קטגוריה: ראש השנה

הפטרת וארא- הנביא יחזקאל- מי מנהיג את העולם?
השבוע הפטרת פרשת וארא בספר יחזקאל, בפרקים כח' ו-כט'.
ההפטרה עוסקת בנושא הגאולה העתידית של עם ישראל, במקביל לגאולתו ממצרים כפי שמתואר בפרשה. שתי הגאולות מטרתן בתיאור חורבנם העתידי של עמון, מואב, אדום, פלשתים, צור, צידון ומצרים היא להביא להכרה ב-ה' ולהשגחה האלוקית בעולם. הפרשה וההפטרה מתארות- כיצד כל עם ועם יגיע למעמד הראוי לו, את השבת הרכוש שנלקח על ידי העמים המעבידים שלא-בצדק, ואת שובו של עם ישראל לארצו.
הרב יואב אוריאל מסביר- "גילוי זה של הנביא שופך אור חדש על כל המהות של יציאת מצרים אשר תחילתה מתוארת בפרשתנו. יחזקאל הנביא מגלה כי מצרים מהווים סכנה רוחנית קבועה לעם ישראל, ולא רק סכנה גשמית של מלחמות ומאבקים – מצרים מציבה אמונה בכוח האנושי ובעוצמות הגשמיות, ואמונה זו מהווה פיתוי קבוע לעם ישראל, לסמוך על מצרים במקום לבטוח בה'.
מכך מובן שכאשר ישראל יוצאים ממצרים, אין זו רק יציאה מעבדות לחרות במובן מעשי וגשמי, אלא מרידה בתרבות שממנה באו – על פיה יש לסמוך רק על האדם וכוחותיו, וייסוד תרבות עליונה חדשה – הליכה מוחלטת אחרי הקב"ה אפילו בארץ לא זרועה."
מוסיף הרב יהודה שביב זצ"ל, "מסתבר כי פסוקים אלו המדברים בגאולת ישראל באו על מנת להסב תשומת לב לכך, שפרשת וארא היא בעיקרה פרשה המבשרת גאולה, ואף המכות עצמן אינן אלא מכשירים וזרזים לביצוע הגאולה. באמת, יותר מבכל פרשה אחרת משורטטת בפרשתנו תמונת הגאולה בשלביה השונים:
"(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. ( ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה…" (שמות ו')
וההפטרה הפותחת בגאולת ישראל גם חותמת בגאולת ישראל – "(כא) בַּיּוֹם הַהוּא, אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל, וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן-פֶּה, בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה." (יחזקאל כט')
הפסוקים מלמדים שתכלית כל האירועים- גאולת ישראל. אלא שיש הבדל בין שתי הגאולות. עניינה של גאולת מצרים הוא יציאת כל העם מארץ גלות אחת, ואילו עניינה של הגאולה העתידה הוא קיבוץ בית ישראל "מן העמים אשר נפצו בם".
אין אנו יודעים אל נכון את דרכה של ההשגחה העליונה, על מה ולמה מתנהלים ומתרחשים דברים בעולם. אבל לקח אחד עולה מדברי נבואה זאת: אי אפשר שיהיה עמל ללא תמורה. פעמים שזו משולמת בדרך ישירה, ופעמים שהיא באה בעקיפין, אך לעולם יש שכר לעמל."
מי יתן ונצליח לשלב השתדלות ואמונה בעולם שהוא טוב ומטיב והוא הרבה מעבר להבנתנו וחושנו. ושנצליח לראות ולממש במקומות של הקושי והאתגר את התקווה והטוב המצוי. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

" (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות פרק ו') משה מדבר אל העם, ויש לו מסר חשוב, אבל העם עייף, ומקוצר רוח ועבודה קשה העם לא פנוי להקשיב לו.
כמה מובן וכמה מוכר. לא פעם ילדיי משתפים אותי בחוויות, תכניות, אפילו התלבטויות… ואני לצערי לא פעם לא ממש שם! מחשבותיי נודדות ללוז (לוח זמנים), למחויבויות שעוד נותרו לי ואיך אני עם הזמן שנותר להיום…כמה אני אספיק? כל ביפ בטלפון מסיח את דעתי, ואני תוהה אם התווספה משימה נוספת לרשימה… המכשיר הקטן הזה שמאחסן בו את חיינו, הודעות, מיילים, מספרי טלפון, הקלטות, תמונות, תאריכים, פגישות ועוד ועוד אבוי לנו כשהוא מתקלקל, נשבר ואו חלילה אבד, שלא נדע.
אכן, כולנו שקועים בשעבוד השוטף שלנו, מי יותר מי פחות, ועם הקידמה וההתפתחות מסתבר שהשעבוד שלנו רק גדל, מערכת הציפיות גדלה, ההתפתחות והשפע מאפשרים לנו לתת מענה מהיר ויעיל יותר אך יחד עם זאת כובל אותנו לעוד משימות, אטרקציות, ורצון להישאר בעניינים- כביכול מחוברים ומעודכנים! והתוצאה- אנו מתקשים להיות פנויים פיזית, רגשית, מנטלית ובאמת להיות קשובים לדברי אחרים (משה רבינו, ילדינו, הורינו, חברנו…וכ'ו). תאכלס אנו בקושי פנויים להקשיב לעצמנו, ובמקרים הקיצוניים, לא פעם המחסור בשינה למשל יכול להביא אותנו למצבים מעוררי דאגה כמו להירדם חס ושלום על ההגה, כי יש לנו תחושה שאנו בשליטה ולגמרי מסוגלים לעוד.
משה רבינו מילא את בקשתו של ה' ודיבר אל בני ישראל, היה לו עדכון סופר חשוב ומשמח, הקץ לעבדות והשיבה לארץ ישראל, אבל העם שהיה מוטרד, ומותש- לא היה פנוי להקשיב. פירוש אור החיים מאיר היבט נוסף בהקשר זה. "בני ישראל לא הוכרעו רק על ידי צער העבודה לבדו, אלא גם בשל העומס הנפשי. ייתכן כי מה שדרוש הוא לפנות לבני ישראל בדברים, אך לא בדברים של שינוי חברתי אלא בדברי תורה שנועדו להרחבת דעת. ייתכן כי הצעד הנכון היה "לשים בצד" את חזון השינוי ולפנות לבני ישראל מהמקום שבו הם נמצאים." על מנת שתהא הקשבה על משה לדחוק הצדה את המטרות שבשמן הוא פועל ולהתפנות ראשית להכלה ומתן מענה לצרכים של בני ישראל. הרצון למלא את שליחותו התנגש עם הצורך בהכלה ומתן מענה לצרכים של העם.
טרדות יום כמו, רעב, עייפות, ייאוש, רשימת מטלות, יעדים וכו' גורמים לנו להתרכז בעיקר בהם, ומסיחים את דעתנו ומחשבותינו. ההסחות הללו מצמצמות לנו את היכולת להיות קשובים ומחוברים להווה, להיות כאן ועכשיו.
במקביל, עלינו לבחון כשאנו נחושים להעביר את המסר שלנו לאחרים האם אנו רגישים ומבחינים בהסחות הדעת שעימם הם מתמודדים, ומכילים אותם גם כשאנו ממוקדים במסר שאנו מבקשים להעביר? לא פעם אנו נוטים להיות "נעולים" על מסר או על מטרה, ואיננו פנויים באמת לראות את מי שעומד מולנו עם ה- מצוקות, השקפות עולם, צרכים וכו' ולתת לו תחילה מענה לצרכים אלו. במילים אחרות, להיות ממש כאן ועכשיו.
שבת מבורכת💞

• 

שפי, קשה לכתוב ולחשוב עליך בלשון עבר,

היית מחנך ומורה אהוב,

שלימד את ילדינו ואותנו, ההורים, מה באמת חשוב.

איש של ערכים, אהבה, טיולים, אהבת האדם והארץ, יהדות וציונות.

אלו התחומים שחיפשת בהם מצוינות.

שנים של עשייה ברוכה עם ילדים,

ואתה תמיד השתדלת להיות שם בפרט ברגעים המאתגרים.

תודה שדאגת שהילדים יטמיעו ערכים חשובים וישמרו על חברות טובה ביניהם, הן עם העולים החדשים והן עם הילדים היותר וותיקים.

תודה על הקניית הידע וההשכלה, על האכפתיות, על העזרה ועל המסירות,

תודה על הסבלנות והסובלנות, והכל במיטב המיומנות והנכונות.

אנחנו מקדישים לך באהבה ובהערכה רבה את תמצית המשנה שלך כפי שכתוב

 במסכת אבות, פרק ב משנה ה –

"הוּא הָיָה אוֹמֵר:

אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד,

וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד,

וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים,

ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ."

שפי אהוב, נפרדת מאתנו בטרם עת,

אבל ההשפעה שלך תמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות, וההכרות עימך הייתה ללא ספק זכות גדולה ומבורכת.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים, ויהי זכרך ברוך.

אוהבים אותך ילדי והורי קהילת תל"י

השבוע מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצריים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף, ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים. המשמעות היא שעם ישראל לא נולד בארצו; ראשית הוויתו היא למעשה במצריים.
דור הולך ודור בא, הפרשה מספרת לנו על מלך מצרים, פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני התעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל עליהם גזרות קשות. אחת הגזרות היא להמית את הבנים הנולדים להם "(טז) וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. " (שמות פרק א') המיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים.
כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. ואכן, בת פרעה מבחינה בתינוק שבתיבה, ומאמצת אותו.

בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. למחרת, הוא פוגש בשני עברים שמתקוטטים, וכשהוא מוכיח אותם הם מקניטים אותו, 'האם אתה עומד להרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי?' משה מבין שהרג המצרי הופץ ונודע גם לפרעה המלך, והוא בורח אל מדיין, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל, מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לה' ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם האבות, אברהם, יצחק ויעקב.

יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסנה הבוער, ושולח אותו להושיע את בני ישראל. כלומר, במעמד זה ה' מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל. ככתוב-
"(י) וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות פרק ג') משה שלא מאמין ביכולתו להנהיג מנסה להתחמק מהשליחות אך ללא הצלחה.
משה חוזר למצרים, ויחד עם אהרון אחיו הם מגיעים לפרעה בבקשה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרים. אך פרעה – מסרב! ויותר מזה, פרעה בתגובה לבקשה מקשה את הגזרות שלו וגורם לתסכול רב יותר בקרב בני ישראל בפרט כלפי משה ואהרון. בסיום הפרשה נראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, ולכן, פונה משה אל ה', אך ה' מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו. "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ." (שמות פרק ו')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

למה בעצם אנו שואפים לחנך? והתשובה- אנחנו מחנכים לערכים! כמובן שהשיח מגוון, וראוי שכך יהיה לגבי אלו ערכים אבל מה שברור ומשתמע שמנהיגות היא איננה ערך אלא אמצעי להטמיע ערכים שאנו מאמינים בהם. לשם מה אנו רוצים ומחפשים להיות מנהיגים ולהוביל אחרים? מה המטרה והמגמה? רק כדי שאהיה בהובלה? החינוך הכמעט אובססיבי למנהיגות יוצר מצב שקודם כל אנחנו מחפשים להנהיג ולהוביל ורק אחר כך אנחנו מחפשים את הערכים שייתנו את המענה למנהיגות שלנו.
למה שלא נחנך ישירות לאחריות, אכפתיות וראיית האחר, מתוך אמונה ורצון ליישם זאת גם ואולי בפרט כשקשה והסביבה לא תומכת ואו אפילו מאתגרת. המנהיגים מהתנ"ך שזכורים לנו גם אחרי אלפי שנים הוכיחו את המנהיגות שלהם דווקא בפשטותם, בצניעותם, ולא מתוך נאומים והצהרות אלא כפי שהלל הזקן הטיב לתאר- "…ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש." (במסכת אבות פרק ב משנה ה)
כשנחנך לערכים שאנו מאמינים בהם מתוך הזדהות וחיבור פנימי ועם התלהבות ובערה פנימית שתתבטא בעיקר במעשינו והתנהגותנו, אז כבר יצוצו המנהיגים מאליהם.
אחרי הכל, האומדן למנהיגות טובה זו העוצמה של אותו ערך בליבו ובמעשיו של אותו מנהיג שהחליט וידע בעיתוי הנכון לקחת אחריות ולהיות איש במקום בו לא היה איש אחר. כלומר, בפשטות בואו נלמד את עצמנו ואת ילדינו ונהווה דוגמא אישית ללקיחת אחריות, לא לעמוד מנגד אדישים כשפוגעים בערכים שאנו מאמינים בהם וליישם ולממש בעשייה, לא להותיר את הערכים בתיאוריה, ובמקביל לא לפגוע ולייצר עוולות אחרות. "כך, אולי יש סיכוי שנגדל בסופו של דבר מנהיגים ראויים שצומחים מעולם ערכי, ולא מנהיגים שקודם רוצים להנהיג ואחר כך בוחרים ערך בשמו יעלו לגדולה." (נתנאל אלינסון, ראש מכינת חצבה, איש יקר שעושה את שליחותו נאמנה בעבודתו עם ילדי המכינה)
אסיים בדבריו של מיכה גוטמן-
" הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים… באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה…
בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.
מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."
מי ייתן ונצליח להוות דוגמא אישית וללמד את ילדינו את הערכים שאנו מאמינים בהם הלכה למעשה תוך ראיית האחר ונצליח להצמיח מנהיגים ראויים מתוך העולם הערכי. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

השבוע לפרשת שמות יש שלוש הפטרות שונות לגמרי בשלושה ספרי נביאים שונים.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו- כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט)
ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א – ב' ג
וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד
הפיצול הזה בהפטרות, שלש עדות שקוראות בשלשה נביאים שונים, הוא די נדיר בשבתות השנה. יחד עם זאת, הוא עצמו ביטוי לתופעת הפירוד והפיזור, שזהו ביטוי מובהק לגלותו של עם ישראל, ופרשת שמות היא למעשה פרשת הגלות.

בכל ההפטרות מוזכרת תחילתו של עם ישראל במצרים באופן כלשהו. ע"פ מנהג הספרדים כאמור קוראים בתחילת ספר ירמיהו משום הדמיון שיש בין סירובו של משה רבינו לשליחות, לסירובו של ירמיהו הנביא, "אלא, אומר הרב יהודה שביב זצ"ל, שמשה סירב לשליחות של גאולה ואילו ירמיה סירב לשליחות נבואית על חורבן הארץ. ואולי עניין הפרשה מתבטא גם בפסוקי הסיום של ההפטרה: זכירת ה' את אהבת הנעורים של ישראל – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"… שני הדברים שהם בשלב של 'תכנון' בפרשתנו."
מנהגם של התימנים, להפטיר כאמור מנבואת יחזקאל (טז), ממשיך הרב שביב "בעקבות האמור ברמב"ם, המדברת על מצבו של העם בראשיתו ("ביום הולדת אותך"), ראשית שהיתה במצרים. שם התיאור הוא פיוטי נבואי, לעומת התיאור הפרוזאי שבפרשה."

בחרתי להתמקד השבוע בהפטרה ע"פ מנהג אשכנז, אבל ראשית ברצוני לשתף שבסוף שבוע שעבר נפטר הרב יהודה שביב בגיל 77. ספריו ומאמריו הרבים הינם תרומתו הגדולה שהעניק לכולנו, וכמו שהוא מלווה אותנו כל שבוע במאמריו על ההפטרות, כך הוא ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות כפי שכבר למדנו ב'פרשת ויחי', בשבוע שעבר, שצדיקים במיתתם קרויים חיים. אמש בצער רב נפטר גם המחנך והמורה האהוב ראובן (שפי) שפיגל.
פועליהם ומעשיהם של המחנך ראובן (שפי) שפיגל והרב יהודה שביב זצ"ל ימשיכו ללא ספק להשפיע גם הרבה לאחר מותם. יהי זכרם ברוך.

ההפטרה ע"פ מנהג אשכנז שבספר ישעיהו-
כבר בהתחלה אנו תוהים מדוע בפרשה שעוסקת בענייני הגלות בחרו להפטיר בנבואת ישעיהו שעוסקת בגאולה? הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר- "אין זאת, כי אם הגלות והגאולה כרוכים זה בזה. הגלות היא אמצעי לעיצוב העם לצורך גאולתו, אך גם דרך לפזר את העם בין הגויים כדי לאפשר את גאולת תבל כולה לעתיד לבוא… לאמר, אין גלות וגאולה חזיונות מנותקים זה מזה, אלא כרוכים זה בזה; הגאולה צומחת ועולה מתוך הגלות. אופי גלות מצרים עצמה, מעיד על עניין זה. שכן, לעומת גלויות אחרות מאותן 'המובטחות' בתורה, שלגביהן נאמן הכלל "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי גלות מצרים אינה בחינת עונש (ניכר הדבר שגזירה עליונה מלפני שנים רבות, היא שהביאה לגלות ולשעבוד, כמפורש לאברהם בברית בין הבתרים). על כרחך, אין היא אלא חלק מתוכנית בניית העם ועיצובו לקראת השלמתו. " הרב יהודה שביב זצ"ל מציע רעיון נוסף-
"בפרשה מודגש כמה וכמה פעמים עניין גאולת העם, אבל בתמונות גאולת העתיד, המצוירות ע"י הנביאים, ובעיקר בספר ישעיהו, יש גם קטעים של גאולת עולם; עם ישראל אינו נגאל לבדו, אלא העולם כולו עתיד להיגאל עימו. הזיקה שבין שתי הגאולות באה לידי ביטוי כבר בפסוק הראשון בהפטרה-
" (א) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי־תֵבֵל תְּנוּבָה׃" )ישעיהו פרק כז)
מהפרי הישראלי יימלאו פני תבל כ ו ל ה תנובה. גאולתם של ישראל תניב בשורת שחרור ופדות לעולם כולו. מסתבר, שהזיקה בין ישראל לדרי תבל כולה נוצרה בגלויות השונות. פיזורם של ישראל לבין האומות יש בו גם תועלת, שהרי זה יוצר קשר בלתי אמצעי בין בני ישראל לשאר גויי הארץ, ואף כשישובו בני ישראל לארצם, וישתרשו בה מחדש ויעלו ציץ ויעשו פרחים ופירות, לא יישמרו אלו רק לבני ישראל, אלא יביאו את ניחוחם לעולם כולו."

…למרות שרב היקפה של גאולת עתיד והיא חובקת עולמות, אין היא מתייחסת רק לכלל, אלא יש בה התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד – " (יב) … וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃" (ישעיהו כ"ז).

לסיכום, פסוקי הפתיחה ושני פסוקי החתימה נותנים לנו תמונת גאולה, גאולה שתתרחש ביום ההוא, כלומר, לעתיד לבוא. אבל אומר הרב שביב זצ"ל "פרשתנו פרשת גלות היא וקשה לראות כיצד יתאימו לה פסוקי גאולה?
אפשר ודווקא מזה הטעם נקבעה הנבואה כהפטרה לפרשתנו, כדי להתבונן ולראות אף בה תמונת גאולה. ואכן, מתוארת תמונת גאולה ע"י הקב"ה באוזניו של משה (בפרשת שמות) – " (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ " (שמות ג'); … "( יז) וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי–אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. " (שמות יז').

במילים אחרות, הגלות היא כנראה תחנה הכרחית בדרך לגאולה. ויתכן שזה גם ההסבר לסמיכות שיש לנו בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אנו מתחילים עם יום השואה, עוברים ליום הזיכרון ומסיימים בחגיגות עצמאות. אבל ושמחה חובקים יחד. מאז שהאדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע, הם משמשים בערבוביה בעולמנו. אי אפשר להתהלך בעולם מבלי לפגוש את שניהם… הטוב והרע, שני הפכים שהולכים יחד. למעשה, רק שני חלקים הפוכים יוצרים אחד שלם, יוצרים איזון, מאפשרים אחד את השני, ולכל חלק יש תפקיד משמעותי במשוואה הזו.
אסיים עם שיתוף של אורי אורבך-
" נסעתי אחרי מונית עם רמקול על גגה בשכונה ירושלמית, מאלו שמודיעים לציבור על הלוויה הקרובה או אוספים תרומה למישהו שצריך ניתוח דחוף בחו"ל. זה מה ששמעתי: "הלוויתה של מרת זאת וזאת תצא מבית הכנסת לב שמח…" הלוויה מבית כנסת לב שמח? חייכתי מתחת לשפמי ונסעתי מהורהר."
מי ייתן ונצליח למנף את הקושי בחיינו למדרגה גבוהה ומטיבה, ולהוות דוגמא אישית ומורי דרך בתחום הרוחני והמוסרי, לנו, לסביבתנו ולעולם כולו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של ראובן שפיגל ויהודה שביב זצ"ל.

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. הפרשה מתחילה- "(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה." (בראשית פרק מז)
מתוך 147 שנותיו, חי יעקב את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב.
יוסף מביא בפני יעקב את בניו, אפרים ומנשה, כדי שיברכם, ויעקב מתייחס אליהם בברכתו כאילו היו בניו. וזו הברכה הידועה-(בראשית מ"ח טו):
"וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"
יוסף מנסה להזיז את ידי יעקב ששיכל את ידיו, והניח את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה ובירך אותם כי הוא חושב שהדבר נובע מראייתו הלקויה של הסב הזקן, יעקב, ולכן, הוא מנסה לתקן את מה שנראה כטעות. אך יעקב מסרב ומסביר שמנשה הוא אומנם הבכור והוא ראוי לברכה, אך אפרים יגדל ממנו ולכן הוא ראוי להתברך בימין.
ומפה מגיעה גם הברכה הפרטית שלנו, ההורים, לילדינו-
את הבנות אנו מברכים "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה", ואת הבנים אנו מברכים "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"(בראשית, פרק מח', פס' כ')
ולבסוף, פסוקי ברכת כוהנים: "יברכך ה' וישמרך: יאר ה' פניו אליך ויחונך: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"

לאחר מכן, מברך יעקב את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כל אחד בברכה הייחודית לו. בני יעקב וילדיו של יוסף- הם אלה שמהם נוצרו שבטי ישראל. בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף ובהמשך מצווה גם את כל האחים שיעלו את ארונו לקבורה במערת המכפלה שבארץ כנען. יוסף נשבע לקיים את הבטחתו.
לאחר שחונטים את גופתו של יעקב, מבקש יוסף מפרעה רשות לעלות לארץ כנען ולקבור את אביו, ופרעה מאשר זאת.
בטקס מרשים, מכבד, ועשיר יוצאים האחים עם כל עבדי פרעה וזקני ארץ מצרים לקבור את יעקב. מלכי כנען והאומות הסמוכות אף הם מצטרפים לטקס הלוויה ולאבל הכבד.
לאחר שיעקב מת, חוששים האחים שיוסף יתנקם בהם, מאחר והם חשבו כי יחסו הטוב אליהם נבע מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם. הם מספרים ליוסף שאביהם ציווה אותם לומר לו שעליו לסלוח להם והם אף מוכנים להיות לו לעבדים. יוסף בוכה על שאחיו עדיין חושדים בו ועדיין חוששים מנקמתו, והוא מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם, גם לאחר שמת יעקב אביהם. יוסף מבהיר לאחיו שהם חשבו עליו רעה אבל העובדה שנמכר הייתה מאת ה', חלק מהתכנית האלוקית, " לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ', פסוק כ') ובכדי שהוא יוכל לפרנס את משפחתו בשנות הרעב הכבד.
בטרם נפטר, משביע יוסף את אחיו שבבוא היום כשצאצאיהם יצאו ממצרים ויחזרו לכנען, הם ייקחו עמם גם את עצמותיו לקבורה בכנען. יוסף מת בן מאה ועשר שנים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל ייחודי לגדלות, שאליו נוכל להגיע אם נגלה את אותן תכונות מיוחדות והכישורים הייחודיים שמצויים בשורש נשמתנו – ויותר מזה אם נדע להשתמש בהם ולממשם.
כלומר, עולמנו הפרטי והייחודי נבנה לנו כפי כוחותינו וכישרונותינו. הברכה היא שנוכל לראות את עולמנו גודל ומתפתח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה. יעקב אבינו מבין שעליו להשמיע לבניו, לא את מה שהם היו רוצים לשמוע, אלא את מה שהם צריכים באמת. כפי שאמר החזון איש- "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" (החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')
בעצם, כל אחד צריך שיהיה לו יעקב פנימי כזה שיאמר לו מהן חזקותיו וחולשותיו, וידייק אותו לשליחותו ולמימוש ייעודו בעולם, כך שנוכל להבליט את התכונה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. כולנו לא פעם מקשיבים לאותה הרצאה או קוראים את אותו מאמר, ובכל זאת כל אחד לוקח, מבין ומפנים רק את מה שקרוב לשורש נשמתו. ככה אנחנו יוצרים ומקבלים גוונים, ניגונים, וסגנונות, מה שנקרא- זרמים שונים וייחודים. הרי כל אדם הוא פרט בתוך כלל, ולכן נכון שכל אחד יקבל ברכה שכזו באופן יחידי וייחודי, לא רק ברכה ברמה של חלוקה לשבטים, הכלל. כולנו נצרכים על ייחודנו כדי ליצור את האחדות המיוחלת. סיוון רהב מאיר מוסיפה שהאחדות היא סביב היהדות, סביב המיטה של יעקב אבינו אבל כל אחד קיבל פירוש ע"פ הפרטיות שלו, כל אחד מאתנו קיבל את חלקו בתורה, ולכן נאמר "ותן חלקנו בתורתך."

הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב.
הן בפרשה והן בהפטרה עוסקים בצוואות. ההפטרה פותחת ב- "(א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת־שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר׃…" ובפרשה כתוב- "(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת…" (בראשית מט)
מתאר הרב יהודה שביב-
"ימיהם של שני חותמי תקופות קרבים לקיצם; יעקב חותם את תקופת האבות, ודוד חותם את תקופת הבנים הכובשים ומתנחלים. דוד חותם תקופה שראשיתה בימי יהושע – ימי ראשית הכיבוש, הנשלם ע"י דוד. מכאן ואילך מתחילה תקופה חדשה – תקופת הבית… אצל אבות האומה – יעקב ודוד, יש עניין לדורות גם בחלק האישי שבצוואה. גם יעקב וגם דוד מבקשים מהבן הקם תחתם, לעשות את שאין ביכולתם הם לעשות. כך משביע יעקב את בנו יוסף שידאג להעלות את גופתו לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בארץ ישראל, וכך גם מצווה דוד את בנו שלמה לגמול ליואב ושמעי כרעתם ולברזילי כטובתו. אותו גמול שנבצר, כנראה, מדוד לגמול להם."
מטרת שתי הצוואות היא לקבוע ולייצב את ההנהגה בידו של מי שראוי לה. שניהם אומר הרב שביב-"- יעקב ודוד – שוזרים בדבריהם פרק מן הקורות אותם, פרק שיש עימו גם חשבון נפש מסוים. יעקב מספר ליוסף "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען… ואקברה שם בדרך אפרת…" (מ"ח, ז). ודוד מספר על מעשיהם של יואב, ברזילי ושמעי."
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שימיו קרבים. הוא אוסף את בניו סביב מיטתו ונפרד מכל אחד ואחד מהם בנימה ופנייה אישית. יעקב בדבריו אליהם קובע את סדרי העם שעומד לקום מזרעו. בניו, הינם המשפחה המצומצמת אך בעתיד לבוא, הם יהיו לבני ישראל, בקרוב הם יהיו לראשי שבטים של עם ישראל. לכן, צוואתו של יעקב איננה עניין אישי בינו לבין משפחתו, אלא אמירה וקביעה מה יהיה תפקידם העתידי כראשי השבטים, מאחר ולכל אחד תפקיד ייחודי בעם ישראל. למעשה, יעקב אבינו מגדיר לבניו, לכל אחד ואחד מהם את התכונות המיוחדות שיקבעו את התפקיד שיקבלו השבטים שיצאו מהם. ליעקב בנים רבים שימשיכו את מפעל חייו. כולם מתאספים ושומעים תוכחה, ברכה, את כל הדברים הקשורים בייעודם. כל הבנים נמצאים יחד, ויעקב, שחייו היו קשים, זוכה למות בשלווה.
אצל דוד תלויה כל התקווה להמשך שושלת ביתו, בבן אחד. בן אחד שימשיך את מפעלו של אביו. דוד, מלך ישראל, בצוואתו וברגעי חייו האחרונים מנחה את בנו לגבי המורדים במלכות שלא באו על עונשם ולהכיר טובה לאלו שסייעו לו במלכות. זהו נטל כבד על מצפונו כי הוא יודע ששלטון שיקיים את המלכות מחייב צדק ומשפט. במילים אחרות, דוד לא זוכה לשלווה בזקנתו, ובאחרית ימיו עליו להדריך את בנו בהנהגת המדינה.
יעקב אבינו ודוד המלך, שניהם צדיקים שבמיתתם קרויים חיים ושמעשיהם והשפעתם ממשיכה הרבה לאחר מותם. יעקב הוא ישראל שכולנו, עם ישראל, קרויים על שמו, ודוד מלך ישראל ששושלתו שושלת המלוכה היא משבט יהודה – והרי אנו נקראים יהודים.
אז מה המסר?
ברוח דברים אלה ובהשלכה לימינו, מדובר פה על פרידת אב מבנו, ועל פרידת הורים בכלל מילדיהם ועל מעבר דורות. בעצם, אנו נפרדים מהעולם בדרך זהה לדרך שבה חיינו בעולם הזה. כלומר, אם בחיינו ננהג כמנהיגים ראויים וטובים, ובהתאם גם ננתב את הכוח והסמכויות שיש בידנו, ובמקביל נדאג גם להיות נוכחים אז ניתן יהיה גם לצפות שתהא לנו מורשת ראויה להעביר הלאה לילדנו. מי ייתן ונזכה כולנו לחיים טובים, ארוכים ומניבים, חיי ברכה ומימוש, ושנשכיל ונבחר לנווט את מפת הדרכים של חיינו בחכמה ועם רגש לזולת. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.