קטגוריה: ראש השנה

השבוע בפרשת תולדות מתואר לנו כיצד יעקב ועשו נאבקו זה בזה עוד בהיותם ברחם אמם. ברחמה של רבקה יש תאומים המייצגים שני לאומים שעתידים להתעמת במהלך הדורות. השניים שונים באופי ובחזות, ומהפשט נראה כי הם גם הופלו ע"י הוריהם: "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כה')
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס- "מדוע אהבה רבקה את יעקב – אנו יודעים. עוד לפני הולדת התאומים הכאיבה לה כל כך התרוצצותם ברחמה, שהיא הלכה "לִדְרֹשׁ אֶת ה'". וכך נענתה:
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ,
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ,
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
(בראשית כה, כג)
רבקה הבינה כנראה את הדברים כך: בנה הצעיר יגבר על בנה הבכור וישעבד אותו, ויהיה ממשיכם ההיסטורי שלה ושל יצחק, אבי עַם הברית. לכן, משנולדו, אהבה את הצעיר. אבל אם כך, מדוע אהב יצחק דווקא את עשו? האם לא סיפרה לו רבקה מה שמעה כשדרשה את ה'? ומשגדלו הנערים, האם לא ידע יצחק שעשָׂו פרוע ופזיז? האם אפשר להעלות על הדעת שאכן, כפשוטו של מקרא, יצחק אהב את עשו רק "כִּי צַיִד בְּפִיו", כאילו הקיבה קובעת את האהבה? קשה להאמין. הרי על כפות המאזניים מונחת שאלת ירושת הברית עם ה'…
המגיד מדובנה מוסיף ומסביר שרק יצחק התפתה להאמין לעשו, מפני שרבקה, שגדלה לצד אחיה הרמאי לבן, למדה לזהות הונאה. יצחק, לעומת זאת, גדל באוהל אברהם ושרה. הוא הכיר רק יושר מוחלט, ועל כן לא חשד שמרמים אותו….
יצחק אהב, אם כן, את עשו משום שלא ידע מיהו ומהו באמת. זו התשובה הקלאסית. אבל יש תשובה אפשרית אחרת: יצחק אהב את עשו דווקא מפני שידע היטב מיהו ומה מעשיו.
פעם פנה אדם לראי"ה קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. הבן, אמר האב שבור הלב, מסרב אפילו לראות בעצמו יהודי. מה לעשות?
"אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?", שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב, "מעתה והלאה אֱהַב אותו אפילו יותר".
לפעמים גדול כוח האהבה מכוח הנזיפה. ייתכן שכאשר התורה אומרת לנו שיצחק אהב את עשו בגלל הציד שבפיו, כוונתה ללמדנו שהוא לא היה עיוור למעשיו ולטיבו. אם יש לכם שני ילדים, האחד 'ילד טוב ירושלים' והשני משרך דרכיו, למי תקדישו יותר תשומת לב? עם מי חשוב שתבלו זמן רב יותר?"

מסתבר שהעדפה הורית היא תופעה שכיחה שמתרחשת בעיקר כי לכל ילד יש אישיות אחרת, ובאופן טבעי נוצר קשר אחר. לפעמים מדובר בבן בכור או בילד שזקוק לעזרה ולהגנה מיוחדת, התנהגות מסוימת, במקרים אחרים מדובר פשוט בכימיה וכו'. כל אחד מאתנו רוצה שהוריו יאהבו אותו הכי בעולם, ולכן, להעדפה הורית יש השפעה משמעותית על נפשם של הילדים שחווים קיפוח, המתבטאת בהתנהגותם (קנאה, תוקפנות, ריצוי וכו'), עיצוב אישיותם וביטחון העצמי שלהם.
נראה כי מדובר באחד הנושאים הכי מודחקים ולא מדוברים במשפחה. ויחד עם זאת, הוא שכיח הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. עדות לכך מצויה כבר בסיפורי התנ"ך, סיפורים על ילדים שזוכים ליחס מיוחד מהוריהם. החל מקין והבל, השבוע ב'תולדות' -יעקב ועשו, ממשיך עם האחיות רחל ולאה וכמובן, הסיפור על יוסף ואחיו. מדובר ב- יחסי אחים וה-מריבות/קנאה ביניהם, התחרות ביניהם על תשומת לבו של ההורה, ובנוסף תיאור העדפתו של ההורה את אחד הילדים על פני האחרים, כמובן מסיבות שונות.
תחושת קיפוח היא לעיתים קרובות חלק מהיחסים בתוך המשפחה. לכל אח/אחות יש תפקיד שמחייב אותו/ה – ולכן גם נגזל מאחיו. החכם לעיתים אינו יכול להיות גם המתוק. הספורטיבי לא פעם נחשב לא רציני. החרוץ אינו יכול להיות גם היצירתי. בקיצור, אנחנו מכניסים את ילדינו למגירות מוגדרות ומצמצמות כפי שהורנו יש להניח נהגו אתנו. הדרמה המשפחתית הזו עלולה להפוך למכשול שמלווה אותנו לכל אורך חיינו. ככל שהדפוסים ברורים ונוקשים יותר, כך נגזל חופש הבחירה. הבחירה להיות אנחנו עצמנו, ולהתפתח בהתאם לנטיות הטבעיות. "המקופח" – וגם "המוצלח" שחי כל חייו עם תחושת אשם כי המקום שהוא קיבל היה כנראה על חשבון האח… שניהם משלמים את המחיר.

ידוע כי תהליך ההתבגרות, באופן מיטבי, כולל מרד ובדיקה מחדש של הגבולות שאימצנו בילדות. זה יכול לקרות בגילאים שונים, 12, 17, 40, 65 וכו' בשלב כלשהו, אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו הכולל את הפרשנות שלנו, ומתעמתים איתו. מתבוננים ובוחנים מה ניתן ומה נגזל מאתנו. זהו שלב מהותי, השלב שבו אנו בוחרים מה לקחת ומה אנו משאירים מאחור.
היכולת להבין שהחוויות שלנו יחד עם הפרשנות שלנו מטביעים את חותמם בהתנהלות חיינו. בסוף היום, כולנו בני אדם, וכמו שיש הצלחות יש גם כישלונות, והגישה כי הורנו בד"כ נוהגים באופן הכי טוב שהם מכירים ומאמינים מאפשרת לנו לבחור את סיפור החיים שיקדם אותנו, ויאפשר לנו ליטול אחריות על התפקיד שכל אחד מאתנו ממלא בחייו ובחיי סביבתו, ובכך לעבור תהליך של התבגרות, הבשלה וחכמת חיים, לעומת התבגרות של תחושת קמילה ותבוסה.
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס- " לא כל הילדים הולכים בדרכי הוריהם. אם יצחק התכוון שעשו ישנה את אורחותיו ויהיה ממשיך דרכו שלו, הוא נכשל. אבל ישנם כישלונות מעוררי כבוד. אהבתנו לילדינו, גם כאשר הם מאכזבים אותנו, היא כישלון מן הסוג הזה. הרי כך בדיוק גם ה' אוהב אותנו."

מי ייתן ונצליח להשתחרר מכל אותן חוויות ילדות שמעכבות את מימוש ייעודנו, ובמקביל שנצליח לאפשר לילדנו להתפתח ולממש את ייעודם ע"פ נטיותיהם הטבעיות. אמכי"ר.
שבת שלום💞

בפרשות האחרונות התורה מספרת לנו על ייעודו של אברהם אבינו- להיות גוי גדול ועצום. ואכן, אברהם לוקח אחריות לבניית הדורות הבאים- בפרשה מתואר כיצד אברהם בגילו המופלג מוליד בנים נוספים ומתואר בנוסף מעמדו המיוחד של ישמעאל. בעוד ההתפתחות בפרשת חיי שרה, מתארת בנוסף לייעודו האוניברסלי של אברהם את הבעת מחויבותו לזרע המובטח לו מיצחק, ולאמונה שהוא זה שיירש את הארץ; אברהם שולח לחרן את אליעזר, עבדו הנאמן, להביא את הכלה המיועדת, רבקה, לארץ כנען עבור יצחק בנו. אברהם בשלב זה עוסק בבניית התא המשפחתי המוביל לבניית הבניין הלאומי של העם, ושממנה בסופו של דבר נגיע לתכלית כולה כפי שהרב יהודה גלעד מתאר- "תכליתה של הבחירה האישית והלאומית היא הבאת הברכה לכלל האנושות".

ככל שהטכנולוגיה מתפתחת וחיינו כביכול הופכים להיות נוחים יותר, רבים מאתנו מרגישים במסע הישרדות אינסופי ומתיש. הצורך לתמרן כל הזמן במרחב הייעודים השונים שאנו ממלאים בחיינו גובה מחירים לא פשוטים, ובסופו של דבר, הרצון לתת מענה אידיאלי בכל המרחבים שומט את הסיכוי להצליח בדברים שבאמת חשובים לנו.

לכולנו יש יותר מייעוד אחד, וכך אנו מוצאים את עצמנו בזירת מתח כמעט מתמדת של "ג'אגלינג אינסופי" המתבטאים במערכת היחסים המשפחתית שלנו, למשל כשאנו לא מתפנים גם כשאנו נוכחים- יוצר תסכולים, האשמות הדדיות, ציפיות, אכזבות, היעדר זמן איכות, ריחוק ופגיעה באינטימיות, כך גם במרחב ההורות, הילדים מושפעים מהמצב, המתח של ההורה העובד ניכר, העומס שמביא עימו התפרצויות, חוסר סבלנות וכו'. נוסיף לזה את הזירות של מקום העבודה, חברים וכו'. רובנו משתדלים ומתאמצים לרצות את כולם, וגם לרצות את עצמנו ועדיין לא פעם אנו חווים אכזבה, תסכול שהגענו באיחור, שפספסנו אירוע או טקס, שהמעורבות שלנו לא מספקת ועוד. המתח, והמרדף האינסופי שמלווה אותנו בנקיפות מצפון וברגשות אשמה על בחירותינו אינם מקדמים אותנו במציאת איזון בחיינו ומימוש ייעודנו.

בפרשה השבוע אברהם אבינו מלמד אותנו שעלינו לבחור לאזן ולמתן את המתח הקיים בין משפחה, הורות, קריירה, קהילה וכו' בכדי שנצליח למצוא אי של שפיות בעומס השוטף של חיינו. פרשת חיי שרה מזמינה אותנו לבחון מה הערכים, העוגנים והדברים שהכי חשוב לנו כרגע בחיינו, מה הכי-הכי חשוב לנו. ומשם לבחון מה אנו רוצים שיהיה ואיך אנו רוצים שאותה בחירה תבוא לידי ביטוי. עצם הבחירה היא עדות לכך שאם אני בחרתי התנהלות מסוג מסוים, אני גם יכולה להחליט לבחור התנהלות אחרת או לשנות בכל רגע נתון את סדרי העדיפויות שלי. זהו לימוד מיומנות בהצבת גבולות בחיינו המשלבת עשייה פעילה ונמרצת שמתמודדת- בבית, ביחסים השונים, בניהול הקריירה, העבודה והמעורבות שלי בקהילה. תזכורת שבאמת אי אפשר הכל, וחשוב שנהיה מחוברים למה חשוב לנו באמת בחיינו ומה הם סדרי העדיפויות שלנו.

לדעתי, אם ננסה לחשוב על תפקידנו בתא המשפחתי רובנו מצפים מבני הזוג או המשפחה ליותר משאנו מצפים מאנשים אחרים. למשל, הציפייה שבן הזוג/אחות/ילד/הורה ידעו מה אנו רוצים מבלי שנגיד זאת מפורשות, או הציפייה שבני משפחתנו יעדיפו את האינטרסים שלנו על פני שלהם, ובמידת הצורך אפילו יוותרו על צרכיהם למעננו. כשהם לא עומדים בציפיות בד"כ הנטייה היא להאשים ולכעוס עליהם במקום לבחון את הציפיות מחדש. ולכן, לעיתים ריבוי הקונפליקטים מרחיק אותנו, אבל כדאי לזכור שהגדולה בעימות (מלשון 'עמית'), היא להשכיל לראות בעין טובה שמסייעת לנו לבנות יסודות חזקים ומצמיחים. כלומר, העבודה בתא המשפחתי מזמנת לנו יותר קונפליקטים ובכך הזדמנות לעבודה עצמית, ולבחינה מחודשת של המציאות. ולמעשה, אלו היסודות שלנו, הגרעין המשפחתי ממנו באנו, הכל מתחיל מהמשפחה כך מלמד אותנו אברהם אבינו את הסוד לאיזון, ועליהם כמו אברהם אבינו אנו בונים את שאר המרחבים- בני זוג, חברים, קולגות, קהילה וכו'.

מסביר הרב יהודה גלעד- "המתח הפנימי בין לאומיות ואוניברסליות מלווה את כל תולדותינו כעם; מיני קדם בגלות, ועד לחיים בארצנו בימים הללו בזמן הזה. בחסדי ה' זכינו שחזון לאומיות ישראל הפך למציאות בדמותה של מדינת ישראל; ודווקא בתקופה זו חשוב שנזכור שעם כל חשיבותה ומרכזיותה של לאומיות ישראל, מגמתה האחרונה היא כלפי האנושות כולה, "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

מי ייתן ונצליח לאזן את אורח חיינו מתוך שמחה וצמיחה, ולהוות "אור לגויים", דוגמא אישית עבורנו ועבור הסביבה כולה. אמכי"ר.
שבת שלום💐

האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים שואבים אותנו לעיתים לקושי האישי שלנו, מסמאים את עיננו ובעצם מעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. פרשת וירא היא הזדמנות נפלאה לראות את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, אדם זקן לכל הדעות, בן 100, יושב בפתח האוהל לאחר ניתוח כואב של ברית מילה, בחום היום, ולפתע במהלך שיחת ביקור החולים של ה׳ עימו הוא מבחין ב-3 עוברי אורח, עוזב הכל, ורץ לקראתם… בהמשך, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום ועוד מעשי חסד אחרים מתוארים בפרשה. כל התודעה שלו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נפלא לראות כיצד אברהם אבינו שואב את כוחותיו. שמעתי הסבר מאת הרב יוסף בן בסן על מה ההבדל בין צער לעצב- יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב להכנס:-)

האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. יש מצבים ונתונים בשלבים שונים של חיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא שינוי מיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? ממקום חזק, שלוקח בעלות ושליטה על המצב או ממקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וחסר. עבורי, זהו שיעור שלמרות הקושי עדיין יש לנו בחירה. והבחירה שנעשה תשפיע גם על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך- אופטימיות ואמון בטוב -או- פסימיות, תסכול ותחושת חוסר אונים.

מי ייתן ונצליח בהשראתו של אברהם אבינו לצאת מהקונכיה שלנו עם כל המשתמע, לראות, להרגיש, ולסייע לזולת, ולזכות להיות בשמחה תמיד. אמכי"ר.

שבת שלום💞

השבוע הפרשה אומרת לנו שאם אנו רוצים ליצור לעצמנו עולם טוב יותר, עולם אחר, אנחנו צריכים לעשות "לך לך". לעזוב ולהשאיר מאחור את מה שאנחנו מכירים ורגילים בכדי להתנסות ולאמץ דברים חדשים. 

אברהם אבינו עזב את העולם האלילי לטובת המונותאיזם. האמונה באל אחד, האחדות. אברהם אבינו לקח אחריות, מרד במורשת ממושכת של משפחתו ושל סביבתו שהאמינו באלילים, באל השמש והירח וכו'.

אברהם אבינו לא חיפש אצבע מאשימה, אלא לקחת אחריות על אמונתו, דרכו, התנהלותו, על חייו וחיי משפחתו. גם אם המשמעות היא להתחיל משהו חדש לגמרי. אברהם אבינו חי שנים רבות כאדם עם זהות אוניברסלית ללא כל ייחוד לאומי או דתי. אבל כשהוא מקבל את הציווי "לך לך" מסביר השפת אמת- אברהם מצווה ללכת אל עצמו, כלומר אל הייעוד והשליחות שלו, אל המטרה שלשמה הגיע לעולם. בסופו של דבר האדם צריך להיות כל חייו במסע מתמיד כלפי מעלה, כי עצירה משמעותה תחילתה של נפילה רוחנית.

הרב אייל ורד מסביר את דבריו של השפת אמת-

 "הליכה- היא בעצם כל תכליתו של אברהם אבינו…. הליכה היא פעולה של אמונה. האדם ההולך נדרש לשחרר את הארציות שלו, את האחיזה בארץ, את המשקל היציב והבטוח, ולתת אמון בצעד הבא. בעצם מדובר בשבירת ההרגל, שמושך אותנו לעמוד במקום ולהסתגל למוכר הבטוח והידוע. "לך לך מארצך – כי אדם נקרא מהלך, השפת אמת מבין שבמילים הראשונות שבהם פונה הקב"ה לאברהם, יש משמעות שבעצם מגדירה את ייחודו כאדם. אומר השפת אמת- "וצריך לעולם לילך ממדרגה למדרגה." פעולת ההליכה היא לא רק כדי להגיע למקום מסוים, היא מיועדת גם להתקדמות פנימית.

האויב הכי גדול של ההתקדמות הזאת הוא ההרגל. כל דבר טוב, מרגש, משמעותי, עלול להפוך להרגל, אם הוא נעשה פעמים רבות מדי. ולכן, מופיעה כאן קריאה רדיקלית להתחדשות, לשינוי, לחיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות.

הגנב הכי גדול של היום הוא המחר. אך מי שמכיר את סוד ההליכה מתקדם בכל יום, אמנם מעט, אך מתקדם, מחדש בכל פעם משהו. לא מהפכה, אבל חידוש. והחידושים הללו מצטרפים אחד לאחר, ובסופו של דבר יוצרים את מה שאנחנו מבקשים למצוא: אדם. אדם מהלך. אדם מהלך חדש. אדם מהלך מחדש, מאמין."

מי ייתן ונצליח לחדש, להתקדם, לצמוח ולממש את שליחותנו נאמנה. אמכי"ר.

שבת מבורכת 🚶 💞

האם ההטפות, המאמרים, האמירות החוזרות שלנו באמת עובדות? האם הם משפיעות על הבחירות ועל הדרך שבה אנחנו ואו אחרים חיים את חייהם? מישהו בכלל קורא את מה שאני שולחת, או מייחס לכך חשיבות? האם ילדיי מפנימים ומושפעים ברמת הבחירות שהם עושים מהאמירות שלי?
הרב יוסי גולדמן תיאר זאת פעם- "…הרב סידני כץ ז"ל השווה פעם את סיכויי ההצלחה של דרשה לסיכוייו של אדם העומד על בניין מגדל עזריאלי וזורק למטה כדור אקמול, שמישהו למטה ברחוב שבדיוק יש לו כאב ראש יתפוס אותו! ובכל זאת, אנו ממשיכים לנסות."

הרב גולדמן ממשיך- "בהפטרה השבוע, הנביא ישעיהו קורא למבול עליו מסופר בפרשת השבוע בשם "מי נוח". ע"פ חכמנו, הסיבה לכך היא בחלקו של נח בגזירת המבול. מדוע הייתה זו אשמתו? הרי נאמר לנו שנח- האיש הצדיק בדורו?" כנראה, יש אומרים, שהמבול נקרא על שמו כיוון שלכאורה הוא לא טרח והתאמץ, לפחות ע"פ הפשט, להפך את גזירת המבול, ע"י השפעה וגרימת מהפך של סגנון החיים המושחת של בני דורו. הוא אכן בנה את התיבה, אך האם נוח פנה לאלו שמעולם לא ראו את התיבה שלו? האם הוא זעק לבני דורו כי יום הדין מתקרב ובא?" על פניו, נראה כי נוח הסתפק בבנייה הממושכת של התיבה (120 שנה).
מסביר הרב יוסי גולדמן- "חז"ל חלוקים בדעותיהם ביחס למידת צדיקותו של נוח. אמנם התנ"ך קורא לו צדיק, אך הכינוי הזה מוגבל על ידי המלה הבאה שבכינויו, "בדורותיו". החכמים נחלקו האם הוא אכן היה צדיק באופן אובייקטיבי, או רק בהשוואה לבני דורו הרעים. לכמה צדיק היה נחשב אילו היו משווים אותו לאדם צדיק באמת, כמו אברהם? …האם אנו תוצרים של סביבתנו?״

נח הוא זה שמתחיל בתיקון עולם, ב'התקנת' תוכנה משודרגת יותר. בעצם בניית התיבה, כל ההכנות המתוארות ולבסוף השהייה בה. ואכן, לאחר המבול נוצר עולם חדש ומתוקן, אלא שמאחר ולאדם יש בחירה, בכוחו של הטבע האנושי להמשיך ולהשחית. כלומר, בכל רגע נתון אנו בוחרים ויכולים להשפיע.

משתמע שמאז ימיו של נוח, זוהי שליחותו ומשימתו של כל אדם להשפיע טוב, גם במקומות שנדמה לנו שאנו איננו נשמעים. מוסר, מצפון, ההבחנה בין טוב ורע- כשאנו מבססים אותם על המערכת הערכית של התורה והמצוות שקיבלנו ברור לנו שיש לכל אחת ואחד מאתנו מחויבות כלפי הזולת ולא רק כלפי עצמנו. לא ניתן להתחמק מהאחריות המוסרית שלנו לפעול למען הדבר הנכון והטוב – ולהצביע על מה ששגוי ואין לעשותו.

פרשת נוח מחזקת אותי להמשיך להעביר את המסרים בהם אני מאמינה, בין באמירה, בכתיבה או כל עשייה אחרת. אני מאמינה שהם נשמעים גם אם הם לעיתים נטמעים באיטיות…  אחרי הכל, התקשורת הזו היא שתוביל למעורבות קהילתית ערכית וחברתית, היא שיכולה להעניק תחושת ערך ומשמעות, תחושת שייכות לקהילה, לחברה ולמדינה ואחריות כלפיהן. כך גם נזכה להיות שותפים בעיצובה ובבנייתה של החברה. אמכי״ר.

שבת שלום❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, סיגלית חיה בת רבקה, עמית אמנון בן יעל, גפן בת הדס, הילי בת יעל, אביעד משה בן רחל שמחה ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

קרל גוסטב יונג, (פסיכולוגיה ודת, מבוא, עמ' 9) כתב ש-"דת שאינה יכולה להכיל בתוך מושג האל שלה את הרוע, שחווה כל אדם במפגשו עם המציאות, אינה מסוגלת להעמיד לרשות המאמין כלי שבאמצעותו יתמודד עם מציאות נפשית שמורכבת גם מחרדות, דחפים ושאר צרכים נפשיים."

מסביר לנו ראובן (רובי) ריבלין, נשיאהּ העשירי של מדינת ישראל "כאשר אלוהים אומר "יהי אור", הוא איננו מגרש את החושך. הוא מבדיל בין האור ובין החושך, לאור הוא קורא יום, ולחושך הוא קורא לילה. לא את האור מבקש מאיתנו התנך. התנך דורש מאתנו את הטוב, את המוסרי ואת הצודק. התנך מחפש את האדם הבוחר בכל יום. את האדם המתמודד עם הקושי, עם הרוע, ויכול לו.

ברוח הימים הללו אדגיש ואומר: לא הבחירה צריכה להטריד אותנו, אלא החשש מהעדרן של אלטרנטיבות ערכיות, שמתוכן עלינו לבחור. אל לנו להסס ולבחור. ועם זאת עלינו לזכור, יום ביומו, כי בחירה היא פעולה ערכית, המותנית בקיומן של אלטרנטיבות ברורות ומנוגדות: אור וחושך, טוב ורע, חיים ומוות." בספר דברים, פרק ל', נאמר לנו בבהירות- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע…(יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים-"

יכולת הבחירה עשויה להביא אותנו לתודעת גאווה, כוחי ועוצם ידי, אך אם ברצוננו להיות חלק אלו-ה ממעל, עלינו לבחור בטוב וישר, ולא בגלל הפחד מהעונש. לפני חטא עץ הדעת מסבירים חכמים היתה קיימת הבחנה ברורה בין טוב לרע. ובעצם, חטא עץ-הדעת עירבב את הטוב והרע בכל הדרגות ובכל הרמות בעקבות תאוות, מאווים וכו'. לעיתים, מה שיכול להראות כטוב מסתבר כרע. לכן, הבחירה שלנו צריכה להיות ממקום מקדם של יצירה וצמיחה, ממקום של אחריות להשפיע טוב בעולם. כי כח בחירת הטוב ממניעים ערכיים הוא זה שמשפיע על התנהלותו של האדם עלי אדמות, והוא גם זה שממשיך את מפעל הבריאה.

שבת שלום❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, סיגלית חיה בת רבקה, עמית אמנון בן יעל, גפן בת הדס, הילי בת יעל, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפטרת פרשת וזאת הברכה, ושמחת תורה הינה בפרק א' בספר יהושע, שהוא הספר הראשון בנביאים. כך גם בשמחת תורה כשאנו מסיימים את קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה, אנו מתחילים מיד מחזור חדש בקריאת הפרק הראשון מספר בראשית. פרשת וזאת הברכה מסיימת במותו של משה רבנו וספר יהושע הינו המשך ישיר ומיידי. (מנהג ספרד קוראים בפרק הראשון עד פסוק ט' ולמנהג אשכנז קוראים את כל הפרק.)

במהלך פרק א' ביהושע הביטוי 'חזק ואמץ' מופיע פעמים רבות. שהרי יהושע ראה ונכח בכל 40 שנות נדודי העם במדבר, ובכל רגעי המשבר: מלחמת עמלק, שבירת הלוחות, חטא המרגלים וכו'. יהושע יודע ומבין את הקושי בהנהגת העם, ואם במדבר היו אתגרים מרובים, לבטח כיבוש וירושת הארץ הינם אתגר ממשי. בפרק זה, הפרק הראשון ביהושע, מורגש לכמה אומץ והשראה יהושע נזקק. יהושע זקוק לכל החיזוקים, העידוד והתמיכה שניתן לקבל, ויהושע אכן מקבל את ברכת הדרך.

בהמשך, ברוח חג שמחת תורה, והריקודים עם ספר התורה נאמר- "(ח) לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל." (יהושע א') ההפטרה מדגישה כי ההצלחה תלויה בשמירת התורה כפי שנמסרה לעם וליהושע ממשה רבנו.
מיד לאחר מכן, יש הנחיות למנהיג להנהגה מעשית יותר; "(ט)…חֲזַק וֶאֱמָץ אַל־תַּעֲרֹץ וְאַל־תֵּחָת…" מצד אחד אל תהיה שליט עריץ ורודן אך מצד שני אל תפחד מהעם ואל תפחד למשול בו. האיזון בהנהגה הוא חשוב וחיוני. יהושע צריך להרגיש כי עתה הוא הסמכות, הוא מנהיג ראוי. לכן, בשלב ראשון יש דיאלוג בינו לבין ה', אך ברור כי גם אם שאלת הסמכות תיפתר אצל יהושע מבפנים, עדיין תתקיים השאלה של קבלת הסמכות מהעם.

"(א) וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה–עֶבֶד ה'; וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר."

בתחילת ההפטרה משה מתואר כעבד ה' ויהושע כמשרת משה. יהושע עדיין לא מוגדר כמנהיג עם ישראל. יחד עם זאת, האמירה של ה' ליהושע היא ישירה ללא מתווכים. כלומר, יהושע זוכה להתגלות ישירה מאת ה' (רק בסוף ספר יהושע, התואר של יהושע משתנה וכמו משה רבנו אף הוא מכונה עבד ה'). ובסוף הפרק, העם כבר מכיר באופן פורמלי בסמכותו של יהושע כממשיך דרכו של משה רבנו- "(טז) וַיַּעֲנוּ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר־צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל־כָּל־אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ׃ (יז) כְּכֹל אֲשֶׁר־שָׁמַעְנוּ אֶל־מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ…"
משה רבנו אמנם מת, אולם תורתו, היא זו שתישאר ותמשיך עם יהושע, ועם כל עם ישראל ותאפשר את ההנהגה וההמשכיות. אמירה זו של משה, ברכה שהיא למעשה ציווי, נאמרת ליהושע שוב במפורש על ידי ה' וגם על ידי העם.
האם יהושע, זה שנבחר להנהיג את עם ישראל בכניסתו לארץ המובטחת, יוכל להצליח להשיג את הארץ המובטחת ולהפוך אותה לארץ ללא עריצות, כפייה, או חשש, ללא פולחן שלטון? ׳אל תערוץ ואל תחת׳ כך שתהא הארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש אנושית. מתואר בהפטרה תהליך עקבי שעושה את העם לעם באמצעות לימוד התורה, מתוך שותפות רצונית בין האזרחים הלומדים יחד, ולא כדרך ליצירת היררכיה וכוח. מי ייתן ונצליח להעניק תשתית חברתית של דיאלוג ולימוד מפרה ומחבר. אמכי"ר.

אחרי הכל, הההפטרה הזו, לפרשה האחרונה בחומש, ׳וזאת הברכה׳, ולשמחת תורה-
היא ביטוי להמשכיות והמעבר מהתורה לנביאים ועד לימינו, הבהרה לכך שכל הנהגת עם ישראל וכל קיומו וזהותו של עם ישראל קשור ומחובר בלימוד התורה.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- " …קריאת פרק זה כהפטרת שמחת תורה משמעותית אף עבורנו, והיא באה לומר לנו ששמחת תורה איננה שמחתם הפרטית של המומחים, הלמדנים והידענים המבלים את רוב עתותיהם ברכישת ידע תורני, אלא היא חגו של כלל עם ישראל, הטרוד בפרנסתו ועיסוקיו, ובא להורות על זיקת כלל העם לתורה…כמנהיג לא יהיה ליהושע זמן להגביר את ידיעת התורה אך הוא מצווה לשמור על קשר קיומי לתורה ע"י לימוד יום-יומי קצר. כך גם שמחת תורה אינה שמחתם של המומחים בתורה אלא של כל העם השותף בקריאה בכל שבת."

חג שמח ורגוע, ובשורות טובות🌻

חז"ל הורו לנו לקרוא את מגילת קהלת דווקא בסוכות כי זהו זמן שמחתנו. מסביר המשנה ברורה: "ובסוכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתיב בקהלת "ולשמחה מה זו עושה”." מגילת קהלת שכתב שלמה המלך מבררת מהי השמחה האמיתית ומהי המדומה. קהלת איננו ספר מדכא, אלא ספר רצוף שאלות קיומיות, נוקבות וקשות על תכלית החיים ומשמעותם. קוראים את קהלת בחג הסוכות כדי להוסיף שמחה.

בסוכות אנו יוצאים לדירת ארעי, את הדירה אנו חווים כקבע ואת הסוכה כארעי; בא חג סוכות לברר מהי האמת, הקבע, החולף, ההבל, הנצח, ומהו ערך אמיתי.

למעשה, הסוכה מלמדת אותנו להכיר את הערך האמיתי לחיים, להוקיר על כל הטוב שיש בחיינו, ומתוך כך את כל השמחה שיש בחיינו. מסביר הרב חיים נבון: "קהלת קורא להתמסר למשהו שגדול ממך"- "מגילת קהלת קוראת לך לשנות את המוקד של החיים שלך. לפעמים אנחנו חושבים שאם נעשה דבר כזה או אחר, אני אצליח – וככה שמי ייזכר לנצח. שלמה המלך המפוכח אומר שלא יחיה לנצח. המגילה מבטאת את התהייה שלו. חשבתי, אומר שלמה, למצוא משמעות בחיי הנאה, חוכמה ותהילה וכל זה הכזיב אותי. אבל המגילה לא מסתיימת בתחושה שזה לא שווה כלום, אלא שהכל יישמע. אתה כן יכול למצוא מוקד לחיים שלך אבל בתנאי שאתה יכול להתמסר למשהו שגדול ממך. לאלוקים. לעולם שיש בו טוב ורע, שאתה לא המוקד של העולם. אם אתה מוכן למצוא מוקד אחר ולהתמסר לעולם של טוב ורע, לעולם שיש בו ערכים ושאיפות מוחלטות – בעולם הזה תמצא גם משמעות לחיים שלך.

שבת שלום ומועדים לשמחה💐

נהוג לקרוא בשבת חול המועד סוכות, בשבת הקרובה, את מגילת קהלת. מתבקשת השאלה- מה הקשר בין קהלת לסוכות? הרב בני לאו מסביר- "שמו של חג הסוכות במקרא הוא "החג". עליו נאמר "ושמחת בחגך". החברה המקראית, שברובה הייתה חקלאית, חגגה את חגיה בהתאם ללוח השנה הטבעי. על פי לוח זה חג הפסח הוא חג האביב, שבו מתחילה התבואה להבשיל, חג השבועות הוא חג בכורי החיטה, שהוא עיקר מזונו של האדם וחג הסוכות הוא חג של סיום העונה החקלאית, לאחר עבודת הקציר של האביב והבציר של ענבי הקיץ. חג האסיף הוא זמן עצירה והתבוננות בסיפוק עצום אחרי חצי שנת עמל. בסוף שנת יבול מתבונן החקלאי בגאווה ומתמלא בשמחה. זוהי, בתקציר, משמעות השמחה של החג.

לעומת השמחה הזו מתנגנים פסוקי מגילת קהלת בדיכאון מסוים. כביכול המסר הכללי העולה ממגלת קהלת הוא ש"הבל הבלים הכל הבל". "מה יתרון לאדם בכל עמלו?" שואל קהלת. ולאורך כל המגילה הוא מחפש את התשובה לשאלה המביכה הזו… שאלות מסוג זה מערערות את כל השמחה ויכולות לשמש כמו קוץ המפוצץ בלון…"

חכמים רבים מסבירים שיש מהלך מוסרי של התורה, בכתב ובעל פה, שמטרתו לרסן ולהעמיד את האדם המצליח במקום ראוי יותר תחת השמים. בסוף שנת היבול לאדם יש תחושת גאווה על הישגיו, תחושה שעלולה להביאו לידי שכחה והאלהת עצמו, "כוחי ועוצם ידי". לכן, דווקא בחג האסיף מחייבת אותנו התורה לצאת לדירת ארעי, לצאת אל הסוכה. היציאה מדירת קבע, מהנוחות, וההרגלים, וההכרה בארעיות שלנו בעולם, מסייעים לנו להכיר שהעושר שצברנו הוא בהחלט שכר לעמלנו אך מקורו במתת שמים.

מסביר הרב בני לאו- "זוהי תכלית היציאה לסוכה ועל פי זה ניתן לומר שזוהי תכלית הקריאה של מגילת קהלת דווקא בעונה זו. להזכיר לאדם המתעצם שבעצם הוא ומעשיו – הבל. השאלה שמעמיד קהלת בראש ספרו "מה יתרון לאדם" נשארת פתוחה כמעט עד סופו… ומשאירה אותנו בתחושת אפסות וארעיות. אולם על גבי השכבה הפרשנית המקורית הזו צמחה פרשנות מוסרית שביקשה להפוך את השאלה של קהלת ולהמיר את תודעת האפסות של האדם דווקא לאתגר…

האדם הפך להיות מנוכר ובהבלו מחשיך את עולמו. בא קהלת ושואל אותנו: "מה יתרון לאדם בכל עמלו?" לאן כל זה הולך? אם אני חי בתוך בועתי אז "למי אני עמל ולמי אני מחסר את בשרי?" "

ותשובתו של קהלת … "שיעמול תחת השמש!" למילה "תחת" בעברית יש מילים נרדפות, אחת החלופות היא המילה "במקום". "מה יתרון לאדם בכל עמלו"? והתשובה "שיעמול תחת השמש" = במקום השמש. (מתוך ספר "בינה לעיתים" שכתב הרב עזריה פיגו, מרבני ונציה בראשית המאה ה – 17) .

מסכם הרב בני לאו-

"… היתרון של האדם על פני האדמה הוא שיש לו את היכולת להיות מקור אור, מזור ותקווה טובה. כך גם סיימה דבורה הנביאה את שירתה הגדולה: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה לא), כל עמלנו אינו אלא להאיר ולהטיב לסובב אותנו. להיות "תחת השמש". בחג האסיף איננו עסוקים עוד בחשבונות של עבר, הוצאנו מעמלנו את כל מה שיכולנו ועכשיו אנחנו עומדים עם ברכת היבול והאסיף ופנינו אל השנה שלפנינו."

שתבוא עלינו שנה טובה ומאירה, שנה של בשורות טובות. אמכי"ר. שבת שלום🌞

הריחוק בין בני האדם ורדיפת ההישגים החומריים הם העושקים הגדולים של השמחה, והזרע לפירוד בינינו. 

חג סוכות הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית, ולכן מנהג ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי ומהותי. בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל אחד ואחת להיכנס ולהתארח אצלנו. מראה שכיח הוא אנשים שעוברים ברוח החג ואחווה מסוכה לסוכה, מבקרים בסוכות אחד של השניה וחוברים לארוחה משותפת, ללימוד, משחק, שירה וכד. מאחר וכל הסוכות בעיקרן פשוטות ודומות זו לזו, במשך שבוע שלם מתממשות גם תחושות השוויון והאחווה. בנוסף, דפנות הסוכה העשויות בד דק מרמזות לנו שהמרחק הפיזי בין האנשים קטן הרבה יותר מבדר"כ, ובמקום להסתגר כמו בשאר ימות השנה מאחורי קירות בטון ודלתות פלדה, אנחנו הופכים להרבה יותר נגישים בגשמיות וברוחניות כאחד.

כמו כן, מנהג ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) עוזר לנו להתחבר להבנות הללו. כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. וכדי לקיים את המצווה, כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כפי שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת, ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל, וכל סוגי האנשים המצויים בו. האחד משלים את רעהו. לכולם יש מקום ועם ישראל שלם ומושלם רק כשכולם קיימים ומאוחדים (לא אחידים).