קטגוריה: ראש השנה

כשאנו בביתנו ובפרט במרחב הציבורי, אנו חייבים לשים לב ביתר שאת לאופן ההתנהלות הכוללת שלנו. גם אם היינו רוצים לחשוב שההצלחה שלנו תלויה אך ורק ביכולות ובהשקעה ואין למראה חשיבות, זה לא המצב, לפחות לא על פי מחקרים רבים שנעשו.
בפרשה השבוע מתוארים כל פרטי הלבוש המיוחדים של הכוהנים, לאהרון הכהן הגדול יש לבוש אפוד ועליו החושן, על החושן יש אבנים, ועליהן שמות שנים-עשר שבטי ישראל, מעיל אפוד, כותונת תשבץ, מצנפת, ועליה ציץ זהב. בנוסף, מתוארים גם בגדי בניו של אהרון שילבשו כותנות, אבנטים ומגבעות. מה עניין הפירוט והעיסוק בלבוש?
ישנם מחקרים רבים שמראים שלהתלבש בהתאם לתפקיד אותו אנחנו רוצים זה חלק משמעותי בלהשיג אותו. אחת המסקנות ממחקרים אלו היא- שאם אנחנו למשל לא נראים כמו מנהיגים אז סיכוי קלוש, אם בכלל, שיתנו לנו להנהיג. וזה הופך את ההופעה למשהו שצריך לתת עליו את הדעת.
המראה שלנו מסתבר הוא מסנן שדרכו אנחנו נמדדים על היכולות, המסוגלות וכישורי התקשורת שלנו. ולכן, עובדים למשל עם ביצועים מצוינים לא יקבלו קידום, אם הם לא נראים כמסוגלים לעשות את התפקיד במדרגה הבאה.
איך שאנחנו מופיעים מעביר מסר לעולם לא פחות מהדברים שעשינו. בשביל לעבור מסך כמקצועיים, מנהיגים, מובילים, רציניים, יצירתיים או כל תדמית אחרת נראה שצריך גם להראות את זה. הלבוש כמו ההתנהגות שלנו מעביר מסר גם כשאנו לא מודעים לפשרו.
מחקרים מצאו כי האמרה שהבגד עושה את האדם לא הגיעה במקרה. כשאנו מתלבשים בצורה רשמית אנו נוטים להסתכל על העולם בצורה אחרת. תנסו פעם לעבוד מהבית עם הפיג'מה או עם בגדים רשמיים, החוויה שונה בתכלית.
הכוונה בלבוש הינה ממש לפרטי לפרטים, אורך החצאית, אורך המכנסיים, חולצה רק עם גופיה מתחתיה ואיזה סוג גופיה, כמות התכשיטים, האיפור ועוד. במשרדים רבים קיים קוד לבוש קפדני של חולצה מכופתרת או חצאית עיפרון עם עקבים, אך עדיין במרבית המקרים בארץ מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו נחשבים לתלבושת מספקת בהחלט. מחקר חדש שנערך על ידי חוקרים באוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת נורתרידג' בקליפורניה מצא יתרון לאלה שבוחרים את הבגדים שלהם בקפידה בבוקר. המחקר מצא כי זה משנה את האופן שבו אנשים חושבים ועוזר להם להתמקד בתמונה הגדולה. אחד ממחברי המחקר, מיכאל סלפיאן, מבית הספר לעסקים של אוניברסיטת קולומביה ציין "כי בגדים רשמיים גרמו לאנשים להרגיש יותר חזקים, מה שהוביל לסיכוי גבוה יותר לאמץ חשיבה מופשטת ברמה גבוהה יותר." הוא גם הוסיף שבגדים רשמיים עשויים לשפר את מצב הרוח של הלובש אותם, כל עוד נוח להם בהם, והם חושבים שהם נראים טוב.
למרות שמחנכים אותנו מילדות לא לשפוט ספר על פי הכריכה שלו, במילים אחרות, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו", המציאות מלמדת שרוב האנשים מתקשים ליישם ברגע האמת ונוטים לשיפוט מהיר על פי מראה חיצוני.
הרב יצחק סבתו מסביר- "לאורך כל הדורות על ציר ההיסטוריה, יש לעולם הלבוש חלק משמעותי בחיי האדם ובסדר יומו. עושר הלבושים, סגנונם, צורתם וגודלם, מגוונים ביותר ומתחדשים תדיר. לכל תרבות ולכל תקופה יש לבושים משלה. דרך הלבושים אפשר להתבונן בפני התקופה ולחוש את הלכי הרוח המנשבים בקרבה. ראשית נושא הלבוש נעוץ באדם הראשון: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילּבִשם" (בראשית ג, כא), וסופו בא לידי ביטוי בכל אחד מאתנו, הבוחר יום יום את הבגדים שאיתם הוא הולך, אותם הוא קונה ובאמצעותם מבטא את זהותו והשתייכותו החברתית… יש משהו פרדוקסאלי בלבוש: מצד אחד הוא מכסה, מסתיר, מצפין את התוכן, ומהצד השני הוא זה שמגלה את התוכן בדרך הנכונה. הלבוש, כמו הגוף לנשמה שהוא כלבוש לה, שדרכו היא באה לידי ביטוי."
תכלס, בכל פעם שאנחנו פוגשים אדם חדש, אנו מגבשים דעה לגביו ע"פ התרשמותנו. האם הוא יהיה חבר טוב? האם הוא מתאים כשותף? האם הוא אדם טוב ומוסרי? משתנים רבים משפיעים עלינו בגיבוש ההתרשמות, יחד עם זאת, אחד השיקולים המשמעותיים הוא המראה החיצוני.
ברוב המקרים אנו אפילו לא מודעים לכך שאנו עושים את זה. ולכן ע"פ רוב נופתע למשל אם אדם שנראה מוזנח יתברר כמנהל בחברה מאוד מצליחה, או אם נראה הומלס ברחוב, יפתיע אותנו אם הוא ידבר אתנו ברהיטות ובשפה גבוהה. לכן, הלבוש בעצם מאפשר לנו להרחיב את התודעה שלנו לחשיבות כוחו של הלבוש, ולהבנה שבסוף היום אנחנו אלו שבוחרים איך לשלב את הלבוש עם מה שיש לנו להגיד, עם היכולות, ועם הביצועים, עם מה שחשוב באמת.
כך גם בגדי הכוהנים בפרשה השבוע, הבגדים הינם תזכורת בכל אחד מפרטי לבושם לשליחותם ולתפקידם בקודש. חז"ל אפילו פירטו כנגד מה כל אחד מהבגדים. בנוסף, מלבושם הינו ביטוי למתן כבוד למשכן, כליו ולעבודתם בקודש.
ממשיך הרב יצחק סבתו ומבהיר- " בלבושים, עם כל גדלותם, יש סכנה. סכנה להשתעבד אליהם, סכנה לחשוב שהם הקובעים את התוכן ואינם משרתים אותו… מעמדו של אדם, המשרה שהוא נושא, התפקיד שהוא ממלא, הוא כמו לבוש שדרכו האדם מתבטא ופועל בעולם, זה כבודו… בהנהגת הלבוש יש מימד קדוש של הופעה פנימית, וכך הדרך האמיתית לגלות ולבטא דברים פנימיים ותכנים עמוקים ויקרים. תכונה זו של צניעות מזכה במלכות. האצילות הפנימית מולכת. מאידך גיסא, הנפילה היא כאשר משתעבדים להופעה והופכים אותה למרכז במקום שתהיה מכוונת לבטא את התוכן הפנימי שאותו צריכה היא לבטא ולשרת… פורים הוא חג של לבושים ותחפושות, הנס בא בלבוש, במגילת אסתר הנס מסתתר, קו אסתר מולך במהלך פורים, אין שם ה' במגילה. אך פנימיות פורים היא שהנס הגדול מתגלה במשתה היין, "חייב איניש לבסומי" ואז התוכן הפנימי מתגלה…"
מי יתן ונצליח לשלב את האיכויות, תוכן, עומק, ואת האופן בו אנחנו מופיעים כדי להעביר את המסר האמיתי שלנו לעולם. אמכי"ר.
שבת שלום וחג פורים שמח ובריא🤹🏼‍♂🎭

הפרשה פותחת-
"(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:… תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. (ג) וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:…" (שמות כה')
הפסוקים הללו מעוררים את השאלה- תרומה לוקחים או נותנים? היינו מצפים שיגיד לישראל "ויתנו לי תרומה"!
הרי לקחת זו התאווה למלא את עצמי, לכאורה ההיפך הגמור לנתינה. כל אדם הוא מרכז העולם והוא יעדיף שלא להתחייב לתת, ולוותר למען האחר, אבל התורה אומרת 'לתת' זו הלקיחה. אנו נפגשים עם פרשנות זו כבר בספר בראשית עם אברהם אבינו שמארח את 3 המלאכים לאחר טקס ברית המילה, בראשית פרק יח':
"(ד) יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם;…(ה) וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם…" "שפתי דעת [לבעל הכלי יקר] וירא: למה אמר 'ואקחה פת לחם' ולא 'ואתנה'?
בית הלוי ריש תרומה: דקדק הכתוב לומר 'ויקחו לי', דעיקר מה שיש לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה."
ה' מבקש מעם ישראל לבנות לו מקום של התכנסות שהוא המשכן. לשם כך אומר ה' למשה לגייס תרומות מעם ישראל המתגלה בגדלותו בנתינתו למען בניית המשכן. מסביר הרב שניאור אשכנזי שמשימת החודש, חודש אדר, היא מתנות לאביונים, והפרשה מסבירה לנו שכשאנו נותנים אנחנו בעצם לוקחים יותר ממה שנתנו. כי במקביל לנתינה שלנו אנו למעשה לוקחים זכות, ברכה ואושר, שהרי מעשה טוב תמיד נשאר קניינו הנצחי של האדם.
בסופו של דבר, מה אנשים באמת רוצים ומחפשים? כסף, כוח, שליטה…??? מה באמת מקנה לנו אושר? מסתבר שלהשפיע! הנתינה היא ההזדמנות לחוות שמישהו צריך וזקוק לנו, ולכן יש בנתינה לקיחה היוצרת סיפוק פנימי שממלא את האדם. הרמב"ם אומר כי המתנות לאביונים בפורים זו המצווה הכי חשובה כי היא השמחה הגדולה ביותר. מוסיף הרב אשכנזי, הנתינה היא הלקיחה של טעם החיים, היכולת להשפיע וליצור את ההבדל, והמפתח לקשר ולחיבור. נתינה בחינם בלי לבקש חזרה היא שפותחת ומקרבת לבבות. זוהי תזכורת חשובה שהיופי והייחודיות שלנו כבני אנוש היא היכולת להרגיש את החסר של הזולת, ובמקביל לוותר על משהו משלנו למענו.
במילים אחרות, נתינה היא חתימה על שותפות שיוצרת מעורבות חברתית ומאפשרת פיתוח ערכים, הרגשת שייכות ואחריות לקהילה שמשולבת ברצון לפעול למענה. דבר היוצר תחושת מסוגלות והעלאת הדימוי העצמי.
הסבר נוסף, אומר הרב אשכנזי, זה שאי אפשר לצוות 'לתת' למשכן כי למשכן יש לתת מרצונו הטוב של האדם; ה' רוצה שיבנו את המשכן ע"י מי שרוצה לתת, בית שנבנה מרצוננו הטוב. בעצם הלקיחה שלנו מעצמנו היא הנתינה שיצרה את הקדושה, החיבור והשותפות של בני ישראל בבניית המשכן, דבר שנעשה מתוכנו, מעצמנו, הוא שמשאיר חותם כי כל עניין הנתינה הוא לגלות את נידבת הלב.
אומר על כך הרב נחמיה רענן-
" …ה"שפת אמת" עונה שעיקר התרומה איננה בנתינה לה', אלא בלקיחה שהאדם לוקח מעצמו: ההפרשה שהאדם מפריש מעצמו עבור המשכן מתוך שמחה היא התכלית של התרומה. על ידי הלקיחה וההפרשה שלוקח האדם מעצמו, הוא מרומם ומקדש את הדבר המופרש והופך אותו לתרומה לה'."
לסיום, רעיון נוסף, המילה 'לקח', בסדר שונה של האותיות משמעותה 'חלק', כלומר, עצם ההשתתפות שלנו בפעילות, במעשה, במילה טובה ופרגון הופכים אותנו להיות חלק מהדבר. ניתן לראות גם חיבור להפטרה (שמופיעה במלכים א' פרק ה, כו – פרק ו, יג) שמפרטת את עשרות אלפי הפועלים, יהודים ולא יהודים, שגוייסו לצורך בניית בית המקדש (לא בנייה של עיר שלמה אלא בניית בית ה'), המעלה תהייה מדוע היה צורך במספר כה עצום של פועלים? חברתי רוני הציעה שיתכן והעניין הוא הרצון לחיבור ולשותפות. השתתפותם של רבים הופכת אותם לחלק מהמשכן שנבנה לעם ישראל בנדודיו במדבר, ולחלק מבית המקדש שנבנה כמקום תפילה לעם ישראל ולנוכרים.
בפרשת תרומה מאירים לנו שהנתינה שלנו היא שהופכת אותנו לחלק ובכך מחברת אותנו. שנזכה לנתינת חינם ולגילוי נדבת הלב. אמכי"ר.
שבת שלום❤🤗

מפרשה של מעמד שיא, מעמד מתן תורה בהר סיני, איש אחד בלב אחד, עם קולות וברקים, אנחנו עוברים לפרשת משפטים שמבטאת שיגרת חיים ארציים בשוטף. שיגרה העוסקת בכל הפרטים הקטנים, ללא הילה ותחושת התרוממות הרוח, אלא סוג של נפילה לאפרוריות היומיום.
מפרשים רבים, ביניהם רש"י, מסבירים כי גם המצוות בפרשה השבוע ניתנו לעם ישראל בהר סיני יחד עם עשרת הדיברות. מסתבר, שרוב חיינו אינם מתרחשים על פסגת ההר, מציאות החיים היא בפשטותה, בפרטים הקטנים והשוטפים איתם אנו מתמודדים בשגרת חיינו. העולם בו אנו חיים הוא עולם העשייה, החומר, יחד עם זאת חיי הרוח דוחפים אותנו לעבודת מידות, תיקון פרטי, לעלות מעלה ולנשום גם אויר של פסגות. נדמה שהמעבר מפרשת יתרו לפרשת משפטים משקף לנו עולם של ערכים, וחזון (הברקים והקולות), ויחד עם זאת הפרשה שולחת אותנו לעסוק במציאות החיים בפועל ע"י מתן קווים מנחים והוראות של מצוות עשה ומצוות אל תעשה. התורה קוראת לנו להבחין ביניהם, ולשלב אותם בחיינו.

כנראה שזו הסיבה שהפרשה פותחת דווקא בדיני עבד עברי. אחרי הכל, דיני עבד עברי הינם תמצית וכותרת המצוות החברתיות. זוהי רגישות חברתית המצריכה מאתנו כוחות נפש עצומים של עבודת מידות. התורה מבקשת מאתנו – לסלוח לגנב, להכניס אותו לביתנו, להעסיק אותו על חשבון ערך הגניבה שלו, ובנוסף, להעניק לו בסיום עבודתו זכויות סוציאליות. לכן, חז"ל אמרו, "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (קידושין כב ע"א). זוהי דרישה שקוראת לנו להתמודד עם רגשות- הנקמנות, כעס והנטייה לנטור שנאה, ובמקביל לפתח מודעות למצוקה של הזולת שפגע בנו. דיני עבד עברי משקפים סוג של סבלנות וסובלנות אישית וציבורית שמביאים לקירוב הלבבות ולא הרחקתם.

פרשת השבוע כאמור מאופיינת בריבוי ציוויים שרובם הגדול עוסק בנושאים משפטיים הנוגעים לבית הדין העברי במצוות שבין אדם לחברו. התורה מעבירה לנו מסר לדורות שמבהיר כי מבחינה מוסרית האדם נמדד יותר במצוות אלו, כיוון שהן מעשיות ודורשות מהאדם פעולות של נתינה ממשית שיש בה הקרבה, וותרנות, רגישות, התעלות ועוד.
בנוסף, התורה מחדדת לנו שהמסלול של חברה מתוקנת בנוי משלבים: תחילה, יחסים בינאישיים תקינים של צדק ומוסר (הן בתחום הממוני והן בתחום הערכי-רגשי) שבין האדם לזולתו בכדי ליצור מערכת משפטית נאותה. ורק בהמשך, מגיע שלב המצוות החברתיות מהפאן הציבורי.
פרשת משפטים קוראת לנו לצמצם את הפערים החברתיים, ולהחזיר את האיזון בין המערכות של משפט וצדקה.

יש רבים שחווים כי הם חיים בעולם מאד משפטי. כל דבר הפך לשאלה משפטית. קשה להתנהל בחיים הציבוריים והעסקיים בלי עורך דין צמוד, ולכן הם מכנים זאת משפטיזציה.
על פי חז"ל, בית המקדש חרב בגלל עודף משפטיזציה. אנו מכירים בחשיבותו של המשפט, אך הוא חייב להכיל בו צדק שיש בו דין וגם צדקה. ערך הצדקה חשוב לא פחות. זוהי גם התכונה המכוננת של עם ישראל. הפרשה שולחת אותנו לבחון מה היחס בין צדקה ומשפט בחיינו? חברה שיודעת לקיים משפט צדק, תדע גם לכונן בה צדקה כי היא כבר מצויה בעומקו של המשפט.

בקיצור, החברה במקרא כמו בימינו מורכבת מיחידים ומקבוצות שונות, המעוניינים לקדם ערכים ואינטרסים שונים. מימוש האינטרסים של אלה גורם לעיתים לפגיעה באינטרסים של הפרטים ושל הקבוצות האחרות. כמו כן, מטבע הדברים העולם הוא דינמי, ואף אחד לא יכול לדעת לכמה זמן הוא מצוי במצב הקיים, אחרי הכל "הגלגל יכול להתהפך" למשל, אדם עשיר עלול לרדת מנכסיו וכו'. לכן, התורה לכאורה, בפרשה מתארת שני קווים מקבילים, קו המשפט, הדין, וקו הצדקה, החסד- שני קווים שבונים חברה מתוקנת, אך למעשה, התורה מבהירה לנו שזהו קו אחד כי אם אנו נוהגים ע"פ משפט צדק הנגזרת שלו כבר תכלול גם צדקה המתוארת בפרשה במצוות שמחייבות את ראיית האחר, ונתינת זכויות גם לצד החלש, הפוגע או הנזקק. במילים אחרות, ביצירת חברה מוסרית, המושתתת על ערכי צדק, כבוד ואכפתיות יש צורך ב-  "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם…" (שמות כא') הכולל מעורבות חברתית של כל אחת ואחד מאתנו, ובמציאת האיזון העדין שבין דין לצדקה בתהליך.

שבת שלום💞

השבוע בפרשת יתרו, אנו מגיעים למעמד מתן תורה. ה' מתגלה לעם ישראל על הר סיני, ויחד עם התגלות זו אנו לומדים על עשרת הדברות. לו היו שואלים אותנו מה הדיבר הכי קשה – באיזה דיבר היינו בוחרים? באלו העוסקים באמונה ב-ה'? אולי, "כבד את אביך ואת אמך", או הדיבר שעוסק בשמירת השבת, ואולי בכלל הדיבר שבין אדם לחברו- 'לא תענה ברעך עד שקר' שאוסר על מתן עדות שקר כנגד אדם אחר?
הדיבר שאני הייתי בוחרת כמאתגר ביותר הוא הדיבר העשירי- 'לא תחמוד'.

"(יג) לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;{ס}לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ." (שמות כ'). בשפה פשוטה: אסור לנו לקנא בבית המדהים של חברנו, בבני הזוג של אחרים, בעבודה המושלמת שלהם, ברכב היוקרתי או בכל דבר אחר של האחר. תכל'ס הדיבר הזה ממש מאתגר, כי עוד לפני שהזכרנו אותו, או הטמענו אותו אנו עלולים כבר במחשבותינו ובהרהורנו לחטוא בו. האם ה' לא הגזים קצת עם הציווי הזה? האם זהו ציווי ריאלי? עוד מפרטים ומוודאים אתנו שההתייחסות היא להכל-"וכל אשר לרעך".
כיצד אפשר היה לצוות מצווה כזו? הרי האדם מסוגל לשלוט על מעשיו, אך אין הוא ממש שולט על הרהורי ליבו. רוב המצוות מתמקדות במה עלינו לעשות או לא לעשות: יש לשמור את השבת, אסור לגנוב, יש לכבד את ההורים, ואסור לעבוד אלילים. אך לא תחמוד היא מצווה שאומרת לנו כיצד להרגיש. האם אנו יכולים לשלוט על הרגשות? כשחבר עובר לבית גדול, חדש ומרווח, באופן טבעי כנראה שתתעורר בנו קנאה מסויימת. איך ניתן לשלוט בזה?

הסבר אחד של פרשני המקרא אומר שהתורה באה ללמד אותנו לקח חשוב לחיים – אם נציץ בקנאה אל ביתו של החבר/השכן, עלינו לזכור שישנם פרטים נוספים, לרוב הם לא יהיו גלויים לעין, ולכן, איננו רואים את התמונה כולה. מסתבר שלרוב כנראה הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר. ולא נדע באמת האם אותו חבר/שכן אכן מאושר, האם יש לו נחת? האם יש מישהו בעולם הזה בכלל שיש לא את הכל?
אבא של חברה אמר לנו פעם שאם כולנו היינו מתבקשים לשים את כל האתגרים שאנו נושאים בחיינו בשקית שקופה, ואז מניחים בשורה על המדרכה, יש להניח שהיינו ממהרים לחטוף חזרה את השקית שלנו. החכמה היא תמיד להסתכל על התמונה כולה כי החיים, אחרי הכל, הם עיסקת חבילה.

אבן עזרא בפירושו למילה "תחמוד" נותן שני פירושים: האחד – ה ש ת ל ט ו ת על חפץ מסוים בכוח, והשני – ח ש ק ורצון כלפי מושא מסוים הנחשב למושך על ידי זה שחומדו. שואל רב משה טרגין – " מהי הגדרתו ההלכתית של איסור לא תחמוד? האם זו מצווה שבלב?"
לדעת אבן עזרא מוטבעות בלב כל אדם תפיסות ברורות של גבולות, וכל אדם יכול לחנך את תודעתו להתמקד במה שהוא יכול וצריך להשיג, ולהסיר מדעתו את מה שאינו יכול או רשאי להשיג…
הרמב"ן אומר כי המקבילה לאיסור "לא תחמוד" היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך". מהקבלה זו ניתן להסיק כי גם המדרש סבור שאיסור לא תחמוד הוא ציווי על הרגש. ייתכן שהתורה דורשת מאתנו לבחון עד כמה מחשבה או רגש מסוימים מושרשים בנו.

'לא לחמוד' זהו כנראה שריר שקיים אצלנו אבל עדיין עלינו לאמן ולהכשיר אותו. מסביר ד"ר צחי לב-רן –
"…אולי צריך להסביר שהציווי לא לחמוד אינו ציווי קונקרטי שניתן לאכוף בעזרת בית הדין או משטרה כלשהי. זהו צו מוסרי, המורה לאדם להסתפק במה שיש לו, ולא לפזול למה שאין לו. סיבת האיסור היא פשוט כדי לחנך את האדם לערכים שבהם התורה מאמינה… עשרת הדיברות, אם כן, אינם עוד קובץ חוקים, אלא מסמך מכונן של הנחיות חינוכיות שאמורות לשמור על עם ישראל לאורך הדורות."

מוסיף הרב אלחנן סמט, "איסור התורה 'לא תחמד' מלמדנו שאדם יכול לפגוע בחברו ולהסיג את גבולו גם בלבו ובמחשבותיו. עצם השתוקקותו ל'כל אשר לרעהו' מהווה 'הסגת גבול רוחנית', שאף שנזקה אינו ניכר לעין (ואף אינו מוּדע לרעהו זה), הוא חמור וקשה אף יותר מהיזק ראייה סתמי. לא ניתן לאמוד אותו במונחים כספיים ולא ניתן לתבוע את החומד את אשר לרעהו בבית דין, אך ניתן לאסור זאת בצו אחרון זה שבעשרת הדיברות. אופיו המופנם של איסור 'לא תחמד' – המגבלה שהוא מטיל על עולם הרגש הפנימי של האדם – מעלה על הדעת טעם אחר: איסור זה נועד לחנך את האדם עצמו ולהביאו לטהרת הנפש – לזיכוכה מתשוקות פסולות המעכירות אותה. לא על הזולת באה המצווה להגן בעיקר, אלא על החומד עצמו, שהרי "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות פ"ד מכ"א)."

שנצליח לשמוח בחלקנו ולהוקיר את הטוב שבחיינו ובחיי חברנו, ושנצליח לפרגן ולתמוך גם בלבנו. אמכי"ר.
שבת שלום❤

נאומו של דוד בן גוריון בפני האו"ם, בחג הפסח של שנת 1947 בעדותו אל מול ועדת החקירה של האומות המאוחדות, וכך אמר:

"לפני כ- 300 שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה "מייפלאואר", ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי, וחיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו ולהקים עולם חדש, הם נחתו ב…אמריקה. והיו ראשוני המיסדים והבונים של ארץ ואומה זו, היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה (ועל כן כל ילד אמריקאי יודע שם זה מבית אביו, בית ספרו ועוד). אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק יום ושעת הפלגת אניה זו, וכמה אמריקאים יודעים זאת, מה יודע ילד אמריקאי- ואף- מבוגר- כמה אנשים היו באניה זו, שמות משפחותיהם, מה לבשו, מה אכלו, מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך, ממה נזונו וכיצד שתו מים, היכן הנקודה בה עלו על חוף הארץ שייסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?

והנה- לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה קודם הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, כל ילד יהודי בעולם- באמריקה, רוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה- יודע בדיוק; אבות-אבותיו יצאו ממצרים בעלות השחר של החמישה עשר בניסן, מה לבשו?- מתניהם חגורים ומקלם בידם, הם אכלו מצות והגיעו אחרי 7 ימים לים סוף, הוא גם מכיר את מסלול המסעות וקורותיהם במשך 40 שנה; אכלו מן ושליו ושתו מים מבאר מרים, הגיעו לארץ דרך הירדן מול יריחו, ואף שמות משפחותם לבית אבותם יצטט מן החומש, עד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו שבעה ימים מחמישה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה ואילך, והם מסיימים בשני מאמרים; השתא- עבדי (השנה אנו עבדים) לשנה הבאה בני חורין, השתא- הכא (השנה אנו עדיין בגולה) לשנה הבאה בירושלים, בארץ-ישראל, כך טיבם של יהודים…"

כמה חודשים לאחר מכן הוקמה מדינת ישראל.

סיפור יציאת מצרים נחשב לסיפור המכונן של בני ישראל. ה' הוציא את אבותינו הקדומים מעבדות לחירות, ובמסעם במדבר בני ישראל הפכו לעם. בהמשך מתקיים מעמד הר סיני, אירוע עוצמתי נוסף שבו נתן ה' את תורתו לעם ישראל. מצד אחד, יש המפקפקים ושואלים האם מדובר בסיפור? באמיתותו של הסיפור? קרה או לא קרה?
מצד שני, האם אחרי מאות שנים של מחקר, הסיפור התנ"כי של יציאת בני ישראל ממצרים סוף כל סוף זכה להוכחה מדעית? לפני כשנה, בינואר 2019, מחקר חדש שבוצע בידי אוניברסיטת אריזונה מצא שההתפרצות ההרסנית של הר הגעש ת'רה שבאי היווני סנטוריני אירעה מאה שנה לפני התאריך בו האמינו עד היום שהתרחשה, כלומר מסביר המאמר, במקביל לתקופה בה משערים כי משה הוליך את בני ישראל דרך ים סוף לכיוון הארץ המובטחת. כעת החוקרים מאמינים שיש קשר ישיר בין התפרצות הר הגעש לקריעת ים סוף, והפתרון המדעי שלהם הוא – צונאמי. הממצאים החדשים מאשרים את התיאוריה של האגיפטולוג הנס גודיק, שטען בעבר כי מאורעות שהתרחשו ביציאת מצרים, כמו קריעת ים סוף ועשרת המכות, ניתנים להסבר בידי התפרצות הר געש. התיאוריות של הנס, שנפטר לפני כ-5 שנים, נתמכו מאוחר יותר ע"י הגיאולוגית ברברה ג'יי.סיברטסן.
במהלך אלפי השנים שחלפו, סיפור יציאת מצרים אף קיבל משמעות אוניברסלית, כלל עולמית. למשל, המילים "שלח את עמי" שמשה הפנה לפרעה, הפכו לסיסמא של עמים המבקשים לצאת לחופשי, לדוגמא- נלסון מנדלה, לוחם החירות מדרום אפריקה השתמש בסיסמא זו. גם ברוסיה בתקופת "מסך הברזל", הביטוי 'שלח את עמי' היה הסמל של מסורבי העלייה, כמו אנטולי שירנסקי ויולי אדלשטיין ועוד רבים אחרים שנאבקו על זכותם לעלות ארצה.
כמו כל מאורע או תופעה משמעותית בהיסטוריה נמצא חוקרים ומחקרים שיחפשו הוכחה כלשהיא לקיומם. הנטייה היא שאנשים דתיים מאמינים במעשי הניסים והאירועים בתנ"ך כאמת מוחלטת וביטוי לכוחו האין סופי של ה'. לעומתם, ישנם חילוניים ואתאיסטים שמוכנים לקבל כאמת רק מה שמתרחש ע"פ הבנתם, או ע"פ גילויים שנמצאו בשטח. אבל תכלס לשלול תופעה או אירוע על בסיס העדר מציאת הוכחות, במילים אחרות, על מה שלא מצאו זו טעות בסיסית. אחרי הכל, חוקר מסיק מסקנות רק על בסיס מה שכן מצא. בטח כשמדובר בארכיאולוגים שחלק גדול מהממצאים עדיין קבור באדמה (והרבה מהממצאים היו ועדיין בתהליך גילוי וחשיפה במהלך ההיסטוריה) – או לחילופין הושמד ברבות השנים. יותר מזה, לא ברור אילו ממצאים יכלו להיוותר אחרי בני ישראל שהלכו במדבר, בחולות של סיני, לפני יותר מ-3000 שנים. קחו למשל את המסתננים מסודן, אם בעוד 3000 שנה ייצאו ארכיאולוגים למדבר סיני במטרה למצוא שריד למסעם לישראל, הם כנראה לא ימצאו דבר. לכן, משתמע שאולי כדאי להניח לדיון הטכני ולעבור למהות ולמסר.
מסביר פרופ' נתן אביעזר- "המסורת היהודית רצופה באירועים היסטוריים דרמטיים. אולם מבחינת התורה, האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות עם ישראל הוא יציאת מצרים. לנושא זה הוקדשו ארבע פרשות שלמות בתורה: שמות, וירא, בא, ובשלח. זאת ועוד. יש חובה מהתורה לזכור כל יום את יציאת מצרים, כמו שכתוב: "תזכֹּר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דב' טז:ג). אנו מקיימים מצווה זו על-ידי קריאת שמע בכל יום, שכן הפסוק האחרון בה מזכיר את יציאת מצרים. יתר על כן ישנן כמה וכמה מצוות שטעמן המפורש בתורה הוא זכר ליציאת מצרים, ביניהן שבת (דב' ה:טו), שלשת הרגלים (ויק' כג ועוד), פדיון הבן (שמ' יג:יד), תפילין (שמ' יג:טז), והרשימה ארוכה.
חג הפסח – כל כולו מיוחד לנושא יציאת מצרים, והמצווה לספר ביציאת מצרים היא אחת מתרי"ג המצוות, ומחייבת את כולנו פעם בשנה, בליל הסדר, לדבר באריכות על יציאת מצרים לכל פרטיה ודקדוקיה ("והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", שמ' יג:ח). מצוות "סיפור יציאת מצרים" נוספת על מצוות "זכר יציאת מצרים", וחלה על נשים וגברים כאחד…
מה נשתנה האירוע של יציאת מצרים מכל האירועים החשובים האחרים בהיסטוריה שדווקא אותו קבעה התורה כאירוע מרכזי בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל עד ימינו אלה?
לראשונה נוצר עם שלם שבניו מוכנים ללכת אחרי הקב"ה, לשמוע לציוויו, ולעבדו כבני חורין. וזו גם משמעותה של ההכרזה בהגדה שכל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: אנו, בניו של אותו העם שנוצר אז, עם חופשי שאינו מפחד מהמצרים או מגויים אחרים, ומוכן לעבוד את הקב"ה בגלוי כבני חורין. כך אנו מהווים עוד חוליה בשרשרת של עם ישראל שנוצר ביציאת מצרים.
יציאת מצרים היא אפוא האירוע המכונן בהיווצרות עם ישראל; המסר הנוקב של התורה הוא שתהליך זה של יצירת עם של בני חורין מתוך אוסף של עבדים הוא הוא האירוע המרכזי בהיסטוריה שלנו, וכל מה שאנו עושים ומקיימים היום, כעם, הוא תוצאה ישירה או עקיפה של אירועי יציאת מצרים. כך גם מתן תורה והכניסה לארץ-ישראל. רק עם של בני חורין זקוק לחוקים, דהיינו, לתורה, ורק עם של בני חורין זקוק לארץ, לארץ-ישראל. לאור זאת, אין פלא שחשיבות יציאת מצרים מודגשת בדרכים רבות ומגוונות בתורה ובמסורת ישראל." סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של משפחה שהפכה לעם ומועבר אלפי שנים מאב לבנו.
יציאת מצרים איננה ארוע הסטורי שחלף ועבר. יציאת מצרים התחילה אז, במצרים, ונמשכת כל הזמן עד אחרית הימים. כל התקדמות מוסרית ותיקון המידות של עם ישראל, כמו כל קיום מצוה של אדם מישראל הינם למעשה יציאה מסוימת ממצרים. שנזכה לצאת מהמיצרים ולשחרר את אותם חלקי הנפש (תאוות, יצרים וכו') שאנחנו עדיין משועבדים אליהם. אמכי"ר.
שבת שלום❤🌊

לעילוי נשמתה של הילי בת יעל, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, יהי זכרה ברוך

בפרשה השבוע, הרבה מההוראות שניתנות לבני ישראל מציינות- "בית". ישראל מצווים לקחת "…שה לבית" (יב:ג), ואם אין מספיק אנשים בבית כדי לאכול שה אחד, אז יש לחלוק עם שכנים – "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ"; את דם קורבן הפסח יש לשים על המזוזות ועל משקוף הבית, ואות הדם גורם לכך שהאל פוסח על בתי בני ישראל ולא הורג את בכוריהם (יב:יג, כג, כז); בנוסף, יש איסור לצאת מפתח הבתים עד הבוקר (יג:כב). וכך הלאה, מרכזיותו של הבית ממשיכה, אומר הרב חנוך וקסמן גם, "בחלקים ההלכתיים של הסיפור, המתארים את המצוות הסובבות את יציאת מצרים (יב:יד-כ, מג-נ): ישנו איסור על אחזקת חמץ בבית (יב:יט)… הבית, בתפקידיו השונים, מופיע חמש עשרה פעמים בסיפור היציאה ממצרים עצמו ובפרשיות ההלכתיות הסובבות אותו (יב:ג,ג,ד,ד,ז,יג,טו,יט,כב,כז,מו, יג:ג,יד)."
מה מבטא המושג "בית"? הבית מגן עלינו, שומר עלינו מפגעי הטבע והחברה, ("ביתי הוא מבצרי") בו בזמן הבעלות על בית מטילה עלינו גם אחריות ("כי תבנה בית… ועשית מעקה לגג…). עד כמה מגן עלי הבית ועד כמה הוא מגביל אותי?
האם הבית מושפע מאישיותו של האדם הגר בו? משקף את אישיותו? ואולי להפך אולי הבית הוא המעצב את האדם?
למושג בית יש משמעות מורכבת בתרבות ישראל. "  עמוס עוז כתב-
"אדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי תבנית אישיותו… או שאדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי דמות חלומותיו ומשאות נפשו"
נשאלת השאלה מדוע הבית הפך להיות מושג כל כך מהותי ביציאת מצרים?
הבית, כסמל ומושג, הוא חלק מן התבנית לסיפור היציאה ממצרים. היה אתגר של הפרדות נפשית ופיזית מהבית במצרים לאחר יותר ממאתים שנה. שפרה אסולין מתארת – "העם היוצא ממצרים מתואר כמו וולד המגיח מרחם. הוא עובר דרך משקופים טבולים בדם כשהמים (בהמשך, ים סוף), נבקעים לפניו. גם את מכות מצרים ניתן לראות כמערכת גדולה של צירים המכווצים את הרחם המצרית ומפעילים לחץ שיאפשר את ההיפרדות הקשה בין העם הנולד ובין מצרים – הפונדקאית האמביוולטית."
יש ציפייה מבני ישראל שיוציאו את מצרים מתוכם, שיוציאו אותה מנפשם. שואל הרב וקסמן, "האם הם יוכלו להתנתק ממצרים? האם בריחתם ממצרים ושחרורם מן העבדות יוכלו להוציא מתוכם את העבדים ואת המצרים שהם היו? האם עזיבתם את מצרים תוכל באמת להוביל ל"וידעתם כי אני ה' אלקיכם" (ו:ז)? … או שהם ימשיכו להיות עבדים מצריים, שכל חייהם מעוצבים על ידי מעמדם הקודם במצרים, אכולי געגוע לביתם הקודם?"
אלו שאלות מהותיות שעומדות לפני בני ישראל לפני יציאתם למסע במדבר. ממשיך הרב חנוך וקסמן- "מריחת הדם על פתח הבית, בין הבית לבין מה שעומד מחוץ לו, מסמלת את הצורך לבנות מחסום בין הבית לסביבה, ולנתק את החיבורים הנפשיים והתרבותיים שעברו את הפתח פנימה. ישראל צריכים להתנתק ממצרים ולעצב מרחב פיזי ותרבותי המכיל את מורשת אברהם… עליהם לעבור מבית עבדים אל בית אברהם."
…אברהם הפך לאבי האומה בעקבות הציווי לקום ולעזוב את ביתו. "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
פרופ' רון מרגולין מסכם- "בתפיסת היהדות אין להפריד בין גאולת הכלל הלאומית לזו האישית, ואין טעם בגאולת הכלל אם היחידים בני האומה ממשיכים לנהוג כעבדים… בצד ההודיה על היציאה מן המצר הלאומי, בוודאי בהשוואה למצוקה היהודית הנוראה שקדמה להקמת מדינת ישראל, יש חשיבות גדולה למשמעויות הקיומיות והמוסריות שהוענקו ליציאת מצרים במהלך הדורות… לעבדות יש כאמור שני מובנים, לאומי מדיני ואישי מוסרי. עבדות זו עבדות להרגלים, לתכונות קשות, לזיכרונות פרטיים משעבדים, עבדות לדחפים ויצרים מוגזמים. הכמיהה לגאולה היא כמיהה לגאולת הכלל אך זו לא תתממש ללא גאולתם של היחידים משעבודיהם האישיים."
התורה מזכירה לנו שהבית והאדם הגר בו משולבים זה בזה. לעיתים תיאור הבית משקף את הנעשה בנפשו של האדם ולהיפך. במילים אחרות, האדם מטביע את חותמו על ביתו והבית מצדו משפיע על בעליו. חשיבותו של הבית, שלמותו וחוסנו הינם בסיס לקיום האנושי.
בפרט בימינו, ריבוי המסכים השונים והמדיה מכניסים לביתנו דמויות והשפעות שסביר להניח שלא היינו מזמינים ומכניסים אותם כלל לביתנו. האדם הוא מערכת של שידור ושל קליטה, מה שהוא קולט הופך להיות חומר הגלם של הרצונות, המחשבות, הרגשות, השאיפות והווי הפנימי.
התורה אומרת לנו- “הבית” הוא המקום הפרטי ביותר, והוא גם המקום הציבורי ביותר- בית המשפחה ובית־המקדש. בסיפור יציאת מצריים היה צורך בהרס הבית המצרי הגלותי על כל השפעותיו, היציאה מ"בית עבדים" לחירות כרוכה בהתנתקות והטמעת המורשת והתרבות היהודית בביתנו ובבית עם ישראל כולו.
מי יתן ונצליח להקים בית יציב, ערכי, אמוני ומשפחתי שמעניק בטחון ומשפיע טוב. אמכי"ר.
שבת שלום🏠

השבוע משה פונה לבני ישראל ומציג לפניהם את בשורת הגאולה. משה מדבר אל העם, ויש לו מסר חשוב, אבל העם עייף, קוצר הרוח של בני ישראל במצרים אמיתי, המצרים רדו בהם ולא נתנו להם לחדול מעבודה, מרוב טרדות ודאגות העם לא פנוי נפשית לבשורה.
כמה מובן וכמה מוכר. לא פעם הילדים, חברים, אנשים בכלל, משתפים אותנו בחוויות, תכניות, אפילו התלבטויות… ואנחנו לצערנו לא ממש שם! המחשבות נודדות ללוז (לוח זמנים), למחויבויות שעוד נותרו, ואיך אנחנו עם הזמן שעוד נותר להיום…כמה נספיק? כל ביפ בטלפון מסיח את דעתנו, והתהייה אם התווספה משימה נוספת לרשימה… המכשיר הקטן הזה שמאחסן בו את חיינו, הודעות, מיילים, מספרי טלפון, הקלטות, תמונות, תאריכים, פגישות ועוד ועוד אבוי לנו אם הוא חלילה מתקלקל, נשבר ואו שלא נדע, אבד. היום אמרה לי קולגה בגאווה "אני תמיד זמינה, הטלפון תמיד צמוד אלי…"
אכן, כולנו שקועים בשעבוד השוטף שלנו, מי יותר מי פחות, ועם הקידמה וההתפתחות מסתבר שהשעבוד שלנו רק גדל, מערכת הציפיות גדלה, ההתפתחות והשפע מאפשרים לנו לתת מענה מהיר ויעיל יותר אך יחד עם זאת כובל אותנו לעוד משימות, אטרקציות, ורצון להישאר בעניינים- כביכול מחוברים ומעודכנים! והתוצאה- אנו מתקשים להיות פנויים פיזית, רגשית, מנטלית ובאמת להיות קשובים לדברי אחרים. תכלס, אנו בקושי פנויים להקשיב לעצמנו.
משה רבינו מילא את בקשתו של ה' ודיבר אל בני ישראל, היה לו עדכון סופר חשוב ומשמח, הקץ לעבדות והשיבה לארץ ישראל, אבל העם שהיה מוטרד, ומותש- לא היה פנוי להקשיב. פירוש אור החיים מאיר היבט נוסף בהקשר זה. "בני ישראל לא הוכרעו רק על ידי צער העבודה לבדו, אלא גם בשל העומס הנפשי. ייתכן כי מה שדרוש הוא לפנות לבני ישראל בדברים, אך לא בדברים של שינוי חברתי אלא בדברי תורה שנועדו להרחבת דעת. ייתכן כי הצעד הנכון היה "לשים בצד" את חזון השינוי ולפנות לבני ישראל מהמקום שבו הם נמצאים." על מנת שתהא הקשבה על משה לדחוק הצדה את המטרות שבשמן הוא פועל ולהתפנות ראשית להכלה ומתן מענה לצרכים של בני ישראל. הרצון למלא את שליחותו התנגש עם הצורך בהכלה ומתן מענה לצרכים של העם.
טרדות יום כמו, רעב, עייפות, ייאוש, רשימת מטלות, יעדים וכו' גורמים לנו להתרכז בעיקר בהם, ומסיחים את דעתנו ומחשבותינו. ההסחות הללו מצמצמות לנו את היכולת להיות קשובים ומחוברים להווה, להיות כאן ועכשיו. במקביל, עלינו לבחון כשאנו נחושים להעביר את המסר שלנו לאחרים האם אנו רגישים ומבחינים בהסחות הדעת שעימם הם מתמודדים, ומכילים אותם גם כשאנו ממוקדים במסר שאנו מבקשים להעביר? לא פעם אנו נוטים להיות "נעולים" על מסר או על מטרה, ואיננו פנויים באמת לראות את מי שעומד מולנו עם ה- מצוקות, השקפות עולם, צרכים וכו' ולתת לו תחילה מענה לצרכים אלו. במילים אחרות, להיות ממש כאן ועכשיו.
גל גבאי, עיתונאית, מסבירה- "שעבוד ועמל עד כלות מרוקנים את החיים ומצמצמים אותם להישרדות מנוונת. בראש ובראשונה היא מנוונת את הקשב, את היכולת לראות סביב את האחר. תודעת הישרדות, לפיכך, היא תחילתה של התבהמות. צמצום החוויה האנושית עד שהיא חסרה את מה שמפריד אותה מהבהמה. את קוצר הרוח המדובר והאטימות אנחנו מכירים היטב מהפקידים במשרדי הממשלה, מהכביש, מהשוטרים וממעמד העובדים הנאנקים בטיט והלבנים של זמננו. המונים בכלכלה המודרנית שהחיים לוקחים מהם יותר משיש להם לתת ונותנים להם פחות משהם צריכים, ובזאת גוזרים עליהם התרוקנות ותודעת הישרדות.

שמות פרק ו פסוק ט מתאר במדויק את מה שמוגדר כמחלה של המאה ה-21 – שחיקה. "(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." 

גם אנחנו, כמו בני ישראל, מתקשים לשמוע את פעמוני האזהרה, להכיר בשעבוד של זמננו המנשל אותנו מהעידון והאנושיות ואפילו מהיכולת להתגונן מפניו. גם אותנו כנראה יוכל לחלץ רק המשה של זמננו…" במילים אחרות, סיפור יציאת מצרים היא קריאה לגלות את משה שבתוכנו, לקחת אחריות וערבות על חלקנו, וללמוד לשחרר ולהכניס את האלוקות למציאות חיינו.

שנצליח להיות קשובים לעצמנו ולצאת מתודעת השחיקה וההישרדות לתודעת השפע והחירות. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

המכות נוחתות מכה אחר מכה על מצרים. ומצרים מתעקשת ומסרבת לשלח את בני ישראל לחירות.
השאלה המתבקשת היא מדוע יש צורך בתהליך כה ארוך וכה מייגע של עשר מכות בכדי להכניע את מצרים? לא ניתן היה להנחית על מצרים מכה אחת קשה וקטלנית בכדי להכניעה?
מפרשים מביאים הסברים רבים, כמו לעובדה שלמספר עשר יש משמעות ולכן נבחרו עונשים מתונים יחסית ולאורך זמן, ולא מכה אחת מוחצת. יש אומרים, שיתכן וההתמשכות נבעה מהרצון לתת למצרים זמן לשוב בתשובה. אבל אם נבחן את התמונה הרחבה, אומר הרב אורן דובדבני, תהליך יציאת מצרים, יציאה של עבדים מעבדות לחירות, היה זעזוע של כל המוסכמות המקובלות באותה התקופה. ביום בו בני ישראל יצאו ממצרים האנושות למדה את אחד המסרים הבסיסיים ביותר של התורה- איסור שיעבוד אדם את רעהו, ואין אדם שיש לו בעלות או קניין על חייו של אדם אחר. תהליך השחרור היה נגד כל מה שהיה מקובל ונורמטיבי בעולם; עולם שבו התפיסה הפרעונית הייתה התפיסה השלטת והדומיננטית."
במילים אחרות, בכדי שאותו סדר עולמי חדש ומהפכה רעיונית כמו חירות, תצלח ותופנם, היה צורך בהריסה טוטאלית ומוחלטת של שרידי העולם הישן וסולם הערכים שלו. והמענה לכך מסתבר היו עשרהמכות שעמדו מול אותו עולם הערכים והאידיאולוגיה של האומה המצרית ובית פרעה.
החברה המצרית הייתה כולה מערכת הירארכית המבוססת על חלוקה נחרצת של אדונים ומשרתים ומעליהם עומד ושולט פרעה. החברה המצרית הייתה חברה שלא היה בה כל מקום למחאה, חילוקי דעות, ואו דיון. במצרים העתיקה מממשיך הרב אורן דובדבני, המדע לשמו וחיפוש אמת לשמה לא היו קיימים, מה שעמד במרכז החיים במצרים היו החומר ופיתוח מקורות החומר. הכל היה קבוע מראש כי המצרים סגדו לגורל, מבחינתם העולם התנהג בתבנית ידועה מראש.
מצרים העתיקה הייתה מקום מורכב ואפוף מסתורין. המצרים נהגו לבנות מקדשי פאר למתים, הם שקדו וטרחו על פולחן המת. באותם היכלות ומקדשי קברים ניתן היה למצוא את כל השכלול והנוחות שהייתה לו, לנפטר, בעולם החיים. הפנתאון המצרי היה נראה כאוסף זואולוגי ענק ומגוון של בעלי חיים וחרקים (פרה, חתולה, לביאה, נץ, חיפושית, נחש, תנין). את כל המערכת הזו באו עשר המכות למוטט. מערכת שהיה בה עיוות מוסרי וחברתי.
מקור כוחה האדיר של מצרים, שהיה גם אל וגם מלך וזוהה כישות אחת עם פרעה- היה הנילוס- שבן רגע הפך כולו לדם, והמשיך למראה של אלפי הצפרדעים שקיפצו לתוכו. כל אותם בעלי חיים שהמצרים כל כך סגדו להם הפכו להיות מקור של רוע וכליון; נחשים ועקרבים, ארבה וכינים תקפו אותם בכל מקום. המצרים ראו וחוו כיצד כל אותם אלים שכה העריצו וסגדו להם מכלים את רעבונם בגופם וביבולם. במקביל, עם ישראל שראה את כל אותן מכות הוכרח בעצם להסיק את המסקנות שלו מכל מכה ומכה שבאה על המצרים וכך גם לחשוף את הרחמים שהוענקו לעם ישראל בו בזמן.
העבדות, מסביר הרב דובדבני, משתיתה את היחסים בין בני האדם ע"פ חוקי הג'ונגל, לפיהם החזק מנצל את החלש. והבשורה היא למעשה שהעולם איננו מקום המשועבד לחוקים נוקשים של גורל, אלא מקום שיש בו עין פקוחה ורואה, ויד מכוונת ומשגיחה. מרכז הכובד של המציאות הוא עולם החיים ולא עולם המתים.
מצרים לאחר המכות לעולם לא שבה להיות המצרים שלפני המכות. אחרי המכות והאסונות שנוחתים עליה ברצף, מצרים כבר לא שבה להיות אותו דגם ומודל למקום פורה, עשיר ומדושן כפי שמתואר בספר בראשית- המקום אליו תמיד ניתן להימלט בעתות של רעב ומחסור. מצרים שלאחר המכות היא מדינה הרוסה, שבורה ורצוצה."
למעשה, "עניין ריבוי המכות והתהליך המתמשך נועד בכדי למוטט אבן אחר אבן מאותה פירמידה של האידיאולוגיה המצרית." מסיים הרב אורן דובדבני, "מכה אחר מכה באות המכות וממחישות כי אין עוד מקום לתפישת עולמה של מצרים העתיקה, הגיעה זמנה לעבור מן העולם, ולפנות את הבמה לתפישת עולם מוסרית יותר, טהורה וקדושה יותר."
שבת של נחת💐

ה' מטיל על משה את השליחות לבשר לבני ישראל על שחררום ממצרים, על יציאתם מעבדות לחירות, ובה בעת משה נשלח גם לשכנע את פרעה לשחרר אותם. שתי משימות לכאורה, חסרות סיכוי.

ד"ר חיותה דויטש מבהירה- "רעיונות החירות ועבודת ה' במדבר מקשיחים את עמדות שני הצדדים: פרעה רק נהיה אכזרי יותר, בני ישראל רק מתייאשים יותר. לכן מפתיע איך, על אף התנאים האובייקטיבים הקשים הללו, שב ונוטל משה את האשמה על עצמו: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (פסוק יב). ושוב, בהמשך –"הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה" (פסוק ל). ערל שפתים? זאת הבעיה שלך? הכתוב עצמו הרי ציין במפורש את הסיבה לסרבנותם של ישראל: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". שנים רבות אחר כך יטען הפסיכולוג אברהם מאסלו כי יש היררכייה של צרכים: מים, מזון, שינה, קודמים לשייכות, כבוד ומימוש עצמי. מי שהישרדותו היום יומית מאוימת, לא יכול לחשוב על גאולה ועל חירות. למה אם כן מתעקש משה שהבעיה אצלו? הסיבה כנראה פשוטה, ואופיינית למנהיגים מסוג מסוים. נטילת אשמה היא תוצאה טבעית של קבלת אחריות. משה הוא מהמנהיגים הנוטלים על שכמם את הכול… לימים יאבחן חותנו יתרו את אותה הבעיה וימליץ לו לחלוק באחריות עם אנשים נוספים. את עודף האחריות הנדיר הזה ה' מזהה כבר בהתחלה, מטיל על שכמו של משה את המשימה הבלתי אפשרית המתוארת לעיל, אבל גם ממליץ להרפות מדי פעם: "מי ישום פה לאדם", יאמר לו ה' אחרי שיטען כי אינו "איש דברים" (שמות פרק ד'). סמוך, שחרר. אתה נושא באחריות, אבל אתה לא לבד, אני פה. כשחושבים על זה, זה רעיון נפלא מאוד: אינך יכול לשחרר אחרים מעול זרים, כל עוד אינך יודע לשחרר את עצמך ממשא שאינו שלך." כלומר, משה רבנו אכן עושה כמיטב יכולתו אבל עליו לשחרר את המרחב של התוצאה כי היא איננה בידיו.

הכוונות שלנו כהורים טובות, אבל לעיתים אנו נוטים להגזים: יותר מדי עוזרים, מגוננים, מכוונים, מתערבים, שולטים, שומרים, מחליטים, ומנווטים עבורם. למעשה אנו מנהלים את האינטראקציה של ילדנו עם העולם וזה נכון בכל גיל- התערבות בריבים בגן, בניהול בית הספר, וויכוח עם מורה על ציון, מרחיקים לכת עד התקשרות למפקד בצבא, בחירת הקורסים לאוניברסיטה, ניהול חשבון הבנק, והכל רק כדי לעזור ולהקל. אכן, אנו חיים בעולם תחרותי שבו ילדנו נדרשים ליותר, חרדים מפני כל סכנה, או כאב המאיימים על ילדנו. אבל חוקרים מובילים כבר חשפו שהרצון הטוב הזה מוביל לנזק גדול: אנו למעשה מטפחים צעירים נרקיסיסטים, תבוסתנים ותלותיים, פוגמים בכישורים החברתיים שלהם, בכושר ההסתגלות שלהם, מפתחים את תחושת הקורבנות שלהם, והם מתקשים לקבל החלטות בעצמם, לחשוב בצורה יצירתית או לעשות משהו בלי הנחיות מדויקות מההורים, המורים או הבוסים שלהם. בקיצור, הרצון הטוב שלנו וההשתדלות להעניק לילדנו את המיטב לא בהכרח יניבו תוצאות שהן בהלימה עם הציפיות שלנו. לכן, למען בריאות הנפש והרווח הנקי של כולם, בשנים האחרונות החלטתי לאמץ את הפסוק מתהילים פרק מו', "(יא) הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים ", אני עדיין בהשתדלות לעשות את המיטב, כי זו האחריות שלי, ויחד עם זאת אני משחררת מתוך ההבנה והידיעה כי התוצאה איננה בידי.
שבת מבורכת❤