קטגוריה: ראש השנה

תקציר-
השבוע פרשת בחֻוקֹותַיי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר ויקרא. הנושא העיקרי בפרשה כולל תנאים, ברכות וקללות, כשהקשה בהן היא הגלות.
פרשת "בחוקותי" פותחת בתנאי: "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם." (ויקרא כו) וממשיכה בתיאור ההבטחה של הברכות (שלום, ניצחון, הצלחה ועוד) במידה והתנאים יתקיימו, ועוברת לתיאור הקללות (מחלות, בצורת, תבוסה במלחמה, חורבן וגירוש מהארץ), חלילה, באי קיומם של התנאים. לכאורה נראה שהפרשה מפרטת את השכר למי שמקיים את המצוות, ואת העונש למי שלא מקיים.
בסיום הפרשה מובאים דינים של דברים המוקדשים לבית-המקדש: כמו "ערכים" – אדם המקדיש את עצמו או אחרים – יפדה את עצמו בסכום כסף כפי שמצוין בפרשה. "בכור בהמה" – מוקדש מלידתו לבית-המקדש ולא ניתן להשתמש בו לקורבן אחר. ו"מעשר שני" – עשירית מזרע ופרי הארץ, דגן תירוש ויצהר, מעלים לירושלים ואוכלים זאת שם – בין החומות. "מעשר בהמה" – …ואת העשירי הוא מסמן בצבע, ככתוב- "(לב) וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט–הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לַיהוָה…" (ויקרא כז')
בפרשה זו מופיעים פסוקי ה"תוכחה" המכילים כאמור את העונשים הצפויים, חס ושלום, לבני-ישראל במידה ולא יקיימו את מצוות התורה, אך הם מסתיימים בנימה אופטימית:
"(מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר… (מד) וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם–לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כו')

איך אפשר לשמור כל הזמן על כל החוקים?
התיאורים בפרשה דיי מלחיצים. ישנם פסוקים רבים וקשים המתארים את העונשים הצפויים לבני ישראל במידה ולא ישמרו על חוקי ה', ויקיימו תורה ומצוות. לאחר קריאת העונשים הצפויים לבני ישראל, נוצרת תחושה שאין לנו סיכוי להימלט מהעונשים הכבדים שיגיעו, למרות זאת בפרשה מובטח לנו שלמרות המעשים הקשים והחטאים באפשרותנו להפסיק את הקללות- איך?
והתשובה – אם עם ישראל ישוב מדרכו הרעה, יתחרט וישמור על חוקי התורה, מבטיח לו ה' לזכור את הברית שכרת אתם, ברית אבות, ויסלח להם. למרות זאת, כולנו יודעים שאין באפשרותנו לנהל ואו לשלוט בהרבה מתרחישי חיינו. אין משרד שבו אנחנו יכולים להתלונן, או לתבוע ממנו שנים מבוזבזות.
בפרשה זו אנו מקבלים תזכורת שבחיים יש תרחישי אסון ואתגרים, והתורה, מלשון הוראה, היא ספר הוראות רב תכליתי לחיים. התורה מציגה את תסריטי החיים וההשלכות לבחירות שלנו. פרשת "בחוקותי" (מלשון לחוקק ולהטמיע בתוכנו) אומרת לנו לקחת את החיים ברצינות בכדי להגדיל את הסיכויים שלנו לאושר ושלווה.
כל נושא העונש והשכר בתורה הוא תוצר של סיבה ותוצאה. ע"פ ספר החינוך המצוות נועדו עבורנו בכדי לאזן בין הגשמיות לרוחניות. למשל- מתן צדקה, לגמרי בשביל לחנך אותנו לפתח רגישות לאחר, להתחשב, ולצאת מהאגואיזם שלנו. והשבת? נותנת לנו פסק זמן מהמרדף השבועי שלנו לעבודה, לחומר ולכסף. השבת מאפשרת לנו להתפנות לעצמנו, למשפחה שלנו ולחברים. כלומר, המצוות מאפשרות לנו ללמוד, להתפלל, לעסוק ברוחניות ולממש בפועל את הלימוד ולא להישאב ולרדוף כל הזמן אחר החומר. המצוות נועדו בכדי לבנות אותנו, לבנות אדם מתוקן (מלשון התקנת תוכנה משודרגת). התורה היא החיים בעולם הזה, ומה שמניע אותנו בחיים אלו הם האהבה, כביכול השכר, והיראה, כביכול הפחד מהעונש.
כלומר, "אהבה ויראה הן, מטבען, שני רגשות שונים ומנוגדים. אהבה מעוררת תשוקה להתקרבות ולדבקות, ואילו יראה מעוררת רתיעה, פחד וריחוק. גם הדרכים לעורר רגשות אלה שונות זו מזו… אולם הרמב"ם כולל את שני הדברים יחדיו: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים וכו' ". גם בהמשך אנו רואים שאותה התבוננות מביאה הן לידי אהבה והן לידי יראה. כשהאדם מתבונן בגדולת ה' – "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם יתברך". ומוסיף הרמב"ם: "וכשמחשב בדברים האלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברייה קטנה שפלה". שתי התחושות הללו יכולות וצריכות לשכון בעת ובעונה אחת בלב כל אדם, ואין ניגוד ביניהן. כל אחד ואחד יכול להגיע לידי כך על-ידי לימוד וידיעה ועל-ידי התבוננות בדברים אלה. ועל-ידי עצם ההכרה בגדולת ה' ואהבתו ויראתו, מתקשר האדם עם הקב"ה ומצליח לדלג על המרחק האין-סופי שבין הנברא לבין בוראו."(הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לד, עמ' 32)
הזוהר הקדוש אומר, שאהבה ויראה הן שתי "כנפיים" שבלעדיהן התורה איננה יכולה להתרומם, והאדם איננו עולה אל-על. כלומר, ישנם שני מרכיבים רגשיים הכרחיים בעבודת השם. כשאדם עושה פעולה מתוך רגש והבנה, 'הכנפיים' מתעוררות לחיים. כך גם בגשמי, אדם שיש לו מניע ומוטיבציה נראה מלא חיות וחיוניות, וכך גם מצווה שנעשית מתוך אהבה ויראה, המצווה מתעוררת לחיים.
אנו נלחמים בפחדים, ומעדיפים לא פעם להדחיקם, הם אינם נעימים, ולכאורה הם משתקים, מנטרלים, ומגבילים מהדברים שיש ללמוד להתמודד איתם. בהתבוננות בילדיי לא פעם אני רואה את היראה והקושי שהם חווים והאהבה העצומה שאני חשה כלפיהם מעוררת מיד את הרצון שלי לגונן עליהם. אבל אני מבינה שבכדי שהם יצמחו לגרסה היותר טובה שלהם, ההתמודדות עם הפחדים הללו היא הכרחית.
שני התנאים הללו של יראה וחיבה, הם הכרחיים לסלילת דרך לצמיחה והתפתחות והטמעת מסרים. ילד יתקשה להקשיב למבוגר שהוא איננו מכבד, וירא. גם מסרים של מבוגר שיש לו כלפיו רגשות שליליים, לא ימצאו נתיבות ללבו של הילד. ועל כך אמר רבי אלעזר הלוי: "היראה והאהבה, הן הכנפיים למצווה". תפקידנו כדמות לחיקוי, להתייחס ברצינות ולהוות דוגמא אישית ראויה.
יצירת מערכות יחסים, שבהם יש כבוד והערכה הדדיים, הן הכרחיות להצלחת חינוך הדור הצעיר. עלינו להקדיש מאמץ מיוחד להתייחסות, לאמון, לפתח הבנה לתהליכים של צדק, מוסר, אכפתיות והדדיות.
היראה והאהבה יחד הם מרכיבים חשובים בתפקיד ההורי שלנו לחינוך ילדנו. ילד צריך חום ואהבה שמתבטא לרוב במילים טובות, ומתן תשומת לב בדרכים שונות. זה מקנה לו תחושת בטחון עצמי, וחוסן נפשי כלפי הסביבה.
עלינו לפתח את היכולת שלנו לראות את הדברים הטובים של ילדינו, ולעודד אותם. כאמור, אין סתירה כלל בין אהבה ויראה. יש ביניהם יחסי גומלין משלימים וחיוניים; ניתן להרבות אהבה, ובו בזמן לשמור על יראה גדולה. כך יוצרים גבולות ברורים בחינוך הילדים, ואסור לנו לוותר להם כשהם חורגים מהגבולות. וילדינו מבינים זאת היטב. אני יכולה לנזוף על הבת שלי ששכחה לפנות את הכלים, וזמן קצר אחרי כן היא תבוא להתרפק עלי, ולקבל חיזוק.
אכן, סמכות הורית דורשת את שני הקווים – יראה ואהבה! היראה שומרת על האהבה.
האהבה היא הרגש הראשוני המצוי בטבעיות בנפשנו הבריאה כלפי סביבתנו, והיא רצון להתקרב אל האחר, להשפיע ולהעניק לו. בהמשך, מגיעה היראה ומאזנת את האהבה, היראה היא תחושת ריחוק, פחד שחש האדם כלפי האחר.
כך גם מערכת היחסים שלנו עם הבורא, כל המערכת של שכר ועונש בתורה הם ביטויים של אהבה ויראה בכדי שנצליח בתיקון עבודת המידות שלנו, ושנזכור-
"בן עזאי אומר, הוי רץ למצווה קלה ובורח מן העבירה, שמצווה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה – מצוה, ושכר עבירה – עבירה". (פרקי אבות פרק ד', משנה ב')
במילים אחרות, עצם עשיית מצוות ה' כדי לעובדו, או ההנאה מקיום המצווה – היא השכר, שכר שכולו רוחני.
מי ייתן ונצליח לשלב את האהבה והיראה שבנו בעבודה לשם שמיים, ולהוות דוגמא אישית ראויה לילדנו שיגדלו, יתפתחו ויצמחו להיות אנשים טובים ואכפתיים ורגישים לסביבתם. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, לעילוי נשמתו של משה בן חנה רבקה, לעילוי נשמתה של אביבה בת מזל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

תקציר-

השבוע הפרשה התשיעית בספר ויקרא. הפרשה נקראת "בהר", או "בהר סיני" שבמדבר סיני שהרי בני-ישראל עדיין במסע במדבר בדרך לכניסתם לארץ- ישראל.

בפרשה ישנן מצוות חשובות ביותר, מצוות סוציאליות השומרות על הסדר החברתי והדאגה לחלשים כמו העני והעבד. יש מצבים שבהם אדם יורד מנכסיו ונזקק לעזרה. הפרשה מבהירה לנו מהם היחסים הכלכליים-חברתיים בין אדם לאדם. למשל,  מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך ללא גביית ריבית על ההלוואה.

בנוסף, התורה דואגת גם לאדמה ודורשת שניתן לה שנות מנוחה. כשבני ישראל יכנסו לארץ המובטחת, ארץ ישראל, יהיה עליהם לקיים את שנת השמיטה ושנת היובל. השנה השביעית מכונה שמיטה, ואילו לאחר 7 מחזורים של שבע שנים, כלומר השנה ה-50, תצוין כשנת היובל. גם בשנת השמיטה וגם בשנת היובל אין לחרוש, לזרוע או לקצור את יבול הארץ. בשנים אלה היבול יהיה מופקר לכל. בשנת השמיטה גם החובות מתבטלים.

למעשה, זוהי הזדמנות מצוינת לכל אלו העובדים ומשקיעים ממרצם וזמנם במלאכתם במשך כל השנה, לשכוח – למשך שנה אחת – מן הטרדות הגשמיות, ולהתפנות ולעסוק ברוחניות.

באופן טבעי בפרשה עולה השאלה,"(כ) וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת:  הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנו.  (כא) וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים. " (ויקרא כה) והתשובה- הקב"ה ייתן ברכה מיוחדת בארץ, כך שמיבול שנה אחת (השנה השישית) נתפרנס שלוש שנים: השנה השישית, השביעית והשנה השמינית עד שנוכל לקצור מן היבול החדש.

לאחר שבע שנות שמיטה, כלומר, ארבעים ותשע שנים, כאמור מגיעה שנת היובל – שנת החמישים. בשנה זו חוזרות כל הקרקעות לבעליהם הראשונים (למעט בית עיר חומה). זוהי תזכורת חשובה לכל בעלי הקרקעות כי הם בעצם לא האדונים על אדמותיהם, כך גם לא ניתן למכור קרקעות לצמיתות; וללא ספק מסייע לנו לא לפתח נטייה לרכושנות יתר. מצות השבת השדות לבעליהם הראשונים שנמכרו במשך שבעת מחזורי השמיטה, הייתה בנוסף בכדי שנחלות השבטים יישארו שלמות, וכל שבט יחיה בנחלתו המובטחת.
חשוב לציין שבשעת משא ומתן על מכירת וקניית קרקעות יש לחשב את השנים שנותרו עד שנת היובל, השנה שבה תשוב הקרקע לבעליה. התורה הקפידה והזהירה שלא לרמות בעניין זה, הן איסור על הונאה כספית והן איסור על הונאת דברים.

בנוסף, בשנת היובל, כל העבדים העבריים, כולל אלו שלא רצו להשתחרר מעבודתם לאחר שש שנים, כמקובל, כולם יוצאים לחופשי. כך לא נוצר מצב שיהודי הוא עבד לעולם.
בעצם בשנת החמישים, יש לנו פעמיים שמיטה – פעם אחת שמיטה, בשנה הארבעים ותשע, ובשנה לאחר מכן, בשנת החמישים, שוב יש לנו שנה נוספת שהאדמה מושבתת. כלומר מתקיימות שתי המצוות, השמיטה והיובל.

בסיום הפרשה מחזקת התורה שלושה ציווים שכבר נלמדו קודם לכן- איסור עבודה זרה על סוגיה השונים, חיוב שמירת השבת וקדושת המקדש.

קפיטליזם מתוקן-

איך מתבטאת השיטה הכלכלית היהודית השבוע בפרשת בהר?

הרב שניאור אשכנזי מתאר אותה כ"קפיטליזם עם מצפון". התורה מעודדת יוזמה חופשית ובכך היא אכן קפיטליסטית. אבל זהו קפיטליזם מוגבל, ובוודאי קפיטליזם מתחשב עם גבולות ואיזון, מצוות שנת השמיטה והיובל הם עיון בתיקון הפרנסה והכלכלה.

משה גרילק מטיב לתאר- " שש שנים חיה ארץ זו חיי כלכלה מקובלים, מרוץ אין-סופי אחר הפרנסה והקיום, הכסף והמעמד. היא טיפחה את עושרה הטבעי – את החקלאות…. ובתוך המולת החיים הזאת – בא פתאום השינוי. בפרוס השנה השביעית – נעצרה המכונה בבת אחת. הארץ על כל מחוזותיה שבתה. לא היתה זו רק האטה בפעילות הכלכלית או מיתונה, כי אם עצירה מוחלטת לשנה שלמה. בלימת הכלכלה הנורמלית תוך העברת המשק כולו למצב אנטי כלכלי. מהלומה לנטייה הרכושנית… מסע ניצול האדמה למען התועלת האישית – נפסק. הם פוגשים עתה מצב חדש. המציאות החדשה, הכפויה עליהם, מלמדת אותם, כי היו, לאמיתו של דבר, עבדים לתרבות הצרכנית, שיצרו במרוצם האין סופי אחר הקניין החומרי. הניתוק הזמני ממנה, מלטש את המבט ומחזיר את האיזון האנושי. הקרקע המושבתת, המפגינה "עצמאות" בשנה זו, מלמדת אותם, כי גם לה ערך עצמי, שאינו תלוי דווקא בכך, שהיא עומדת לרשות האדם. הוא – האדם – אינו אדון הכל, הרשאי לעשות בה ככל העולה על רוחו. זהו שיעור מאלף, שזוכה בו איש השמיטה בארץ השמיטה..".

מצוות אלו מביאות גם את בשורת השוויון של כל אזרחי המדינה, כל מחיצות המעמדות קורסות ונופלות ברגע. השדות פתוחים לרווחה בפני הכל באופן שווה. לפתע בעל הבית ניצב שם בדרגה אחת עם פועליו מאתמול. כולנו בסירה חברתית אחת.

כולנו שווים, לכולנו יש תכונה אחת זהה והיא היותנו נבראים.

ואסיים בדבריו של משה גרילק, "זאת התכנית האנטי כלכלית של השמיטה, המבריאה את המשק ובונה מחדש את שלמותו המוסרית של האדם. זאת התכנית, החותכת בבשר החי של היצרים, יצרי הקניין, המותרות ו"המגיע לי", ההורסים את רקמות החברה. החזרה המתמדת על תכנית זו, לפחות אחת לשבע שנים, אמורה לתקן את סטיות החברה ולהשיב לה מדי פעם את שווי משקלה המוסרי המשקי." אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של כל הפצועים תלמידי ה-י"ב והמכינה הקדם צבאית שנפצעו בנחל צפית שבערבה, ושל אבי מאיר בן רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

למי יש זמן?

בימים אלו של ספירת העומר, ספירת 7 השבועות, 49 יום שבהם אנו מקבלים תזכורת יום יומית למשמעותו החשובה של הזמן, שלא יחזור על עצמו, אנו מקבלים גם קריאה מהפרשה שנשים לב לזמן שחולף, לארעיות, הכל זמני, כולל הנכסים שאנו צוברים, הסטטוס החברתי והכלכלי שלנו וכו'.

בספירת העומר אנו מקבלים הזדמנות לעבוד ולתקן את המידות שלנו, לתקן את הטבע האגואיסטי שלנו, במקביל ניתנות לנו בפרשה מצוות שהם כלים קריטיים וחיוניים בכדי לסייע בידינו לראות, לזכור ולהרגיש את האחר ולבנות חברה בריאה וצומחת.

בפרשת בהר סיני מוזכרות המצוות הסוציאליות-

1.)        שמיטה-פעם ב-7 שנים, שנה שבה אני לא עובד את האדמה. התורה עוזרת לנו לטפל בהתמכרות שלנו לכסף, לחומר. אנחנו למעשה מאבדים את החשוב לדחוף… אנו נוטים לחשוב שאנו מנהלים ושולטים כמעט בהכל, וזו קריאה של האומנם? הפרשה באה להזכיר לנו מה באמת חשוב.

2.)        מצוות היובל – הרב חנן פורת מסביר-

"הרמב"ן מציע למילה "יובל" משמעות חדשה ומקורית: "ואמר יוביל היא" שבה יוּבל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו. "ויובילוהו רגליו מרחוק לגור" (ישעיהו כג, ז)…. וכמו "ועל-יובל ישלח שרשיו" (ירמיה יז, ח). ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" – הָבָאָה תהיה לכולכם כי תבואו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו."

"היובל" לדעת הרמב"ן הוא למעשה תואר השם (כמו "יורד", "יושב", "יוגב"), בו מכונה האדם או העם ההולך ושב לביתו, ושנת היובל, היא שנת השיבה הביתה. ולפיכך ברורה ההדגשה: "יובל היא תהיה לכם – ושבתם …" כמוהו גם השופר תפקידו להשמיע קולו במגמה להוביל את שומעיו ולכנסם יחד."

כלומר, הרמב"ן אומר יובל מלשון הובלה כמו המוביל הארצי, הקרקעות חוזרות לבעליהן והעבדים שווים לביתם, כל הארץ בהובלה.

במילים אחרות, משמעותו בפועל של היובל היא איפוס, כי בשנה ה-50 כל המערכת הכלכלית בישראל מתאפסת, כאמור כל הקרקעות שבות לבעליהם ללא כסף, כשתקיעת השופר מסמלת גם את מועד שחרורם של כל העבדים. כולם מקבלים הזדמנות להתחיל מחדש. זמן זה קריאה לעשייה, זמן זה למעשה שליחות. הזמן קורא לנו לעשות עימו משהו, מבקש מאתנו להפוך אותו למשמעותי ולקדש אותו כדי שיתמלאו חיינו, לכן המצווה הראשונית היא מצוות קידוש ראש חודש.

בסוף פרשת בהר יש גם תזכורת לשמירת השבת, שביתה ומנוחה שבועית. השבת היא כמו בטרייה רוחנית שנותנת כוח לכל 6 ימי השבוע. כלומר, היום ה-7, השנה ה-7 והשנה ה-50, תזכורות מתמשכות לצורך להרפות ולשחרר, לשאוף להשתפר ולהתקדם ולהוקיר את הזמן שיש לנו. הרב דוד לאו אמר- " האבן עזרא כתב שבעצם אין מושג של "הווה", כי הרגע בו אני כותב אליך, לפני שניה הוא היה עתיד, כעת הוא כבר עבר, כך שהזמן חולף, ואין דרך להשיב דקה שחלפה בחיים. היות שזמננו מוקצב, ואינו אין סופי, מה שלא נעשה הרגע, שוב לא נוכל לעשותו, ולא נממש את הפוטנציאל הגדול שטמון בנו…"

ואמונה יש לנו?
בפרשת השבוע, פרשת בהר, אנו מצווים על מצוות השמיטה והיובל, אחת לשבע שנים, ואחת ל-50 שנה. עלינו להניח לאדמותינו – לא לעבד אותן, לא לשתול לא לזרוע בהן דבר במשך שנה אחת שלמה. ומובטח לנו שאם נקיים מצווה זו באופן מלא, לא נחסר – משום שהאדמה תניב כמות משולשת של יבול בשנה השישית! זהו ללא ספק מבחן באמונה בטח באותם ימים שיבול האדמה, היה ה-אוכל! כל אחד ואחת עמדו מול המבחן הזה, מבחן האמונה. גם היום בעולמנו, כולנו חווים מצבים בהם החשש והפחד להשלכות של הבחירות שלנו משתלטים ומערערים את האמונה שלנו, אמונה במימוש הדרך ליעד שהצבנו לעצמנו, בפרט כשהדילמה הניצבת בפנינו היא מוסרית וערכית ומצריכה מאתנו לוותר ולעיתים אפילו להפסיד. השאלה היא האם בסופו של דבר אנו אכן יוצאים מופסדים? הפרשה בעצם אומרת לנו שעלינו לזרוע ולהאמין, להשקיע מאמצים תוך שאנו דבקים בערכים שלנו שהופכים אותנו למשמעותיים, אבל לדעת גם לוותר ולהרפות, אחרי המאמצים שהשקענו, לדעת לשחרר, דווקא אז באופן מפתיע מגיע הפתרון המיוחל, הברכה וההצלחה, במילים אחרות, בזכות בחירתנו בדבר הנכון, בסופו של דבר לא נצא מופסדים מכך וזהו התוצר של האמונה שלנו.