קטגוריה: ראש השנה

בפרשת ויחי מסופר על מותם של יעקב ויוסף, בניגוד לשם הפרשה שמצביע על חיים. וחכמנו מסבירים שצדיקים, אף במיתתם קרויים חיים. כלומר, שמעשיו של הצדיק ופועלו ממשיכים להשפיע גם לאחר מותו. השבוע נפטרה רונה רמון ז"ל שהייתה פעילה ציבורית ותומכת בחינוך וקידום של בני נוער בישראל. היא הייתה אלמנתו של אלוף-משנה אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, שנספה באסון מעבורת החלל קולומביה ב-2003, ואמו של סרן אסף רמון, שהמשיך בדרכו של אביו כטייס קרב בחיל האוויר ונהרג בתאונת אימונים בשנת 2009. רונה אילן ואסף רמון ז"ל, אנשים יקרים ומעוררי השראה, שהשפעתם ללא ספק תמשך עוד הרבה אחרי מותם.
חני וינרוט ז"ל בספרה "שבת שלום חני" מסבירה-
"…החיים לא מסתיימים בקבר. הנשמה אף פעם לא מתה, והעבודה הטובה שעושים בני האדם, עלי אדמות, ממשיכה לחיות הרבה אחרי פטירתם הפיזית. יתר על כן, אם מתרחשת התחדשות, אם ילדים מחקים את דוגמת אבותיהם, אזי המורים וההורים ממשיכים לחיות דרך ילדיהם.
ואני אומרת, ילדים הם לאו דווקא פרי בטן, ילדים הם בהחלט פירות רוחניים, העמל שלי, הדרך שלי בעולם, המקומות שבהם נגעתי בחיים של אחרים והשפעתי עליהם…. אני חושבת על זה שהן לא באמת מתו וגם אני כנראה לא אמות לעולם."
שבת מבורכת,
השיעור מוקדש לעילוי נשמתה של רונה רמון. יהי זכרם של רונה, אילן ואסף רמון ברוך. אמן.

השבוע פרשת ויגש שהיא הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית. הפרשה ממשיכה לתאר את אירועי יוסף ואחיו.
הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? מצב האחים חמור, יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בגלל הרעב הכבד שיש בארצם, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים.

פרשת ויגש נפתחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו ועל כן הוא נחוש לשחרר את בנימין. יהודה מספר ליוסף את כל הסיפור על אחיהם יוסף שהיה בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, שנטרף למוות על ידי חיה רעה, ואת העובדה שאביהם עדיין מתאבל עליו. הוא מוסיף ומשתף את יוסף כי בנימין הוא בעצם הבן היחיד שנותר ליעקב מרחל, והוא הבן זקונים, ולמעשה חיי יעקב אביהם בסכנה אם בנימין לא יוחזר בשלום לביתו. יהודה מבקש את רחמיו של יוסף, ומציע ליוסף שייקח אותו לעבד במקום בנימין.

יוסף שמתרגש מדבריו של יהודה לא מתאפק, והוא מבקש מכל היועצים והאנשים שבחדר לצאת, ולהיוותר לבדו עם אחיו. ואז הוא פורץ בבכי, ומגלה להם כי הוא יוסף, אחיהם. האחים נדהמים מהגילוי וחוששים מיוסף שעתה ירצה לנקום בהם על שמכרו אותו. אבל יוסף מרגיע אותם, ומסביר להם שהאירועים שקרו הם למעשה חלק מהתכנית האלוקית- " "(ח) וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם."  (בראשית מה'). יוסף שואל אותם- "העוד אבי חי?" ושולח איתם אוכל רב ומתנות. הוא מבקש מהם לשוב לארץ כנען ולהביא גם את יעקב אביהם למצרים.

כששומע יעקב את הבשורה שיוסף חי, הוא אומנם יורד למצרים, אך הוא חושש מהירידה מארץ כנען. בדרך ה' נגלה אליו בחלום ואומר לו שלא יחשוש לרדת למצרים, וששם, בגלות, תהפוך משפחתו לגוי גדול, ובסופו של דבר ה' יעלה את עם ישראל ממצרים, וישיבם אל ארץ כנען. לאחר מכן, התורה מונה את משפחת יעקב בשמותיהם.
בהמשך מתוארת פגישתם המרגשת של יעקב אבינו ובנו יוסף לאחר שנים רבות שהתאבל עליו. לאור העובדה שהם רועי צאן, יוסף שדואג לכל המשפחה מקבל אישור מפרעה לגור ב"ארץ גושן" שהיא כנראה אזור פורה במצרים. ואכן, המשפחה מתאחדת ומתגוררת בארץ גושן.

בסיום הפרשה באותה העת הרעב במצרים גובר, ויוסף מוכר לעם המצרי תמורת תשלום מהמזון שנאגר. אך עם הזמן גם הכסף של העם המצרי נגמר, ותמורת אוכל מוכרים התושבים את כל אשר להם כולל אדמותיהם. חשוב לציין שעיון בפסוקים מבהיר שאמנם יוסף קנה את כל האדמות אבל העם לא היה משועבד לפרעה אלא הם עבדו כאריסים כשהם מקבלים 80% מהתבואה ורק חמישית, 20% לפרעה. אלו נחשבים תנאים מצוינים כי בדרך כלל היחס היה הפוך. יש להניח שזו הסיבה לאהדה שהייתה כלפי יוסף שדאג ואפשר להם לעבוד בתנאים הוגנים, מכבדים וייחודים אלו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

כך אמר "החפץ חיים", רבי ישראל מאיר הכהן:

"גם אנו, כאחי יוסף, מתרוצצים על פני תבל זו נבוכים, מלאי שאלות כרימון. ההנהגה האלוקית אינה מובנת לנו כלל. מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע שולט הרע בעולם? מדוע עםישראל סובל? (ואנו נוסיף לשאלות אלו את השאלות על השואה.) ועוד ועוד. אך מה שברור הוא, שביום הגאולה, כשתישמע מקצה העולם ועד קצהו בשורת אמת: "אני ה' לא שניתי" (ירמיה ו) – יורם הפרגוד, וייעלמו כל השאלות כלא היו. נבין את הכל רטרואקטיווית מתוך הפרספקטיבה החדשה שתוענק לנו – ממש כאחי יוסף", סיים ה"חפץ חיים" את דברי נחמתו."

ה-"ויגש" בתחילת הפרשה היה הצעד הראשון שיתכן ונעשה מכורח המציאות אבל בסופו של דבר הוא היה צעד שביטא עוצמה של ממש. יוסף ויהודה מסמלים במהותם יסודות משמעותיים שהם מעבר לישותם הפרטית. הם מייצגים את העימות הסמוי שביןלאה לרחל, הם גם מייצגים את סוגי המלכות השונים- יוסף הוא המשנה למלך מצרים, ואףהמלך הראשון של עם ישראל – שאול, יצא מזרעו, ולעומת זאת יהודה הוא אבי המלכות, שממנו נולדה שושלת דוד.

באופן טבעי בגלל ההבדלים והניגודים תהא התנגשות בין העולמות, וזה מה שקורה תחילה בין יהודה ליוסף, ולכן "ויגש" מלשון התנגשות. אך לאחר ההתוודעות לאחיו אותה התנגשות הופכת בעצם למפגש משפחתי מאחד, "(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר,אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה… (.טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן,דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ." (בראשית מה')

אחיו של יוסף עוברים ממצב קשה ונואש למצב מפתיע ומרומם רוח. מעבר שמתאפשר מתוך תהליך שהם עברו, תהליך של זיכוך המשולב בלקיחת יוזמה ועשייה. יהודה שמייצג אתאחיו יוזם מעשה שנראה נועז וחסר סיכוי. יהודה, איש עברי בארץ זרה, רועה צאן, מעז לגשת לסגן שליט האימפריה המצריתבנחישות, בדיפלומטיות, ברגישות ובחכמה ולשכנע אותו לשנות את גזר הדין, ולשחרר את בנימין שנמצא אשם מעל כל ספק. להזכירנו, יוסף הוא השליט שעל פיו יישק דבר, אז תכלסמה הסיכויים לשנות את החלטתו?!

הפרשה מלמדת אותנו שגם בחיינו, בסיטואציות לא מעטות, אם ניזום וננהג בנחישות ובמלוא הרגש והעוצמה, מתוך אמונה מלאה במטרה שהצבנו לפנינו, נוכל להשפיעולשנות מצבים לטובה, ולעיתים אפילו לעשות את הבלתי אפשרי. יהודה שהציע לאחיו למכוראת יוסף ולא נלחם עבורו, מקבל למעשה הזדמנות נוספת לתקן את התנהגותו. הפעם הוא מתמודדונלחם למען האח הקטן, בנימין, הוא ערב לו, מגייס תעצומות נפש, ומגלה מסירות נפש. ולעומתויוסף (אותיות פיוס), מתפייס עם אחיו, מרגיע, בוכה מנשק אותם, ודואג לכל מחסורם. עםכל הניגודים והשוני יוסף ואחיו מצליחים בסופו של דבר לגשר עליהם. המאבק בין האחיםשהתחיל בשנאה, מסתיים בהשלמה ובאחדות. האחים מבינים שלכל אחד מהם יש תפקיד ומקום,ושהם לגמרי יכולים לחיות יחד בשיתוף ובאחווה.

פרשת ויגש משקפת לנו את כח החיבור בין הזרמים השונים, היכולת להשיג דברים הנראים בלתי ניתנים להשגה, או לפתרון. תמיד ישנן אפשרויות להפוך התנגשות להתמודדות מאוזנת,מקדמת ומטיבה, תלוי כמובן באיכות ובעוצמת ה"ויגש" שאנו מאמצים בכדילהשיג את מבוקשנו.

שבת שלום ובשורות טובות,

השיעור מוקדש להחלמתו ולרפואתו המלאה של ראובן בן חנה בתוך שאר חולי ישראל

השבוע פרשת מקץ שהיא הפרשה העשירית בספר בראשית, והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף שישב כשתים עשרה שנים בבור הכלא המצרי עד שנקרא לפתור את חלומותיו של פרעה. שר המשקים שנזכר ביוסף שפתר את חלומו, מספר על כך לפרעה, ששולח להביא את יוסף מהכלא. בעקבות הפתרון המוצלח של חלומות פרעה (יוסף מסביר שקרבות 7 שנים של שובע ולאחריהן 7 שנים של רעב) מציע יוסף לפרעה כיצד עליו להתמודד- "(לה) וְיִקְבְּצוּ, אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאֹת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים—וְשָׁמָרוּ. (לו) וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב." (בראשית מא) 

פרעה ממנה את יוסף למושל מצרים, והוא בעצם האחראי לאגירת המזון לשנות הרעב. כמו כן, יוסף מקבל את טבעת פרעה, מקבל ארמון משלו וגם מתחתן עם אסנת, בתו של פוטיפר, ונולדים לו שני בנים: מנשה ואפרים. לבסוף, יוסף מוציא לפועל את תכניתו וצובר כמויות עצומות של תבואה.

כשהרעב מתגבר בארץ כנען, יעקב שולח את עשרת בניו, אחי יוסף, פרט לבנימין להביא אוכל ממצרים. הם לא מזהים את יוסף אך הוא מזהה אותם ומאשים אותם שהם מרגלים ומתנכר להם. יוסף אוסר את כל האחים לשלושה ימים, ולבסוף הוא מציע להם שהוא יאסור רק את שמעון, רק אחד מהאחים, וכשהם יחזרו בפעם הבאה עם בנימין, האח הצעיר, ישוחרר שמעון, וכל זאת בכדי להוכיח לו שהם אינם מרגלים.

יעקב אביהם מסרב לתת להם את בנימין, אך יהודה מצהיר שהוא לוקח אחריות אישית עליו, ויעקב לבסוף נעתר בחוסר רצון. כשהאחים חוזרים עם אחיהם הצעיר למצרים, הם מתקבלים במאור פנים, והם מוזמנים לארוחה בבית יוסף. למחרת הם מתכוננים לצאת חזרה הבייתה לכנען, ויוסף מצווה את עבדיו למלא את שקיהם בתבואה אבל גם להחביא את גביע הכסף שלו בשק של בנימין. האחים יוצאים לדרכם ויוסף שולח את עבדיו לרדוף אחריהם ולהפליל אותם ב"בגניבה".
בנימין כביכול נתפס, ויוסף בתגובה דורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם, והם נופלים ארצה לרגליו; יהודה, מתוך השלמה עם הגזירה האלוקית וחוסר האונים מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים. אבל יוסף מתעקש ומודיע להם שרק ה"גנב", בנימין, יישאר במצרים וכל השאר יכולים לשוב בשלום לאביהם, יעקב. וכך במתח הזה מסתיימת השבוע הפרשה.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת מקץ מתארת את חלומות פרעה על שבע הפרות, ועל שבע השיבולים, ועל יוסף היחיד שמצליח לפתור אותם. אנו רואים כיצד גלגלה ההשגחה האלוקית את יוסף ממעמד של אסיר בבית – הסוהר אל פסגת השלטון במצרים, האיש השני אחרי פרעה, מלך מצרים!מסביר הרב ד"ר יונתן זקס-"הסיפור מלמד אותנו דבר יסודי על היחס בין חלומות להישגים. יוסף היה החולם הגדול של התורה, וחלומותיו בדרך כלל התגשמו. אבל לא בדרך שהוא או מי ממכריו יכלו לצפות.אין הישג בלי מאמץ. זהו העיקרון הראשון. אלוקים הציל את נוח מהמבול, אבל תחילה נדרש נוח לבנות תיבה. ה' הבטיח לאברהם את הארץ, אך אברהם צריך היה לקנות ביוקר את מערת המכפלה לקבור בה את שרה. ה' הבטיח לבני ישראל את הארץ, אך הם נחלו אותה רק במלחמות רבות. יוסף נעשה מנהיג, כפי שחלם – אך תחילה היה עליו ללטש את כישוריו המעשיים והמנהליים, קודם בבית פוטיפר ואז בבית הסוהר. אפילו כשה' מבטיח לנו שדבר מה יקרה, הוא אינו קורה בלי מאמץ מצדנו. הבטחה אלוקית איננה תחליף לאחריות אנושית. נהפוך הוא: ההבטחה היא קריאה לאחריות.אך במאמץ לבדו אין די…  אנחנו צריכים את הענווה להודות שאנו תלויים בכוחות שאינם בשליטתנו… לרבים מהאישים שהגיעו להישגים דגולים היה שילוב נדיר זה של תכונות. מצד אחד, הם עבדו קשה. הם התייגעו, הם התאמנו, הם שאפו. מצד שני, הם ידעו שלא רק היד שלהם כותבת את תסריט חייהם…"ברוח חג החנוכה אסיים עם משמעות ששמעתי למילה סופגניה -לפי אחת מהמסורות העתיקות שלנו הסופגנייה ניתנה לאדם וחווה לאחר שגורשו מגן העדן ומכאן שמה: סוף–גן–יה.הסופגנייה מסמלת את המעבר אל העולם שמחוץ לגן העדן. העולם הזה הוא כמו הסופגניה: עגול, יש קו אמצע המשווה אותו לשניים, צריך לדעת לאכול אותו בלי להתלכלך והחוכמה הכי גדולה היא להגיע לריבה שבתוכו. לתוכן הפנימי שהוא עיקר מהותו של העולם, ואני מוסיפה עיקר מהותו של האדם.מאחלת לכולנו בחג החנוכה הזה שנדע ליהנות מהמעטפת החיצונית של החיים, אבל שגם נמצא את הדרך למיצוי המתיקות הפנימית של העולם, של הסביבה שלנו, ושל עצמנו. ושבמימוש חלומותינו נצליח לשלב בין המאמץ, וההשתדלות שלנו לענווה בהתנהלותנו. אמכי"ר.חג חנוכה שמח ומאיר ושבת שלום

הפטרת שבת חנוכה זהה להפטרת פרשת בהעלותך והיא בספר זכריה ב' י"ד ועד פרק ד' פסוק ז'. זכריה הוא מאחרוני הנביאים, והוא פעל בימי שיבת ציון ותחילת תקופת בית שני. הפטרה זו היא נבואה שהיא חזיון של הנביא, שבד"כ מתארים מראות נשגבים שקשה לדמיין אותם.
אני מתייחסת לסוף ההפטרה שבה מוזכרת המנורה, וזהו הקשר המיידי גם לחנוכה וגם לפרשת בהעלותך. "(ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; ויאמר (וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ–שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ. (ג) וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ:  אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ. (ד) וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר:  מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי. (ה) וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי. (ו) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-יְהוָה, אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר:  לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ–כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת." (זכריה ד')ניתן לנו תיאור מפורט לחיצוניותה אך גם לפנימיותה של המנורה. מתוך הכתובים השונים ניתן להבין שהמנורה הייתה עשויה זהב טהור- המתכת המשובחת והיקרה ביותר מבין המתכות, ובנוסף ,היא הייתה עשויה מיקשה אחת ולא חלקים, חלקים, אומר הרבי מלובביץ, ביטוי לאחדותו של עם ישראל, ממש כפי שהתממש במעמד הר סיני, כאיש אחד בלב אחד. נשאלת השאלה האם תפקיד המנורה היה רק להאיר? ביום י"א בשבט תש"ט, 10 פברואר 1949, נבחר סמל המנורה המעוטרת בענפי זית של האחים שמיר לסמל הרשמי של מדינת ישראל, רעיון של המנורה החוזרת למקומה ולארצה. אמנם, אין עדות כתובה כי האחים שמיר שאבו את השראתם לסמל המדינה מחזונו של זכריה, אך קשה להתעלם מן ההשפעה של חזון הנביא על עיצוב הסמל, ואין ספק שסמל המדינה מקורו בתנ"ך.
ענפי הזית כמובן כסמל לשלום הנכסף. אומר המלאך בחזיון נבואתו של זכריה- "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי", לא הכוח הגופני והמוחשי אלא הרוח הנפשית והבלתי-נראית, זהו מסר המנורה שבאה להאיר רעיונות, לא רק האור הרגיל הטריוויאלי, אלא מנורה שעומדת מקשה אחת ונושאת על קניה הארה על מרחב אינסופי. חיבור האלמנט הפנימי של חנוכה, הוא ניצחון האור על החושך, וזו אמירה אוניברסלית, לדברי חז"ל (מנחות פו,ב) המנורה משמשת עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שהאל שברא את העולם לא נטש אותו, כלומר, כשם שהוא מצוי ושרוי בכל מקום כך מאירה החנוכייה את ליבו וביתו של כל אחד ואחת מאתנו, כתזכורת לנקודת החיים הפנימית שמפעמת בנו תמיד, ונותנת לנו משמעות, כוח ותקווה.

הפטרת פרשת מקץ הינה בספר מלכים א' פרק ג ט"ו ועד פרק ד' א והיא ידועה בתור משפט שלמה. מסביר הרב יהודה שביב- "זיקה שבין הפרשה להפטרה עולה כבר למקרא הפיסקה הראשונה בהפטרה: "ויקץ שלמה והנה חלום". הרי זה ממש, כלשון האמורה בפרשתנו "ויקץ פרעה והנה חלום" (מא, ז). ההפטרה יוצרת הנגדה בין חלומו של פרעה, התמוה והבלתי-ברור, לבין חלומו של שלמה, הפשוט וגלוי. כמו כן, נוצרת הקבלה בין יוסף, הפותר בחכמתו, את חלום פרעה, לבין שלמה, המכריע בחכמתו במשפט שלמה בין האם האמיתית לבין האם המזוייפת. ההפטרה משווה בין יוסף לבין שלמה. ראינו איך דיוק קל בדברי הצדדים מוציא את האמת לאור. גם יוסף, בזכות חוכמתו, חכמה אלוקית, והקשבתו לפרטים הקטנים ביותר בתיאור חלומותיו של פרעה הצליח לפענח היטב את החלום, לעלות לגדולה ולהציל את כל ארץ מצרים. אולם אומר הרב יהודה שביב- "עיקרה של ההפטרה – סיפור משפט הנשים – רחוק במבט ראשון מכל קשר לפרשה. ואולי זה העניין: חכמת שלמה באה לידי ביטוי בכושרו המופלא לרדת לרחשי ליבה של אם אמיתית. מבין הוא כי ליבה של אם ההומה על בנה מעדיף שיראה הוא אך טוב בחייו, גם אם לא יימצא תחת ידה. עדיף שיינתן הבן לאישה אחרת ובלבד שלא יאונה לו כל רע. אפשר שאף מפרשתנו למד הוא דבר זה. יעקב מגלה חרדה בלתי מוסברת לבנימין, והוא מסרב בעקשנות לשלח אותו עם אחיו מצריימה. כל כך למה? – "פן יקראנו אסון". אלא שסירובו לשלח את בנימין פעם נוספת, הוא בלתי מובן לחלוטין: הרי אין ספק מוציא מידי ודאי. אם הוא משלח אפשר שיקרה אסון; אבל אם אין הוא משלח הרי האסון ודאי. ששמעון כבר עצור במצרים והשליט הנכרי הזהיר שלא ישחרר את שמעון עד שיובא בנימין לפניו. אלא שליבו של אב (ויעקב משמש לו לבנימין גם אב וגם אם) מעדיף בן חי אם גם רחוק במצרים; אם גם אסור, על פני חשש רחוק שיארע משהו לבן בדרך."

אז מה המסר? לעניות דעתי הרגישות האנושית, הפשוטה שהיא הביטוי לחוכמה. בחלומו מבקש שלמה מה' שייתן לו לב שומע, שישפוט את העם בחכמה וידע להבחין בין טוב לרע. וזה מה שמשותף לשלמה ויוסף, החכמה שפותחת דלת להגדלת האדם, להתמצא במרחב, לפתח רגישות לסיטואציות השונות, לדעת לומר את הדבר הנכון, בזמן הנכון. מה שמתקשר לנו ישירות עם חג החנוכה. התרבות היוונית קידשה את החוכמה אך רק במובן השכל. לכל מה שקשור במוסר וערכים הייתה הפרדה מהחוכמה, בניגוד ליהדות שמוסר וערכים נגזרים מתוך הרגישות למרחב והם חלק אינטגרלי מהחוכמה, היכולת להתחשב בגורמים שונים ובמסלולי פעולה אפשריים שונים ולברור מתוכם את המסלול המיטבי. מי ייתן ונצליח לפתח חכמה פשוטה, חכמת הלב והשכל יחד, לייצר את האיזון הנכון והמטיב. אמכי"ר
שבת שלום ומבורך

״המדליק נר מנר – הנר דולק וחברו אינו חסר” (במדבר רבה, פרשה י”ג)חג החנוכה מתקיים בכל שנה בפרשת השבוע- “מקץ”, יוסף נמצא בבית הסוהר ומחכה לשחרורו מהכלא. בפרשת “מקץ” בא הקץ למעמדו כאסיר וניתנת ליוסף ההזדמנות הנדירה לפתור את חלומות פרעה ובכך לשים קץ לחושך בחייו ולהפכו לאור.וזוהי למעשה מהות חג החנוכה, עלייתו של יוסף מהבור החשוך למעמד חדש. לאחר תהליך ארוך של למידה, התמודדויות והתנסויות מאתגרות, יוסף מאיר בתבונתו וביכולתו המופלאה את פרעה ואת מצרים כולה.“הנר הפנימי” המצוי בכל אחד ואחת מאתנו, פנימיות נפש האדם, זהו האור שבתוכנו שמניע אותנו קדימה בכל מחשבותינו ומעשינו, ובאמצעותו אנו מגלים “נרות” נוספים לחבור אליהם, ויחד אנו מאירים את הדרך למרחב גדול יותר וביתר עוצמה. מסר הדלקת הנרות בחג החנוכה הוא שבכדי ליצור להבה, אנו זקוקים לנרות רבים שיבערו בו-זמנית ויעצימו את האור הבודד. ולכן, בכל יום אנו מוסיפים נר נוסף עד שביום השמיני מדליקים שמונה נרות. נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית שגם בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של עמנו, האמונה לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו.שילוב הכוחות של כולנו עם משפחתנו, חברנו… וכלל האנושות, הוא שיאפשר לכולנו כחברה את קיום האור וההתרחבות במלואה, שימלא את ליבנו שמחה ותקווה לימים מלאי אחדות, אהבה, דרך ארץ, אמונה ואורה. אמכי"ר.חג חנוכה שמח ומאיר