קטגוריה: בלוג

כשקוראים את הפרשות מיד מתעוררת השאלה- האם פרשיות ויקהל פקודי אינן מיותרות מהמילה הראשונה עד האחרונה?

הרי כל הפרטים המצוינים בפרשות אלו להוציא את מצוות השבת נאמרו וכתובים הם בפרשות תרומה ותצווה אז מדוע החזרתיות כביכול?
כשאנו מתכננים תכנית פעולה לרוב יש פערים בין התיאוריה למציאות, כמו בין הדיבור למעשים. בפרשות אלו אנחנו לומדים כיצד כל הפרטים התממשו והתגשמו במלואם, אין פער! הפרשות הללו חשובות וחיוניות ובטח לא מיותרות כי מעבר לביטוי שאין פער בין הדיבור למעשה, יש תיאור נרחב לעוצמת הנתינה והנדיבות. אנשים נתנו מה שהיה להם, להזכירכם הם היו במדבר, ובכל זאת, נתנו את רכושם, הזמן שלהם, וכישרונם בנדיבות למען בניית משכן ה'. כשנאמר, "ובניתם לי משכן ושכנתי בתוכם" הכוונה הייתה להתגייסות ונדיבות הלב, והתורה חוזרת שוב ושוב על זה. כשאדם מקריב את עצמו, את זמנו- זוהי התכלית של "ועשיתם לי משכן ושכנתי בתוכם", נדבת הלב של ישראל שהביאו את החומרים לבניית המשכן כל כך מהר ובשפע.
כלומר, תכלית כל התורה היא הבירור איפה אני מצוי? הקב"ה לא שוכן באבנים, אלא שוכן באנשים. ההוראות, הציווים והדינים הכתובים בתורה חשובים אבל השיחה, הסיפור, הסיטואציה המתארת איפה מצוי ליבנו חשוב יותר וע"כ חז"ל אמרו, "דרך ארץ קדמה לתורה." אנשים הנותנים מעצמם בקדושה לזולת, מקריבים מזמנם וכד' הם אנשים שמתקרבים, וזו תכלית המשכן, כי ההתקרבות יוצרת חיבור. בפרשות אלו הסיפור הוא- על נתינה, לבביות, מסירות, התגייסות, ובירור איפה אנחנו מצויים ביחס לזה?
עלינו לזכור שלעתים קרובות יש לנו רעיונות טובים ואפילו מלהיבים, אבל בכדי שיהפכו למשמעותיים עלינו להעביר אותם לרמה מעשית, לעשייה אקטיבית.
ואכן, ישנם זמנים שבהם עלינו להיות שקועים בלימוד תורה, ולהוסיף דעת, אחרי הכל זהו עיסוק נעלה, נפלא וכובש. אולם במקביל עלינו לוודא שאנו מסוגלים לעבור גם לשלב הבא, שהוא בניית עולם טוב יותר, ה"משכן" של חיי היומיום שלנו. לימוד התורה הוא נשגב וצריך להוות חלק מחיי היומיום שלנו, אך עלינו לזכור שישנם זמנים שבהם עלינו להוציא לפועל את מה שלמדנו, להחיות את הלימוד דרך העשייה ומימושה. עלינו להפנים שיש חשיבות רבה בלדייק את הפרטים ברמת התכנון, ויחד עם זאת עלינו לדייק גם ביישומם, מה שנקרא, לא לחפף☺
כפי שהרב נתנאל ספרן הטיב לתאר, "בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה נותן למשה רבנו הוראות מפורטות מאד לגבי תהליך הקמת המשכן. לאחר מכן, התורה חוזרת על דבריה בשנית, כשהיא מתארת לנו בפרוטרוט, כיצד משה רבנו מבצע כל אחת מהוראות אלו. חזרה זו מלמדת אותנו, על החשיבות הרבה שיש לביצוע הפעולות בשטח, בהמשך לתוכניות הנשגבות שהיו לנו קודם. זהו אחד מהסודות הגדולים ביותר להצלחה ולהגשמה עצמית."

מי ייתן ונצליח להגשים ולממש את היכולות והכישורים שלנו יחד עם נתינה וראיית האחר, שנצליח לבנות עולם טוב יותר. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

מה קשור אלינו חטא עגל הזהב?

לכולנו יש עליות וירידות בחיים, וזה כולל גם רגעים של משברים. לעיתים נדמה לנו שהדרך נשמטת מתחת רגלנו, שכל מה שעבדנו עליו, כל מה שהאמנו בו, נשבר ומתמוסס. בפרשת כי תשא משה רבנו ועם ישראל עוברים משבר כזה. רגע אחד לאחר המעמד הרוחני הגדול בהר סיני, קבלת עשרת הדיברות, עם ישראל נופל עמוק אל התהום של חטא העגל. עם שלם שהגיע לאחדות עם האלוקות, מעמד רוחני כה גבוה, ואז נופל לתהום של עבודה זרה. איך זה קרה? כיצד אפשר ליפול ככה, והכי חשוב, איך אפשר לקום?
בטחונו של עם ישראל בהנהגה התערער, לתחושתם הסובייקטיבית מֹשֶׁה כבר היה צריך לשוב אליהם. הם מתקשים לתפקד ללא מנהיג, ולכן הם מגיבים במעשה מתוך הלחץ שבו הם מצויים. כגוף אחד פונה העם לאהרון ודורש ממנו בניית אלוקות מוחשית שתהיה הולכת לפניהם, חלופה למשה שעדיין לא שב. עגל הזהב לא אמור לייצג אל, אלא אמור להנכיח את האל בקרבם ולתת להם ביטחון. כדברי רבי יהודה הלוי הטוען כי העם ביקש לעשות דמות מוחשית לאל ואין פה דרישה או כוונה לעבודה זרה, כדבריו- "מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו. "
לפי פרשנותו של רש"י לא רק העם היה מצוי בלחץ אלא גם המנהיג המחליף – אהרון. רש"י בוחר להצדיק את מעשיו של אהרון, ומוצא בהם ניסיונות לעיכוב בניית עגל הזהב במקביל לתחושת חרדה אישית וחוסר ביטחון שלו, של אהרון. אהרון נענה לדרישת העם מתוך חולשתו כמנהיג. הוא אינו רוצה לבנות עגל, אך מונע על ידי לחץ רצונו של העם.
את הדרישה לאיסוף תכשיטים מנמק רש"י, שאהרון מקווה בליבו שהם יחוסו על התכשיטים שלהם ויתקשו לוותר עליהם וכך יתעכב מעשה העגל ובינתיים יחזור משה, אבל העם הפתיע, והם לא המתינו ומיהרו לוותר עליהם ולאסוף את התכשיטים. הוא מפרש גם את בניית המזבח ואת דחיית החג למחר כניסיון לעיכוב העם, בינתיים הוא מקווה שמשה רבינו כבר יחזור.
לעניות דעתי, זהו ביטוי עצום לצורך הרוחני שהעם חש, זעק ודרש לחוות דרך הגשמי. מבחינתם- חייב מתווך גשמי.
קיימת בפרשה האנשה חזקה בין הקב"ה למשה כשהוא מעדכן אותו על חטאיו של העם. מזכיר לי שיח זוגי טיפוסי כשאחד מהילדים לא נוהג כשורה, לפתע הילד שייך לבן הזוג…יש ריחוק רגשי המאפשר הבעת כעס עוצמתית יותר. " שתדע לך הילד שלך אמר/עשה…" כאילו שהוא רק הילד של בן הזוג. ה' אומר, "(ז) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח ) סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם–עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. " (שמות, לב)
הכעס מרחיק ואין תחושת שייכות של עם ישראל לקב"ה. כהורים, אנו נוטים לתת לא מעט עצות לילדינו, אך לא פעם הם אומנם מקשיבים בעיון, ויש להם רצון טוב, אבל בסופו של דבר הם עושים את ההיפך הגמור. משום מה, במקרים רבים מתעורר באדם הצורך לעשות דווקא ההיפך ממה שמסבירים לו. יש לאדם את הצורך לגלות דרכים טובות ונכונות יותר מאלה שבחרו הוריו, ולפעול ע"פ הבנתו.
מעשה העגל לדעתי הינו אקט של איבוד ביטחון וסובלנות, ביטוי לצורך בהכוונה מוחשית שע"פ התבניות ועולם המושגים והערכים שהעם היה חשוף לו שנים רבות במצריים עגל הזהב נראה ראוי ותואם כשמשה מנהיגם הגדול שהוציאם מעבדות לחירות בושש לחזור. חירות זהו בעיקר מצב תודעתי לא רק מעשי, ולכן המסע במדבר לקח 40 שנה. המסקנה המשמעותית היא שבאותה הקלות שאדם יכול לקלקל ניתנת לאדם האפשרות לתקן צריך רק לזכור שתהליך ההטמעה לרוב ממושך ומצריך אמונה, עקביות וסבלנות.
בימינו "עגל הזהב" היא התמכרות להבלים, והענקת חשיבות עליונה לחיים החומריים ולא לחיי הרוח. אהוד בנאי בשירו הפך את המחולות סביב עגל הזהב לריקוד פולחן "באפלה", ל"מחול טירוף" אחר החיים החומריים. האנשים "נלחמים על כל פירור", עד כי הם שוכחים את עצמם. הם סובבים סביב העגל "במעגל סגור", בלי יכולת לצאת ממנו…
חטא העגל ממחיש כי השמיעה החד פעמית בהר סיני, לא היה בכוחה להפוך עם עובדי אלילים לעם עובדי ה' לבדו. רק הניסיונות ועבודת ה' לאורך זמן, דרך שמירת מצוות התורה, ואפשרות החזרה בתשובה. הם ששינו את העם והעלו אותו מהנפילה והשקיעה בתהומות חטא העגל, לרוממות עבודת הקב"ה במשכן, ככתוב " ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם." וכמובן ישנה גם ההבנה שעבודת ה' נעשית ישירות בין האדם לבוראו, ללא מתווכים.
שנשכיל, נצליח ונדע להאמין, להרגיש ולהבין את חיי הרוח באיזון נכון ומדויק עם החיים החומריים. ושנצליח לממש את יכולת ההתרוממות גם כשאנו נופלים לתהומות חשוכים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע הפרשה התשיעית בספר שמות. פרשת כי תשא שפותחת בפסוק : (יב) "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם .."  (שמות, ל) עם ישראל מקבל את פקודת ההתפקדות הראשונה שלו שמתבצעת ע"י נתינת מטבע של מחצית השקל. התורה אומרת לנו שהקב"ה רוצה שנמנה כל אדם ואדם, כי כל פרט חשוב.  הכסף שנאסף נספר, ולאחר מכן נתרם למטרה לאומית – בניין המשכן.

בתחילה הפרשה עדיין עוסקת בנושאים הקשורים במשכן אוהל מועד, מחצית השקל, קטורת הסמים, בניית כיור רחצה לכוהנים, השֶמֶן למשיחת כלי המשכן, ואזהרה על שמירת השבת.

בהמשך מתואר  כיצד עם ישראל מחכה למשה רבנו שירד מהר סיני, ולתחושתם משה רבינו מתעכב. היעדרותו הממושכת של משה מערערת את אמונתם, והם חוששים שמשה כבר לא ישוב. (א) "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." (שמות, פרק לב) לכן, בני ישראל יוצרים את עגל הזהב שישמש אותם לעבודת ה'.

הקב"ה מספר למשה על החטא של בני ישראל, ומאיים להשמידם.  משה מתחנן לפני ה' ומגן על עם ישראל, אך כשהוא יורד אל העם עם לוחות הברית, הוא רואה את עגל הזהב והמחולות סביבו;  משה משליך את הלוחות ושובר אותם, אחר כך הוא משמיד את עגל הזהב,  ומצווה להרוג את עובדי העגל. משה מודיע לעם שעליו לשאת באחריות על מעשיו. שבט לוי הוא השבט היחיד שלא היה מעורב בחטא העגל. ה' נענה לבקשת משה וסולח לבני ישראל, ומשה עולה שוב אל ההר, וכותב שם את הלוחות השְנִיִים. הפרשה עוסקת בעיקרה בסיפור חטא העגל ובהשלכותיו.

זמנה של הפרשה הוא כשלושה חודשים, מרדת משה רבינו מהר סיני בפעם הראשונה – ט"ז תמוז – עד קבלת הלוחות השניים ביום כיפור – י' תשרי.

בפרשה מוזכרים גם דינים הקשורים בשלושת הרְגָלִים.

 

האם יש קשר בין לבוש להתנהגות?

כמה הילדים שלנו ואנחנו משקיעים בבגדים ובחיצוניות שלנו, כמה הנושא הזה חשוב ומה המקום שלו במסגרת/בסביבה שלנו ?

לחילופין אם אשאל אתכם-  מה יותר חשוב – מה שבפנים או מה שבחוץ? אני זוכרת לפני שנים כשהגעתי פעם ראשונה לבקר בבית חמותי הכרתי את גיסתי הצעירה שהייתה אז בת ארבע. במהלך חילופי הדברים בינינו אמרתי לה שהיא ילדה יפה. ללא היסוס מיד הגיבה חמותי היקרה ושאלה אותה, איך את יפה? וגיסתי, להזכירכם בת הארבע, חייכה והדגישה שהיא יפה מבפנים…"

אז מה יותר חשוב האישיות של האדם, הנפש, התכונות שלו – או איך שהוא נראה מבחוץ? רובנו נגיד ש- "ברור שמה שבפנים!" אבל בפועל אנו מקדישים הרבה אנרגיות ותשומת לב לגוף שלנו, ולמראה שלנו, והשאלה כמה אנו מקדישים כדי לפתח את האישיות והתכונות הטובות שלנו?

הרב יוני לביא מסביר, "לגוף האנושי, החלק הגשמי שלנו, יש כוח והשפעה מאוד חזקים. בקלות רבה אנו יכולים ללכת שבי אחריו ולשכוח את מה שבפנים, את הנפש, את האישיות, את הנשמה. זה הרי בדיוק מה שקרה שם בחטא עץ הדעת – "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים"…היופי החיצוני היה כל כך מסנוור עד שגרם לה לשכוח שהפרי הזה אסור ואינו מיועד להם.

אז איך התורה מתייחסת לבגדים? זוכרים בספר בראשית מה לבשו אדם וחוה בגן עדן… כלום! "ויהיו שניהם עירומים האדם ואשתו ולא יתבוששו" (בראשית ב,כה). הפעם הראשונה בה הרגישו צורך להתלבש הייתה רק אחרי החטא הראשון – כשאכלו מעץ הדעת. מדוע? מה הקשר בין הדברים?"

בפרשה שלנו השבוע, פרשת תצווה, כחלק מתהליך כניסת אהרן ובניו לתפקידם במשכן אומר ה' למשה:
(א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְכַהֲנוֹ-לִי:  אַהֲרֹן–נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן. (ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת… (מ ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת, וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים; וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. (מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ; וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת-יָדָם, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם–וְכִהֲנוּ לִי." (שמות, כח, א'-ב', מ'-מ"א)

מה משמעות הכבוד והתפארת הכרוכה בבגדי אהרן ובניו?

היהדות אמורה להתמקד בפנימיות, ברוחניות, אז מדוע העיסוק בעניינים חיצוניים כמו בגדים? פרשנים רבים מסבירים שהבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם, וגם משפיע על היחס שלנו כלפי עצמנו. ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם, כי הלבוש הוא למעשה תזכורת לתפקידנו וייעודנו.

מובן שאין הכוונה שנסתובב כל היום עם חליפה, אבל כשאנו נפגשים עם מישהו שחשוב לנו, יש משמעות גם למה שאנחנו לובשים. כלומר, הדרך שבה אנחנו מתלבשים משפיעה על ההתייחסות שלנו לעצמנו ולכל דבר שאנחנו עושים – ובהתאם משפיעה על התנהגותנו.

הרמב"ן ואבן עזרא מדגישים את הייחודיות שבלבוש אהרן ובניו הכוהנים שזוכים להם בזכות עבודתם במשכן. שניהם מדגישים את חשיבות המאפיינים החיצוניים כגורם סמלי המבטא את ייחודיותו של האדם ("אין אחד מישראל שילבש כאלה.."), המעניקים לו בטחון עצמי, המאפשר התפתחות חיובית של האישיות. הדרך שבה אנו מתלבשים משפיעה על הדימוי העצמי וההרגשה שלנו, בין אם במודע או לאו. (מדברי הרב יוני לביא, ומרדכי שפייר)

לבישת בגדי הכהונה בפרשה מבהירה לנו שעם העבודה הפנימית שלנו, עלינו לבחון באילו כלים חיצוניים אנחנו משתמשים. כי בעבודת הקודש יש צורך להאיר את הפנים, אבל גם להאיר את החוץ. עלינו לקחת אחריות על הדרך שבה אנו מופיעים גם כלפי חוץ בעולם. הבגדים של הכוהן הגדול הם למעשה ביטוי למידות נצרכות בכדי להתנהל בעולם- בענווה, במתינות, בהקשבה, במאור פנים, בנימוס, בסבלנות, בעדינות – להיות מוארים מבפנים, ובמקביל לדעת כיצד לגשת אל העולם שסביבנו.

שנזכה להדליק את האור הפנימי שבנו, ללבוש את הבגדים שיתנו לנו את האיזון שבין הפנימיות לחיצוניות, ויסייעו לנו במימוש יעודנו. ושנזכה כולנו להיות מצווים מבפנים להתחבר ולקרב לבבות, להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, חמדה בת זהבה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת תצווה שהיא הפרשה השמינית בספר שמות. הפרשה פותחת בפנייה למשה "ואתה תצווה את בני ישראל" מבלי לציין את שמו; זו למעשה הפרשה היחידה בחומשים שמות-ויקרא-במדבר שלא מוזכר בה שמו של משה. מקובל ע"פ המדרש לקשר זאת לבקשתו של משה מה' לאחר חטא העגל המופיעה בפרשה הבאה, פרשת כי תשא: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". משה מבקש מ-ה' שאם הוא לא מוכן לסלוח לבני ישראל, אזי עליו למחוק את שמו מהכתובים. למרות שהקב"ה סלח לבני ישראל, שמו של משה נעדר מן הפרשה כי זהו ביטוי להתגשמות מילותיו של אדם צדיק רב עוצמה, שהגיע לרום המעלות, ביטוי לכוחה של מילה.

פרשת תצווה ממשיכה את ציווי בניית והקמת המשכן, התפקידים, למשל, על הכוהנים להדליק את נר התמיד בכל יום, באוהל מועד. מתואר גם הלבוש המיוחד של הכוהנים, אהרון הכהן הגדול ילבש אֵפוֹד ועליו החוֹשֶן. על החושן יש אבנים, ועליהן שמות  שנים-עשר שבטי ישראל.  עוד פרטֵי לְבוּש שילבש אהרון, הם: מעיל אֵפוֹד, כּוּתוֹנֶת תשבץ, מִצְנֶפֶת, ועליה ציץ זהב. גם בניו ילבשו כּוּתָנוֹת, אַבְנֵטִים ומִגְבָּעוֹת. בהמשך הפרשה מתואר תהליך קידושם של אהרון ובניו, והציווּי לבנות מזבח קְטוֹרֶת, שיוּנַח לפני הפָּרוֹכֶת שעל ארון העֵדוּת. הפרשה מסיימת בשלוש מצוות שיהיו במשכן – קורבנות התמיד, הדלקת הנרות והקרבת הקטורת.

צו החיים-

קריאה ראשונית של הפרשה מעוררת תחושה של ריחוק, איך זה קשור אלינו? הרי היו אלו עבודות המוטלות על הכוהנים בלבד. מה החלק של כולנו פה? איך זה יכול להיות רלבנטי לכל אחד ואחת מאתנו?  הפרשה פותחת- " (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז) המילה "תצווה" מזמינה אותנו להעמיק ולהבין את משמעותה. לשון הציווי נתפס לא פעם כמשהו מאיים ואפילו כופה, שכדאי ורצוי להתרחק ממנו, לכן, חשוב שנבין את פנימיות המילה. תצווה היא אכן ציווי לאדם לברר ולזהות בתוכו את הציווי האלוקי הייחודי לו. במילים אחרות, אנו מחויבים למצוא את התכונות והכישורים המיוחדים שקיבלנו. עלינו לפתח אותם בכדי שנוכל למלא את שליחותנו נאמנה; אחרי הכל, כל אחד מאתנו נדרש להיות כהן, כפי שנאמר במתן תורה- "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

. "אור החיים" מסביר- 'תצוה' מלשון "צוותא", כלומר התחברות. הפנייה למשה כאן היא הבהרת תפקידו להתחבר עם בני ישראל, ולחבר ולקשר את עם ישראל עם ה'. לכן, באמצעות קיום המצוות האדם מרגיש שהוא נעשה צוותא לאחרים, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. כי כל מצוה משפיעה על הסביבה הקרובה והרחוקה. היא מתקנת ומשפיעה על כל העולם.

זו הסיבה שהתורה מצווה לנו לזכור כי בכל אחד ואחת מאתנו ישנו ניצוץ אלוקי, וציווי שע"פ הייעוד שלי עלי להיות מחובר לכלל. האדם יוכל למצוא משמעות בחיים, רק כשיקדיש את עצמו לחברה, כלומר, עלינו להפנים שהשליחות שלנו היא תמיד כלפי אחרים.

ואלברט אינשטיין הטיב לתאר-

"האדם הוא חלק מהשלם שאותו אנו מכנים "היקום", חלק שהינו מוגבל בזמן וחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו כדבר מה נפרד מהשאר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו היא מעין כלא בעבורנו, אשר מגביל אותנו אל רצונותינו האישיים ומצמצם את חיבתנו לאנשים מעטים הקרובים אלינו. משימתנו צריכה להיות – לשחרר את עצמנו מכלא זה באמצעות הרחבת מעגלי החמלה שלנו, עד שיחבקו את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו על כל יופיו. איש אינו יכול להשיג זאת בשלמות, אך השאיפה להישג שכזה הינה כשלעצמה חלק מהשחרור והבסיס לביטחון פנימי…. בסוקרנו את חיינו ומאמצינו, אנו מבחינים במהרה שכמעט כל מעשינו ורצונותינו כרוכים בקיומם של בני אדם אחרים… אנו אוכלים מזון שאחרים ייצרו, לובשים בגדים שאחרים תפרו, גרים בבתים שאחרים בנו. מרבית הידע והאמונות שלנו הועברו אלינו על-ידי אנשים אחרים בתיווכה של שפה, שאותה אחרים הגו… משום כך עלינו להודות שאנו חבים את יתרוננו העיקרי על בעלי-החיים לעובדת היותנו חיים בחברה אנושית. היחיד הינו מה שהינו וערכו הוא ערכו לא בזכות היותו מובדל, אלא בזכות היותו חלק מחברה אנושית גדולה…"

הפרשה שלנו עוסקת בכלים של הקרבת קורבנות, האחד במזבח העולה שעמד בחצר המשכן, והשני בתוך ההיכל, מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת…. כל עניין הקרבת הקורבנות – הוא מלשון קירוב והתקרבות, והם למעשה המעשים שלנו בעולם. עלינו לשאול את עצמנו כיצד אנו פועלים בעולם לקירוב לבבות, ולצמצום פערים?!

    

מה עניין התרומה?
מדבריו של הרב ד"ר יונתן זקס- "זהו הסוד מְשַׁנֵּה־החיים הטמון בשמה של פרשתנו, תרומה. הדרך הטובה ביותר לפגוש את אלוקים היא לתת. עצם מעשה הנתינה כרוך בהבנה שמה שאנחנו נותנים הוא חלק ממה שניתַן לנו. הנתינה היא סוג של הודיה, היא מעשה של הכרת טוב… התורה מלמדת אותנו דבר פשוט ומעשי. תנו – ותרגישו שחייכם הם מתנה. לא צריך לדעת להוכיח שאלוקים קיים. די בכך שנכיר תודה על שאנחנו קיימים – והשאר כבר יבוא מאליו… כך התקרב אלוקים אל בני ישראל באמצעות בניין המשכן… זה קרה משום שהמשכן נבנה מנתינה, מתרומה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. במקום שאנשים נותנים מתוך נדיבות לב לזולתם ולאלוקיהם – שם שורה השכינה… "תרומה" איננה רק מונח המציין מתן וולונטרי. פירושה המילולי של "תרומה" הוא "דבר שמרימים". התרומה היא דבר המוגבה על ידי הקדשתו למטרה נעלה. אתם מרימים אותו – והוא מרומֵם אֶתכם." .

כלומר, הקב"ה מבקש מעם ישראל- "(ח) וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם." (שמות כה) בתוכם ולא בתוכו, במשכן, מדוע?
חז"ל מסבירים- הכוונה היא אכן ל"ושכנתי בתוכם", כלומר השראת השכינה בליבו של כל יהודי ויהודי. המשכן הוא למעשה דרך פיזית, גשמית של עם ישראל להתחבר לעבודת ה' באופן מוחשי. הקב"ה אינו "זקוק" למשכן, לגשמיות, אנחנו אלו שזקוקים לו, שמתחברים לחומר למעשיות ולמציאות גשמית. לכן, החיבור שלנו לעבודת ה' מתחיל עוד בתרומה.
מה הקשר לתרומה?
כשאנחנו נותנים ומשקיעים במשהו אנחנו מייצרים חיבור, אהבה, אכפתיות, שייכות ומעורבות. אנחנו עוברים להיות פעילים ולא רק משקיפים. בקבלת מתן תורה הצהרנו "נעשה ונשמע" עכשיו עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולפעול. תרומה בכוונה וברצון, להבין שאנו תורמים משהו קודם כל עבור עצמנו, עבור הקשר הפנימי שלנו עם המהות העצמית, עם הנשמה, שהיא הנקודה האלוקית שנמצאת בכל אחד ואחת מאתנו.
רק 31 פסוקים מקדישה התורה לסיפור בריאת העולם, בספר בראשית. ומפרשת "תרומה", מוקדשים 450 פסוקים לבניית המשכן במדבר, כולל הוראות מפורטות ומדוקדקות של חומרים, בנייה, מידות, הכנה, והקמה. מדוע העולם כולו מתואר בקצרה? מדוע המשכן, האוהל הארעי שהיה המרכז לעבודה הדתית-רוחנית במדבר, מתואר בכזו אריכות?
קיימים פרשנויות והסברים רבים, את התשובה הבאה אהבתי במיוחד-
"באופן כללי, התורה לא מתעכבת על תיאור העולם. לשם כך יש ספרי מדע ואלבומי תמונות. התורה מתעכבת על מה שהאדם אמור לעשות בתוכו."
אז מה בין תרומה למשכן- לצדקה?
התשובה- "(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. " (שמות כה) מדוע ויקחו תרומה ולא נתנו תרומה? כי עצם הנתינה היא למעשה לקיחה. תאכלס כשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו לא עושים טובה לאף אחד אלא לעצמנו. נתינה היא כמו תכנית חיסכון ארוכת טווח שמצמיחה אותנו.
בצדקה לא תמיד תהיה כוונת הלב כי הדגש הוא יותר על הביצוע, בעוד תרומה לבניית המשכן הארעי וזה שבתוכנו, בנשמתנו, מחייב כוונה ורצון שהופכים אותנו לחלק מזה וכפועל יוצא, חוזר אלינו בעוצמות גדולות יותר.
פעם שמעתי משפט חכם ש- העני שתפקידו לקבל, אכן לרוב אין לו ברירה אלא לקבל, אבל לעומתו העשיר תפקידו לתת, ובהחלט יש לו ברירה, הגדולה שלו לזכור את תפקידו ולתת. אני מוסיפה על כך שהנתינה של "אדם עשיר" היא בתחומים שונים לא רק עושר בממון- כלכלי, אלא "עושר" גם בשמחה, במקצועיות וכישרון, בהקשבה וכו
המשכן היה אמנם מקום של פאר והדר, אבל למעשה שימש להרבה יותר מזה. פרשת השבוע שלנו נקראת 'פרשת תרומה', כפי שהזכרנו קודם לכן מלשון 'התרוממות'. הרעיון שנדע לרומם את עצמנו ואת כל "המתנות" היפות שקבלנו (כישרונות, רכוש, שכל) מעבר לשימושנו הפרטי ולתועלת האישית שלנו. שנממש ונשכיל לעשות בהן שימוש, המועיל גם לסביבה ובסופו של דבר גם לעולם כולו. רק אז נצליח להביא את המתנות שקיבלנו למימוש הפוטנציאל הטמון בהן. שנדע לתת עם כוונה מהלב ורצון להפוך את הסביבה שלנו לטובה יותר. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, חמדה בת זהבה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

תקציר- השבוע פָּרָשַׁת תְּרוּמָה שהיא הפרשה השביעית בספר שמות והיא הראשונה שעוסקת במשכן.
הפרשה כולה עוסקת בנושא אחד: הציווי של הקב"ה למשה רבינו על בניית המשכן. ראשית יש לגייס תרומות מבני-ישראל לבניין המשכן. ה' מדבר עם משה שיבקש מעם ישראל להעניק תרומה – כל אחד כפי יכולתו להקמת המִשכָּן. התרומות כוללות שלושה עשר מיני חומרים ובהם זהב, כסף ונחושת, עורות בעלי חיים, עצים, שמנים ואבני חן. כל אלה להקמת המשכן, לייצור כלי המשכן, לבגדי הכהונה ולשמן המשחה וקטורת הסמים. במשכן יוכלו בני ישראל לעבוד את ה' ולהקריב לו קורבנות. בפרשה מפורטים כל אחד מהכלים כולל החומרים מהם יש לבנות את הכלי ומידות הכלי.
המשכן הוא אוהל, משכן ארעי עד לכניסתו של עם ישראל לא"י. משכן זה נודד עם בני ישראל במסעותיהם, ולכן הוא עשוי יריעוֹת. במשכן – ארון הברית ובתוכו לוחות הברית; הכְּרוּבִים – דמויות בעלות כנפיים המונחות על הארון; השולחן וכליו; המנורה בעלת שבעת הקָנים; יריעות המשכן; הפָּרוֹכֶת, שהיא כמו וילון המפריד בין הקוֹדֶש לקוֹדֶש הקוֹדָשים; המזבח שעליו מקריבים קורבנות; וחצר המשכן המקיפה את המשכן.

בפרשה השבוע אנו מתבוננים בפרטים שאינם מצויים בעשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני, אירוע השיא בפרשה הקודמת, פרשת יתרו. 10 הדיברות היוו הכנה, קווי יסוד ומבוא להמשך בפרשת שופטים שמתחילה באות ו' החיבור, ואוצרת בתוכה 53 מצוות. הפרשה מורידה את האידיאלים הגדולים מהר סיני לתוך המציאות שלנו, החיים האנושיים כשחלק מאותן מצוות עוסק באוכלוסייה החלשה והנחשלת שזקוקה יותר מכל לסעד, חיזוק ותמיכה. למעשה פרשת משפטים היא שנותנת תוקף לפרשת יתרו. "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם." (שמות כא').
אני תוהה לעצמי היכן החוקים והמשפטים פוגשים אותי?
מה משמעות הירידה לפרטים קטנים אחרי חוויה כל כך מכוננת של מתן תורה?
על פי מה עלינו לשפוט?
ד"ר מוטי גולן, מרצה לעניני יהדות ואקטואליה, כתב:
" …ובכל זאת, מה ראתה התורה לפתוח את הפרשה דווקא בענייני עזרה לחלש ולא להמשיך את ענייני האמונה כפי שבאו לידי ביטוי בעשרת הדיברות?"
אחת התשובות שהוא מביא – "בכך, התורה מגלה לנו את סוד החיים. אי אפשר לחיות חיים אמיתיים בסיסמאות, באמירות וכיו"ב. חייבים להוריד את האידיאלים הגדולים לפרטי החיים. הרעיונות גם אם הם גדולים מקבלים משמעות רק כשהם מחוברים לחיי המעשה. התורה האלוהית הגדולה חיה דרך הפרטים הקטנים". (בשם הרב יניב כהן, ראש אולפנית ישורון בפ"ת). ד"ר מוטי גולן ממשיך ומבהיר "שעיון במגוון מצוות הפרשה, יסייע להבחין שהתורה מדגישה את ענייני החסד והעזרה לנצרך ובמיוחד ל"קבוצת החלשות והנחשלות" שהם: היתומים, האלמנות והגרים. למשל: אסור לענות יתומים ואלמנות, אסור להונות גרים, ישנה מצוות עשה של נתינת הלוואה לעניים ועוד. גם מצוות הבאת בכורים נכללת בפרשה שלנו – "ראשית בכורי אדמתך תביא.." . כשביסוד המצווה עומד עקרון הכרת התודה לה'."
להרגשתי חולשה זה מצב שכולנו חווים, לעיתים היא מתבטאת בחסר- בדעת, במילה טובה, בכסף, יש ברפואת הגוף או הנפש, כולנו זקוקים לדבר כזה או אחר ברגעים שונים בחיינו ובעוצמות שונות.
אמש עודכנתי שחברה יקרה שלנו חולה במחלה הנוראית, מחלה שלצערנו הפכה ממש למגיפה שלא נדע, והזדמן לי לשמחתי להגיע לחיפה ולבקרה בבית חולים רמב"ם שם קיבלה הקרנה כחלק מהטיפולים שעליה לעבור. חמדה הגיבורה ומשפחתה היקרה והאהובה נאלצים לעבור מסע מאתגר וכואב. הם שיתפו אותי בפרטים, בכל האתגרים שהיו עד לרגע הגילוי וההבנה כמה חמור המצב. כשמישהו יקר לנו חווה קושי ואנו חסרי אונים מולו כי לכאורה אין ביכולתנו לשנות את המציאות, ולהפסיק את הכאב, לא נותר לנו אלא לעצור, לפתוח את הלב, ולגלות רגישות; במילים אחרות, להקל ולהיות שם עבורו עם כל האהבה והחום, ולהטמיע בליבנו שאותו חבר יקר נמצא שם כמראה לגילוי רגישות, הקשבה ואחריות- ממש כמו נתינת ציווי לנו להגדיל ולהרחיב את מעגל התודעה בציבור למעורבות הדדית שככל שתגדל, אני מאמינה, תצמצם את אותה קהות חושים שלא מאפשרת לראות ובטח להרגיש את האחר; ובכך תרחיב את החיבורים שבינינו ובסופו של דבר בין כולם.
השבוע פרשת משפטים מחייבת אותנו להתבונן בפרטים ולראות את האחר, לגלות ערבות הדדית. אנחנו זוכים לקבל הנחיות ברורות כיצד עלינו לנהוג כדי שאכן נקיים חברה שבה כל איש דבוק לרעהו ולכלל כולו. הכי רלוונטי שיש. הפרשה מתחילה דווקא בדיני עבדות, מדוע? והתשובה- עד לפני זמן קצר היינו כולנו עבדים במצרים והוצאנו לחירות, כביכול השתחררנו, אבל חירות מלאה משמעותה גם לגלות אחריות, ביטוי לשחרור שלנו מהעבדות. השחרור מחייב חינוך מחדש, עזרה בעת מצוקה וקושי צריכה להיות מעל כל מחלוקת, מעל אינטרס אישי, מעל היכרות אישית עם אותו אדם- להגיש עזרה זה לזה עם המיטב שלנו ובכל עת. אם מישהו בצרה- פשוט לעזור לו. אולי בזכות אותה עזרה תהפוך עוינות להכרת תודה; ומחוות קטנות של עזרה הדדית יכולות בטווח הארוך לשנות ולהטיב את המצב החברתי והאנושי.
יהודה רובן כותב על הערבות ההדדית- "עם ישראל נחשב ליחידה אחת שקיימים בה קשר ותלות בין כל מרכיביה. מכאן המקום לערבות ההדדית ולאכפתיות שמגלה הפרט למעשיו של זולתו.
התורה מתייחסת לחטאי יחידים כאילו חטא כל העם. דברים אלו מעוגנים במעמקי משפטי ה' ובדרך שבה מתייחס הבורא לחטאי עמו. עם ישראל מהווה יחידה אחת. הערבות ההדדית שקיבלו עליהם ישראל בסיני, הופכת אותם לכלל אחד. לא אוסף של יחידים, אלא עם שבו כל איש דבוק לרעהו ולכלל כולו. יחד הם עובדים את ה' כדי לדבוק במידותיו; ויחד הם נושאים באחריות הרוחנית להמשך הנחלת התורה והמצוות לדורי דורות, ומעשי היחיד משפיעים על הכלל ומחייבים אותו."
כולנו היינו מאושרים יותר, אילו העולם היה מקום מכיל, רגוע ושלו; עולם עם אנשים החיים בהרמוניה ויוצרים מקום זה לזה מתוך תודעת שפע, כי יש די והותר לכולם.
אז כיצד הופכים את החלום הזה למציאות?
ההתחלה הכי טובה ומשמעותית היא להשתדל ולשמש דוגמא אישית, בכל הנוגע ליחסינו עם הזולת. פרשת השבוע שלנו מלאה בהנחיות והוראות מעשיות, הבאות לאפשר לנו לחיות חיים שלווים ומתחשבים יותר עם הסובבים אותנו. למשל: כשאנו נתקלים בחפץ שאבד לאדם כלשהו, לא רק שאסור לנו לקחת אותו לעצמנו, אלא שעלינו להשקיע כוחות מרובים בכדי לאתר את בעל האבדה ולהשיב אליו את אבדתו. סביר להניח שאותו אדם יוקיר לנו תודה על מעשינו ויחווה שלאנשים סביבו באמת אכפת ממנו. מה שיגביר את הסיכוי שהוא יעשה את אותו הדבר למען אדם אחר. לכן יש צורך בהכוונה, בכללים, בחוקים, במשפטים, שיחזקו את מידות המוסר שלנו, שיסייעו ויזכירו לנו לבחור בטוב, ושיחד נוכל להפוך את הסביבה הקרובה אלינו ובהמשך גם את העולם כולו, למקום שפוי, רגיש ומתחשב יותר עבור האנושות כולה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, חמדה בת זהבה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.

לאחר הסיפור העוצמתי של מתן תורה שבפרשת יתרו, מגיעה פרשת מִשְׁפָּטִים, פרשת השבוע השישית בספר שמות. פרשת משפטים כוללת 53 ציווים ורשימת דינים העוסקים בסדר החברתי ובהתנהלות שבין אדם לחברו. יחד עם זאת, בסוף הפרשה מובאים פרטים נוספים בסיפור מתן תורה- מסופר על טקס כריתת ברית של בני ישראל עם הקב"ה ועל עליית משה רבינו להר סיני לקבלת לוחות הברית.
הפרשה מתחילה במילים הבאות "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם…" (שמות, כא')
כלומר, הפרשה מתחילה בחוקים הקשורים לעבדים ומורה לנו איך לנהוג עם העבד העברי, במצבים שונים. הפרשה דנה במקרים של רשלנות, גניבה או מקרים בהם בכוונה תחילה הביאו לפגיעה בגוף או ברכוש. לאחר שהפרשה מסיימת לדון בדיני "נזיקין", כאלו שגורמים נזק לרכוש ולנפש, היא מתייחסת לחוקים חברתיים, שגורמים נזק לחברה כולה. למשל, לא להונות או לגזול את הגר (זר), עלינו לזכור איך התייחסו אלינו כשהיינו גרים בארץ מצרים, לא לקחת שוחד, לא לענות יתומים ואלמנות, בקיצור, לשמור על המוסר, לקחת אחריות ולהגן על החלשים בחברה. בפרשה מוזכרים גם דינים הקשורים בחגים, בשבת, ובשנת השמיטה.

הידעת ש-

המילון מגדיר אחריות כהתייחסות ראויה של אדם לדבריו, למעשיו ולאמון הניתן בו…

שימו לב כמה משמעות יש במילה אחריות-

הרעיון אינו שלי, נלקח מתוך האתר "פשוט ביחד"- לפניכם המילה "אחריות" אות אחר אות ומשמעותן-

1. א' – המילה אחריות נפתחת באות א' (בגימטרייה = 1) ובכך רומזת שאחריות אינה מתחלקת. היא שייכת לאדם אחד – זה שלוקח אותה, הוא האחראי. האות א', מרמזת על המילה 'אני' כי אני מרכז העשייה והאחריות מתחילה אצלי.
2. אח – כשאנו יוצאים מעצמנו, אנו מגלים שאיננו לבד בעולם. במעגל הראשון והקרוב לאדם, נמצא האח. האח במשפחה הוא הראשון שמייצג את קבוצת השווים לנו. הוא אדם קרוב, דומה לנו ואנו חולקים הרבה מן המשותף. אנחנו ערבים לאחים שלנו, שומרים עליהם, ומגנים עליהם. אפילו הסלנג "אחי" משמעותו אתה קרוב לי כאח.
3. אחר – במעגל הנוסף נמצאים האנשים האחרים. אחרים- משמעותיים וקרובים יותר, ואחרים רחוקים יותר. האדם, הוא ייצור חברתי שאינו יכול להתקיים ללא האחרים, ולכן חשיבותם רבה עבורו, ומכאן חשיבות תרומתו לאחרים גדולה. ההכרה באחרים הכרחית כשאנו לוקחים על עצמנו אחריות. האחר, הוא גם השונה מאתנו, החלש, הרחוק, הזר.
4. אחרי – כשכבר קיימת קבוצה, יש צורך במנהיג ונתינת דוגמא אישית. כשאנו קוראים "אחרי" אנו למעשה אומרים- "אני חלק", ולא סתם חלק, אלא חלק שאפשר לסמוך עליו, חלק נוכח ומוביל.
5. אחריו – מנהיג לבדו, אם לא יוכל לסמוך על האחר, סופו שיוותר לבד. כדי שנוכל להוות חלק מזוג, צוות או חברה, עלינו להכיר בגבולות עצמנו, להשתמש בצניעות ולדעת גם לסמוך על האחר. "אחריו" מסמל את היכולת להקשיב לאחר, לפתיחות, לקבל דעותיו, ללכת בעקבותיו ולקבל מרותו.
6. אחריות – וכשמוסיפים את האות ת', מתקבלת השלמות – אחריות. המילה שמתחילה ב-א' ומסתיימת ב-ת', כלומר, מכילה בתוכה את תמצית הכל. לשאת באחריות אומר לעשות את הדברים עד אחרון הפרטים, עם כל הכוונה, המשמעות וההשלכות.
לקיחת האחריות היא ההחלטה לוותר על עמדת הקורבנות, התירוצים, ההאשמות, על הפריבילגיה להתלונן ולהרגיש רגשות אשם.

מה שמענו?
חיינו עמוסים וגדושים ברוך השם; העידן שבו אנו חיים הוא עידן השפע, והשבוע תהיתי איך זה משפיע על ההקשבה שלי? האזנתי
לשיעור מרתק על כיבוד אב ואם ע"פ ההלכה כשלפתע הבחנתי שהנוכחות שלי הייתה במקום אחר, הראש הטרוד לא שמע ואו הקשיב וניתק אותי מההרצאה שלא במשים… הנושא כמובן מרתק אבל מצאתי את עצמי משליכה את הנאמר להורות שלי ולקשר עם ילדיי… בקיצור, הפעם לשמחתי תפסתי את עצמי בזמן כך שיכולתי להחזיק במחשבותיי עד לסוף ההרצאה. אינספור פעמים באירועים שונים ועם אנשים יקרים דעתנו במהלך האינטראקציה עימם מוסחת ובהתאם איכות ההקשבה שלנו. אני יודעת להעיד שבעוונותיי גם כשאני מקשיבה לילדיי לא פעם יש רגעים רבים שדעתי מן הסתם מוסחת- הטלפון מצלצל, אני טרודה כי יש עוד משימות… השיחה מזכירה לי ש… החברה בדיוק שואלת… ושכחתי את הפסטה… (למי שתהה פסטה יכולה לקבל מרקם בצקי לגמרי😇)… והרבה פעמים ברור לי מה הם רוצים לומר עוד לפני שסיימו לדבר… ועוד ועוד. מסתבר שלהקשיב זו אמנות ושריר שעלינו לאמן ולהיות במודעות לקיומו. היכולת להיות פה ועכשיו מסייעת ללא ספק בחיזוק שריר ההקשבה💪🏻

הפרשה מתחילה במילים- " (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ." (שמות יח')
שמעתי או הקשבתי- אותו דבר🤔?
לימדו אותנו, שיש הבדל בין "לשמוע" לבין "להקשיב" – לשמוע זה לקלוט צלילים, ולהקשיב זה להבין את המסר. בלשון התנ"ך, כנראה, ההיפך הוא הנכון: הפועל "הקשיב" מתייחס לצד החיצוני והפועל "שמע" מתייחס לתוכן. יתרו ששמע על הניסים שנעשו לעם ישראל, הבין והפנים את כוחו וגדולתו של ה׳, שמיעה שהניעה אותו לפעולה… דוגמאות נוספות-
•בבראשית מב- "(כג) והם לא ידעו כי שומע יוסף; כי המליץ בינותם" האחים בוודאי ידעו שיוסף מאזין להם מבחינה טכנית-חיצונית, הם רק חשבו שהוא לא מבין מה הם אומרים. כלומר שמיעה מתייחסת לתוכן ולא לצלילים.
•(מלכים א, ג)- שלמה המלך מבקש מה' שייתן לו "(ט) לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע" ברור שהכוונה שלו היא לשמיעה של התוכן ולא רק לשמיעה חיצונית.
•משלי יח -"(יג) משיב דבר בטרם ישמע – איוולת היא לו וכלימה"
•גם קריאת "שמע ישראל" נאמרת "בכל לשון שהוא שומע".
בלשוננו היום נותר שריד לפירוש התנ"כי של השורש שמע במילה משמעות.
שימו לב, בהמשך לפרשה שלנו מופיעים גם הפסוקים הבאים-
"(כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר." (שמות יח')- משה שומע, מבין, מפנים ומיישם את דבריו של חתנו יתרו;
"(טו) וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; " (שמות כ') – העם ירא את ה' במעמד מתן תורה, לכן הוא מבקש ממשה להשמיע ולתווך את דברי ה׳ כדי שהם יוכלו לשמוע ולהקשיב כשהם פנויים ללא פחד;
הקשבה היא כאמור מיומנות תקשורת בין בני האדם. מלמדים אותנו לדבר, להתבטא, אבל אנחנו שוכחים ללמד וללמוד שגם השתיקות הן לעיתים דיבור משמעותי שיכול להוות בנוסף כלי עזר בהקשבה שלנו.

באמצעות ההקשבה אנחנו מעניקים את מלוא תשומת הלב ומכבדים את האדם או האנשים להם אנחנו מקשיבים. ההקשבה מחייבת אותנו להשקיט את הרעש שבתודעתנו; היא מערבת גם את האוזן החיצונית- הצלילים, הטון וכו' וגם את "האוזן הפנימית" – את הלב. ההקשבה דורשת מאתנו ריכוז ותשומת לב, כדי שנוכל לשמוע את מה שהאחר מביע, בין אם במילים ובין אם בין המלים ומעבר להן.

אנו מקשיבים, אבל המחשבות, השיפוט, דעות מוקדמות, פרשנות, הזדהות, אילוצי זמן, הרצון לייעץ, לנחם, המסקנות שמכוונים את ההקשבה שלנו וכו' מייצרים סביבה לא פנויה ולא קשובה. כלומר, פעמים רבות אנו מקשיבים בכדי להשיב ולא להבין.
המציאות היא כאמור שכולנו עמוסים בשפע של פעילויות ומחויבויות בשוטף לכן, ראשית עלינו לברר האם אנו בכלל פנויים להקשבה. יש פעמים שאני אומרת לילדיי- 'אני מצטערת אבל אני ממש לא פנויה עכשיו להקשיב, ומאחר וזה חשוב לי בבקשה בואו ונדחה את זה לעוד שעתיים… לערב… וכו' '
אז מה זו הקשבה אמיתית?
מספרים על הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לר' אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם? מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד". ענה לו ר' אריה: "אני לא עושה להם שום דבר, אני רק מקשיב להם…" (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?" מאת דוד בן יוסף).
מי ייתן ונצליח לשמוע ולהקשיב ממקום נקי, פנוי ומאפשר, מקום שרואה, מכבד, נותן מלוא תשומת הלב ומרגיש את האחר, ושנצליח להתגבר על כל שפע הסחות- הדעת שמצויות סביבנו. אמכי"ר
שבת שלום ומבורך!

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.

השיעור באופן מיוחד גם מוקדש ליסכה חווה בת הדסה אסתר ולבן זוגה ציון בן מלכה לחיי נישואים מאושרים, שיבנו בית נאמן בישראל, מלאים בטוב ומטיב, מכילים וקשובים עם שפע בריאות, שמחה ואהבה, וכל שתבקשו לו יהי ולטובה ❤