קטגוריה: ראש השנה

הפטרת פרשת משפטים היא בספר ירמיהו פרק לד' מפסוק ח'. מאחר והפרק מסתיים בצורה קשה נוספו להפטרה עוד שני פסוקי נחמה מפרק ל"ג, פסוקים כה'-כו' (זהו מקרה נדיר בהפטרות שחוזרים אחורנית, כי לרוב מדלגים קדימה בנביא.) מטרת שני הפסוקים היא לסיים את ההפטרה באופן חיובי ומעודד.

"(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת- הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:" (ירמיהו לד)
כמו בפרשת משפטים שפותחת בדיני עבד עברי כך גם ההפטרה מספרת לנו  שבני ישראל שיחררו את עבדיהם. מעשה שהיה אמור להיות אוטומטי מתוקף הציווי בפרשת משפטים, אך ע"פ ההפטרה מסתבר שהיה צריך לכרות לשם כך ברית מיוחדת ולתת תזכורת לנושא. התקופה היא ימי צדקיהו, מלך יהודה האחרון, שנים מעטות לפני החורבן.
 שחרור העבדים בהפטרה היה רק למראית עין, בפועל מיד לאחר השחרור, נלקחים אותם אנשים שאך נדמה היה שטעמו את טעמה של החירות והנה שוב הפכו אותם לעבדים. מה שברור- זה אינו מוצא חן בעיני ה', וירמיהו נשלח לנבא נבואת זעם בנושא. 
העלבון והחטא אפילו חמורים יותר, כי מילא אם הם לא היו משחררים את עבדיהם כלל, אבל בני ישראל בחרו לקיים את המצווה, בחרו לעשות את המעשה הישר והנכון בכך ששחררו את העבדים אלא שאז הם לקחו אותם שוב לעבדות. במילים אחרות, הם עשו צחוק מהמצוות.
הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר-
פרשת משפטים כשמה כן היא, פרשה ובה הלכות רבות, והיא עמוסה פרטים ומקרים… התבוננות בהפטרה שנקבעה מלמדת כי קובעי ההפטרה ביקשו להתמקד בהלכה הראשונה שבפרשה: דיני עבד עברי… מלמד כי הוא הנושא המרכזי ולו נאה לקבוע את ההפטרה… שהרי בהפטרה אין מדברים על העבדות, אלא להיפך – על השחרור: שחרורם של העבדים ושחרורה של האומה מצרה זו ששמה עבדות…" והרב מוסיף שעלינו "לראות כי לא בדיני עבדים מדברת התורה – לא בקניית עבדים, ולא בהלכות עבדותם וחובתם של העבדים כלפי אדוניהם – אלא בדרכים בהם יוצאים העבד והאמה לחירות. הוי אומר: בתחילתה הפרשה מדברת בנושא חירות האדם מישראל."
בנבואת ירמיהו מודגש נושא הברית. זוהי הברית שנכרתה בירושלים, הברית שקראה לשחרר את העבדים העבריים, אך בני ישראל הפרו אותה. ה' כרת ברית עם בני ישראל ביום שהוציאם ממצרים, לשחרר את עבדיהם העבריים לאחר שש שנות עבודה, וזו הברית למעשה שאושרה מחדש בירושלים – אך כאמור הופרה. ברית מוזכרת שש פעמים בנבואה זו. מאחר ואי אפשר לסיים בברית שהופרה, מוסיפים את שני הפסוקים מפרק לג' שמדברים אף הם בברית, אבל זו הברית השביעית שעומדת לעולם. בפרשת משפטים קורא משה את 'ספר הברית', וזורק על העם את 'דם הברית'. הברית המוזכרת היא ברית מעמד הר סיני, וכנראה שזו גם הברית עליה מדבר הנביא, ברית שנכרתה כפי שהזכרתי קודם לכן עם היציאה ממצרים.
אז מה מלמדת אותנו הברית הזו?
מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל- "הברית הזאת מלמדת כי שחרור לאומי כרוך בחירות פנימית. כשהם נגאלים מצווים הם שלא לשעבד את אחיהם, שהרי יצאו מעבדות של בשר ודם לא כדי להיות משעבדים לבשר ודם. נבואת ירמיהו סוגרת את המעגל בהשמיעה כי עם שובם לשעבד איש את אחיו, תשוב האומה להיות משועבדת לאומה אחרת.
זאת ועוד, מסתבר שספר הברית מדבר גם על ייעודו של העם להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', וההפטרה מלמדת שאי אפשר להם להיות ממלכה ככל הממלכות, שאם אין הם כהנים ואין הם קדושים, ואם מפירים הם ברית שכרתו ומשעבדים איש מקרב אחיהם, שוב לא יכול להיות להם קיום כממלכה.
אבל בעיקר מלמדת ההפטרה כי המפתח לכל הקורות אותם מצוי בידיהם. וגם בשעה שנראה כי אין תקווה נוכח האויב הצר, הרי תיקון פנימי של שחרור עבדים היה בכוחו להציל."
מי ייתן ונצליח בעבודת התיקון הפנימי (עבודת המידות, הכוונה שבלב וכ"ו) של כל אחד ואחת מאתנו, ושנזכה לחירות פנימית וחיצונית כפרטים וכאומה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך ❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

רש"י מסביר שאין זה מספיק, אנו צריכים גם להבין את ההיגיון שמאחורי כל הלכה. כי רק כשאנו מבינים קל לנו יותר לזכור, להפנים ולהטמיע את פסקי ההלכה.
לכל העמים יש חוקים ומשפטים, אז מה כל כך ייחודי בחוקים ובמשפטים שמקבלים בני ישראל בפרשת משפטים?
אומנם לשכל וההיגיון האנושי יש יתרונות ומעלות רבים אך עלינו לזכור שהוא גם גמיש. על כל הסבר שכלי, ניתן למצוא לו גם הסבר הפוך. קשה להתבסס על שכל האדם שמושפע ומונע מאינטרסים אישיים, מלחצים סביבתיים, מטבעו ועוד. כמובן שגם הזמן משפיע על החשיבה שלנו.
הדוגמה הכי חזקה לדעתי למוגבלות השכל היא השואה הנוראית שהתחוללה במלחמת העולם השנייה. העם הגרמני שהיה ידוע כעם נאור ומשכיל המבוסס על חכמה והיגיון, הגיע לשפל מוסרי בל יתואר, בחסות השכל. הם ידעו להסביר באופן הגיוני שרצח יהודים הוא הדבר הנכון ביותר, ולגמרי בשם ה"מחקר המדעי", שהרי הם פיתחו את תורת הגזע… רק שהכיוונים היו אכזריים ומפלצתיים.
משתמע שלא ניתן להסתפק רק בשכל, אלא צריך גם אמונה בה', בשלמות, במוסר, בטוהר המידות, ובאידיאל. האמונה היא למעשה חומת ביטחון השומרת על השכל, שלא יתעה במקומות מסוכנים, מפתים, ולא יגיע או יסטה למסקנות שגויות.
מסביר הרב חיים הבר, "זו המעלה של דינים המבוססים על חוקי התורה. דיין פועל מתוך שני קווים מקבילים: שכל ישר ויראת שמים. השכל עוזר להגיע למסקנה מתבקשת והגיונית על פי דעת התורה, ויראת שמים מרחיקה אינטרס אישי או השקפה אנושית שגויה. מסיבה זו, כותב רש"י בתחילת הפרשה כי חברי הסנהדרין (בית הדין הגדול בזמן הבית) צריכים לשבת סמוך לבית המקדש. שכן הסנהדרין מייצגים את החכמה ובית המקדש מייצג את הקדושה, והחיבור ביניהם הוא החיבור נכון בין חכמה ויראת שמים."
המשפט העברי בסופו של דבר, ולמען הדיוק בראשיתו, הוא צינור של הרצון האלוקי (מה שמעבר לחושים שלנו…) בעולמם של בני האדם. האמונה בה׳ מחייבת אותנו, בני האדם, לנהוג ע״פ אותו קוד אלוקי ובאופן עקבי ובכך מסייעת לנו בעבודת הזיכוך ועבודת המידות שלנו.
שבת מבורכת🌸

הפטרת פרשת יתרו היא בספר ישעיהו פרק ו' וחלקים מפרקים ז' וט'. ההפטרה עוסקת בהקדשתו של ישעיהו לנביא, בחזונו בו ראה את ה' בדומה למעמד הר סיני ובשליחותו.

מסביר הרב יואב אוריאל-

"בפרשת השבוע אנו קוראים על מתן תורה – ירידת דבר ה' מן השמים אל הארץ. במעמד נתינת התורה נוצר חיבור בין העולם התחתון לעולם העליון כאשר הקב"ה ירד אל הר סיני, ומשה עלה אל ההר. בהפטרה אנו קוראים על אחד מן המקומות המרכזיים בתנ"ך שבהם יש מימוש וביטוי מפורש של החיבור בין השמים והארץ. בנבואת המינוי של ישעיהו לנביא הוא 'עולה' לשמים ורואה את המתרחש בהיכלות העליונים של מלך מלכי המלכים. ברור לכל שמעמד הר סיני הוא עיקרה של הפרשה, והפטרה שנקבעת לפרשה מעין זו, ראוי שתקביל ותתאים לעניין מתן תורה… מסתבר שביקשו להקביל בין שתי ההתגלויות: בין זו שבסיני לבין ההתגלות בהיכל, לה זכה ישעיהו."

אומר על כך הרב יהודה שביב זצ"ל שאנו למדים כי החיזיון בסיני לא היה חזיון חד פעמי אלא פתח להתגלויות נוספות. אומנם ההתגלות בסיני הייתה לעיני העם כולו לעומת ההתגלות של ישעיהו שהייתה לו לבדו, הוא אומנם התבקש להביא את דבר ה' אל העם, אבל חווית ההתגלות הייתה חוויה נבואית פרטית של הנביא ישעיהו.

הרב שביב זצ"ל מוסיף- "ואולי נקבעה נבואה זאת כהפטרה כדי ללמד שאף ההתגלות בסיני היה בה עניין ליחידים. העובדה שכל העם ראו יחדיו, לא ביטלה את האמירה המכוונת לכל אחד ואחד אישית. – "ונאמרו כל הדברות כולן בלשון יחיד… כי עם כל אחד ידבר – ולכל אחד יצוה" (רמב"ן בפירוש לכתוב "אנכי ה' א-להיך". כ', ב). ולפי מדרשי חכמים לא רק שכל אחד שמע, אלא כל אחד קלט לפי כוחו ודרגתו. וכך דרשו: "'קול ה' בכח' – בכוח של כל אחד ואחד: הבחורים לפי כוחן והקטנים לפי כוחן" (שמו"ר פרשה כט, א). ובמדרש תנחומא שנינו:.. "ואל תתמה על הדבר הזה, שמצינו במן שיורד לישראל וכל אחד מהן טועמו כפי כחו, ואם המן כך – הדיבור על אחת כמה וכמה".

כלומר, "נמצא אז כל עם ה' נביאים וכל אחד הוא בחינת שליח, כמוהו, כמעט, כישעיהו. והרי בערב ההתגלות במעמד הר סיני הוצב בפני העם אידיאל עצום: " ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"" (י"ט, ו). כל העם, על כל מרכיביו, קדושים וכולם נחשבים "כוהנים", וזה מה שמייחד את עם ישראל הנמצא בארצו.

בהפטרה מצטיירת תמונה מדכדכת. ישעיה מעיד: "בתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב" (ו', ה), ונבואה קשה ישעיהו חוזה לעם: "שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם … ורחק ה' את האדם (ו', יא-יב). נראה כאילו מכל החזון של מעמד הר סיני לא נותרו רעיונות או אנשים שיגשימו אותן. אבל מכוחה של ההתגלות הראשונית בסיני, מגיעה גם תקווה כי למרות כל המעידות, אם אך נראה ונשמע ונבין אז-  "ושב ורפא לו (ו', י), עדיין קיימת אפשרות של תשובה ורפואה, ואם גם 'גוי קדוש' נראה כעומד לכלות, הרי שארית תיוותר – "זרע קדש מצבתה" (ו', יג).

מכנה משותף נוסף לכל חלקי הפרשה הוא "השלום". פגישת משה עם חותנו יתרו, אשתו ציפורה, וילדיו הייתה ברוח לשלום (שמות י"ח, ז). עצם הגעתו של יתרו למחנה ישראל מעידה על בשורה של שלום, ועצתו בארגון מערכת המשפט הייתה כדי ש"…גַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם." (י"ח, כג). שלום בקרב ישראל בהיותם 'כאיש אחד בלב אחד' (ביאור רש"י י"ט, ב) הוא שאיפשר את קבלת התורה.

כפי שכתב הרב שביב זצ"ל- "כל-כולה של התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם – "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'" (רמב"ם סוף ספר זמנים). התבוננות בעשרת הדיברות תגלה כי כל עצמם של הדיברות לעשות שלום באו."

נסיים ב- "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עם ישראל". אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך,

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

  השבוע בכיתה של ביתי היה ארוע שהתסיס את הכיתה, המחנכת ואת ההורים.  עלה נושא חשוב לשיח והתייחסות. הנושא- המרחב הציבורי, הפיזי והוירטואלי. הועלתה תמונה ברשת, תמונה פרטית שהפכה לנחלת הכלל לפחות לפרק זמן מה עד שהוסרה… ברוך השם שהסביבה הייתה אוהדת, חברים, הורים… בקיצור, סביבה עוטפת דואגת ואוהבת. אבל הסביבה יכולה מהר מאוד להשתנות, אנחנו נמצאים בעידן שכולנו חשופים במרחב הוירטואלי בפרט, הרבה מעבר למה שאנו חושבים ויודעים… וברוח עשרת הדברות והפנייה ללקיחת אחריות אישית, נחוץ שכל אחד ואחת מאתנו נדע להיות שם! להיות יותר 'קנאים' לפרטיות שלנו, ובמקביל לדעת לכבד את הפרטיות של הזולת. יותר מ- 50% מהילדים בכיתות ד-ט חווים הצקות במרחבים הווירטואליים, פרופ' רולידר אומר ש- "יכולת ההורה לדעת מה עובר על ילדו מאוד מוגבלת" ילדינו חיים בתוך עולם שפחות מוכר לנו המבוגרים, עולם שיש בו שפע אפשרויות, הזדמנויות, פיתויים וסכנות. המסכים (מה שאני קוראת 'עבודה זרה') הולכים ומשתלטים על תחומי חיינו – ילדים, בני נוער ומבוגרים כאחד- וכמעט לא ניתן לחשוב על תחום שלא חדרו לתוכו. האחריות היא לא רק של הפוגע ברשת אלא של כולנו! מה שמצריך אותנו, להבין שיש אחריות אישית של כל אחד ואחת באירועי הפגיעות ברשת. עלינו לעודד את ילדינו לשתף בשאלות שצצות להם בגלישה, בדילמות, בהתמודדויות. חשוב להסביר להם את המשמעות של היקף החשיפה של הדברים שהם כותבים, של תמונות שהם מעלים וכו' את חוסר השליטה שלהם על התפוצה שלהם, ואת העובדה שלא ניתן להכחיש דברים שנכתבו…

הרב שמואל ריינר מלמד אותנו שעשרת הדיברות הינם כאמנה חברתית. מצד אחד הם הופכים למצע קולקטיבי שפונה לאנושות כולה, ומצד שני עשרת הדיברות הינם אמנה שמדברת לכל אחד ואחת בפנייה אישית. כך אנו למדים כיצד להיות מחויבים לשני הצדדים הללו, הכלל והפרט, באמצעות עשרת הדברות.

בפרשת "יתרו" קוראים על אחד מרגעי השיא של התורה: מעמד הר סיני ומתן עשרת הדברות. בדרך כלל השימוש הוא בלשון רבים "דבר אל בני ישראל", כלומר, הפניה היא אל העם אל הציבור כולו. אך עשרת הדברות נאמרות בלשון יחיד, דווקא הם נאמרים בלשון יחיד. לאחר עשרת הדברות חוזרת ההתייחסות אל העם.

 "(ב) … לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. (ג) לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה… (ד) לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם.. (ו) לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:.. (ז) זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. (ט) וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  (יא) כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ… ( יב) לֹא תִרְצָח,  {ס}  לֹא תִנְאָף;  {ס}  לֹא תִגְנֹב,  {ס}  לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.  {ס}  יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;  {ס}  לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.  {פ}
(יד) וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק." (שמות כ')

מפרשים רבים שעסקו בדיבור שאינו מופנה רק לעם, ראו בכך הוכחה שעשרת הדברות אינן נאמרות רק לעם ישראל אלא יש להם משמעות אוניברסלית. אומנם מדובר על אירוע שבו נוכחים רק בני ישראל, אבל עשרת הדברות נאמרות למעשה לאנושות כולה, לאדם באשר הוא אדם.

הפרשנות הנוספת היא שעשרת הדברות פונות אל כל אחד ואחת מאתנו ומזמינות אותנו לשמוע דיבור אישי, פנייה אישית. לכל אחד מאתנו יש סיפור יציאת מצרים משלו ומשמעות עמוקה לאיסור עבודה זרה. במילים אחרות, ה' פונה לאנושות, לעם וגם ליחיד. ה' מצווה את האדם לחיים מוסריים ומשמעותיים. חיים של אמת, חיים שיש בהם שבת (פסק זמן, מנוחה, שובתים), חיים של כיבוד אב ואם, וכו'.

ד"ר אברהם גוטליב מסביר-

"…השאיפה לאחדות עם ישראל והדגשה שעל כל אחד ואחד בנפרד לתקן ולשפר דרכיו. המסקנה היא שעל האדם החכם והנבון לחפש ולמצוא את כישלונותיו וחסרונותיו אצלו ולא אצל זולתו, כדרך מאמרי חז"ל המכירים את האדם לנִבכי נפשו: "מוּם שבך אל תאמר לחברך" (בבא מציעא נט ע"ב), או: "קשוט (= דוּן דין אמת) עצמך ואחר כך קשוט (= תדוּן) אחרים" ( בבא מציעא קז ע"ב ) ועוד. היסוד החינוכי-ערכי הבסיסי הוא: "אל תדין (= תדוּן) את חברך עד שתגיע למקומו", כפי שאמר הלל הזקן (אבות ב, ד), ומשמעות דבריו – לא לשפוט את הזולת ולא לחדור לנפשו, לפרטיותו, שהרי אין אנו יודעים עליו הכול וגם לא צריכים לדעת הכול. עלינו אך ורק לנסות ולהתעסק עם עצמנו, לתקן ולשפר את דרכינו."

ובתקווה שחשבון הנפש ותיקון המידות שלנו, לקיחת האחריות והחיבור לנעשה סביבנו, יהיו המענה הראוי לשוב למסלול תקין של התנהגות מוסרית- ערכית ראויה ושאז ממילא תתוקן החברה כולה… אמכי"ר.

שבת מבורכת

הפטרת פרשת בשלח עוסקת בסיפור מלחמת ברק ודבורה בסיסרא ומסתיימת בשירת דבורה, ספר שופטים פרקים ד'- ה', והיא מקבילה לשירת הים בפרשה שלנו השבוע, פרשת בשלח, שמות פרקים יג'-יז', (ע"פ מנהג ספרד קוראים רק את השירה וע"פ מנהג אשכנז קוראים גם את סיפור המלחמה עצמו). השירה היא מרכז הפרשה וההפטרה אבל יש גם קווי דמיון בין סיפור קריעת ים סוף לבין סיפור המלחמה בסיסרא, שמחבר ומקשר בין הפרשה להפטרה.
סיפור דבורה וברק נפתח בשופטים פרק ד' בשלושה פסוקים שחיוניים להבנת הסיפור:
"וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְאֵהוּד מֵת: וַיִּמְכְּרֵם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר-צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה"
בשני הסיפורים בני ישראל משועבדים לעם אחר, בסיפור ההפטרה מדובר באמצעות כוח צבאי לא גדול במיוחד אבל עדיין מרשים בעוצמתו. בכדי לשחרר את בני ישראל יש צורך בהתערבות אלוקית. בספר שמות ההתערבות מתחילה כבר בפרשת שמות, העם דיי פסיבי, מתלונן וזועק לעזרה, ה' שולח את משה ואחיו אהרון לשחרר את בני ישראל מהשעבוד. בהפטרה אנו מבחינים בהתערבות אלוקית אך גם במאפייני זירוז ונסיון ההימנעות:
דבורה מזרזת את ברק והוא מנסה להימנע (פסוקים ו'-ח'):
וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא-צִוָּה ה' אֱלֹקי-יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין וְאֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ".

הרב משה ליכטנשטיין מסביר- "המוקד בסיפור מלחמת דבורה וברק בסיסרא הוא לקיחת האחריות של המעטים הפורצים את האדישות ומחליטים לעשות מעשה.
סיפורה של יעל הוא סיפור היחיד המתנדב ושומע את הקול הפנימי הקורא לו לפרוץ את האדישות הסביבתית וחוסר היוזמה הטבוע באדם מעצם טבעו, ולעשות מעשה. סיסרא מגיע אל האהל שלה מתוך הנחה ברורה שהמקום אמור להיות מקלט בטוח, ואף בזה יש ללמדנו עד כמה יעל יוצאת מתוך הגדר הצפוי לכיוון התעוזה האישית. בזה היא מהווה מופת חיובי להתנדבות והקרבה ונהפכת לגיבורת העלילה.
בזה קביעתה של דבורה לברק בתחילת ההפטרה- "(ט) כִּי בְיַד־אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת־סִיסְרָא"(שופטים ד') מתקיימת, אך דרך יעל ולא דרכה. שלא כמו ברק שהיה מהוסס וסירב לפעול לבדו, פעלה יעל בניגוד לסביבתה בנחישות מרשימה ועל כן היא זוכה בקרדיט על מות סיסרא.
במציאות המתוארת ע"י דבורה בעת שהקב"ה יצא משעיר וצעד משדה אדום, כל עולם הטבע וההיסטוריה נמוגו מפניו ולא היה צורך ביזמה אנושית ובהתנדבות. ואולם, עם המעבר להנהגה של טבע והשוני שחל עם כניסתם של ישראל לארץ וחטאיהם בתקופת השופטים, לא ניתן עוד לסמוך על נס אלוקי והאדם נדרש ליוזמה. תגובותיהם השונות של הנפשות הפועלות היא נושא השירה, כשדבורה מרוממת את המתנדבים המבורכים ומשתלחת במתחמקים למיניהם."
בני ישראל יוצאים ממצרים, עם משועבד ופסיבי באמצעות התערבות אלוקית ניסית, ובהנהגתם של משה ואהרון. עתה בפתח מסעם במדבר, מסע שימשך 40 שנה, בני ישראל מתגבשים לעם עם מערכת חוקים, ערכים ואמונה ברורה באל אחד, תהליך ממושך ללימוד לקיחת אחריות על חייהם והתנהלותם, ללא הסתמכות על הנס האלוקי. מסר חשוב עבור כל אחד ואחת מאתנו.

רבי עקיבא במסכת אבות: אמר- "הכל צפוי והרשות נתונה".
ופרופסור יורם יובל שואל "הכל צפוי או הרשות נתונה? איזה בחירה חופשית באמת יש לנו, בעולם שבו הכל קבוע וידוע מראש?
האם מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה של ההחלטות שלנו, או שהדברים נקבעים ביד המקרה, או מלמעלה, על ידי גורמים שאין לנו שליטה עליהם, רוב האנשים עונים שזה גם וגם: יש לנו מידה מסוימת של השפעה על מה שיקרה לנו בחיים, אבל היא לא מלאה, כי יש גם גורמים שהם מעבר לשליטתנו. אבל כמה תלוי בנו? הרבה או מעט? אנשים שחושבים שרוב מה שקורה להם תלוי בהם ובבחירות שלהם נקראים אנשים עם "מוקד שליטה פנימי". לעומתם, אנשים שחושבים שרוב מה שקורה להם נקבע על ידי הגורל, או המזל, או אלוהים, הם אנשים בעלי "מוקד שליטה חיצוני"… אנשים עם מוקד שליטה פנימי הם אלה שלרוב יצליחו יותר בחיים – יצליחו להגשים את החלומות שלהם, ולגרום לדברים לקרות בעולם. מדוע? כי הם אלה שחושבים שיש טעם להתאמץ ולהשתדל, ושעם הרבה עבודה קשה ורצון טוב אפשר להפוך גורל רע לגורל טוב.
ולכן, לסיום… ההמלצה החמה שלי היא לנהוג על פי עצתו של מאמין גדול ופילוסוף גדול… שנולד וגדל באלג'יריה לפני יותר מ-1600 שנים, אוגוסטינוס…: "התפלל כאילו הכל תלוי באלוהים; פעל כאילו הכל תלוי בך"."

למעשים ולבחירות שלנו יש השפעה על חיינו וסביבתנו. מי ייתן ונצליח כמו משה ואהרון, דבורה ויעל באמונה מלאה להוציא מהכח אל הפועל את האחריות שלנו על החיים שקיבלנו במתנה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

… הים נבקע לשניים. כל העם ממהר לחצות את הים… סוף סוף, חירות! לכולנו צמתים משמעותיים בחיים, כמו לעם ישראל שנכח באותו מאורע גדול- חציית ים סוף. הספקות שעולות אם לקפוץ למים, אי הוודאות, תמיד ילוו אותנו החששות ואותם המיצרים שיאיימו עלינו ולעיתים אף ימנעו מאתנו לממש הזדמנויות לצמיחה ומימוש עצמי. לכן בהגדה של פסח אנו אומרים, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". המלה "מצרים" היא צורת הרבים של "מיצר" שפירושו "מעבר צר", במילים אחרות, יש לנו סיבות טובות לדחות הזדמנויות, בגלל ש- "חסר כסף, אין זמן, הלו"ז של ילדינו, משימות אינסופיות, יכולות וכישורים לא ראויים" וכו'.
אנחנו אפילו מקבלים חיזוק נוסף לאותם מעברים צרים בסוף הפרשה כשמסופר על המלחמה בעמלק. בגימטריה עמלק משמעותו ספק! כלומר גם אם בחרנו וקפצנו כבר למים המסע רק החל והספקות תמיד יעלו, עמלק מצוי בנפשו של כל אחד ואחת מאתנו, הציניות, הריקנות והייאוש, אותו קול פנימי שמזלזל, לועג, מתריס, קוטל, אדיש או מכרסם. עמלק הוא אויב פנימי! וכשהספקות משתקות אותנו ולא מאפשרות לנו להתקדם, להחליט, לעשות מעשה, המשמעות היא שלא הבסנו את העמלק/הספק שבנו, ובמקביל ערערנו את האמונה שבנו.
לכן, כשאותן הזדמנויות שבות וצצות בפתחנו כוחנו נשאב מהאמונה הטבועה בנשמתנו – זו אמונה שלא יודעת גבולות או טיעונים – אמונה שמאפשרת לראות רחוק. לראות את אותו חזון מתגשם הלכה למעשה, לראות את אותו יעד עתידי מתרחש וקורם עור וגידים. הרצון למשל לרדת במשקל ולאמץ תזונה בריאה ומטיבה בחיינו, יעד שכיח ומוכר, מאפשר לנו בעצם לעורר את האמונה שבנו, וכבר בעיני רוחנו לראות את התוצאות וההשלכות העתידיות למאמץ שנשקיע היום- אורח חיים בריא, אנרגיות גבוהות, חיטוב הגוף, הרגשה טובה שתשפיע גם על הסביבה שלנו וכו׳. אותה אמונה שהוצאנו לאור היא שיכולה להכניע כל דבר אם נשכיל לשלב זאת יחד עם האקט המעשי של לפעול להשגת אותו יעד .
מי ייתן ונדע לקפוץ למים- להחליט להתחתן, להתחיל עבודה חדשה, לעבור לעיר אחרת, לסלוח, וכו' שלא נפחד משינויים ובדרך למימוש האני הגדול שלנו נפרה ונצמיח גם את הסביבה כולה. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞