קטגוריה: ראש השנה

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל (לעומת הפרשות הקודמות שתיארו את האירועים בשנה השנייה לנדודים).
פרשת חקת פותחת במצוות פרה אדומה שאת האפר של השריפה שלה מוסיפים להכנת מים לטיהור הטמאים (כל אדם שבא במגע עם מת). התהליך נמשך שבעה ימים ולאחריו שב הטמא להיות טהור והוא יכול להיכנס שוב לבית המקדש. (פרק יט' א'-כב')
בהמשך העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבינו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה בתיאור המסע לארץ ישראל, בני ישראל חונים בקדש, וכדי להגיע לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר היה עליהם לעבור בארץ אדום. אך מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו, ועל בני ישראל לצאת לדרך עוקפת, שהיא ארוכה וקשה יותר בדרכם לארץ ישראל.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ)
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.
המסע בדרך העוקפת קשה לבני ישראל: אין הרבה מים, פורצות מגפות והכנענים שיושבים בדרך מתנכלים לבני ישראל. העם שוב מתלונן והפעם ה' שולח בהם נחשים. למראה החללים הרבים מתחרטים בני-ישראל ומבקשים ממשה ככתוב: " (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. "(במדבר כא) תפילת משה נענית ועל פי ציווי ה' משה עושה נחש העשוי מנחושת שכל המסתכל בו נרפא. הרפואה הייתה בעיקרה רוחנית.
בני ישראל מתגברים על כל הקשיים ומתקרבים אל ארץ ישראל. בסוף הפרשה מסופר על מלחמות ישראל וניצחונותיהם של עם ישראל על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.
סוף סוף לאחר ארבעים שנות נדודים מחנה בני ישראל חונה בצדו המזרחי של הירדן ומוכן לכניסה לארץ ישראל.

 

פרשת חקת מעוררת מחשבה ובחינה מחודשת לגבי האמונה וההתנהלות שלנו בחיינו. כולנו מנהיגים ומנהיגות, כל אחד ואחת מאתנו בסביבה שבה אנו חיים, וצריך לזכור שלפני הכל אנו מנהיגים את עצמנו, וההנהגה מחייבת אמונה- בנו, בילדנו, בחברנו, בסביבה בה אנו חיים, וכו.' פעמים רבות האמונות שלנו, בין אם מדובר על אמונות מגבילות או מעצימות לגבי עצמינו, לגבי אנשים אחרים או על הסביבה, מכתיבות לנו איך לחיות ואיך לפעול או במקרים מסוימים להימנע מפעולה.
האמונות שאימצנו מהוות בסיס להתנהלות שלנו ולרוב ההחלטות שאנו לוקחים, מתוך אמונה או חוסר אמונה במשהו או על משהו. התת מודע שלנו חופשי מביקורת ושיפוטיות, ולכן יפעל בהתאם לאמונות שלנו לטוב ולרע. הנרי פורד אמר: "שבין אם אתה חושב שתצליח או תיכשל – אתה צודק". משפט שמתמצת את דרך הפעולה של תת המודע שלנו.
לאמונות שלנו יש כוח והשפעה עצומה, והיכולת להאמין ולשחרר את החלק שלי כהורה הוא חיוני לצמיחת הילד. בנוסף, חייב להיות סנכרון מלא בין התחושה הפנימית שלנו, שהוא המסר הלא מילולי, לבין המסר המילולי. מיותר לבטא משפטים שאין להם אחיזה בתחושה הפנימית שלנו. לעומת זאת, אם התחושה שלנו ברורה, אותנטית ומהלב, היא עוברת הלאה גם ללא מילים. אבל כמו בפרשה שלנו כח הדיבור הוא חיוני בתקשורת ועם ילדינו בפרט. כלומר, למרות התחושה הפנימית ילדינו זקוקים לחיזוק ותגבור מילולי, עידוד והעצמה מאתנו המבוגרים.
הפרשה אומרת לנו למעשה- שהבחירה איך לפרש את התנהגותו של העם (ילדינו, חברנו וכו'), איך להגיב לה ואיך דווקא מהמקום החלש לצאת למסע של צמיחה- הוא לגמרי בידנו!!!
בכל תחום, כל אחד מאתנו יכול לתת הרבה יותר כשנקבל מסר- אמון ביכולותינו, ולרוב גם ננהג בדיוק כפי שמצופה מאתנו.
עכשיו כדאי להיזכר, האם ומתי מישהו אמר לנו אי פעם את המשפט "אני מאמין בך"? האם אי פעם הרגשנו שיש מישהו שמאמין בנו במיוחד?
כולנו זקוקים לתחושה שמאמינים בנו, שרואים את הטוב שבנו. האמון בנו נותן לנו כוח להמשיך ולעשות טוב.
כשאנו משדרים לילד, לחבר (וגם לעצמנו..), שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו- זה הוא באמת, אנחנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי שבו, ואת הרצון שלו לממש את הכוחות שיש בו.
האמון מאפשר פתיחות וקבלה. האמון מאפשר לנו לכבד ולהשפיע ממקום מקדם ומצמיח. כך גם עם ילדינו. כשאנו מאמינים בהם, האמון חוזר אלינו ומאפשר פתיחות, קבלה, אהבה, שיח וכבוד הדדי.
הרב שלמה קרליבך הטיב לנסח זאת- "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו"
מי ייתן ונצליח לפתח אמון בנו ובסביבתנו בתהליך מימוש שליחותנו האישית והסביבתית, אחרי הכל, יש לנו אחריות למקום שבו אנו חיים, ובידנו האפשרות והבחירה לעשות את ההבדל. אמכי"ר

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

משה ואהרון לא זוכים להיכנס לא"י, מדוע אלפי שנים מנסים חכמים להבין את הסיפור הזה, שבעקבותיו משה ואהרון מתבשרים שהם לא ייכנסו לארץ ישראל? למה עונש כה חמור, מה בדיוק קרה שם ומה הייתה הטעות הקריטית? פרשנים רבים מסבירים שיש בסיפור זה מסר על הנהגה, ועל השפעה על הכלל.
מפרשים רבים נתנו הסברים שונים כיצד משה רבינו שהוציא את עם ישראל ממצרים וליווה אותם 39 שנה במדבר (כמעט 40) עם כל המשתמע ממש רגע לפני לא זוכה להיכנס לא"י, אפילו לא בארון קבורה, מדוע?! הייתכן שהסיבה לכך היא רק בגלל שהיכה על הסלע ולא דיבר אליו? ומדוע אפילו לאחר מותו, הוא לא זוכה כמו יוסף שיילקח לקבורה בא"י?
שימו לב שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זוכה להיכנס לארץ ישראל. תחילה מתה מרים (באר המים מסתלקת) ואחריה אהרון אחיה (ענני הכבוד שהגנו על בני ישראל מחום השמש, בלמו את רוחות המדבר ויישרו את הדרכים, גם כן מסתלקים), ולבסוף משה רבינו (המנהיג הגדול שעמד בגבורה מול פרעה מלך מצרים, שהביא על מצרים את עשר המכות, שבקע את ים סוף לשניים, שהוריד לבני ישראל את לוחות הברית בהר סיני, ושהגן עליהם בכל הניסיונות והקשיים שעמדו בדרכם במדבר) גם הוא עתיד למות במדבר ממש לפני כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל. מפרשים רבים הסבירו שהיה צורך בשינוי מהותי של אופי ההנהגה. הכניסה לא"י חייבה את העם לקחת אחריות ולפעול לא רק רוחנית אבל גם ארצית, מעשית, להוציא מהכח אל הפועל, וצוות ההנהגה המופלא הזה של האחים, מרים, אהרון ומשה השלים וסיים את שליחותו, תזכורת שגם האנשים הגדולים והצדיקים- בסופו של יום בני אדם שנשלחו לעולם כדי לקיים ולממש את שליחותם.
ובכל זאת, חטא מי המריבה כסיבה לעונשו של משה לא להיכנס לא"י נראה כחסר פרופורציות. ע"פ הרב קוק זצ"ל הכאת הסלע, כצעד קרוב לטבע, משתלבת במהלך הכללי של השתנות ההנהגה. אז מדוע גדול חטא החלפת הדיבור בהכאה?
מהפסוק הבא – "(י) …שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם…." (במדבר כ)
ישנם המפרשים שבגלל שמשה כינה את בני ישראל "מורים", כלומר, מורדים וסרבנים, למרות שהוא אהב מאוד את עם ישראל באומרו "המורים…" נחשף את מה שבליבו של משה. מסבירים האבן עזרא ואור החיים, שמשה איבד את אמונו בעם ישראל, וכשמנהיג מאבד את האמונה במסירות וביכולת של העם אין הוא יכול להמשיך בהנהגה. במהלך המסע הארוך שעשה משה עם בני ישראל, הוא הגן עליהם בחירוף נפש, והיה שם עבורם בכל המובנים, לא היה מסור כמשה לבני ישראל, הוא פרש מאשתו וילדיו; משה נתן את כל מה שהיה לו לעם ישראל. אבל בנקודה הזו של מי המריבה מהמקום הכי אנושי אמונו של משה בעם התערער.
הרמב"ם אומר במורה נבוכים, שחטאו של משה היה חטא הכעס. הכעס לוקח לנו את המנגנון של האנושיות, את שיקול הדעת את כושר השיפוט והיכולת לקחת החלטות ראויות. משה רבינו אמור להיות מודל לחיקוי אבל הוא מאבד שליטה בעקבות הכעס, מה שעלול להעביר מסר שמתיר לכולנו לכעוס ולוותר על מנגנון האנושיות ושיקול הדעת. כלומר, הבעיה היא לא בהכאה אלא בכעס שסבב את האירוע.
המהר"ל מוסיף על כך כי לימוד והעברת המצוות בדרך של כעס ולא בדרך של דיבור יש בזה ביטוי של חוסר אמונה, כי הכעס הוא ניסיון של התערבות ישירה להחדיר את הדברים לליבות בני-אדם בכוח ובלי דעת, בעוד הדיבור פונה אל הדעת, השכל ואל הלב. צריך לזכור שהדיבור הוא כוחו העיקרי של האדם, ויש להבין ולהאמין בכוח השפעתו ובעצמת התפשטותו. חטא מי המריבה ועונשו בא להודיע לנו אחת ולתמיד, שלא מחנכים בכח.
לדעת רש"י, חטאו של משה היה האופן שבו בוצע הנס- משה נענש על שלא הקפיד לבצע את ההוראה האלוקית כפי שניתנה. ושי פירון מטיב להסביר- "פירוש רש"י מוביל אותנו לשתי מסקנות חשובות: האחת – עלינו לבחון את סגנון המנהיגות ולהתאימו לשלבים שונים בחיינו. סגנון אחד לא מתאים לתקופות שונות, ושיטות ניהול והנהגה צריכות להתאים לתקופה ולערכיה. מענין לבחון את הקשר שבין שינויים בסגנונות הניהול לאירועים גלובאליים ומקומיים. המסקנה השניה היא שבחברה חופשית לא מצליחים להתמודד בעזרת "מטה" אלא רק בעזרת "דיבור", גם אם מדובר בתהליך ארוך, מורכב ומסובך."
מנהיג כאמור חייב לראות את המצוקה של הכלל אותו הוא מנהיג, לגלות אמפטיה לכאב שמגיע מתוך חסר גדול. צריך לזכור- בני ישראל היו צמאים למים! לעיתים, בעת מצוקה, כדאי להתעלם מהאופן שבו פונים אלינו, לא למהר לכעוס, ולהשתדל להבין את מצוקת הפונה.
אז מדוע משה לא נכנס לארץ אפילו בארון קבורה? מסביר הרב שניאור אשכנזי. לכולנו יש שליחות אישית וסביבתית, המקום שבו אנו מצויים זהו מקום המשימה שלנו שעליו עלינו לגלות אחריות. מנהיג צריך להיות עם עמו, ולא איפה שנוח לו להיות, ולכן כמו כל דור המדבר גם משה מת ונקבר במדבר. מאותה סיבה בדיוק לא עלה הרבי מליובאוויטש ארצה, אפילו לא הגיע לביקור כי אם היה מגיע לא היה יכול לצאת מארץ ישראל. הרבי היה עסוק במניעת התבוללות בגולה, בחינוך ליהדות בגולה, בהצלה, תמיכה וחיזוק היהודים שדרכם אבדה להם ועוד וכו'- זו הייתה המשימה שלו, אם הוא היה עובר לארץ ישראל הוא לא היה מצליח לממש את שליחותו כראוי.
לסיכום, שי פירון הטיב לתאר-
"חובתו של מנהיג להפוך קהל לעדה. להעמיק את תחושת היעוד המשותף כבסיס להתמודדות עם הקשיים העתידיים… שלשה כיוונים שונים הובילו את הפרשנים עת התמודדו עם פרשת מי מריבה: המעבר ממנהיגות של הכאה למנהיגות של דיבור, החובה להבין את קשיי הזולת ולהימנע מחינוך בשעה של כאב ומצוקה, והחובה להציב את היעוד והחזון במרכזה של כל קבוצה, קל וחומר – אומה. "עקרונות מנהיגותיים אלה, נדרשים למנהיג שיוביל את עם ישראל עם כניסתו הצפויה לארץ. דומה, שעל אף השנים הרבות שחלפו, ראוי להם למנהיגים לחזור ולשנן את פרשת מי מריבה ולהסיק ממנה דרך ראויה להובלה נכונה."

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, איך כל החכמה והעושר של קרח לא הספיקו לו ולכן, הוא וכל אשר היה לו אבדו. הפרשה מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו.
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. קבוצות שונות שחברו יחדיו וניסו להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
לשלוש קבוצות השתייכו משתתפי המרד:
• מנהיג המרד, בן לשבט לוי – קרח, בן דודם של משה ואהרון, שגם הוא היה נכדו של לוי וראה את עצמו מתאים לתפקיד הכהן הגדול.
• ממנהיגי שבט ראובן – דתן, אבירם ואון בן פלת, שע"פ המדרש ניצל בזכות אשתו מגורלם הנורא של קורח, עדתו ותומכיו, ולכן, הוא מוזכר רק בתחילתה של הפרשה.
• 250 איש נשיאי העדה, מחשובי בני ישראל, שגויסו ע"י קורח כנגד משה ואהרון.
משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.

לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר וההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל, מפרשים אומרים שנתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים! ככתוב- " (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו." (במדבר טז) וממשיכים דתן ואבירם בני אליאב בדבריהם, "(יג) הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: …". (במדבר טז) כלומר, לפתע מצריים הופכת להיות ארץ חלב ודבש שממנה הוצאו ע"י משה ואהרון בכדי למות במדבר.
משה איננו נרתע וכאמור מנסה בדרכי שלום לשכך את המהומה, הוא אפילו אומר "בוקר", והכוונה- בואו נרגע, בתקווה שעד הבוקר יירגעו הרוחות. משה מבהיר לקורח ועדתו כי כל המינויים נקבעו על ידי הקב"ה בעצמו והוא זה שגם יוכיח לעיני כולם כי הקב"ה בחר באהרון ובבניו. ואכן, למחרת פוצה הארץ את פיה, וקורח, דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעים באדמה. לאחר מכן, יוצאת אש ובולעת את 250 האנשים שהצטרפו למרד. ביטוי מובהק לבחירתו של ה' בשבט לוי ובאהרון לשרתו, ובחירתו במשה כמנהיג של בני ישראל. לאחר המקרה פחדו בני ישראל להתקרב למשכן שלא ימותו גם הם.
בהמשך מבהיר ה' לאהרון ומונה בפניו את התפקידים העיקריים של בני שבטו. בין היתר מחובתם לדאוג לשמירת הקודש. כלומר, עליהם מוטלת האחריות שמי שאינו כהן או לוי, לא יגע בקודש ולא יפגע. במילים אחרות, באחריותם של הכוהנים והלוויים לשמור על קדושת המשכן. הכוהנים הם שליחי העם וכדי שיהיו עסוקים בתפקידם ללא טרדות פרנסה וכד' הצטוו בני ישראל לדאוג למזונותיהם.

ככתוב, "(כד) כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה, נָתַתִּי לַלְוִיִּם, לְנַחֲלָה; עַל-כֵּן, אָמַרְתִּי לָהֶם, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה." (במדבר יח) מאחר שלשבט לוי אין חלק ונחלה באדמת הארץ מביאים בני-ישראל ללווים מעשר מתבואתם ומעשר זה נקרא בשם "מעשר ראשון". והלוי עצמו גם הוא נותן מעשר, מן המעשר שקיבל, לכהן.

 

קורח שהיה איש מצליח ועשיר כקורח מצוי למעשה בכל אחד מאתנו; זהו החלק של האגו שבנו שמפעיל ומעודד את הרצון שלנו לקבל לעצמנו, החלק האגואיסטי- זה ששם אותנו במרכז, "שלקחו לנו", "שתו לנו", שבעיקר "חסר לנו"…. זה אותו חלק ביקורתי, שיפוטי, שחווה את החסרונות שבכל דבר; זהו אותו צורך לתקן את העולם כאן ועכשיו- החלק שיוצר מחלוקת פנימית שיכולה להחריב את עולמנו (זוגיות, משפחתיות, חברים וכו') למעשה חלק זה של האגו/רצון מפר את האיזון ומונע שלום בתוכנו. לכן, עלינו להשכיל ולעורר את החסד שבנו, לדון את עצמנו ואת הכלל לכף זכות, להודות על מה שיש, לראות את הטוב לפני שאנו נכנסים למחלוקת כדי שנהיה מכוונים לחפש שלום, ולא לחפש לנצח. להיות קשובים ופתוחים, ולראות ולהרגיש גם את האחר.

הרב שרגא סימונס מסביר-
המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. 'שלום' איננו רק היעדר מלחמה. השלום הוא מערכת יחסים סימביוטית, המושתתת על שיתוף פעולה, מערכת יחסים שבה כל אחד מן הצדדים דואג לצד השני, מסייע לו ובסופו של דבר – גם משלים אותו… כמה מתאים לנו לראות ששם העיר 'ירושלים' מורכב למעשה משתי מילים נפרדות: ירו-שלם, כלומר – השלום ייראה (יתגלה).
במילים אחרות, מי שיידע ויצליח להתבונן בתוכו פנימה, יוכל גם לצאת החוצה, לצמוח ולגדול. משה רבינו מתבונן פנימה אל עצמו, "…וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו…." (במדבר טז, פסוק ג) ניתנת לנו ממש הדרכה לאיך להגיב ובטח כמנהיג לביקורתיות ושיפוטיות. כאמור, רק לאחר התבוננות פנימה נצליח להוציא את המיטב החוצה. הרשב"ם מפרש את נפילתו של משה על פניו כאקט של תפילה. וההתפתחות של המחלוקת בהמשך מאפשרת לנו להבין את נפילתו של משה על פניו כאקט של ענוה מוחלטת, של התכנסות פנימה, פינוי מוחלט של האגו האישי שלו מתוך הסיטואציה. משה רבינו כאילו תוהה לעצמו: אולי קרח, דתן ואבירם צודקים? אולי אהרון ואני באמת מתנשאים על העדה? הערעור על מנהיגותו והטענות על התנשאותם שלו, משה, ושל אחיו, אהרון, מתקבלות אצלו כטענות לגיטימיות שיש להתייחס אליהן ברצינות. משה רבינו נמנע מעימות, אפילו דוחה אותו לבוקר, כפי שרש"י מסביר, יתכן שאם אותם מורדים ישנו על זה, הדברים יתבהרו ויירגעו. יחד עם זאת, משה רבינו לא מתחמק מהקונפליקט ומתייחס כמנהיג בכובד ראש, ואמונתו בה' לא מתערערת, להיפך. למעשה, משה רבינו בכלל לא מנסה להתווכח איתם, הוא משאיר לקב"ה את ההכרעה בעניין.

המורדים מנגד מסרבים לעלות ולדבר עם משה למרות פניותיו החוזרות, ד"ר צביה ולדן משתפת-
"אני תוהה אם הארץ פצתה את פיה משום שאיש מבני המרי לא פתח את פיו, למרות הפניות החוזרות של משה. אני שואלת את עצמי אם הלוע שנפער היה תגובה למילים שנבלעו ולא הושמעו… ואכן, פרשת "קרח" היא סיפור אקטואלי מאין כמוהו. היא פרשה החוזרת על עצמה, תרתי משמע. לא רק מעל הדוכן במועדה, אלא גם במציאות החברתית והפוליטית. הקריאה בה מזכירה לנו שוב ושוב את כוחה של מנהיגות שיש בה מסירות, ענווה ונקיון כפיים, את הסיכוי הגלום בהידברות ואת האסון שעלול להיגרם בגין החמצתה."
"מי ייתן והקב"ה יברך אותנו, ויעניק לנו את הסובלנות והרגישות הנדרשות בכדי להימנע מוויכוחים הרסניים. מי ייתן והקב"ה יכוון אותנו להעניק את הכבוד הראוי לכל אדם בסביבתנו (הרב שרגא סימונס)." אמכי"ר.
שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע הנושא המרכזי הוא מחלוקת. אז מה החידוש? וויכוחים יש כל הזמן ובכל מקום, אנשים נקלעים לוויכוחים ולמריבות שתחילתם במחלוקת קטנה וסופם לצערנו לא פעם ביריבות של ממש. לעתים אנו שומעים על מריבה כזו או אחרת, ואנו מתפתים לקחת בה חלק. אחרי הכל, גם לנו יש מה לומר ובד"כ כמעט בכל נושא, אז למה לא נוסיף את הגחלים שלנו למדורה? אש המחלוקת יכולה להיות כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי להגיע לשלום ופיוס, בלי לשקול עד כמה המהלך הגיוני או מהם הסיכויים להצלחתו כדי להימנע מפירוד.
חכמינו כבר הטיבו להנחות אותנו 🤓-
"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:" (מסכת אבות פרק ה)
התורה מלמדת אותנו כמה חשוב להשתדל ולהימנע מלהיקלע לכל מריבה או ויכוח, ולהקדיש תשומת לב מיוחדת לחלקנו במחלוקת. אבל כיצד נדע האם המחלוקת היא אומנם לשם שמיים? האם זו מחלוקת הלל ושמאי או מחלוקת קרח שסחף ציבור גדול לעימות, והובילו לטרגדיה רק בגלל הכבוד והקנאה שמקורם ברצון לקבל לעצמנו?
ההמלצות שכדאי להטמיע-
1.) התווכחו על הנושא מבלי להזיק ואו לפגוע אחד בשני, מתוך ענווה ולא גאווה.
2.) בדקו האם המטרה משותפת ולא מבוססת על אינטרסים אישיים, אלא רצון להגיע לפתרון שמשרת את כל הצדדים. מה מניע אותנו במחלוקת? לנצח או לפתור בעיות?
3.) בכל מחלוקת בין הבתים (בית שמאי ובית הלל) כל צד היה קשוב לצד האחר ובמידה והוצגו ראיות מתאימות היו הצדדים מודים בטעותם. הקשיבו לצד השני בפתיחות והיו מוכנים להודות בטעויותיכם.
4.) יתכן באמת ששני הצדדים צודקים, למרות שדעותיהם הפוכות, מה שנקרא דברי אלוקים חיים, קחו בחשבון ששני הצדדים צודקים.

אינספור פעמים השתתפתי בשיחה שנאמר בה, "אבל זו המציאות…" כאילו שיש מציאות אחת אובייקטיבית, לא פעם זו החוויה שלנו…
12 המרגלים שאפילו לא כונו מרגלים בפרשה אלא כאנשים שתרים את הארץ, הם היו נציגים משמעותיים, ראשי בני ישראל, נציגי כל השבטים, שמבחינתם עשו את שליחותם נאמנה. הם עדכנו את מה שראו וחוו ובהתאם הם התריעו. אבל האם זו הייתה שליחותם, להביע את דעתם והרגשתם האישית על מה שראו עיניהם?
מה ההבדל בין ההסתכלות החיצונית באמצעות חמשת החושים שלנו, שפועלים מן החוץ פנימה להסתכלות הפנימית שלנו?
בנוסף, אנו נוטים גם להאמין ש- "אם זה מה שכולם אומרים, או לפחות הרוב אומרים… אז זה כנראה נכון".
כשמשמיעים לנו כביכול שמועות, המוצגות בפנינו כאילו היו עובדות מציאותיות אובייקטיביות, לעיתים קרובות, אנו עלולים לטעות בשיפוט שלנו לגבי אותם מצבים ואנשים. אחרי הכל, לאותה מציאות סובייקטיבית המתוארת בפנינו אנו מוסיפים גם את השיפוט הסובייקטיבי שלנו… ועלול להיות לכך השלכות משמעותיות ואף גורליות על כל המעורבים בדבר.
בפרשת השבוע שלנו בני ישראל עוסקים בהכנות המרגשות לקראת רגע השיא, הכניסה לארץ המובטחת. ו-12 נציגים, נשיאי השבטים, נשלחים לתור, לבדוק ולבחון מקרוב את הארץ המובטחת בטרם יכנס אליה עם ישראל.
אבל כשהמרגלים שבים למחנה, עשרה מתוכם במהלך תיאורם את הארץ מוסיפים פרשנות אישית למציאות שנגלתה לעיניהם. ובעקבותיה, מוסרים דיווחים שליליים על הארץ ויושביה, מה שיוצר בהלה וחרדה בקרב בני ישראל השומעים את דבריהם ומשתכנעים, ואפילו מאבדים את אמונתם בהבטחתו של הקב"ה.
הפחד שמתעורר במחנה מוביל לכך שדור המדבר מאבד את זכות הכניסה לארץ המובטחת, ומקבל ארבעים שנות נדודים קשות במדבר.
המסרים הם פשוטים וחשובים-
1.) המחויבות שלנו לפיתוח חשיבה עצמאית וביקורתית. לזכור שהמציאות היא סובייקטיבית והיא בעיני המתבונן; לא להתפתות להאמין לכל מה שאוזנינו שומעות. השמועות אינן עובדות אובייקטיביות בהכרח, גם כשהרוב אומרים שזה נכון.
2.) הפרשנות שלנו נוטה לא פעם להיכנע לפחד שמאיים לכבוש אותנו. כאשר פחד מפעיל את המוח הרגשי, חלק מן החרדות הנגרמות מקבע את תשומת הלב שלנו באיום הקרוב, ומאלץ את המוח להתרכז, לעיתים אפילו באובססיה, בשאלה כיצד להתמודד עם איום זה ולהתעלם מכל דבר אחר.
אלברט אליס (1995), חוקר שעסק בהשפעת המחשבה על מצבי מתח וחרדות, טען שרגשות שונות, ובפרט חרדות, אינם נובעים ישירות מאירועים מציאותיים, אלא מהפירוש שאנו נותנים להם.
חיזוק לטענה זו ניתן למצוא גם אצל הרמב"ם המציע דרך דומה להתמודדות עם חרדות. "מחשבות שליליות שאדם מתחיל לחשוב עליהן הכוללים פחדים וההבלים התופסים את מוחו של האדם קורים כשמוחו של האדם פנוי ממחשבות חיוביות… אם האדם ממלא את עצמו בחכמת התורה, קובע עיתים לתורה, מחכים ומעשיר יותר, מוחו לא פנוי לעסוק בהבלים, וכך יכול האדם לחיות באמונה ובטחון בבורא עולם ולא ליפול לתסכולים וחרדות, האווירה סביבו היא אוירה חיובית, דן לכף זכות, הוא חושב חיובי גם על עצמו וממילא גם מתנהג בצורה חיובית. אדם שחושב בצורה מסוימת גם מתנהג בהתאם." (צהלון, תשס"ב)
ג׳וזף מרפי (1987), שכתב את הספר המפורסם כוחו של התת-מודע טען כי הפחד הוא אויבו הגדול ביותר של האדם. מחשבות המוקפות ברגש של פחד זוכות להכרה בתת-מודע, ומגיעות לכדי הגשמה במציאות. זו מעין נבואה שמגשימה את עצמה. מרפי מציע לנצח כל פחד ע"י מחשבות חיוביות שנוגדות את ההצהרות שבבסיס הפחד והחרדה שלנו.
האם הפחד מנהל אותי או אני מנהל את הפחד?!
כיום רבים מאתנו מתמודדים עם חרדות באמצעות טיפול לחרדה. אנו מבינים שאנו איננו יכולים לשנות את מה שקורה בעולם החיצוני, אבל אנו כן יכולים לשנות את התגובה הפנימית שלנו. באמצעות איתור של תפוס החשיבה המוביל לתחושת חרדה, ניתן ללמוד תגובה פנימית טובה יותר לחרדות.
ולבסוף המסר-
3.) שהיהדות מבהירה לנו שהחיים מתנהלים תמיד בשני מסלולים נפרדים ומקבילים-
המסלול הראשון הוא המאמצים שמשקיע האדם בכדי להגשים את שאיפותיו וחזונו;
בעוד המסלול השני מורכב מאמונה.
כלומר, בכדי שהאדם יצליח להגשים את מטרותיו, הוא זקוק להשתדלות, למאמץ האישי שלו, ובמקביל הוא גם זקוק לאמונה שיצליח.
יחד עם זאת, האדם שמשקיע את מרצו ומאמציו לתהליך, צריך לזכור שהתוצאה הסופית איננה תלויה בו. הרב אלעזר מנחם מן שך תמצת את הרעיון הזה במשפט הבא- "תפקידנו הוא 'לפעול', אם נצליח במטרה – זה כבר לא תלוי בנו."
מי ייתן ונצליח לגבור על הפחדים שלנו ולפרוץ ולהרחיב את גבולותינו בדרך למימוש הייעוד והפוטנציאל שלנו, שנשכיל להשתמש בחשיבה ביקורתית, ונצליח בהשתדלות האישית שלנו יחד עם חיזוק האמונה בנו, בה', ביקום, ובשורש הטוב והמטיב שקיים. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של אביבה בת מזל, מיכל בן רעי, ומשה בן חנה רבקה, יהי זכרם ברוך.

 

המצווה מופיעה בפרשה שלנו, שלח לך, בספר במדבר, פרק טו, פסוקים יח'-כא':

"בבואכם אל הארץ.. והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה… מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם."

מצוות הפרשת חלה היא אחת מ-613 המצוות שבני-ישראל מצווים בהן, נשים וגברים, אך היא אחת משלושת המצוות המיוחדות לנשים ובנות ('ח-נ-ה'= חלה- נידה (דיני טהרת המשפחה) – הדלקת נרות).

מדוע מפרישים חלה?

משום שבזמן שבית המקדש היה קיים, חלק קטן מהבצק היה ניתן לכוהנים שהקדישו את חייהם לעבודה בבית המקדש.

בנוסף למטרתה של הפרשת החלה כמתנה עבור הכהן, טמון במצווה זו גם רעיון נפלא של הכרת תודה והכרת הטוב.

חכמינו משווים בין בריאת האדם לאופן יצירת מזונו. האדם נברא על ידי הקב"ה על ידי עירוב ולישה של עפר במים, כפי שכתוב- "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), וגם החלה נוצרת ע"י עירוב ולישה של קמח ומים.

כיום בחלק של הבצק שאנו מפרישים לא עושים שימוש אלא שורפים אותו כסמל למעשר שניתן לכוהנים.

 

 

פרשת המרגלים בפרשת שלח לך מלמדת אותנו שגם אנשים גדולים וצדיקים כמו נשיאי שבטי ישראל עלולים לחטוא. אך האם חטאם היה העדר אמונה כה קיצוני ביכולת ה' לסייע ולהכניס את העם לארץ ישראל ?!

תורת החסידות מבהירה- הנשיאים היו בבסיסם אנשי אמונה אוהבי ה', והם אהבו את חיי המדבר הרוחניים, רחוק מהמולת החיים הארציים. ממש כמו עובר בבטן אימו, במדבר הם קיבלו את מזונם מהשמיים, המן, מרים דאגה למים, וענן השכינה האלוקי הגן ושמר עליהם. הסיור בארץ כנען והמפגש עם תרבות העמים שחיו שם, חשף בפניהם חיי-עמל-כפיים. משמעות הכניסה לא"י הייתה דאגה לפרנסה, עבודה ארצית, להיות חקלאים, חומרנות, נגמרים הניסים, המן, המים… רק מי שיעבוד את אדמתו ישבע ללחם. ולכן, לאחר התור בארץ כנען עשרת המרגלים היו נחושים לדבוק בחיי הרוח במדבר.

"ארץ אוכלת יושביה" – כוונתם, תורת החסידות מסבירה – הכניסה לארץ "תבלע" אותנו אל חיי ארציות וחומרנות. הם האמינו, שחוקי המדבר הניסיים יוחלפו בחוקי טבע אכזריים.
החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שהם לא הכירו ולא חוו במדבר. אך עם ישראל שנגאל ממצרים וקיבל את התורה, נדרש בסופו של דבר לבצע את המשימה שהיא לכבוש את הארץ – את הארציות – ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי הלכה למעשה.