קטגוריה: ראש השנה

הפטרת פרשת ויקרא היא בספר ישעיהו (פרק מ"ג פסוק כ"א ועד פרק מ"ד פסוק כ"ג) . השבוע הפרשה עוסקת בהקרבת הקורבנות במשכן. במקביל, בהפטרה הנביא ישעיה מוכיח את עם ישראל על הזנחת עבודת הקורבנות בבית המקדש ופנייתם לעבודת אלילים. הנביא ישעיהו מתאר באריכות את אפסיות העבודה הזרה, ומבקר את סגידתם והעלאת המנחה לכבודם. 
אומר הרב משה ליכטנשטיין- "הפטרת פרשת ויקרא עוסקת בשאלה שאין יסודית ממנה והיא זיקתו של האדם לבורא…"ההפטרה דנה ב-3 נושאים: קרבנות, השגחת הקב"ה על ישראל ועבודה זרה. המכנה המשותף לשלושתם הוא מערכת היחסים שבין האדם ל-ה'.הרמב"ן בקטע מפורסם וחשוב דן בהרחבה בטעם מצות הקרבנות. הוא מסביר ששורש המלה קרבן הוא מלשון קרבה ואחדות. חלקו הראשון של ספר ויקרא עוסק בתורת הקרבנות. וניתן להבחין כי הן פרשיות המשכן, והן פרשיות הקרבנות מאריכות בפרטים "טכניים" רבים. אריכות זו נדרשת כדי להדגיש את ההבדל שבהקרבת הקורבנות לעומת העבודה הזרה.
בימיו של ישעיהו הנביא, מבהיר לנו דוד נתיב, "ניצבה לראשונה האומה הישראלית בארצה, נוכח כיבוש של מעצמה… העימות עם אשור לא היה רק צבאי אלא נוסח בפי שליחי מלך אשור כמאבק בין אלוהויות… במצב בו היתה נתונה האומה באותה עת – חורבן וגלות של מלכות ישראל בצד הצלה פלאית של יהודה מידי המעצמה האשורית – יש צורך גם בנבואת נחמה וחיזוק, וגם באמירה אמונית על אפסות אלילי העמים מול גדלות ה'. ההבנה כי אין לעבוד את ה' בהשקפת עולם אלילית צריכה בירור ותיקון."
ההפטרה מחדדת כי עם ישראל הוא עם ה', ולכן, אין לו מה לחשוש מפסלי עץ ואבן מעשי ידי אדם. והקרבנות, הן בפרשה והן בהפטרה – אינם עיקר, אלא אמצעי. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, כשלמעשה הכוונה היא התקרבות. ההתקרבות ל-ה' תושג ע"י קיום המצוות שהם האמצעי לתיקון המידות והמעשים, והם שיממשו את יעודנו כעם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה האישית והסביבתית שלנו, שהרי ה' הוא שלם ולא חסר דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להתנהל בעולם גשמי, חומרי וגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. אנו חוששים להתקרב כי פעמים רבות נדרש מאתנו להקריב, להתגמש ולוותר. כשהמשמעות היא להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות, ולדעת לדחות סיפוקים. כולנו מוכנים להקריב ולתת אבל בתנאים שלנו ולא של האחר. הקושי הוא התגברות על הטבע שלנו.
מי ייתן ונצליח בעבודת המידות שלנו להתקרב אחד לרעהו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

לרבים מאתנו- הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה שמרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, ורצוננו. גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן. ובכל זאת, עדיין קשה לעיכול. כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, אני מתקשה לדמות כיצד נהגו כך בעבר, סוג של טקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אבל אז אני רואה את הפרסומת להמבורגרים ולמסעדת הסטייקים החדשה שנפתחה… שלא לדבר על מעיל העור, ומגפי עור אופנתיים על לוח מודעות ענקי… בלתי נמנע אלא לשאול-  האם קורבנות הינם שונים משחיטה? הרי בשני המקרים אוכלים ומשתמשים בבשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
לכן, עלינו להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית למשל לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים בעולם המיתולוגי הייתה לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה ל-ה'. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"  כי כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו.  התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו- של תאוות, רגשות ורצונות למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, וכפרה על החטא.מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו, לייצר את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד.  אמכי"ר. 
שבת מבורכת!

היא ההפטרה האחרונה בשרשרת הפטרות המקדש שבספר מלכים א' פרק ז':נ"א, ופרק ח':כ"א, ולכן היא אינה עוסקת עוד בבנינו אלא בטקס חנוכת המקדש. כלומר, ההפטרה מתייחסת לפסוקי הסיום של פרשת פקודי בספר שמות שמתארים את השראת השכינה במקדש ומבטאים את שיאה של הפרשה.
מבהיר הרב משה ליכטנשטיין-
" ישנו הבדל גדול בין תהליך השראת השכינה במקדש לבין תהליך השראת השכינה במשכן…
במדבר, ישראל הצטופפו בצל השכינה שניהלה את כל חייהם בהשגחה צמודה ונגלית. עמוד הענן ועמוד האש הובילו אותם, לחמם ירד מן השמים וכל הנהגתם היתה בדרך נס ז.א. במעורבות אלקית ישירה. בעולם מעין זה, בו השכינה שורה מאליה ומלווה אותם בכל דרכיהם, אף השראת השכינה במשכן נעשית כדבר המובן מאליו. ברגע שהבנין מוכן והמשכן הוקם, אזי השכינה נכונה לרדת ואין צורך בהכנות נוספות. לכן, בעת שמשה מסיים את הקמתו, ענן ד' יורד על המשכן והכבוד ממלא אותו.
בירושלים, לעומת זאת, המציאות הרוחנית וההנהגה האלוקית שונים בתכלית. מרגע כניסתם של ישראל לארץ, התחילה הנהגה בדרך הטבע. המן פסק, עמוד הענן הסתלק והחיים נכנסים למסלול שבו השכינה אינה מלווה את ישראל בניהול חייהם היום-יומיים… בעולם כזה, אין ירידת השכינה ויצירת נוכחות קבועה של כבוד ד' בעולמו של האדם, מעשה האמור לקרות מאליו ועל האדם להזמין את הקב"ה לתוך עולמו. השתדלות אנושית רוחנית, בדמות התקהלות העם, שותפותו בהעלאת הארון, הבאת הקרבנות והפניה לקב"ה שישרה את שכינתו נצרכים בכדי להביא לגילוי כבוד ד' בבית…"
ניתן לראות את זה בכך שלטובת המשכן העם נותן ונותן עד שהתבקש לחדול, בני ישראל מתלהבים לתרום למשכן מתוך רגש דתי ורצון טוב, וכל מלאכתם נעשית בהתנדבות בעוד שלבית המקדש שלמה המלך המתואר כבונה המקדש ואחראי עליו, (לעומת משה שאיננו רואה את עצמו בונה את המשכן כבנין) מגייס את העם מכוח הסמכות המלכותית והם עובדים עבורו כמס המוטל עליהם. בנוסף, המשכן היה אינטימי וקטן ואילו בית המקדש היה מאופיין בבנייה מלכותית מונומנטלית… ולכן, במקדש היה חשש שהבית מקדש יתפס כמפעלו הפרטי של שלמה המלך, ועל כן היה צורך בהכנות והתפילות המפורטות בהפטרה.
במילים אחרות, ישנם שני דגשים, האחד להירתם ולהתנדב כי הם כבר לא מצויים בטבעיות ועלינו להפוך אותם לטבע שני שלנו, ושנית, התודעה שלנו צריכה להשתנות ברצון להיות שותפים וחלק כדי שלא ייווצר החשש שבית המקדש יהפוך לקניינו הפרטי של שלמה המלך ולא של הכלל.
השבוע עמותת "שפרה ופועה עזרה ליולדת ברעננה" יזמה גיוס לשותפות השנתית לתמיכה בעוד יולדות שארגון חבד מעורב בו, בקיצור, עשייה מבורכת! הקריאה לציבור הייתה "אמצי יולדת" וחשבתי איך בשתי הפרשות האחרונות, 'ויקהל' –'פקודי' מתואר גיוס התרומות מעם ישראל לטובת בניית המשכן עד לנקודה שבה משה רבנו נאלץ לבקש מהעם לחדול מלתת תרומות למשכן כי כבר יש די והותר… פשוט נפלא! ותהיתי אם אתקשר לעמותה זו או אחרת יש מצב שהמענה שאקבל הוא שכבר אין צורך כי נאספו מספיק תרומות! אין ספק שבמדבר עם ישראל שכן בצל השכינה שניהלה את חייו וליוותה אותו בכל דרכיו, אלא שעתה בכניסתנו לארץ ישראל עלינו לעבוד, להתמיד, להשתדל, ולהשקיע ביצירת שותפות, קהילתיות, השכנת האלוקות בתוכנו כך שנראה לנגד עינינו גם את צרכיו של האחר יותר בטבעיות ומתוך אכפתיות, תקשורת מקדמת ואהבת חינם, רק כך נוכל לייצר חברה מגובשת, מאמינה ושדואגת אחד לרעהו. אמכי"ר.
"(ו) וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא. (ז) וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה–לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר." (שמות לו')
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפרשה שחותמת את ספר שמות, מסיימת את הכנת המשכן ובסופה מתארת את חנוכת המשכן. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר את המשמעויות השונות והמשמעותיות של המשכן בחיי עם ישראל-
"… למשכן היו שתי משמעויות שונות למדי. הראשונה גלומה במשכן עצמו: סמל נראה לעין של שכינת ה' בקרב העם. העם מקבל אישור מתמיד לנוכחותו של ה', ואין לו סיבה לחשוש שהוא ייעדר או ינטוש.
המשמעות השנייה, החשובה לא פחות, גלומה בבניית המשכן. עד לאותו זמן הכול נעשה בשביל העם, וכמעט שום דבר לא נעשה על ידיו. כאמור בדרשתי לפרשה הקודמת, מה שמשנה אותנו הוא מה שאנחנו עושים, לא מה שנעשה בשבילנו. מרגע שבני ישראל הוטענו במשימה קונסטרוקטיבית, כזו שכל אחד מהם יכול לתרום לה, התנהגותם השתנתה להפליא. הם הפגינו רצון רב כל כך לתרום, שהתרומות גדשו את הסאה ומשה נאלץ לומר להם לחדול. בניית המשכן הייתה ההזדמנות הראשונה שניתנה לבני ישראל לפעול כאנשים חופשיים ויצירתיים. היא הייתה חלק מחניכתם אל החירות.
המשכן, על שגרת הפולחן שבו, היה השגרה של כריזמה. הוא היה מעין הר סיני נייד."

למעשה, ההתבוננות ובחינת העצמי של האדם הוא שקובע איך הוא רואה את המשכן, את המשכן האישי ואת המשכן הלאומי. הכרה בחולשותינו, הנכונות לעבודת מידות, זיהוי המניעים האמיתיים שלנו והסכסוכים שיש בקרבנו, וכו' הם אלה שיאפשרו לנו לבנות משכן פנימי יציב, ראוי וחזק שבו השכינה שוכנת. אמכי"ר.

שבת מבורכת

השבוע אנו קוראים את הפטרת ויקהל בספר מלכים א' פרק ז'; זהו אחד מפרקי בניית בית המקדש ע"י שלמה המלך; פרק נוסף שמלווה את קריאת פרשיות המשכן בספר שמות. הפטרה זו מצטרפת בכך להפטרות תרומה ופקודי. מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "אחד ההבדלים הבולטים שבין תיאור המקדש לבין תאור המשכן הינו היחס שבין המשכן לבין כליו. כל הקורא את פרשת תרומה מבחין בכך שהתורה מעמידה את הכלים במוקד. מיד לאחר הצווי הפותח במצווה הכללית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", באים בהרחבה פרשיות הארון, השלחן והמנורה כיישום המצווה. רק לאחר גמר תאור הכלים, מתחילה מצוות בנין המשכן עצמו. אף בהמשך, פרשיות מזבח הנחושת, הזהב והכיור חוזרים ותופסים מקום נכבד… אף מבלי להיכנס לדיון ההלכתי הנרחב בדבר היחס המדוייק שבין המשכן לכלים, ברי לכל מי שקורא את פרשת תרומה ופרשת ויקהל שהכלים הינם מרכיב מרכזי במקדש.
לעומת זאת, הכתובים בספר מלכים מתנבאים בסגנון אחר. המנורה, השלחן והמזבח תופסים מקום מינורי לחלוטין בתאור המקדש בירושלים, ואפילו תפקיד ומעמד הארון מוצנע בהרבה לעומת ספר שמות. לשם המחשה, נציין שהצווי על המנורה והשלחן במשכן נמשך במשך שמונה עשרה פסוקים רצופים (שמות כ"ה:כ"ג-מ) ותאור עשייתו בפרשת ויקהל לוקח עוד חמשה עשר פסוקים בעוד ספר מלכים מקדיש לשני הכלים הללו שלשה פסוקים בלבד (מלכים א ז:מ"ח-נ). הכתובים הללו, הכלולים בהפטרתנו, נבלעים במסגרת תאור כללי למדי ואינם זוכים לפרשה בפני עצמם או לחשיבות עצמאית. במלים אחרות, בספר שמות – הקירות משמשים כמעטפת לכלים שהם לב המקדש, ואילו בספר מלכים, הבנין עצמו הוא העיקר ואילו הכלים נועדו למלא את הבנין… משמעות הענין הוא שהבנין איננו אמור למלא תפקיד פונקציונלי כמעטפת לכלי הקדש שבתוכו אלא שהינו בעל משמעות סמלית ומוקד רוחני בפני עצמו, ועל כן ישנה חשיבות רבה לקשטו ולהדרו בפני עצמו.
המסקנה העולה מכל זה הוא שבבנין המקדש שונתה המתכונת הקיימת מן המשכן ונעשה שינוי מגמה משמעותי המתרגם לבנין גדול, רב מימדים, המעוטר במתכות יקרות, קירות מגולפים, קישוטים מעובדים להפליא וכלים גדולים ומרובים… כל זה עומד בניגוד גמור למשכן שבמדבר, שהיה מבנה ארעי ומתפרק, גגו היה אהל וממדיו היו צנועים הרבה יותר. כמדומה, שאין זה רק הבדל אסתטי אלא גם מבטא חוויה רוחנית אחרת. המשכן משדר תחושה של אינטימיות בין האדם למקום, מעין קיטון קטן, חביב ונעים, בו האדם יכול להתיחד עם אלוקיו… תכליתו איננו להיות סטרוקטורה המשדרת כוח ועצמה כלפי חוץ אלא לבטא את הזיקה שבין האדם למקום…
סיכומו של דבר, בין משכן למקדש קיימים הבדלים משמעותיים: האחד משדר אינטימיות וצניעות, בעוד השני מבטא כוח ועצמה; האחד מדגיש יותר את מידת האהבה ואילו השני מבליט את מידת היראה; האחד פונה פנימה ומכוון כלפי ישראל בלבד ואילו השני משקיף גם החוצה לכלל האנושות. לכן, במשכן הבנין הינו פונקציונלי ופשוט ואילו במקדש הבניה היא מונומנטלית ואמנותית.
סוף דבר, ההפטרה מציגה בפנינו את מודל המקדש בירושלים, כשונה מן המשכן שהיה במדבר, ובדרך זו מציגה בפנינו חזון רוחני של עצמה ותפארת שהינו אלמנט הנעדר מן המשכן הקומפקטי ונייד."
במשך 40 שנות הנדודים של עם ישראל במדבר המשכן שהיה זמני ונייד מילא את תכליתו שהוא יצירת הקשר והחיבור של עם ישראל כפרטים וכעם עם השכינה, תוך דגש על העבודה הפרטית שבין אדם למקום. במילים אחרות, לימוד והטמעת חשיבות הפנימיות כשהמוקד הוא כלי המשכן, הכלים להטמעת השכינה בעם ישראל ובמחנה. התהליך במדבר הוא גילוי השכינה והאלוקות בכל אחד ואחת מאתנו. בעוד בניית המקדש בארץ ישראל הוא תיקון לחיצוניות, קידוש החומר. לעם ישראל כבר אין את העמוד ענן שיגן עליהם וינחה אותם, אין את המן שכלכל אותם, אלא בכניסתם לארץ ישראל הם עוברים מעולם רוחני לעולם מעשי וחומרי. ולכן, שלמה המלך בונה בניין רב מימדים ומרשים, בניין בית המקדש, המעוטר בקישוטים מופלאים וכלים גדולים ומרובים. על פי המהר"ל מפראג, בית המקדש לא היה עוד מבנה גדול וחשוב, אלא מבנה בעל מהות אלוקית שתרם לשלמות העולם כולו, מה שסייע לדבקות של בני אדם בקודש וברוחניות הצרופה. תפקידו ותכליתו של המקדש בארץ ישראל הוא כמובן פנימה אבל גם החוצה לכלל האנושות. בניין בית המקדש מהווה את המסגרת הכי מושקעת שיש עם תשומת לב לכל הפרטים האפשריים, ושבו למעשה חבוי הפוטנציאל להעצמת ומימוש האור האינסופי שבנו; בית המקדש מאפשר לנו, לעם ישראל, למלא את ההיכל באור. כלומר, הבחירה מצויה בידנו, ברצונות שלנו, בסדר עדיפויות שלנו, ובערכים שלנו; הבחירה במה נמלא את אותו מרחב עצום ומפואר, ושלא נחטא חלילה למהות והפנימיות אותה הטמענו במשכן במדבר.

חני וינרוט ז"ל כתבה בהקשר לפרשה השבוע- " בואו נשמור על הבית שלנו יפה, גדול, נעים כך שיהיה ראוי להכיל את הרוח שלנו." מי ייתן ונצליח לבחור בטוב ובמטיב, ולהיות אור לנו, לסביבתנו ולגויים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

לעתים קרובות יש לנו רעיונות טובים ואפילו מלהיבים, אבל בכדי שיהפכו למשמעותיים עלינו להעביר אותם לרמה מעשית, לעשייה אקטיבית בכדי לממש אותם בעולם בו אנו חיים. ואכן, ישנם זמנים שבהם עלינו להיות שקועים בלימוד תורה, ולהוסיף דעת, אחרי הכל זהו עיסוק נעלה, נפלא וכובש. אולם במקביל עלינו לוודא שאנו מסוגלים לעבור גם לשלב הבא, שהוא בניית עולם טוב יותר, בניית ה"משכן" של חיי היומיום שלנו.
הרב ד"ר יונתן זקס מסביר-
"בתחילת פרשת ויקהל משה מורה לעם לבנות את המשכן- וזו הברקה גאונית. כאילו אמר ה' למשה: אם רצונך ליצור קבוצה בעלת תחושה של זהות משותפת, תן לאנשים ליצור משהו ביחד. לא מה שקורה לנו מפתח אצלנו זהות ואחריות, אלא מה שאנחנו עושים. הדבר שהצליח לשנות את בני ישראל איננו דבר שה' עשה למענם, אלא דבר שהם עשו למענו.
עד בניית המשכן, סיפורם של בני ישראל הוא סדרה של אירועים שבהם ה' פעל בשביל העם. הוא שחרר אותם מהשעבוד, הוא קרע להם את הים, הוא נתן להם מים מן הסלע ומן מן השמים. כל אותו זמן הם רבו והתלוננו. לעומת זאת, לכל אורך בניית המשכן לא היו מריבות ולא תלונות. בני ישראל נתנו את רכושם, את זמנם ואת כישרונותיהם. הם נתנו כל כך הרבה, שמשה נאלץ להורות להם לחדול מכך (שמות לו', ה'-ז'). זו התנהגות שלא נראתה קודם לכן. בני ישראל אכן השתנו- לא על ידי נס, אלא בכוח מאמציהם. מה שאנחנו עושים הוא המשנה אותנו, לא מה שעושים לנו…. ההירתמות למשימה תשבור את כל החלוקות השבטיות, החברתיות והתרבותיות. אומה איננה תלויה במוצא אתני משותף. היא יכולה לקום מתוך תחושת אחריות משותפת, הצומחת מביצועה של משימה משותפת…. התורה מבקשת לא רק שנלמד אותה, אלא שנחיה אותה. התורה גם איננה רק קוד התנהגות פרטי, אלא עניינה הוא אופן בנייתה של חברה. אם נכונן דו- שיח בין התורה לבין החברה בת זמננו נמצא את עצמנו מועשרים בתובנותיה העתיקות-חדשות על המצב האנושי.
כל עוד בני ישראל עסקו בבנייה, שרר שלום ביניהם. כדברי ההוגה האנגלי ג'ון ראסקין, "הגמול הנעלה ביותר לעמלו של אדם אינו מה שהאדם מקבל בעבורו, אלא מה שהאדם נהיה בגללו." דרך פשוטה אף יותר לומר זאת היא הסיסמה שהייתה בפי החלוצים בארץ ישראל, "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה." מה שאנחנו בונים בונה אותנו." מי יתן ונהיה בעשיה מבורכת, מקדמת עם רגש לזולת לבניית עולם טוב ומטיב. אמכי"ר.

שבת מבורכת ורגועה💐