קטגוריה: ראש השנה

הסוכה היא עוד סוג של אוהל אבל "אוהל" שמכיל כל כך הרבה רוחניות ומשמעות. עצם הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח, הוא מתחדש ולומד לבחון את אורחות חייו בשגרה. כעת אחרי שניקינו את החטאים שלנו ביום כיפור, אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו מקובעים ופועלים מתוך אוטומט? יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". חג סוכות קורא לנו להתחדש ולהתרענן בעשייה שלנו, בפרט בעשייה שהפכה מכנית ואוטומטית.

בראש השנה היינו עסוקות במחשבה, לעשות תשובה ולהתחבר לפנימיות שבנו, כדי שנוכל להוציא את עצמנו לאור, ולממש את מה שמצוי בנו. ביום כיפור העיסוק שלנו היה בדיבור, בווידויים, בבקשת וקבלת סליחה ומחילה, ועכשיו, בחג סוכות כולנו עסוקים בעשייה, בבנייה, בלצאת החוצה מביתנו ולהתחיל ליישם, תאכלס!
הרב שיינברגר מסביר שכל העולם מצוי בסוכה, וזה בכלל עורר תהייה. בעצם כולנו ארעיים, זמניים פה בעולם, אנו נולדים מתוך ידיעה שחיינו הינם זמן קצוב שבו אנו מקווים למלא ולממש את ייעודנו ושליחותנו. התחושה שלכל אחד ואחת יש מקום וייעוד, ושאנחנו רצויים, נצרכים, ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאה לשמחה ולרגיעה.
לכל אדם בעולם תפקיד ייחודי ובלעדי שמותאם אך ורק לו ובהתאם לשורש נשמתו. על פי האמונה היהודית, ומתוך הקדושה הייחודית של חג הסוכות, השמחה, הפשטות של הסוכה, ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מבהיר לנו יותר מה תפקידנו ומקומנו בעולם, וכך אנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות מחודשים לשנה שלמה לממש אותם.
משתמע, שהסוכה היא תזכורת ממשית לעובדה שכל אדם הוא עולם קטן בתוך עולם גדול, ושאכן אנחנו פה בעולם הגדול זמניים, ארעיים, ארציים וברוב הזמן עסוקים בגשמי, ובשגרה השוטפת שלנו. הסוכה מאפשרת לנו להתנתק ל-7 ימים מהחיפוש אחר נוחיות ומיצוק כל היציבות שהבית שלנו משקף. חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", במילים אחרות, "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית, עוזבים את הפינוקים הרבים והמובנים מאליהם ויושבים בסוכה, אנו מבינים שפיתחנו יותר מדי תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא ממש מפנים זמן וחשיבות מספקת לתדלק את הנשמה והרוח שבנו. הסוכה זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד ועוד" ואחר החומר.
חג סוכות שמח 🌿💐

השיעור מוקדש לרפואתו השלמה והמלאה של אביעד משה בן רחל שמחה בתוך שאר חולי ישראל

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

השירה משבחת את הנהגת ה' ואת הבחירה שלו בעם ישראל; יש בשירה אזהרות, זיכרונות ותיאור עתידם של עם ישראל בדורות הבאים ע"י תיאור נחלת ארץ ישראל, החטא, הגלות והגאולה. מטרת השירה היא להזכיר לעם ישראל את התורה, קיום המצוות, והאמונה, בפרט לאור התיאור שבעתיד בני ישראל יבגדו, יעזבו את תורת ה' ויפנו לה עורף.

הפרשה גם מתארת כיצד קורא משה את השירה לבני ישראל ומזהיר אותם פעם נוספת להקפיד לקיים את התורה. יהושע, המנהיג שמחליף את משה רבנו, נמצא יחד עם משה, והם מופיעים כמנהיגים בחפיפה.

בסוף הפרשה מצווה ה' את משה לעלות להר העברים, הר נבו, ולהשקיף על ארץ ישראל. לאחר מכן, אומר ה' למשה ששם הוא ימות בגיל 120 שנה, ומבטיח לו מיתה דומה לזו של אהרון אחיו. בנוסף, ה' אומר למשה כי הוא לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת בעקבות חטאו במי המריבה.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

השבוע הפרשה פותחת במילה- "האזינו"- כזכור המצווה העיקרית בראש השנה, ומצווה גם ביום כיפור היא להקשיב לקול השופר שמטרתו לעורר אותנו, ובמקביל לשקף לנו את האופן בו אנו מקשיבים… ומאזינים. שיטת הטיפול של ה'אימאגו' טוענת שכדי שנוכל להאזין אנחנו צריכים לנקות את עצמנו ולהפוך ל'אובייקט'- ללא דעה קודמת ומחשבות שליליות. כלומר, ההקשבה צריכה לבוא ממקום נקי ולעיתים נצטרך גם להתכופף ולצמצם את 'האגו' שלנו בכדי שנוכל להתחבר אחד לשנייה. מבנה השופר שהינו כפוף מלמד אותנו, שבראש השנה, ובהמשך ביום הכיפורים בתהליך הסליחה (שכולל בקשת סליחה וגם קבלת הסליחה) עלינו לעשות מקום לזולת ע"י התנקות והקטנת האגו שלנו, בכדי שנצליח לאפשר לנו שמיעה קשובה, קבלה, חיבור והתחדשות לקראת השנה החדשה.
אומר לנו הרב דוד אגמון- "הפרשה באה לחזק אותנו… להזכיר לנו את הצורך לשוב אל שורשנו, להתחבר אל החלק הטוב השמור והמובטח לנו."
האזנה משמעותה הקשבה בתשומת לב, כלומר הפנייה היא לא רק לשמוע את דבריו של משה רבנו אבל יש פה קריאה להקשבה מיוחדת, עם מלוא תשומת הלב, בכל אחד ואחת מאתנו יש משה רבנו שמבקש שנהייה קשובים לעצמנו ולסביבה כדי שנוכל להתחבר לשורשנו ולזולת.
ההקשבה הזו מאפשרת לנו לחוות יותר בחוזקה ש- "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". במילים אחרות, כשאנו מכוונים את מילותינו מבפנים, ברגישות וראיית האחר, הן תתקבלנה באופן הראוי בצד השומע. לעומת זאת, אם מילותינו אינן מתקבלות כראוי כנראה שפספסנו, משהו היה לקוי באופן ההעברה או בגישה שלנו, משהו שקורא לנו לבירור עצמי ופנימי.
מי ייתן ונצליח להקשיב במירב תשומת הלב, ונזכה לנקיות, התחדשות, צמיחה, והתחברות לשנה טובה ומתוקה. אמכי"ר.
גמר חתימה טובה ושנה טובה❤🍯🍎

הפטרת פרשת האזינו זהה להפטרת שביעי של פסח והיא שירת דוד בספר שמואל ב' פרק כ"ב.

לקראת סופו של ספר שמואל מתקיים שיח של דוד עם אלוהיו שעיקרו שירת תודה. שירת דוד בפרק כ"ב מופיעה גם בספר תהלים פרק י"ח בשינויים קלים, והיא גם ההפטרה של פרשת האזינו. 

זוהי שירה על ההצלה ועל הישועה בעקבות כיבוש יבוס והפיכתה לעיר דוד, בעת השחרור הראשון של ירושלים. בחלק הראשון של השירה דוד חסר אונים בבריחתו משאול, וה' מצילו. בחלק השני זוהי שירה משיחית, ה' נתן לדוד כוח להילחם ולנצח, לדוד יש כבר גדודי צבא לוחמים.

 השיר הזה, של דוד המלך מצא את מקומו גם בספר תהלים כי הינו שיר הראוי להיאמר על ידי כל אדם החש עצמו ניצל מצרותיו. בשורה התחתונה, לא במקרה כותב משה רבינו את דבריו לעם ישראל בשירה, וכך גם דוד בשירת התודה, אחרי הכל, טקסט המתנגן במוסיקה קל יותר לזכור אותו ולהטמיע אותו בתוך הנשמה, פשוט כי זה מרגש ונוגע. קל לנו יותר לזכור שירים מאשר נאומים. השירים נטמעים ונחרטים לנו בזיכרון לזמן ממושך, לרוב המנגינה וגם המילים. אז איפה השירה בחיינו?

ועל כך כתב יורם טהרלב-

"ידוע כי בני האדם זוכרים שירים בקלות רבה והם נחרתים בזיכרון לשנים רבות, בעוד שדברי פרוזה ונאומים הופכים לאבק פורח. והוסיף על כך רבי לוי יצחק מברדיטשב: השירים והפזמונים נכתבו על ידי אנשים בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך הורטבו יפה יפה בדמעותיהם של ישראל ונעשו סליחות. ואכן, גם השירה של משה הפכה לתורה." ומשה רבנו אכן מלמד את העם לשיר את התורה:  "(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (דברים לא')

ממשיך טהרלב- "ומאז למדו בני בניהם של ישראל כי יש לשיר את התורה ולא לקראה! ועשו את טעמי המקרא שאינם אלא תווי הנגינה ההופכים את התורה לשירה, ומבטיחים כי גם הבורים ועמי הארצות יידעו לשיר את התורה אפילו כאשר אינם מבינים את מילותיה."
משה רבנו העניק לנו שתי שירות גדולות –שירת הים ואת שירת האזינו, את נאומו האחרון לעם ישראל הוא מסיים בשירה.

 הרב אמנון בזק מסכם- " כוחה של שירה הוא הצד החווייתי הטבוע בה, שיש בו כדי לשוב ולהזכיר לאדם נשכחות, בייחוד בשעות משבר. צירופה של ה'שירה' ל'תורה' היא הערבות לכך שאכן "לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", ודברי ה' לא ימושו מפי זרענו וזרע זרענו עד עולם."

שבת שלום❤

רעיון התשובה הוא מערכי היסוד של האמונה היהודית. הרב שניאור אשכנזי מסביר כי הדרישות מאתנו, בני האדם, גבוהות ומרובות, אומנם קיום תורה ומצוות 'אינם בשמיים וגם לא מעבר לים כי קרוב לך הדבר מאוד', ובכל זאת לשאוף להיות אלוקי כשמנגד עלינו להתמודד עם יצר התאווה, החשקים, האגו, וכו' זה מרשם בדוק למעידות, ונפילות, אלא שהמעשים שלנו אינם המהות שלנו. היהדות מבינה שתהליך הצמיחה, והבנייה שלנו מחייב שיהיה מקום למחילה, לסליחה ולחזרה בתשובה. הם שנותנים לנו תקווה ליצירת שינוי ולהוציא לפועל את האור שבנו.
הערב יום כיפור ואנו מסיימים את עשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, במילים אחרות, קיבלנו הזדמנות לעשות חשבון נפש.הביטוי- 'חשבון נפש' מתקשר לרבים מאתנו עם רגשות אשמה, איפה ומתי הייתי לא בסדר?! כי ברגע שצריך לעשות חישוב ובטח עם עצמנו, זו קריאה כמעט בלתי נמנעת לעשות ברור איפה מעדתי, איך התמודדתי ברגעים מאתגרים ואת מי קיפחתי או חלילה במי פגעתי?! עד שניתנת לכולנו הזדמנות ראויה לחשבון נפש, רבים מאתנו בוחרים להיסגר ולוותר עליה. פשוט, כי אין לנו כוחות, אנרגיות, או רצון להוסיף ולהעמיק את האשמה שגם ככה מעיקה עלינו.
זוהי הזמנה להתבוננות שתשקף לנו גם את ההישגים, ההשקעה, ההשתדלות והדרך שעשינו השנה. ובמקביל, זוהי גם הסתכלות בעיניים פקוחות, ללא אשמה, על מה שלא עובד, ומה היינו רוצים שיקרה בשנה הקרובה. זוהי הזמנה מעשית לפעולה הראשונה, פעולה אחת, שאנו מוכנים ומגויסים לעשות כבר עכשיו בכדי שלא נשאב לשיגרה ואותן רצונות שלנו ישארו בגדר מחשבה בלבד. המעשים שלנו הם ביטוי למה שאנו מרגישים, ביטוי ללב שלנו שמניע אותנו לייצר שינוי.
ההזדמנות הזו שאנו מקבלים היא פרטית לכל אחד ואחת מאתנו אבל בו בזמן היא גם כללית, של כולנו יחד כקהילה וכ-עם. אמירת הסליחות יחד בכל לילה, ואמש בכותל עם אלפי מתפללים, יש בה קסם ועוצמה מחברת שמזמינים אותנו ומסייעים לנו להיות בחיבור עם עצמנו ועם הסביבה שלנו, ולעשות חשבון נפש גם עם מה שעבד והצליח לנו השנה. מה היה מוצלח והייתי רוצה לשחזר או להרחיב?! האם אני רוצה שהשנה הקרובה תהא זהה לנוכחית או שונה? בלי רגשות אשמה! כמעט בכל רגע נתון אנו עושים את המיטב שלנו לאותו הרגע עם הכלים שיש לנו, לכן, ה'אשמה' שיש בה רק שממה ושום דבר לא צומח בה ראוי שתפנה מקום להתבוננות מקדמת, ללא שיפוטיות וביקורת.
אותו 'חשבון נפש' הוא למעשה ההזדמנות עבורנו לומר תודה על כל הטוב שעוטף אותנו ואת הסביבה שלנו. העומס בשוטף מסיח את דעתנו או משכיח מאתנו להכיר טובה על מה שיש לנו!  ההוקרה מפנה מקום להערכה ולהכלה, והם שמאפשרים לנו מחילה כנה מהלב. התודה מביאה אותנו להעריך ולהפנים ששום דבר איננו ברור מאליו, ושלגמרי בידנו ובכוחנו לייצר שינוי.
מאחלת לכולנו שנצליח לממש לטובה ובהצלחה את ההזדמנות שמביא עימו יום כיפור והתהליך כולו. שנדע ונצליח להודות ולהתחבר לתהליך הסליחה ממקום פנימי, אמיתי ומקדם, ושבעקבותיו נגיע לתשובה מלאה מאהבה. אכי"ר.

גמר חתימה טובה ושנה מעולה❤

השבוע פרשת ויילך שהיא הפרשה התשיעית בספר דברים. הפרשה פותחת בדבריו המרגשים של משה,  "(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים לא') ביום מותו משה נפרד מעם ישראל כשהוא בן 120 שנה. הוא משתף את העם שהוא לא יחצה אתו את הירדן, ולא יגיע איתו לארץ ישראל. יחד עם זאת, הוא מעודד את בני ישראל ומספר להם שיהושע הוא זה ש-ה' בחר בו להנהיג אותם בכניסתם לארץ ישראל. משה רבנו מבהיר- יהושע הוא ממשיך דרכו. משה מחזק את בני ישראל שלא יפחדו מהמלחמה בעמי הארץ, כי ה' יעזור להם, ויהיה לצידם. בנוסף, הוא קורא ליהושע ומעודד ומחזק גם אותו בברכת "חזק ואמץ".

משה כותב את התורה ונותן אותה לכהנים ולזקני העם שישמרו עליה. הוא גם מצווה עליהם שפעם בשבע שנים, בחג הסוכות, עליהם להקהיל את כל העם בבית המקדש ולהקריא להם את דברי התורה בכדי לחזק אותם, ללמד אותם ואת הדורות הבאים את יראת ה', ואת הדבקות בתורה ובמצוות.

לבסוף, בגילוי השכינה באוהל מועד מספר ה' למשה, כי בעתיד יפר עם ישראל את בריתו ויבואו עליו צרות רבות. לכן, ה' מצווה את משה לכתוב זאת כעדות בצורת שירה, ואת אותה שירה יש ללמד את העם בכדי שהעם יזכור זאת תמיד. השירה עצמה מופיעה בפרשה הבאה – פרשת 'האזינו'.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב וגמר חתימה טובה🌼

בפרשת וילך אנו מבינים שקרוב יותר מתמיד יום מותו של משה רבנו ופרישתו הוודאית כמנהיג עם ישראל. משה בנאום הפרידה מציין את היותו בן 120 שנה ומסביר לעם ללא כל גינונים טקסיים כי הוא איננו יכול יותר ""לצאת ולבוא", ההנהגה הועברה רשמית ליהושע. בנאומו מציין משה את חולשותיו ואת העובדה כי איננו כשיר עוד להמשיך בהנהגה. משה רבינו איננו פותח בנאום גבורה על כל הניסים והנפלאות, על כל מסירות נפשו בכל השנים הממושכות שהנהיג את עם ישראל כפי שאולי היה מצופה. זוהי דוגמא ומופת למנהיגות שאולי כבר הספקנו לשכוח, משה נפרד מהעם כי הוא מבין ששליחותו הסתיימה, ושזה הזמן לפנות את מקומו ליורשו, למנהיג חדש, יהושע. הוא בוחר להיפרד בפשטות, ואומר לעם את דבריו האישיים מלב אל לב. פרידתו אישית ולא רשמית. אומר הרב משה גרילק, " סמכותו הבלתי מעורערת של המנהיג הישיש אבדה לו מרגע זה ואילך, ולעיני העם כולו. מעתה האלוקים מצווה את יהושע, ומשה – בימי חייו האחרונים – הועמד בצל."

בכדי שלא ייווצרו אגדה ומיתוס כמו בדתות אחרות, מבהיר הרב משה גרילק- " למען לא ייהפך משה, במשך הדורות – ליצור על אנושי – אלוקי, כפי שקרה למייסדי הדתות, המתבססות על תורת משה. למשל, האחד הפך "לבן אלוהים", ואילו רעהו במזרח עלה לרקיע על חמורו. לעומתם, נשאר משה אדון הנביאים, בתודעת העם – אדם. אדם, שבמופת חייו הפגין, לאילו פסגות רוחניות מסוגל בן אנוש להעפיל, בלי לטשטש את הגבולות הברורים בין האלוקי והאנושי…"

משה רבנו היה מנהיג אמיתי שידע מה בחר (הנהגת עם ישראל עם כל המשתמע מכך) ולמה נבחר! מנהיג אמיתי מוביל אחריו רעיון שמאחד את העם סביב הבנה גבוהה, ייעודו להעצים את האנשים שילמדו לנהל את הבחירות שלהם בעצמם ולקחת אחריות אישית. מנהיג אמיתי הוא לא דמות מפורסמת בהכרח. אחרי הכל, כל אחד ואחת מאתנו הוא מנהיג/ה ומוביל/ה בין אם את עצמו, את ילדיו, חבריו וכו'. מנהיג אמיתי ייצר עוד מנהיגים עצמאיים ולא יחפש לקבץ סביבו קהל מעריצים אלא ייצר מערכת של שיתופי פעולה, תמיכה, והעצמה של כל אחד ואחת במימוש ייעודם.

מי ייתן ונצליח להנהיג את עצמנו ואת הסובבים אותנו מתוך חיבור, ענווה, ואמפתיה. שנזכה להוביל, להעצים, לפתח, ולקדם את עצמנו ואת הסביבה כולה. אמכי"ר.

הפרשה הקצרה ביותר מכל פרשות השבוע היא פרשת וילך, ופעמים רבות היא נקראת יחד עם פרשת ניצבים. בשנים שהיא נקראת בפני עצמה, השבוע למשל🤓, היא נקראת בבית הכנסת בשבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים, המכונה גם בשם "שבת שובה."
ההפטרה הנאמרת בשבת זו נפתחת במילים "שובה ישראל!" זו הפטרה הקוראת לעם ישראל לשוב לבורא העולם בלב שלם. לפיכך, שבת זו קיבלה את השם 'שבת שובה'. זו שבת מיוחדת אותה כדאי להקדיש לשיבה אל ה'אני' האמיתי שלנו, החיבור לה'.
מסבירה נחמה ליבוביץ שכל הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע הנביא הקורא- "שובה ישראל" ומלמד את ישראל מה לומר. כדבריה- " מלמדם מה יפייסו על עצמם." ככתוב- "(ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ." (הושע, פרק י"ד) במילים אחרות, דברו איש אל רעהו, תתייעצו ותשוחחו כיצד לעשות תשובה, ובקשו בדיבור 'שפתינו' (ע"פ המדרש התפילה שהחליפה את הקורבנות) את ה' לזכור את הטוב שיש בנו.
ביהדות קיים המושג- "רצוא ושוב" שהוא ביטוי לתנועה בנפש האדם. מסבירה עליזה בן דוד- "הפירוש הפשוט של המונחים "רצוא ושוב" היא התקדמות ועליה (רצוא) אל מול נסיגה וירידה (ושוב). באדם קיימת תשוקה לעלות ולהזדכך, אולם החומר, היצרים והתאוות מושכים אותו למטה. האדם נע ונד בין שני קטבים אלו, והדבר משפיע גם על מצב רוחו (להיות ב"היי" או ב"דאון")."

עליזה בן דוד מתארת שלוש דרגות עיקריות ב"רצוא" וב"שוב", בעליה של האדם אל מול הירידה-

"הדרגה הראשונה היא "שוב לאחור" והיא מתייחסת אל מי שמצד אחד עולה, אולם לאחר מכן נרתע ונסוג לאחור כמעט כמו באינסטינקט. במילים אחרות: קיים פער מוחלט בין התנהגות האדם כשהוא ב"רצוא" (בעליה וההזדככות) ל"שוב" (הנפילה לתאוות והיצרים), אולם האדם לא מודע לפער. אפשר לראות זאת אצל אנשים שמתנהגים בפרהסיה בצורה אחת, אולם בפרטיות ועם הקרובים אליהם בצורה אחרת. בחוץ הם מצטיירים כדמות מבינה, מכילה, עדינה ומתחשבת, אולם עם הקרובים להם הם עצבניים, כעסנים ואפילו אלימים. הדבר שמייחד אנשים במדרגה זו היא העובדה שהם אינם ערים לפער בהתנהגות שלהם עצמם. הם מטפחים תדמית מושלמת שמשרתת אותם כלפי חוץ, אבל כשהם לבדם הם נכנעים ליצר, לתאווה, לכעס ולחוסר היכולת לדחות סיפוקים. אין שום קשר בין איך שאותם אנשים מצטיירים כלפי חוץ, ובין מה ומי שהם באמת."

הדרגה השנייה היא "שוב למקום". במדרגה זו נמצא האדם שמודע לפערים שקיימים בין התדמית למהות שבו, ובין ה"רצוא" וה"שוב", ולכן הוא שואף לתקן את עצמו. הוא עושה זאת באמצעות בניית כלים, התמדה בעבודת המידות, התגברות על תאוות ויצרים, היכולת לדחות סיפוקים ועוד. בצורה זאת הולך ומצטמצם הפער שבין ה"רצוא" וה"שוב". כשאדם שכזה חווה נפילה הוא מבין כי מדובר בביטוי המעיד על כך שהוא עוד לא בנה כלי למדרגה אליה הוא שואף. הוא איננו מתייאש מהכשלון, אלא אדרבה ממשיך לעבוד ולנסות. נפילה אצל אדם שכזה היא תמיד למקום יותר גבוה מזה שאליו הוא נפל בפעם האחרונה.

הדרגה השלישית והמתוקנת ביותר היא "שוב לאחד" והיא מדרגת הצדיק, כלומר אדם המכיר בכך שתנועת ה"שוב" היא לא "ירידה" או "נפילה" אלא הדרך להביא מהאור האלוקי אל תוך החומר, בבחינת זיכוך החומר (אנו בני אדם ועיקר העבודה שלנו היא בעולם הזה). היכולת של הצדיק לחבר בין עולם הרוח לחומר מבלי שהוא עצמו מתקלקל, מבטאת אחדות.

שלושת המדרגות הללו מסודרות גם לפי שלושת כללי עבודת המידות שקבע הבעש"ט: הכנעה, הבדלה והמתקה. מדרגת 'שוב לאחור' היא ביטוי של "כניעה" ("הכנעה") גמורה של האדם לעולם החומר ששולט בו. דרגת 'שוב למקום' היא ביטוי למצב שבו אדם מבדיל ("הבדלה") בין רע לטוב, בין מהות לתדמית, ולכן הוא מסוגל לגלות את מקומו האמיתי ולעבוד בכדי להתקדם. מדרגת 'שוב לאחד' שבה מורידים אלוקות אל החומר, היא "ההמתקה", מצב מתוקן שבו אדם רכש את המידה שהוא עמל עליה ולכן הוא לא מתפעל יותר מהחומר, ואפילו מסוגל לתקן אותו. כך נעשית כל המציאות אחת (גם בעליה וגם בירידה)."

התשובה היא תהליך של פיוס המזמין את כולנו לבחור ולמצוא את הערוץ שיאפשר לנו להתפלל בכנות, ביושרה, ובאהבה. זהו ערוץ שמאיר ומגדיל את היופי שסביבנו. מי ייתן ונצליח לעלות במדרגות, לזכך את החומר, לאזן אותו עם עולם הרוח, ולחזור בתשובה אל עצמנו, אל שורש נשמתנו. אמכי"ר.
שבת שלום🥰

השבוע פרשת ניצבים שהיא הפרשה השמינית בספר דברים. והיא תמיד נקראת בשבת שלפני ראש השנה.
הפרשה ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות. 
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה.
משה מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט) .וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ… "(דברים ל')"

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼