משה ואהרון לא זוכים להיכנס לא"י, מדוע אלפי שנים מנסים חכמים להבין את הסיפור הזה, שבעקבותיו משה ואהרון מתבשרים שהם לא ייכנסו לארץ ישראל? למה עונש כה חמור, מה בדיוק קרה שם ומה הייתה הטעות הקריטית? פרשנים רבים מסבירים שיש בסיפור זה מסר על הנהגה, ועל השפעה על הכלל.
מפרשים רבים נתנו הסברים שונים כיצד משה רבינו שהוציא את עם ישראל ממצרים וליווה אותם 39 שנה במדבר (כמעט 40) עם כל המשתמע ממש רגע לפני לא זוכה להיכנס לא"י, אפילו לא בארון קבורה, מדוע?! הייתכן שהסיבה לכך היא רק בגלל שהיכה על הסלע ולא דיבר אליו? ומדוע אפילו לאחר מותו, הוא לא זוכה כמו יוסף שיילקח לקבורה בא"י?
שימו לב שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זוכה להיכנס לארץ ישראל. תחילה מתה מרים (באר המים מסתלקת) ואחריה אהרון אחיה (ענני הכבוד שהגנו על בני ישראל מחום השמש, בלמו את רוחות המדבר ויישרו את הדרכים, גם כן מסתלקים), ולבסוף משה רבינו (המנהיג הגדול שעמד בגבורה מול פרעה מלך מצרים, שהביא על מצרים את עשר המכות, שבקע את ים סוף לשניים, שהוריד לבני ישראל את לוחות הברית בהר סיני, ושהגן עליהם בכל הניסיונות והקשיים שעמדו בדרכם במדבר) גם הוא עתיד למות במדבר ממש לפני כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל. מפרשים רבים הסבירו שהיה צורך בשינוי מהותי של אופי ההנהגה. הכניסה לא"י חייבה את העם לקחת אחריות ולפעול לא רק רוחנית אבל גם ארצית, מעשית, להוציא מהכח אל הפועל, וצוות ההנהגה המופלא הזה של האחים, מרים, אהרון ומשה השלים וסיים את שליחותו, תזכורת שגם האנשים הגדולים והצדיקים- בסופו של יום בני אדם שנשלחו לעולם כדי לקיים ולממש את שליחותם.
ובכל זאת, חטא מי המריבה כסיבה לעונשו של משה לא להיכנס לא"י נראה כחסר פרופורציות. ע"פ הרב קוק זצ"ל הכאת הסלע, כצעד קרוב לטבע, משתלבת במהלך הכללי של השתנות ההנהגה. אז מדוע גדול חטא החלפת הדיבור בהכאה?
מהפסוק הבא – "(י) …שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם…." (במדבר כ)
ישנם המפרשים שבגלל שמשה כינה את בני ישראל "מורים", כלומר, מורדים וסרבנים, למרות שהוא אהב מאוד את עם ישראל באומרו "המורים…" נחשף את מה שבליבו של משה. מסבירים האבן עזרא ואור החיים, שמשה איבד את אמונו בעם ישראל, וכשמנהיג מאבד את האמונה במסירות וביכולת של העם אין הוא יכול להמשיך בהנהגה. במהלך המסע הארוך שעשה משה עם בני ישראל, הוא הגן עליהם בחירוף נפש, והיה שם עבורם בכל המובנים, לא היה מסור כמשה לבני ישראל, הוא פרש מאשתו וילדיו; משה נתן את כל מה שהיה לו לעם ישראל. אבל בנקודה הזו של מי המריבה מהמקום הכי אנושי אמונו של משה בעם התערער.
הרמב"ם אומר במורה נבוכים, שחטאו של משה היה חטא הכעס. הכעס לוקח לנו את המנגנון של האנושיות, את שיקול הדעת את כושר השיפוט והיכולת לקחת החלטות ראויות. משה רבינו אמור להיות מודל לחיקוי אבל הוא מאבד שליטה בעקבות הכעס, מה שעלול להעביר מסר שמתיר לכולנו לכעוס ולוותר על מנגנון האנושיות ושיקול הדעת. כלומר, הבעיה היא לא בהכאה אלא בכעס שסבב את האירוע.
המהר"ל מוסיף על כך כי לימוד והעברת המצוות בדרך של כעס ולא בדרך של דיבור יש בזה ביטוי של חוסר אמונה, כי הכעס הוא ניסיון של התערבות ישירה להחדיר את הדברים לליבות בני-אדם בכוח ובלי דעת, בעוד הדיבור פונה אל הדעת, השכל ואל הלב. צריך לזכור שהדיבור הוא כוחו העיקרי של האדם, ויש להבין ולהאמין בכוח השפעתו ובעצמת התפשטותו. חטא מי המריבה ועונשו בא להודיע לנו אחת ולתמיד, שלא מחנכים בכח.
לדעת רש"י, חטאו של משה היה האופן שבו בוצע הנס- משה נענש על שלא הקפיד לבצע את ההוראה האלוקית כפי שניתנה. ושי פירון מטיב להסביר- "פירוש רש"י מוביל אותנו לשתי מסקנות חשובות: האחת – עלינו לבחון את סגנון המנהיגות ולהתאימו לשלבים שונים בחיינו. סגנון אחד לא מתאים לתקופות שונות, ושיטות ניהול והנהגה צריכות להתאים לתקופה ולערכיה. מענין לבחון את הקשר שבין שינויים בסגנונות הניהול לאירועים גלובאליים ומקומיים. המסקנה השניה היא שבחברה חופשית לא מצליחים להתמודד בעזרת "מטה" אלא רק בעזרת "דיבור", גם אם מדובר בתהליך ארוך, מורכב ומסובך."
מנהיג כאמור חייב לראות את המצוקה של הכלל אותו הוא מנהיג, לגלות אמפטיה לכאב שמגיע מתוך חסר גדול. צריך לזכור- בני ישראל היו צמאים למים! לעיתים, בעת מצוקה, כדאי להתעלם מהאופן שבו פונים אלינו, לא למהר לכעוס, ולהשתדל להבין את מצוקת הפונה.
אז מדוע משה לא נכנס לארץ אפילו בארון קבורה? מסביר הרב שניאור אשכנזי. לכולנו יש שליחות אישית וסביבתית, המקום שבו אנו מצויים זהו מקום המשימה שלנו שעליו עלינו לגלות אחריות. מנהיג צריך להיות עם עמו, ולא איפה שנוח לו להיות, ולכן כמו כל דור המדבר גם משה מת ונקבר במדבר. מאותה סיבה בדיוק לא עלה הרבי מליובאוויטש ארצה, אפילו לא הגיע לביקור כי אם היה מגיע לא היה יכול לצאת מארץ ישראל. הרבי היה עסוק במניעת התבוללות בגולה, בחינוך ליהדות בגולה, בהצלה, תמיכה וחיזוק היהודים שדרכם אבדה להם ועוד וכו'- זו הייתה המשימה שלו, אם הוא היה עובר לארץ ישראל הוא לא היה מצליח לממש את שליחותו כראוי.
לסיכום, שי פירון הטיב לתאר-
"חובתו של מנהיג להפוך קהל לעדה. להעמיק את תחושת היעוד המשותף כבסיס להתמודדות עם הקשיים העתידיים… שלשה כיוונים שונים הובילו את הפרשנים עת התמודדו עם פרשת מי מריבה: המעבר ממנהיגות של הכאה למנהיגות של דיבור, החובה להבין את קשיי הזולת ולהימנע מחינוך בשעה של כאב ומצוקה, והחובה להציב את היעוד והחזון במרכזה של כל קבוצה, קל וחומר – אומה. "עקרונות מנהיגותיים אלה, נדרשים למנהיג שיוביל את עם ישראל עם כניסתו הצפויה לארץ. דומה, שעל אף השנים הרבות שחלפו, ראוי להם למנהיגים לחזור ולשנן את פרשת מי מריבה ולהסיק ממנה דרך ראויה להובלה נכונה."
