדם אחד לא יכול לחשוב בראש של כולם. כאשר הסנהדרין פותח בהסכמה, משמעותו שמישהו בהכרח לא חשב, ויש רובד של חשיבה ותפיסה שלא מיוצג ומונע את האפשרות לגבש דעה אמיתית, וכוללת. המשמעות היא, שבסופו של דבר, מגוון הדעות מייצג מגוון צדדים וקולות של הסיפור, ורק כך ניתן להגיע לחקר האמת ועשיית צדק. רק לאחר ששקלנו את הצדדים השונים ובחנו את התמונה כולה בבהירות. לכן, גם הלימוד בבית המדרש, למשל, הוא בחברותא, כפי שנאמר במסכת תענית כג, א, "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא".
מוסיף הרב אשכנזי, ושואל האם אנו יכולים לתת מקום לשוני? ומדוע אנו אומרים "שלום בית" או "שבת שלום"? מדוע הבחירה היא דווקא בשלום? והתשובה היא ש"שלום" הינה הברכה הכי מרוממת על פי החסידות, כי משמעותה "שיתוף פעולה", שני כוחות סותרים שיכולים לעבוד יחדיו. שלום מלשום שלם. השלום מבטא הפרייה הדדית של אנשים שונים, כאשר כל אחד ואחת מביא/ה את עצמו/ה אל תוך הקשר כי יש מקום, והם מסוגלים להתמודד עם השוני, ולעיתים אף עם הקוטביות, ומצליחים לייצר יחד את המיטב. ממש כמו בתזמורת המשלבת כלים שונים בתכלית ועם זאת, מייצרת יצירה אחת הרמונית.

הברכה שלנו היא אחדות ולא אחידות. מחלוקת מלשון חלק. כלל החלקים מרכיבים את השלם, והם אשר יביאו שלום. כאשר מתאפשר לכל אחד להעניק את התרומה הייחודית לו, אזי מתאפשר לראות תמונה רחבה יותר וכאמור להפוך להיות גרסה טובה יותר של עצמנו. הרי, השלם גדול מסך כל חלקיו, ממש כמו גוף האדם. פאזל אנושי היוצר שלם אחד, עם אחד. מחלוקת לשם שמיים משמעותה ניהול דיאלוג תוך התייחסות עניינית ולא רגשית או אישית, ללא כותרות או האשמות, תוך הקשבה, שיקוף, כבוד, אמון והערכה לזולת. ואלו ממש ערכי הגישור, כלי נפלא ליישוב וניהול סכסוכים. הלוואי ונשכיל לאתר את הטוב, לנטות אליו, ולהיות אחריו גם כשאין זו הטיית הרבים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

השבוע פרשת יתרו, הפרשה החמישית בספר שמות. מסופר לנו כי בתחילת חודש סיון בני-ישראל מגיעים אל מדבר סיני וחונים מול הר סיני. במרכז הפרשה מתרחש המאורע המכונן ורב החשיבות בתולדות עם ישראל – מעמד "מתן-תורה" בהר-סיני. לאחר שלושה ימים של הכנות והתקדשות לקראת המאורע הגדול, נעשו כולם כ'איש אחד בלב אחד', ללא מחלוקות ותככים.  ה' מתגלה אל עם ישראל במעמד הר סיני – המאורע שבו כורת ה' ברית עם עם ישראל, ונותן להם את עשרת הדיברות:
ההכרה באל אחד שהוציאנו ממצרים; האיסור לעבוד פסלים, עבודה זרה; האיסור לשאת את שם ה' לשווא, איסור על שבועת שוא; הציווי על השבת, אנו שובתים מכל מלאכה בשבת ומציינים אותה בקידוש ובהבדלה, בתחילתה ובסופה; הציווי על כיבוד הורים; ולאחר מכן, מופיעים 5 האיסורים- רצח, ניאוף, גניבה, מתן עדות שקר, ולא לחמוד את אשר לזולת, לאחר.
ה' הוא כליל השלמות בתכלית, אז מדוע הוא צריך שנקיים מצוות? הרי ה' הוא אינסופי, נצחי, מעל הזמן והמקום, מדוע אכפת לו אם אסע בשבת, אם אברך לפני שאני שותה או אוכלת וכו'? יש המדמיינים את ה' כשופט חמור סבר המרוצה רק כאשר עושים את מה שהוא מצווה, מעין שוטר עוצמתי ומאיים, האומנם?
השבוע כולנו נפגשים למרגלות ההר לקבל את עשר הדיברות, עשרת המצוות הבסיסיות והמשמעותיות בכינון חברה מוסרית, וערכית.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"בבית הלורדים הבריטי יש לשכה מיוחדת, המשמשת בין היתר חדר הלבשה לחברים חדשים המצטרפים לבית. כשקודמי בתפקיד הרב הראשי לבריטניה, הרב עמנואל יעקובוביץ', נתמנה ללורד, איש הטקס שהלביש אותו ציין באוזניו שהוא הרב הראשון הזוכה להגיע לבית הלורדים. הלורד יעקובוביץ' השיב, "לא, אני השני". "ומי היה הראשון?" שאל המלביש המופתע. הלשכה ידועה בשם "חדר משה", בגלל ציור הקיר הגדול המייחד אותה. רואים בו את משה יורד מהר סיני עם לוחות הברית. הרב הצביע אליו והסביר שמשה רבנו הוא הרב הראשון שהוכנס לבית הלורדים.
לעשרת הדיברות שעל לוחות הברית נודע מקום נכבד לא רק ביהדות… הם הביטוי הנשגב לחוק העליון, החוק שהוא המסגרת לכל החוקים האנושיים. כמובן, ביהדות יש לעשרת הדיברות מעמד מרכזי מאז ומתמיד… והם שמרו על מעמדם בתודעה היהודית… ועדיין יש מקום לשאול מה ייחודם של עשרת הדיברות. כעקרונות מוסר, רובם אינם חדשים. כמעט בכל חברה יש חוקים נגד רצח, גזל ועדות שקר…
המייחד בכל זאת את עשרת הדיברות הוא שהם פשוטים וקל לשננם. כי אכן, ביהדות החוק אינו כתוב לקהל של שופטים ועורכי דין בלבד. ברוח השוויוניות העמוקה שבלב התורה, ברית סיני איננה כשאר בריתות בעולם העתיק, שנכרתו בין מלכים. היא ברית שאלוהים כורת עִם עַם שלם. מכאן הצורך בהצהרה פשוטה של עקרונות יסוד שכל אדם יכול לזכור ולצטט…
חלוקת הדיברות-
שאלת היסוד הבאה היא כיצד לחלק את הדיברות. בדרך כלל, ובציורים ובעיטורים בפרט, מחלקים אותם לשניים, שהרי הם כתובים "עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד, יג). בהכללה אפשר לומר שהחמישה הראשונים עניינם מה שבין אדם למקום, והחמישה האחרונים – בין אדם לחברו. אלא שיש דרך נוספת לחשוב על מבנים מספריים בתורה.
שבעת ימי הבריאה, למשל, עשויים שתי קבוצות בנות שלושה ימים כל אחת, שאחריהן יום אחד מסכם. בשלושת הימים הראשונים עסק אלוהים בהפרדת תחומים: אור מחושך, מים עליונים ממים תחתונים, ים מיבשה. בשלושת הימים הבאים הוא מילא אותם, כל אחד בתורו, בעצמים ובצורות החיים המתאימים: שמש וירח, ציפורים ודגים, חיות ואדם. היום השביעי נבדל מכולם והתקדש.
גם עשר המכות מורכבות משלושה מחזורים בני שלוש מכות, ובסופם מכה עשירית יחידה… נראה לי שגם הדיברות בנויים כך: שלוש שלישיות, ודיבר עשירי הנבדל מכולם. אם נקרא את הדיברות בדרך זו נראה כיצד הם יוצרים את מבנה היסוד, את דקדוק העומק, של ישראל כחברה המחויבת לברית עם ה' כ"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).
שלושת הדיברות הראשונים – איסור האמונה באלוהים אחרים, איסור עשיית פסל ותמונה ואיסור נשיאת שם ה' לשווא – מגדירים את עם ישראל כ"אומה אחת בריבונות אלוהים". השם הוא ריבוננו העליון. על כן כל חוק ארצי אחר כפוף לצַוֵי-העל הקושרים את ישראל לאל. ריבונות האל גוברת על כל נאמנות אחרת…
שלישיית הדיברות הזו, שבאמצעותה מכריז העם על כפיפותו ונאמנותו לאל מעל לכל דבר אחר, מכוננת את העיקרון החשוב ביותר של החברה החופשית: גבולותיו המוסריים של הכוח. בלעדיו עלולה גם הדמוקרטיה להפוך לעריצות הרוב. החיסון הטוב ביותר מפני סכנה זו הוא הכרה בריבונות הא-ל.
השלישייה השנייה – שבת, כיבוד הורים והאיסור לרצוח – עוסקת כולה בעיקרון הנִבְרָאוּת של החיים. דיברות אלה מציבים גבולות לרעיון האוטונומיה, הגורס שאנו חופשיים לעשות את כל העולה על רוחנו כל עוד איננו פוגעים באחרים. יום השבת מוקדש למחשבה על האל כבורא עולם ועל העולם כבריאת כפיו. משום כך מושעות ביום זה כל ההיררכיות האנושיות, וליום אחד משבעה כולם חופשיים: האדון והעבד, המעסיק והמועסק, ואפילו חיות המשק.
גם כיבוד ההורים הוא אות של הכרה בהיותנו בְּרוּאים. אנו זוכרים כך שלא כל דבר בחיינו הוא תוצאה של בחירתנו – וראשון להם הוא עצם קיומנו. הורינו בחרו, לא אנחנו. ולבסוף, "לֹא תִּרְצָח" מאשרר את העיקרון המרכזי בברית נוח, ברית האל עם האנושות כולה, שרצח איננו רק פשע נגד אדם אלא גם חטא כלפי אלוהים שהאדם עשוי בצלמו. הדיברות הרביעי, החמישי והשישי הם אפוא ליבתם המשפטית העקרונית של החיים היהודיים. הם אומרים לנו שכדי לדעת איך לחיות יש לזכור מאין באנו.
השלישייה השלישית – איסורי הניאוף, הגניבה ועדות השקר – מכוננת את המוסדות הראשוניים שהחברה תלויה בהם. הנישואים קדושים מפני שזהו הקשר האנושי המדמה באופן הקרוב ביותר את הברית בינינו לבין האל. אין מוסד אנושי התלוי בנאמנות הדדית יותר מהם; ויתרה מכך, הם גם תבנית היציקה של החברה החופשית… איסור הגניבה מכונן את עיקרון שלמות הקניין… רודנים גוזלים את זכויות הקניין של בני עמם, והעבדות מחללת את כבוד האדם בשוללה ממנו את הבעלות על העושר שהוא יוצר.
האיסור על עדות שקר הוא תנאי הכרחי לקיום צדק. חברה צודקת אינה יכולה להסתפק במערכת חוקים, בתי משפט ורשויות אכיפה. כדברי השופט האמריקני לרנד האנד, "החירות שוכנת בלבבות האנשים והנשים. אם היא מתה שם, לא יצילוה לא חוקה, לא חוק ולא בתי משפט. הללו יתקשו אפילו לעזור לה". אין חופש בלי צדק, אבל אין צדק אם אין מקובלת בחברה אחריות אישית וקיבוצית "לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת". ולבסוף, מגיע האיסור העשירי, העומד לבדו – האיסור על חמדת בית הרֵע, אשתו, עבדו, אמתו, שורו, חמורו או כל דבר אחר השייך לו או לה. אם חושבים על עשרת הדיברות כעל עשר מצוות, הצבתה של מצווה זו כקבוצה בפני עצמה נראית תמוהה. אך לא כן אם מתבוננים בעשרת הדיברות כרשימה של עקרונות יסוד לחברה חופשית.
האתגר הגדול ביותר של כל חברה הוא הכלת התופעה האוניברסלית והבלתי-נמנעת של הקנאה: התשוקה להיות בעליו של מה ששייך לזולת. הקנאה היא גרעינה של האלימות. הקנאה היא שגרמה לקין לרצוח את הבל, היא שגרמה לאברהם וליצחק לחשוש לחייהם רק מפני שהיו נשואים לנשים יפות, והיא שגרמה לאחי יוסף לשנוא אותו ולמכור אותו לעבדות. הקנאה היא המובילה לחטאים שנגדם פונה שלישיית הדיברות הקודמת – ניאוף, גניבה ועדות שקר; וקנאתם של בני ישראל בשכניהם היא אשר הובילה אותם, פעם אחר פעם, לנטוש את אלוהיהם למען האלילוּת בת הזמן…
3,300 שנים לאחר שניתנו, עשרת הדיברות הם עדיין המדריך הפשוט ביותר והקצר ביותר ליצירתה וקיומה של חברה טובה. חלופות רבות נוסו, ובדרך כלל זה נגמר בבכי. יש אמת רבה במימרה החכמה והמבודחת – אם שום דבר לא עוזר, קראו את ההוראות."

התכלית-
נראה כי תכלית מרכזית לקיומן של המצוות היא עבודת מידות. קיום המצוות משפיע על פנימיות הנפש שלנו . יש המדמים זאת ל"מכשיר כושר רוחני" שמעצב את עולמנו הפנימי, תורם לבניית חוסן מנטלי, אישיות חזקה שמסוגלת לדחות סיפוקים ולעשות בחירות מושכלות שאינן מתנהלות על ידי יצרים ותאוות. הרמב"ם מסביר כי המצוות נועדו למעשה להשריש ולרומם את הטוב שבתכונות האופי שלנו, ולקיים חיי חברה ערכיים ומוסריים.
הרב שניאור אשכנזי מצטט את התניא פרק יב: "המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההפך לגמרי ובפרט אל צד הקדושה." כלומר, לא ניתן לבלום את המחשבה הראשונה או ההרהורים שפשוט צצים ועולים, כי לא ניתן לעצור את הלב, "העין רואה והלב חומד". אבל אנו יכולים לשלוט על המוח ולבחור שלא לפתוח ובטח שלא לפתח את אותה מחשבה מזיקה. האדם מורכב מנפש וגוף. וכפי שנפש האדם משפיעה על מעשיו והתנהגותו, כך גם המעשים מעצבים את נפשנו ואישיותנו. ההזנה היא הדדית. והמצוות מעניקות לנו את הבחירה לרומם ולקדש את חיי הרוח והחומר באמצעות פעילויות חוזרות ונישנות ההופכות לטבע שני שלנו, כפי שנכתב בספר החינוך, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". למשל, כאשר אנו מברכים לפני שתייה או אכילה אנו זוכרים להודות ולבטא הערכה על הטוב שבחיינו. בסופו של דבר, המעשים הינם ביטוי לפנימיות שלנו והם גם משפיעים על פנימיות נפשנו והרגשות שלנו.

שבת שלום ובשורות טובות💞

פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשר המכות שהביא ה' על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הינם- יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה אחרי בני ישראל, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות העם, פרשת המן והמלחמה בעמלק.

הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה-
כשיוצאים בני ישראל ממצרים הם נערכים למסע מפרך דרך מדבר סיני, בכדי להגיע אל הארץ המובטחת – ארץ כנען. הם לא בוחרים בדרך הקצרה ביותר, שהיא דרך ארץ פלשתים, דרך החוף הקצרה, ונשאלת השאלה, מדוע נבחרה הדרך הארוכה?
מסתבר כי הדרך הקצרה עברה בשטחי אויב. והיה חשש טבעי שמא יגיע העם מהר מדי למצב מלחמה (המצב אליו הם מגיעים רק בסוף הפרשה, במלחמתם בעמלק) והפחד יגרום להם לרצות לשוב למצריים. בני ישראל, שעד לא מזמן היו עבדים, עדיין אינם בשלים להילחם.

מרחיב הרב חגי לונדין,
"בפרשת בשלח” ה’ מסובב את העם בדרך ארוכה במדבר שמא יפחדו וישובו למצרים. מדוע לא ניתן היה לעשות נס ‘קטן’ ולעורר בעם ישראל אומץ למסע?
אנו לומדים מכאן עיקרון: נסים יכולים לעזור במערכות החיים החיצוניות אולם את בניית האומץ הנפשי צריך עם ישראל להבשיל בעבודה ארוכה עם עצמו – התמודדות עם ים-סוף; המן ומלחמת עמלק.
בקרוב ממש אנו מציינים את חג האילנות. בטו בשבט העצים עדיין בשלכת והקרקע בוצית. ההבשלה היא רק באביב אולם בט"ו בשבט ‘עלה השרף באילנות’ – נוזל החיים הפנימי של העץ מתחיל להתעורר. כדוגמת מסע עם ישראל במדבר, תהליך ההבשלה נעשה באופן הדרגתי וללא קיצורי דרך.
בכל אחד מאתנו מצוי ‘שרף', מלאך המבשיל לאיטו. כוח חיים שהולך וצומח המאפשר לנו להגיע לפרי "להיכנס לארץ ישראל” להתמודד ולנצח."

בנוסף, למרות שהחג הוא בעצם 'חג לאילנות', יש לו גם משמעות עצומה עבורנו, בני האדם. ט"ו בשבט מעניק לנו הזדמנות נפלאה לעצור לרגע, ולומר תודה על שפע הפירות שזכינו להם, ובכלל אם נעמיק הרי המכנה המשותף בין האדם לבין עולם הצומח ובפרט לעצים רב, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה".
מגרעין אחד קטן (אברהם ושרה…), העץ מתפתח לגזע חסון וענפים מתפשטים לכל עבר, כך לאדם פוטנציאל 'גרעיני' מדהים. מסירות והשקעה בגרעין, תניב עץ חסון ופירות משובחים. וכך גם ההשקעה בילדינו, בערכים מעצבים פרטים ואומה לחברה ישרה, עם רגש לזולת, המחוברים לשורשם ויודעים מהיכן הגיעו ולאן הם הולכים. האמונה בדרכנו היא שמעניקה לנו חוסן פנימי בעיקר בעתות משבר. בהירות הדרך שלאורה אנו הולכים, ועל פיה אנו נוהגים היא קריטית. הדרך מתבטא במעשים שלנו, בפירות שהעץ מניב והתרחבות ענפיו. איזו חברה אנו מצמיחים? כזו שזוכרת את הזולת, מעניקה ונותנת את המיטב? חברה של צדק, מוסר, חסד וערבות הדדית?

וכך מחדד הרב ליעד ברח"ד- "גלות מצרים לא באה לעם ישראל כעונש אלא כשלב הכרחי ביצירתו והגדרתו כעם יש כאן שלב של חושך קושי ושיעבוד שהוא ההריון של עמ"י, הוא שלב ההיווצרות ההכרחי שאי אפשר לדלג עליו. גם בטבע זה כך, זרע שנזרע לפני שהוא נובט ופורח- קודם כל הוא מרקיב, ולפני שאשה יולדת וזוכה לבנות וליצור עולם חדש- היא צריכה קודם להתמודד עם הקושי והסבל של ההריון, ולפני שהעובר יוצא לאויר העולם הוא צריך לעבור שלב של תשעה חודשים של התכנסות בתוך החושך, אך אנו יודעים שהשלב הזה הוא מכין את השלב הבא ואנו רוצים אותו ושמחים בו.
בט"ו בשבט, איננו מציינים את הפריחה או את הבשלת הפירות, אלא את שלב החנטה שזהו השלב הבראשיתי של הפרי שלב שבו למעשה עדיין אין ממנו כלום- אבל מי שבעל חזון, רואה ויודע שהכלום הזה בסופו של דבר יוליד פרי בשל וטוב מתוק לחיך ונאה לעיניים ואחרי תקופת ההתכנסות הקור והחושך תבוא הפריחה ויבוא אור גדול… זהו השלב שבו גלום השורש והגרעין לפריחה שתבוא בהמשך.
גם באדם, לפעמים יש שלבים של קושי ועומס וטרדות וקשה לו לראות את האור והוא מרגיש שהוא יושב בחושך אם מבחינה פרטית ואם מבחינה לאומית, ומי שראייתו קצרת טווח עשוי להתייאש, אבל מי שיש לו אמונה ובטחון בה' יודע ומבין שהכל מאת ה'- ולטובה, ובסוף דווקא מתוך הקושי תצא תשועה גדולה… "

אמונה זו התבטאה כבר עם יוסף שהבהיר לאחיו- " וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב." (בראשית נ, כ), החשיבה לטובה הינה ירושה ומתנה שקיבלנו לדורות מיוסף.
לסיום, הבחירה בדרך הארוכה נועדה לאפשר את הצמיחה וההתפתחות הנחוצה, בכדי להפיק את הבשלת הפירות מהמאמץ שהשקענו. אין קיצורי דרך, עיצוב דמותו של עם ישראל הצריכה הליכה ממושכת במדבר, הצריכה תהליך של "הריון" במטרה שיוולד דור חדש וחופשי אשר בטוח בעצמו ובשורשיו, דור שמצליח להוציא את העבדות מתוכו, ומייצר שינוי תודעתי של חופש.


עצמות יוסף-
הפרשה מתארת לנו כי כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים, משה זוכר גם להעלות את ארונו של יוסף, ממש כפי שהשביע יוסף את בני ישראל בדורו, "(יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם." (שמות יג)
מדוע השימוש במילה ״עצמות״?

מסביר  הרבי מליובאוויטש, (מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 85),
״השימוש החוזר בביטוי 'עצמות' צורם מעט. לכאורה, אין זה ביטוי של כבוד כלפי צדיק כה גדול כיוסף. התורה הייתה יכולה להתבטא בצורה מכובדת יותר, כמו: 'ארון יוסף' וכדומה. אם בכל-זאת מקפידה התורה להשתמש בביטוי 'עצמות', ברור שיש לכך משמעות מיוחדת.
עלינו לומר, שהביטוי 'עצמות' בא לרמז על 'עצמיות'. כשם שהעצמות הן תוקפו וחוזקו של האדם (או של בעל-החיים), כך "עצמות יוסף" מבטאות את עצמיותו, את תוקפו וחוזקו – את עיקר עניינו של יוסף הצדיק. לקיחת 'עצמותיו' של יוסף מבטאת את העובדה, שמשה נטל עמו את מהותו ועצמיותו של יוסף לקראת המסע במדבר.״

מהי אותה מהות ועצמיות? ליוסף הייתה מחויבות פנימית, נחישות, ערבות הדדית, ואמונה כי המציאות שלנו מונחית במחשבה לטובה גם כאשר הוא נזרק לבור, לבית הכלא וכו' והכל נראה חשוך במיוחד. יוסף הבין שאלו זרעים והמסע שלנו הינו תהליך. הוא זה שהביא בסופו של דבר לאיחוד מחדש של כל המשפחה, וגם דאג לכל מחסורה. תכונתו העצמותית של יוסף, שורשנו, מומשה בפועל במסע במדבר על ידי שלושת האחים, משה, אהרון ומרים, שהנהיגו את בני ישראל בדרכם לארץ ישראל במסירות אין קץ, ובעבודת עם ישראל בכל הדורות.
יתכן והמילה "עצמות", מוסיפה חברתי היקרה, ציפי קרופט, הינה גם מלשון עוצמה. כלומר, הצמיחה שלנו קשורה לעצמות המעניקות לנו עוצמה, כח, מעצם החיבור לשורשינו, שהוא הבסיס לדור החדש המתחדש וצומח במדבר.
למעשה, ארון יוסף שמשה זוכר לקחת למסע במדבר, מקשר את הדור החדש לשורשיו, לאבות אבותיו. כל דור ודור צריך וחייב שיהיו לו שורשים בתהליך צמיחה והתפתחות מקדמים ויציבים. לכן, גם חכמנו מדגישים, "דע מאין באת ולאן אתה הולך…" (מסכת אבות ג, א)
מי ייתן ומתוך כל הקשיים, האתגרים והברורים שאנו עוברים בדורנו נזכה לממש את הערכים שהנחילו לנו אבותינו, דרך ארץ, אהבת חינם, והפצת אור של ממש. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וחג ט"ו בשבט שמח💞🌴
לרפואתה השלמה של חמותי היקרה, הדסה אסתר בת רחל

השבוע שלוש מכות נוספות מכה ה' את המצרים, מכת ארבה, מכת חושך, ולבסוף המכה הקשה מכולן – מכת בכורות שמובילה את פרעה, מלך מצרים, לשחרר את בני ישראל. פרעה המבועת מבקש מעם ישראל לקום ולצאת ממצרים.
כמו כן, ה' אומר למשה ואהרון כי החודש הזה (א' בניסן שנת 2,448 לבריאת העולם), בני-ישראל ייצאו מעבדות לחירות, וזהו בעצם החודש הראשון בספירת חודשי השנה, "(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." (שמות יב').
לאחר תיאור יציאת מצרים התורה מפרטת לגבי המצוות הקשורות לקורבן הפסח, לנושא קדושת הבכורות, והחובה לספר לדורות על יציאת מצרים – מה שאנו עושים למעשה בכל שנה ושנה בליל הסדר.

מתאר רון פרושאור, שגריר ישראל באו"ם לשעבר-
"שלח את עמי". שלח את עמי משאול תחתיות, מהשעבוד, מהכניעה, אל המדבר, אל החירות, לבנות חברה, לעמוד כעם, כציבור חופשי וגם כבעל חובות. שלח את עמי לבנות ולהיבנות.
כשמשה ואהרן נשלחים אל פרעה, הם מייצגים עם רצוץ, מיואש, של אנשים משועבדים, שלא נותר להם אלא לאסוף את שבריהם. משה, כפי שאחד העם הגדיר, נשלח כנביא, כאיש האמת. כאדם שהחזון… עומד לנגד עיניו, ושכל חפצו הוא להגשים רעיון מוסרי נשגב, ואהרן, כמנהיג המעשי״, ואני מחדדת הדובר ויד ימינו של משה, מנסים יחד להגשים את החזון שמביא משה בתוך המציאות, על כל האתגרים ועל כל הפשרות שיש לעשות בדרך.
ממשיך השגריר פרושאור, ״עם ישראל, בנקודת הזמן הזו, כשמשה ואהרן ניצבים מול פרעה, עוד צפוי לעבור הרבה מרגע שהוא יישלח למדבר. ראשית, הוא עומד להפוך לעם. הוא עומד לעבור עוד כמה יציאות מצרים במהלך הדרך, ולפגוש במהלכה יותר מפרעה אחד. הוא עוד ייתקל בעמים רבים שיקומו לדכאו, להכניעו, להשמידו. והוא גם צפוי לעמוד שוב על רגליו האיתנות. הוא עתיד להקים בית. מדינה.
עם ישראל היום הוא לא אותו עם עבדים שבור. וגם שליחיו בעולם הם שליחים של עם חזק, למוד קרבות, גאה, מתחדש ובונה. שליחיו מייצגים מדינה יוזמת ועמלה שמחזיקה ב-12 פרסי נובל, שמגדלת בחממות פלפלים במדבר וסטרטאפים בעריה המתועשות. שמדורגת במקומות הגבוהים ביותר בשיעור ההשכלה האקדמית. ששולחת לוויינים לחלל. מדינה שמכריעה מיהם נבחריה במוסדותיה הדמוקרטיים ושמחזיקה בצבא חזק ומוסרי שמגן עליה.
במסדרונות האו"ם, אני צועד זקוף קומה, גאה, כשאני יודע את מי אני מייצג ואת מה אני מייצג. עם עצמאי ומשוחרר. משה ואהרן הם כבר לא שתי ישויות נפרדות… מדינת ישראל מגלמת בתוכה את שניהם.
החזון והמעשה… משולבים באופייה וזורמים בעורקיה. זוהי מדינה שמתמודדת, כמשה וכאהרן, עם מציאות לא פשוטה ואתגרים ופשרות יום יומיות, כשכל אותה העת, החזון והאידאל של משה רבנו, ניצבים לנגד עיניה כמצפן…"

אכן, משה הוא מנהיג שקיבל הנחיות ברורות, ליווי צמוד ויותר מהכל, יוצא לשליחותו עם הבטחה ממעל כי שליחותו תישא פרי ותצליח; חלום של כל מנהיג. ועדיין, גם משה עובר מסע חיים, מסע של 40 שנה במדבר וחווה אינספור תיסכולים ואתגרים במימוש שליחותו. המלה "מצרים" הינה מלשון מגבלות, מיצרים ומכשולים. אנו כורעים תחת המגבלות וההרגלים ולו רק בגלל שהם היו גם ההרגלים שלנו אמש.
גם כיום, אנו צריכים לשאול את עצמנו, האם כאומה עצמאית במדינה עצמאית, אנו זוכרים את הערכים שלשמם נשבענו והבטחנו להעביר מדור לדור, ערכים שלמענם רבים מסרו את היקר להם מכל – את חייהם!?

מסביר הרב שלמה יפה, "אנו עבדים לערוצים הקיימים בחיינו ובעולם, כיוון שאנו עסוקים מדי בהורדת האבק מעל כריכות ספר החיים שלנו מכדי לקרוא את דפיו.
…כל תחום בחיינו ניצב מוכן להניב תכלית, משמעות והגשמה, אם אנו אך מוכנים להעז להשתחרר ולהיות חופשיים באמת. "חופשיים באמת" אין פירושו חופש מן השעבוד לאיזה פרעה, מלך או צאר שבמקרה שולטים באותו רגע, אלא זהו חופש מן השעבוד של כל המגבלות שאנו עצמנו מטילים על עצמנו ועל יכולתנו להגשים באמת את הפוטנציאל האלוקי שלנו."

בתקווה שאכן נצליח להיות חופשיים באמת. ולאור ההישגים שלנו והפוטנציאל הקיים, כפרטים וכאומה, נשכיל גם לייצר מרחב חיים משותף ומכבד. ולא רק בעתות משבר, אלא לאור החזון והערכים שהורישו לנו משה ואהרון, מי ייתן ונצליח להטמיע ולחוות כי סך חלקינו גדול מהשלם. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

לעילוי נשמת דודי היקר, יורם בן כזאלה, יהי זכרו ברוך.

השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. ה' מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולהשיבם לארץ כנען; להוציאם מעבדות לחירות. ה' פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר ולהודיע לבני ישראל, כי הוא עומד להוציאם מארץ מצרים. משה אומנם מדבר עם העם, אך הם עייפים מהעבדות המפרכת, ולא פנויים להקשיב לו. וכך מתואר בפרשה, "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט).

מסביר הרב יהודה זולדן,
"אחד מיסודות טבע האדם קובע כי ישנם שתי דרכים להוציא לפועל כוחות שטמונים באדם, וכגון זה בקבוצה, בעם וכו'. דרך אחת היא לתת לדברים לזרום מעצמם, באופן חופשי, כפי שהם. הדרך האחרת היא, ללחוץ, לעצור ולמנוע, מה שגורם לעוצמות הצפונים לפרוץ החוצה בשטף גדול ובעוצמה חזקה. הדבר דומה לקפיץ שדורכים אותו. ככל שהלחץ גדול יותר, אזי לכשישוחרר הקפיץ הוא יזנק למרחק גדול יותר. בדומה לכך אנשים, קבוצות ועמים, מגלים כוחות ותעצומות נפש דווקא ברגעי משבר בהם הכול נראה אבוד ושאין סיכוי. הלחץ ומצבי הקיצון הם אלו שמאפשרים לאדם ללמוד על עצמו דברים חדשים שמעולם לא ידע שקיימים בתוכו, ומתוך כך הוא מגלה יכולות ונכונות לעשות דברים שלא חשב שביכולתו להשיגם.
מעבר ליציאה מעבדות לחרות, יש בה ביציאת מצרים, ממדים נוספים, מהותיים ועמוקים כמו התהוותה של אומה שיש לה תורה, ארץ ושלטון עצמאי אחרי מאות שנים של שעבוד בנכר. כל אלה אינם נקנים בנקל. אין די ביציאה לחירות בכדי להקנות כוחות וכלים ליצירת עם, ומכאן שחלק מההכשרה והלמידה הייתה בעצם השעבוד.
אין משמעות הדבר כי אנו מייחלים לצרות ולמשברים ש"יעזרו" לנו לחשוף כוחות שלא הכרנו בתוכנו. אין ספק שנח הרבה יותר לזרום בנחת עם החיים, אולם מתברר כי גם לקשיים ולמצוקות יש תפקיד. גם אם אלה באים שלא מתוך בחירה ורצון, החכמה והתבונה היא לאסוף את כוחות הנפש והגוף, ולהתמודד עם הרף הגבוה המונח לפתחנו, וכשמתמודדים נכון אזי גם הירידה והנפילה הן לצורך עליה. כך יש להתמודד עם קשיים בחיים הלאומיים, החברתיים או האישיים של כל אחד מאתנו, והדברים נכונים גם לגבי משברים המתהווים במערכת העסקית.
ההיסטוריה הארוכה והמפותלת של עם ישראל יכולה לשמש "מודל" מצוין לצורך כך. פעם אחר פעם לאורך ההסטוריה, נדמה היה כי סופו של עם ישראל קרוב וכי הוא עומד להיות מובס ונכחד. מאז הגלויות דרך מסעי הצלב, הגירוש מספרד, רדיפות האינקוויזיציה, הפרעות והפוגרומים וכלה בשואה האיומה, עמד עם ישראל במצבים קשים ולאחר מכן מצא את עצמו מתחדש. התחדשויות אלה הן גם מה שהביא אותנו עד הלום. גם בימים אלו אנו מתמודדים עם קשיים לא מבוטלים: מלחמות, טרור, איומים קיומיים, מצוקות חברתיות ועוד… אנו לא מרימים ידיים מלממש ולמלא את יעודנו… ויודעים כי בכדי להצליח אנו נדרשים לאורך רוח ולא ל"קוצר רוח". סבלנות, התבוננות מעמיקה ואמונה כי יש מה לשפר ולקדם, יוציאו אותנו, כמו אז, גם היום מן המייצרים אל המרחב.”

למען האמת, קוצר רוח ועבודה קשה, לגמרי נשמע כמו תיאור חיי כולנו גם כיום. עבודה מבוקר עד ערב כדי להביא פרנסה, להשלים התנדבות/פעילות/מחויבות חברתית, זומים וכו׳. אנו טרודים מהמצב הפוליטי, הביטחוני ותכל'ס, היד רחבה… המשמעות היא, שבסוף היום, אנו כבר מצויים בקוצר רוח ומותשים, מול הילדים, מול בן הזוג, מול ההורים, ובעיקר, מול עצמנו, קוצר רוח פנימי מהסוג שכבר אין לו כוח לפעול או לחשוב או להגיב, ומוביל אותנו לשקוע על הספה מול מסך כלשהו.
בפרשה הקודמת כאשר משה מבשר להם על הגאולה הקרבה, העם הביע אמון לדבריו אך בהמשך כאשר פרעה מוסיף ומכביד את עולו, אין בהם פניות ויכולת לראות או לשמוע את בשורת הגאולה.

נראה שלעיתים אנו עלולים לפספס את ההזדמנויות שיש לנו במצבים שאנו חווים קוצר רוח. הכאב, כשם שהוא מניע לפעולה, יכול גם לשתק, או להכעיס ולעורר זעם שאינו מנותב לפעולה של תיקון, ואף עלול להוביל ליאוש, מקום של התנתקות וויתור על התיקון ויצירת שינוי. ולכן, כאשר אנו חווים כאב ומצוקה משמעותם- איתות המסמן צורך לשינוי. כלומר, הפרשה מבהירה לנו שאם נרצה לממש את אותן הזדמנויות חבויות עלינו ללמד את עצמנו להחזיק ראש מעל המים, וליישם עבודה פנימית של התבוננות מעמיקה וברור, לפתח סבלנות, אמונה ותקווה שניתן עדיין לשנות את המציאות.

רבי נחמן מברסלב אומר, "דברים יכולים להשתנות, מן הגרוע ביותר, אל הטוב ביותר, כהרף עין!"

שבת שלום💞

השבוע מתחילים לקרוא את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות. חומש שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצרים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים.
דור הולך ודור בא, הפרשה מספרת לנו על מלך מצרים, פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני התעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל עליהם גזרות קשות.
כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. ואכן, בת פרעה מבחינה בתינוק שבתיבה, ומאמצת אותו. בהמשך, בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, והוא מגלה נאמנות לאחיו ולערכיו, בנכונותו להגן על החלש, תוך סיכון עצמי. לאחר מכן, משה גם מנסה להשכין שלום בין שני עברים מתקוטטים, וכאשר הוא מוכיח אותם הם מקניטים אותו.
בימים אלו, נראה כי כוח, על כל גווניו, הפך לדרך פעולה כמעט אוטומטית. זה נכון בדיבור, וזה נכון במעשה. נדמה שהחל מהכנסת ועד לכביש, ולמוסדות השונים, הבחירה באלימות נמצאת כמוצא ראשון ויחיד לפתרון בעיות עם הזולת.

מרחיב הרב יוני לביא-
"נער בן 13 ניסה לתלות את עצמו לאחר שתלמידים מכיתתו עשו עליו חרם". "נערה בת 16 שמה קץ לחייה אחרי שתמונות חושפניות שלה הופצו בבית הספר" (מן העיתונות)
ידיעות מן הסוג הזה, לצערנו, אינן נדירות היום. מגפת השיימינג והחרמות נהייתה נפוצה וקטלנית והיא גובה קורבנות. התסכול במגפה הזו הוא שלא צריך הרבה כדי למנוע אותה. כדור השלג שלה אומנם מתחיל להתגלגל בגלל נער או שניים, אבל הוא מצליח הודות לסביבה שלמה שנותרת אדישה ושותקת או שלרוב עושה לייק ומשתפת הלאה. לעיתים מספיק היה בילד אחד בבית ספר שיסרב לשתף פעולה ויעצור את הסחף. ילד שיגיד מילה שתגרום לאנשים להתעורר פתאום או שישתף אדם מבוגר במה שמתרחש והעניין יטופל לפני שייגבה מחיר בחיי אדם.
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם דמות מעוררת השראה. התינוק שגדל כנסיך בבית פרעה נהיה נער, ויום אחד הוא יוצא מן הארמון ורואה מחזה נורא: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא) – נוגש מצרי מכה באכזריות עבד אומלל. משה לא יכול נשאר אדיש לנוכח המכות הרצחניות – "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שם יב) – הוא מתערב מיד ומציל את חייו של העבד האומלל מפני מכהו. התנ"ך משתמש בביטוי – "וירא כי אין איש" – מוזר מאוד. כיצד ייתכן שמלבדם לא היה שם אף אחד?! הרי בבניית הפירמידות עסקו עשרות אלפי עבדים. היו שם מנהלי עבודה רבים, אדריכלים ושוטרים. כיצד ייתכן שבאירוע המדובר לא היה עוד אדם מלבדם?!
כנראה כוונת התורה היא אחרת. בוודאי שהיו שם עוד אנשים רבים אלא שפירוש "אין איש" הוא שלא היה שם אפילו איש אחד שהיה מוכן לנקוף אצבע ולעשות משהו. רבים ראו היטב את מה שקורה, אבל הם המשיכו להסתכל ולא העלו בדעתם להתערב. אם אירוע כזה היה מתרחש במציאות ימינו מן הסתם היו רבים מן הנוכחים שולפים את הטלפונים הסלולריים שלהם, מצלמים, מתעדים, משתפים וגורפים לייקים, אך לא ברור מי מהם היה מוכן לסכן את עצמו ולזנק קדימה כדי להציל את העבד העברי.
התערבותו של משה רבנו לא נעצרת במקרה הזה אלא היא ממשיכה למוחרת כשהוא נחשף לריב נוסף, שהפעם מתרחש בין שני יהודים – "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שם יג). על ההתערבות הזו נסיך מצרים משלם מחיר גבוה. מישהו מלשין למלך על התנהגותו והוא מאבד בין רגע את מעמדו והופך לנרדף ונאלץ להימלט על נפשו מארץ מולדתו.
מתברר שמשה אינו "לומד את הלקח" וגם כשהוא מגיע לארץ מדין, הוא ממשיך ומתערב לטובת נערות מקומיות הסובלות מהצקה – "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם יז).
התכונה הזו של משה השפיעה ללא ספק על הבחירה בו למנהיג שיוציא את ישראל ממצרים. אך היא גם מזמינה את כולנו למחשבה על העמדה שאנחנו בוחרים ב'סרט של חיינו'. בעולם שבו אנו מוקפים במסכים מכל עבר, העמדה הנפשית של 'צופה' או 'צלם' נפוצה מאוד. קל מאוד להישאר באזור הנוחות החמים והמרופד ולהשקיף משם בנחת על המתרחש בחוץ. הפעולה היחידה הנדרשת ממך היא ללחוץ על 'LIKE' או  'SHARE…"

יתכן, כי עצם הבחירה בעמדה של צופה או צלם תורמת לאלימות הקשה שחלחלה לשיח, וממשיכה לחלחל גם למרחב הפיזי. א_נשים כבר לא יכולים לדבר בנחת על חילוקי דעות, והתחושה היא שכל דבר הופך למלחמה. קטטה על חנייה מסתיימת בירי או דקירה, חציית מעבר חצייה מסתיימת בדקירה ומוות של הולך רגל וכו'. כיצד אנו אמורים לנהוג? כיצד אנו אמורים להגיב אם בכלל? האם הפכנו למפוחדים או אדישים?
שלשום הופיעה בעיתון הידיעה כי -"צעיר אוטיסט הותקף בירידה מהאוטובוס בפ"ת – ואיש לא עזר. ליאם, בן 22 על הרצף האוטיסטי, התכוון לרדת בתחנה הבאה – אך אדם זר שאינו מכיר תקף אותו, דחף אותו החוצה מהאוטובוס והמשיך להכות אותו. "ליאם ממש התחנן על חייו וזעק לעזרה", סיפרה אמו. אף אחד לא התערב – עד שאישה כבת 80 ירדה מביתה ועמדה חוצץ בינו לבין התוקף, שטרם נעצר." (Ynet). מסתבר שגם בבתי חולים יש אלימות נגד צוותי הרפואה. בנוסף, בבתי הספר, בעקבות ריבוי אירועי האלימות שקרו לאחרונה במוסדות החינוך, נעשים ניסיונות לקידום אקלים בטוח ומניעת אלימות.
האם הקיטוב הפנימי שלנו הוא הסיבה המרכזית להקצנה באלימות? ייתכן שחסרה לנו תחושה של סולידריות ואחדות המופיעות משום מה כאשר אנו בצרה כאומה. אז זה אומר שצריך לזמן לנו צרה כדי להתאחד?
נראה כי הטיפול הנדרש בתופעות האלימות רחב בהרבה מחלקם של גורמי אכיפת החוק. ללא ספק, לחינוך יש תפקיד מרכזי ודומיננטי, ונדרשת גם מעורבות של הרשויות המקומיות. כאשר הדרג הפוליטי הנבחר בממשלה, אמור לסמן גם כן את הדרך: הן בדיבור והן במעשה. יחד עם זאת, גם לנו כפרטים יש מחויבות אישית לפתח רגישות מוסרית, חוש צדק, ערבות הדדית ואמפתיה לחלשים. בסופו של יום, כולנו רוצים לחיות בסביבה נעימה שמעניקה ביטחון, ומאפשרת לחזור הביתה בשלום.

מסיים הרב יוני לביא, "משה מציג לפנינו מודל אחר לגמרי של התנהלות. לא להיות צלם אלא להיות שחקן! להאמין שבכל סיטואציה שאתה נמצא בה – יש לך תפקיד. לא רק כניצב סטטי או צלם חיצוני, אלא בתור שחקן פעיל ומשפיע. האם אנחנו נענה לאתגר?"

"ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" (פרקי אבות פרק ב משנה ה)

שבת שלום💞