קטגוריה: בלוג

 

כולנו נוטים להשקיע שעות מרובות בתחומים שונים שהם לא בהכרח בראש סדר העדיפויות שלנו, המקום השכיח הוא בעבודה והסיבה היא כביכול- "שנוכל להעניק לילדנו עוד משהו…" כשלמעשה המחיר האמיתי הוא שאנו מבלים ומשקיעים פחות זמן עם ילדנו, תחומים נוספים הם הבריאות והתזונה שלנו ועוד תחומים רבים וטובים. וחלק מהשאלות שעולות הן איך להחליט מה לעשות ומתי, כשאנחנו חיים בעומס בלתי פוסק. בשביל להתנהל בתוך העומס הזה, המיומנות של קביעת סדרי עדיפויות היא קריטית. אם אין לנו סדרי עדיפויות ברורים, הנטייה שלנו לרוב היא לעשות את מה שהכי קל או מהנה באותו רגע, אבל לא בהכרח מה שחשוב או דחוף, נקרא דחיינות☺ או נטייה שלא להפנים את המחיר לבחירות שלנו.
בפרשת השבוע שלנו, בני ישראל עסוקים בהכנות האחרונות שלהם לקראת הכניסה לארץ ישראל. לאחר שהם כובשים את צידו המזרחי של הירדן, שהיה בו שפע של שטחי מרעה וכרי דשא, מבקשים ראובן וגד את רשותו של משה ליישב את השטחים הללו כי יש להם עדרים גדולים ונכסים עצומים במיוחד. הם ניגשים למשה רבנו ומבקשים במקום לקבל את הנחלה כמו שאר השבטים בתוך תחומי ארץ ישראל, הם מעדיפים לקבל נחלה גדולה במיוחד, אך בצדו המזרחי של נהר הירדן.
כיצד מגיב משה רבנו לבקשתם? הרב שרגא סימונס מתאר- "הוא פשוט רותח מזעם! זה לא שהוא כועס על העובדה שהם היו מוכנים לגור מחוץ לארץ ישראל – הרי למעשה, בכך הם יכלו לסייע להפיץ את אור התורה הגדול בעולם כולו. אלא, זעמו של משה רבנו נובע מהעובדה, שראובן וגד בבקשתם את הנחלה המיוחדת הזו בעבר הירדן המזרחי, מזכירים בפניו רק את צרכי הצאן והבקר, ומתעלמים לחלוטין מצרכיהם של ילדיהם ונשותיהם" (במדבר תחילת פרק ל"ב). משה רבינו כועס עליהם בנוסף כי הם מותירים את שאר השבטים, אחיהם, להילחם לבדם.
מנהיגיהם של שני השבטים הללו מבינים את כעסו של משה רבנו, והם מבקשים שוב ממשה אך הפעם הם מקפידים להזכיר את ילדיהם, שאר השבטים ואת הצאן והבקר; אך עדיין הצאן והבקר הדומיננטיים. לכן, בהמשך פרק ל"ב, הם לבסוף מפנימים ועונים למשה- ". (כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ–יִהְיוּ-שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. (כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי יְהוָה–לַמִּלְחָמָה:…" הם מציינים את סדרי העדיפויות ומזכירים הכל בסדר הנכון – קודם משפחה ורק אחר כך הצאן והבקר וכמובן שהם מציינים שהם נשארים להלחם בראש הצבא עם אחיהם במלחמת כיבוש הארץ.
הרב שרגא סימונס מסביר- "זה קורה לכולנו מפעם לפעם. כולנו מסוגלים תיאורטית לדעת מהו סדר העדיפויות הראוי בחיים. אולם לפעמים מופיעים בפנינו דברים שונים, שמסיחים את תשומת הלב שלנו כלפי מטרות שוליות ביותר."
ראיתי סרטון על המורה איליה שמלמד מזה 22 שנים. הוא מעורר השראה וסדרי העדיפויות שלו מאוד ברורים וניכרים לעין🤓 התוצאה-91 מבוגריו הפכו לטייסים… אני מזמינה את כולנו לבחון השבת מה הם סדרי העדיפויות שלנו והאם הם בהלימה עם המצוי בחיינו. בספר החינוך כבר נאמר, כי אחרי הפעולות, אחרי המעשים, נמשכים הלבבות.
מי ייתן ויהיו לכולנו הכוח והתבונה להיות מחוברים לליבנו ונפשנו – ולדעת לממש את סדר העדיפויות הראוי בחיינו. אמכי"ר
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

 

 

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה פותחת בשבחו ושכרו של פנחס בן אלעזר על מעשהו הנועז בסוף הפרשה הקודמת, לאחר שעם ישראל התפתה אחרי בנות מואב, נגרר לעבודת אלילים והגיע לשיא הידרדרותו כשנשיא שבט שמעון לקח אישה נוכרית ושניהם חטאו לעיני כל עדת ישראל. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, החליט להשיב את הסדר לכנו, ולעצור את המגפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, ולכן, הוא לוקח רומח והורג אותם.
פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לקראת הכניסה, ולהתחיל בהכנות הנדרשות. הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, אך מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה. נערך מפקד לכל הגברים מעל גיל 20 בכל שבטי ישראל. הפוקדים עוברים ובודקים כל משפחה וכל שבט ולבסוף מסכמים- לרשות בני ישראל עומדים 600,730 גברים מעל גיל 20. מפקד דומה נערך גם לבני שבט לוי האחראים על עבודת הקודש. להם אין חלק ונחלה, ככתוב- " (סב) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם, שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף–כָּל-זָכָר, מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמָעְלָה: כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר כו)
כל המתפקדים הם בני הדור החדש, לאחר שכל דור המדבר מת במשך הזמן בעקבות עונש חטא המרגלים, חוץ מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה שלא חברו עם המרגלים ודיברו על הארץ טובה.

בהמשך מסופר על חמשת בנות צלופחד שבאו לתבוע את נחלת אביהן בארץ. אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה. ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב או קרובי המשפחה מצד האב.

משה יודע שהוא לא יזכה להיכנס לארץ, והקב"ה אומר לו לעלות על ההר להשקיף ולראות אותה מרחוק. משה דואג לעם ישראל ומבקש מה' למנות מנהיג שימלא את מקומו. הוא מבקש שיהיה זה אדם שידאג לכל אחד ואחת מבני-ישראל, בעת מלחמה יצא בראש הצבא, שיהיה רועה נאמן ויוביל את בני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת וישובה.

ואכן, הקב"ה ממנה במקום משה רבינו את יהושע בן-נון, משרתו המסור ותלמידו המובהק, ומצוה את משה להסמיכו לתפקיד המנהיג, ככתוב- " (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (פרק כז) משה מכנס את כל העם וסומך על יהושע את שתי ידיו בנוכחות ולעיני כל ישראל, כל העדה, והכהן הגדול אלעזר.

הפרשה מסיימת בתיאור של עבודת הקורבנות וחגי ישראל. אחד מהקורבנות הוא קורבן התמיד שהוקרב יום יום ושמרמז על התמדה ועקביות בעשיה שלנו.

התורה מונה את קורבנות המועדים : פסח, שבועות, ראש השנה ויום-הכיפורים, סוכות ושמיני-עצרת.

 

הפרשה פותחת במעשהו של פנחס, מעשה קנאות שפנחס מקבל עליו שבח ושכר. הרב עמיהוד סלומון מתאר-
" מעשהו של פנחס היה מעשה חריג. על פי התורה, אסור לאדם "לקחת את החוק לידיים", ולהרוג יהודי אחר, אפילו אם הוא חייב מיתה. רק בית דין, המורכב מעשרים ושלושה דיינים לפחות, מוסמך לכך, ובלבד שנתקיימו בו כל התנאים, כגון: עדים, התראה, חקירה ועוד. למעשה, זמרי לא היה חייב מיתה בבית דין, אלא שבאופן יוצא דופן, הותרה הריגתו משום "הבועל ארמית – קנאים פוגעים בו", ודווקא "בשעת מעשה". אך במקרה כזה, ההורג צריך לעמוד בתנאי מחמיר במיוחד: המניע מוכרח להיות – לשם שמים בלבד, וללא שום מניע נוסף. אם מעורב במעשה שיקול נוסף, הוא הופך לרצח מדרגה ראשונה."
בעם ישראל פרצה מגפה שגבתה את חייהם של 24,000 איש ונראה היה כאילו כולם עמדו פעורי פה, במבוכה כוללת, הייתה תחושה של שיתוק מה -"(ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. (ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ז) וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (במדבר כה). כשהחטא כבר נעשה ע"י נשיא שבט, לעיני כל ובהתרסה עם מדיינית, פנחס מחליט לעשות מעשה. שימו לב, פנחס נמצא עם העדה, לא בחיפזון של ריצה ומחטף אלא הוא נוכח, רואה, קם ולוקח את הרומח… פנחס לא עשה את המעשה בפזיזות או בחופזה ומתוך פרץ של חימה- קנאות מחושבת. ואכן אותו מעשה קנאות עוצר את המגפה ומחזיר את הסדר.
הרב סלומון עמיהוד מבהיר-
"קנאות היא כלי מסוכן, ולא כל הרוצה ליטול אותה ראוי לכך. היא אינה מותרת לכל צדיק, אלא רק לקנאי. ומי שאין בו את תכונות הנפש הללו, ומערב במעשה כזה שיקול נוסף, ואפילו הוא כמעט בלתי-מורגש, הרי הוא רוצח."
הרהרתי לאן אנשים יכולים לקחת את הקנאות, ומיד עלה לי השם יגאל עמיר, בויקיפדיה הוא מתואר כך-
" יגאל עמיר – נולד ב1970…והוא רוצחו של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. עמיר רצח את רבין ב- 4 בנובמבר, 1995, בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו. הוא נלכד במקום הרצח, ונידון למאסר עולם."
עורך דינם של בני המשפחה, ארי שמאי, תועד…: "יגאל עמיר רצח את רבין כי הוא חשב שאם הוא לא יעשה את זה, מדינת ישראל תלך קפוט". יגאל עמיר כנראה חשב שהוא עושה מעשה פנחס ומציל את מדינת ישראל.
לעומת זאת,
נועה רוטמן, נכדתו של ראש הממשלה יצחק רבין, אמרה בתגובה: "דעתי כנכדתו של הנרצח, היא ברורה ולא אובייקטיבית. לעשות מהרוצח של סבא שלי סלב? דמות לסיקור? מעניין אותי מה ראש הממשלה חושב על זה, מה חושבים על זה אנשים שמגדלים פה ילדים. מי שרוצה לחיות במקום בו מאדירים רוצחים, שיבין שזה לא בלי מחיר".
חלילה מלחשוב שאני עושה השוואה, פנחס ביצע מעשה קנאות חריג, ובטח בהתחשב בתקופה המדוברת על כל הנסיבות המתוארות, אבל אנחנו כפרטים, חברה וכעם חייבים לבחון לאן אנו לוקחים את התובנות ובכל המרחבים (פשט, רמז, דרש וסוד) שהתורה בטובה מעניקה לנו?
הרב ישראל אריאל – ראש 'מכון המקדש' מסביר-
" קנאות היא יציאה מן הכללים הרגילים… תפקידה של הקנאות היא להחזיר את העם למוטב. פעמים שיש לעשות מעשה קיצוני כנגד תופעה קיצונית, ותפקיד הקנאות הוא לתת כעין מכת מנע, כדי לבלום את ההידרדרות של הציבור ולהחזיר את הסדר ואווירת הקדושה למקומם. ואכן, לאחר שפנחס פועל, המעשה נקלט בציבור, ההפקרות הסתיימה והמגפה נעצרה.
יש רגעים בהם הכללים הרגילים בטלים, וצריכים לפעול בצורה יוצאת מן הכלל,
ברגע שרואים את העם ברעו, כאשר רואים התנהגות פרועה. כך עשה משה עצמו, אשר שבר את הלוחות! מעשה זה הוא שפקח את עיני העם משיכרון עגל הזהב…חז"ל אומרים שפנחס למד את הקנאה ממעשה שבירת הלוחות על ידי משה."
עלינו לזכור שקנאות זו פעולה שעוקפת את המערכת המשפטית המוסדרת, ולכן עלינו להיזהר מלקיחת החוק לידיים. צריך לזכור שמעשהו של פנחס הוא לא הוראה לכלל. זה מעשה חד פעמי לאנשים מיוחדים, אנשים שנקיים מכל אינטרסים אישיים .
אומר הרב ישי סמואל- "לצערנו, גם בדורנו אנו יש אנשים המחליטים לנקוט מעשה פנחס, להיות קנאים לאיזה דבר, זוהי קנאות שמביאה אותם לעשות מעשים שפוגעים בעם ישראל, פוגעים בציבור שאותו בעצם הם באים לייצג, ואם זה אנשי תורה אז הם פוגעים בתורת ישראל, וכל זה מתוך ' קידוש שם שמיים ", חייבים לעשות מעשה'!…
אבל מה הפיתרון? האם הפיתרון הוא קנאות? האם הפיתרון הוא לעשות מעשים שיראו את קנאותנו וכעסנו? למחות צריך, לזעוק צריך, כשכואב צריך לצעוק. אבל הכל צריך לעשות בשכל, בהבנה, בצורה ממלכתית, בצורה ציבורית, בהבנת שורש הבעיה. אם אנחנו מבינים את שורש הבעיה נוכל גם לטפל בה."
מי ייתן ונצליח להנהיג את עצמנו ואת הסביבה שלנו מתוך מקום מחבר, ערכי, בונה ומקדם. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

 

משה רבינו מבין ויודע שימיו ספורים, ולכן, מבקש מהשם שימנה מנהיג שימלא את מקומו, הוא מפרט איזה מנהיג- "(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר. (טז) יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה." (במדבר כז)
ורש"י מבאר: "אמר לפניו: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
ומשה ממשיך בתיאור המנהיג הרצוי- "(יז) אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה." (במדבר כז) מסירותו של משה לעם ישראל נותרת איתנה גם כשהוא יודע שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת.
מנהיג הציבור, אמור לחוש את צרכי הכלל והפרט, מנהיג צריך להיות עם סובלנות לכל אחד ואחת, לדעות והזרמים השונים, להיות ערכי, להנהיג מתוך הכלה, מתינות, שיקול דעת ונחת. אומר הרבי מקוצק : "זה ההבדל בין יהושע לבין פנחס. פנחס צודק בקנאות שלו, אבל זו לא דרך של הנהגה. דרך של הנהגה, מנהיג שיכול להנהיג הוא אדם שיכול לנהוג במתינות לרוחו של כל אחד ואחד."
והקב"ה משיב למשה- "(יח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ;" (במדבר כז)
אומר הרב עמיהוד סלומון, "האם הכוונה שיהושע יָדע לומר לכל אחד את המילים שימצאו חן בעיניו? הרי זו אינה דוגמה של מנהיג מוֹבִיל, אלא דווקא מוּבָל על ידי האזרחים, ומתחנף אליהם."
"הרב חיים כהן רפפורט מאוסטרהא (אוצרות חיים) מבאר עניין זה על פי הפסוק: "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו – וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'" (משלי כא:ב), כיוון שכל אדם מאמין בדרכו שלו, הוא נוטה לחשוב שמי שאינו הולך בדיוק באותה דרך, הרי הוא חוטא. אך "תֹכֵן לִבּוֹת ה'" – הקב"ה בוחן כליות ולב, ואם כוונת האדם היא לשם שמים, גם אם דרכו שונה, הרי גם הוא משובח לפניו באותה מידה."
הסופר והעיתונאי איתמר לוין מתאר את יהושע, המנהיג שיחליף את משה-
"לפנינו מנהיג צבאי מנוסה, עניו מצד אחד ותקיף מצד שני, מי שבמשך עשרות שנים הקשיב והתבונן ולמד, ראה כיצד משה מתמודד עם קשיי היום-יום, עם צרכיהם החומריים ביותר של בני ישראל ועם תלונותיהם, ואדם שבזכות מעלות אלו זכה גם לגדולה רוחנית. זהו המנהיג הראוי לעם ישראל, במיוחד כאשר המשימה היא להנחיל לעם את ארצו."
לסיום- משה רבינו דואג לצורכי העם בשעה בה היינו מצפים שידאג לצרכיו, הוא מתגלה כאן בגדולתו. בקשתו ודאגתו של משה לרועה מסור שיצעד בראש ויוביל את עם ישראל נאמנה מזכירה לי את האני מאמין של המפקדים שלנו בצה"ל—מדבריו של דוד בן-גוריון-

"לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."

הדרישה של בנות צלפחד לנחלה בארץ הייתה בזמן שהעם השמיע קולות של תלונה וחזרה למצרים; הן בניגוד לכך מגלות אופטימיות, תעוזה ונחישות, והן מאמינות בחלום של התיישבות בארץ המובטחת למרות ואף על פי חוות הדעת של עשרת המרגלים. יש שרואים בהן הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה שהעזו ודרשו שוויון זכויות בירושה. לעניות דעתי, הן היו נשים עוצמתיות שהאמינו בהתישבות בארץ שעמדו על שלהן ולא ויתרו, הן פרצו את הגבולות המוכרים ובמעשיהן הן מצטרפות לנשים עוצמתיות רבות בתנ"ך, כמו, מרים, דבורה, חנה, רות, יעל ועוד רבות וטובות שהקריבו את עצמן למען הזולת. פרופ' אלכס לובוצקי מוסיף ואומר, ש"מן הראוי שבנות צלפחד של דורנו יזכו לאותה מידה של תמיכה והערכה מגדולי הדור ומרבני הדור… גם בדורנו המצב כזה. הזעקה לשינוי מעמד האישה מתדפקת על דלתות גדולי הדור… אני מקווה ומאמין כי הזעקה הציבורית תוביל למודעות גדולה יותר אצל המנהיגות התורנית, וזו תשכיל לקבוע הלכה." לעניות דעתי, נראה שיש צורך בתיקון שכולל שני מרכיבים, האחד מבחינת ההכרה במעמד שלנו, הנשים, והמרכיב השני הוא לא לעסוק בלהידמות לגברים אלא לעסוק בחיבור שלנו, הנשים, למהותנו ולעוצמתנו כנשים.
ואסיים בדבריו:" אסור לנו לוותר על שורשינו, אך ראוי להדגיש כי דווקא עצים השתולים על פלגי מים נדרשים לתת פריים המתחדש מדי שנה בשנה, ולא להסתפק בשורשים עצמם. אם אינם מצמיחים ענפים חדשים, אות היא כי איבדו את חיוניותם ותפקידם הסתיים. המסורת שגדלתי עליה דורשת התחדשות מתמדת." וגם פה, לעניות דעתי, למרות שרובנו לפחות נסכים על הצורך בהתחדשות יש להיזהר ולהבין שזה מאוד מורכב ולפנינו עוד תהליכי תיקון רבים, יחד עם זאת אני מאמינה שפנינו לקראת המקום שבו כל המציאות תבוא לתיקונה. אמכי״ר. שבת שלום💗

 

 

השבוע פָּרָשַׁת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל ע"פ בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא שולח שליחים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.
בלעם משיב לשליחים כי מעשיו תלויים ברצון ה' ובהסכמתו, ושום גמול שבעולם לא ישכנע אותו להמרות את פיו. ואכן, ה' אוסר עליו ללכת. אולם בפעם הנוספת שמגיעים השליחים לשכנע אותו לעזור לבלק במאבק מול בני ישראל, המענה שמקבל בלעם מה' הוא שיקום וילך עם השליחים אך עליו להקשיב ולדבר רק את דברי ה'. בדרך מלאך ה' חוסם את אתונו של בלעם והיא נעצרת. בלעם שאינו רואה את מלאך ה' מאיץ ומכה באתונו עד שלפתע היא פותחת את פיה, ומדברת. האתון מתלוננת על יחסו אליה. רק אז רואה גם בלעם את המלאך, שמוכיח את בלעם על יחסו הרע לאתונו ומזכיר לו את ציווי ה' – שהוא איננו רשאי לקלל את בני ישראל אלא רק לומר את אשר יגיד לו ה'. בלעם מגיע לבלק מלך מואב, והם הולכים לנקודת תצפית על מחנה ישראל, כדי להתחיל בטקס הקללה אך מפי בלעם יוצאים רק ברכות לבני ישראל.
בלק שלא מתייאש מנסה לחזור על הטקס במקום אחר, אך זה לא עוזר ושוב טקס הקללה הופך לברכה. לאחר הניסיון השלישי שבלעם נכשל בו, פונה אליו בלק בכעס ותסכול שלא רק שלא קילל את ישראל אלא אפילו ברך אותם- בלק דורש הסברים. בלעם מסביר שוב שאין הדבר תלוי בו אלא רק בה'.
שבעה משלים נושא בלעם. שלושת הראשונים הן ברכות לישראל, וארבעת האחרונים הן דברי נבואה על מה שעתיד לקרות לישראל ולאומות העולם.
בלעם אומנם נכשל בביצוע משימתו, אך לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה טובה שעל פיה מפתות בנות מואב את בני ישראל ששוכנים לגבולם ומסיתים אותם לעבודה זרה. ואכן, בסוף הפרשה בני ישראל חוטאים עם בנות מואב וזובחים לאלילי מואב. משה מעביר את המסר מה' לשופטי ישראל- ככתוב " (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר." (במדבר כה)
בתוך כל המהומה הזו, פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, רואה איש מישראל יחד עם מדיינית חוטאים לעיני כול, והוא הורג את שניהם. המגיפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל נעצרת.

קשה להבין למה נותן ומאפשר ה' לְרֶשַע כזה, כמו בלק ובלעם, להתקיים בעולם. מזעזע יותר שלא רק שה' מאפשר לבלעם להמשיך בדרכו לקלל את עם ישראל, הוא אפילו עוזר לו להגיע לשם! המדרש אומר "מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (במדבר רבה כ, יב). בקביעה זו טמון ההסבר, מדוע בפעם השנייה שהגיעו השליחים לבלעם כביכול 'התחרט' ה' מהאיסור שהטיל על בלעם בפעם הראשונה, והסכים שייצא לדרך עם המשלחת השנייה? יש מפרשים המסבירים שהסיבה שהניעה את בלעם לצאת לשליחותו של בלק (לקלל את ישראל) בפעם הראשונה הייתה- שנאתו העצומה לעם ישראל, מבחינתו זה או הוא או עם ישראל, לעומת זאת, בפעם השנייה הייתה זו תאוות הבצע, הכסף שהניע אותו לקלל את עם ישראל, ומזה אין חשש, כי זו שנאה שפשוט לבטלה ע"י המרבה במחיר. פירוש נוסף מסביר את נושא הבחירה החופשית לאדם. ה' לא מתערב במעשי האדם. חוק הבחירה החופשית המשאירה את ההכרעה כולה בידי האדם לטוב ולרע. ולכן, אפשר ה' לבלעם ללכת בפעם השנייה.
אז מה השיעור פה? החיים הם לא המאבק בין רצון הקב"ה לרצון האדם. בעצם, המאבק הוא רצונו של האדם הנאבק לא פעם עם עצמו בלקיחת החלטות, במחשבות, בהתלבטויות וכו'. לרוב, הבעיות בחיינו הן תוצר של ההחלטות שעשינו מתוך הבחירות האישיות שלנו.
כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה למשל לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה ילווה כל דבר שיקרה לו. אם הוא חפץ שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיניע את הלך חייו.
הבעיה היא שהרבה מאתנו לא לגמרי הבהרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים מחיינו, ומה המוכנות שלנו כדי לממש את הרצונות שלנו. ייתכן שאנו אומרים שאנו רוצים "הצלחה" אבל אנחנו לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות" שלנו ולשלם את המחיר הנלווה… רבים מאתנו מאמינים שמשפחה וחברים מצויים בסדר עדיפות עליונה, אבל הבחירה שלנו בפועל יכולה להיות בעצם כסף, כבוד, קידום, וכו'. במילים אחרות, עלינו לעשות בירור לאן אנחנו הולכים? והאם זה המקום שאליו אנו רוצים להגיע באמת. בסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו.
הרב יהונתן גפן מסביר "איך להגיע לבירור אמיתי על מטרות האמת בחיינו?
"איך היסוד הזה משתייך אלינו? הרב נוח ויינברג זצ"ל היה אומר שכל אדם צריך לשאול את עצמו שאלה אחת יסודית: "לשם מה אני חי בעולם הזה, מהי מטרת חיי?" ממש לא פשוט לענות תשובה אמיתית לשאלה הזאת – … הרב ויינברג מציע דרך שתוכל להקל מעט על התהליך: לחשוב תחילה עבור מה היינו מוכנים למסור את נפשנו ולמות למענו, ואז לומר לעצמנו: 'למען המטרה הזאת אני רוצה לחיות'.
דוגמא טובה לכך היא חינוך הילדים. כולנו מוכנים למסור את נפשנו (פשוטו כמשמעו) עבור ילדינו, למרות זאת – האם אנו מקדישים מספיק זמן וכוחות כדי לחיות למענם? האם אנחנו שמים לב לניסיונותיהם לזכות בתשומת הלב שלנו? או שמרוב טרדותינו (המוצדקות) אנחנו מזניחים את העיקר?
דוגמא נוספת לכך היא יחסנו לכלל ישראל. רובנו, אם לא כולנו, היינו מסכימים למסור את נפשנו עבור עם ישראל במצב של איום רוחני או גשמי חלילה. אולם האם אנו מוכנים לחיות עבור כלל ישראל? האם אנו משקיעים מעט מזמננו כדי לעזור לאחינו היהודים שזקוקים לכך? לרבבות יהודים אין לחם לאכול ובגד ללבוש, ולמיליונים אין כל מושג מהי משמעות יהדותם. האם אנו מוצאים זמן בסדר יומנו העמוס כדי לסייע להם?
אנו חיים בתקופה בה כלל ישראל זקוק לנו, אולם לא כדי שנמות על קידוש ה', אלא כדי שנחיה למען קדושת שמו. בלעם נחשב רשע למרות השגותיו הנעלות. הוא ידע בדיוק מה אלוקים רוצה ממנו, אולם הוא לא היה מוכן לחיות למען רצון ה'… אנחנו יודעים טוב יותר מבלעם, אנחנו רוצים ומוכנים לחיות למען ה', אולם לפעמים גם אנחנו עלולים לשקוע בעניינים שונים, ולשכוח את מטרתנו האמיתית. אם נחשוב ונתעמק שוב ושוב בשאלה 'עבור מה היינו מוכנים למות', נוכל להזכיר לעצמנו עבור מה עלינו לחיות."

מדבריו של הרב שניאור אשכנזי-
לכל אחד מאתנו יש בלק, מלשון בלוקים, הפרעות, אתגרים או קשיים בחיים. מה שמעורר תמיהה, כי הרי הקב"ה רוצה שנתקדם, נצליח אז מדוע הוא, האלקות, מציב לנו סלעים ואתגרים בדרך? כביכול כיצד הוא איננו מגן עלינו? מדוע עלינו להתמודד כל הזמן עם בלוקים בגלגלים שלא מאפשרים לנו להיות יותר מצליחים, יותר טובים. לא מעט אנשים טוענים שככה זה בחיים, "מה לעשות", "זה מה יש" וכד'. למעשה, הקב"ה שולח את בלעם לא בכדי שיקלל את עם ישראל אלא בשביל שנתגבר על הקושי ונזכה להפיק מכך ברכות, שנזכה להתחזק. כלומר, רוע יכול ליצור טוב, ורוע גדול יכול ליצור טוב גדול. כשאנו מתגברים על הקושי, הצרה הופכת לצוהר, ואנו הופכים להיות יותר חזקים ממקודם, ולכן נקראת הפרשה בלק, כי בזכות בלק הגיעו הברכות הכי גדולות. אם אנו נבין מה הקושי צופן לנו נבין שאחרי שנתגבר על הקושי נהיה משודרגים יותר. הכל שאלה של התבוננות שלנו בדברים, באירועים, באנשים וכו' לא לראות בלק, בלוקים, אלא לראות קדימה, לראות ולהבין את הקושי שבעצם אומר "אנו מסוגלים ליותר". מטרתם של הבלוקים וההפרעות בחיינו להעיר בנו כוחות רדומים כדי שנתעלה מעליהם ובזכותם נקבל את הברכות. אם רק נדע לנצל את האתגר הזה ולהיבנות על גביו ולגייס את כל הכוחות הנדרשים נזכה בצמיחה ובגדילה שלנו. בכל בוקר בתפילת שחרית אנו מצטטים את בלעם, מילים שבלעם אמר בהשראה עליונה. הדרך הכי טובה לאפשר לאדם לגלות את העוצמות שבנו ולממש את היכולות שלנו זה כשאנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו, מה שנוטה לקרות כשאנו במשבר; גורם לנו לצאת, להשקיע ולהתאמץ. מדוע? כי מול התנגדות אנו מפעילים כוח, מאמץ שהופך להיות שריר ובסופו של דבר הופך להיות חלק מאתנו. החושך עוזר לנו לגלות את האור, את כל הטוב שיש. חישול ובנייה מגיע לא פעם דווקא מתוך החושך.
פרופסור יורם יובל מסביר שהאתון מסמלת את המטפל שמנסה לעזור למטופל, במקרה זה בלעם, להרחיב את התודעה והמודעות שלו כדי שיפקחו עיניו ויצליח להיחשף לתת מודע שלו. בלעם, המטופל, פיזית מתואר גם כסתום עין, ובנוסף אינו רואה את מלאך ה' החוסם את דרכו, ולכן מכה את אתונו, המטפל. לפתע יש ירידה של אסימונים, רגע של הארה, שאתה קולט ורואה דברים שקודם לכן לא נראו כלל.
הרב שניאור אשכנזי מסביר מדוע נקראה הפרשה על שמו של בלק שרצה להרע ולהזיק לישראל-
"…אצל בלק אנו מוצאים כי לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם גרמה להוספה אצל עם ישראל – והם התברכו בברכות נעלות יותר על ידי בלעם. כך שהזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון וההוספה שנעשה אצל עם ישראל."

מי ייתן ונצליח לגלות את העוצמות שבנו, לצאת מאזור הנוחות, ולזכור עבור מה עלינו לחיות. שנצליח לממש אהבת חינם ולדייק את הוויז שלנו. אמכי"ר.

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת בלק עוסקת ברוחניות ובהשראה עליונה. הלוחמה היא מחשבתית, מילולית, וראייתית… ככתוב, בלעם היה- " (ג) …נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן." (במדבר כד) עינו של בלעם הייתה סתומה, כשעוד קודם לכן, מתואר בנוסף כיצד בלעם לא ראה את מלאך ה' שחסם את הדרך בעוד אתונו ראתה ונאלצה לעצור. במקביל, עם ישראל אפילו לא מודע למלחמה הזו שמתחוללת מאחורי גבו, המלחמה למנוע מתכניתו של בלק לצאת לפועל, ולהשתמש בכוח הכישוף, כוחן של מילים שיכולות לייצר אנרגיות וכוח הרסני על עם ישראל. ההצלה מגיע מהשגחה עליונה. מהי השגחה עליונה? האם אנו חווים ומאמינים בקיומה של השגחה עליונה?
יש עמים קדמונים שהאמינו בהשגחה כללית, ואמרו ש-ה' עזב את הארץ ומסרה לצבא השמים והירח והמזלות וכוכביהם.
לא פעם אנו אומרים דברים שהם הכי לא מתוכננים, שנפלטים לנו, ולא ברור לנו כיצד? ולפעמים אנחנו ממש המומים מפליטת הפה שלנו… בלעם לא שולט בדבריו, במקום לקלל הוא מתאר את מה שהוא רואה במחנה ישראל, ומברך את עם ישראל.
אחד החידושים של תורת החסידות שנתגלתה על-ידי הבעש"ט (הבעל שם טוב) הוא האמונה בהשגחה-פרטית. על-פי הבעש"ט יש השגחה-פרטית על כל דבר שקיים בעולם, מבני-אדם ועד גרגרי-חול העפים ברוח; ישנה השגחה על הדומם, הצומח, החי ובטח על האדם. כל תנועה של כל מציאות כלשהי שקיימת בעולם היא ברצונו ובהשגחתו הישירה של הקב"ה שמנהיג את כל העולמות, ולא על פי מקרה טבעי. שיטתו זו של הבעש"ט עומדת בניגוד מוחלט לכאורה לשיטות ראשונים (והרמב"ם בראשם) וחלק מהמקובלים (הרמב"ן והרמ"ק), שסברו כי השגחה פרטית קיימת רק על מין האדם, אך לא על שאר חלקי הבריאה.
התפיסה הזאת של ההשגחה-הפרטית המוחלטת היא יסוד משמעותי וחשוב בהשקפה החסידית. היא מטמיעה באדם את ההכרה, ששום דבר בעולם אינו מקרי. גם הדברים הקטנים שנראים לא פעם לא משמעותיים – כמו איחור לאוטובוס או ביטול שיעור, או אפילו פגישה אקראית – הינם כולם חלק מההשגחה הפרטית. מה שאומר- שיהודי החדור בגישה זו מתייחס לחיים לגמרי אחרת. וכשמשהו משתבש ולא קורה כפי שתכנן, הוא מאמין בסופו של דבר שכל זה מהקב"ה, ולכן זה לטובה.
הרב יובל אשרוב מסביר ש- "האמונה בהשגחה פרטית היא המפתח לחיים של שלוה ואושר. לדעת שכל מה שקורה לנו הוא משמיים בהשגחה פרטית מדויקת ומדוקדקת עד לפרטים."
הבריאה, לפי תורת החסידות, איננה פעולה חד-פעמית שהתקיימה בששת-ימי-בראשית בלבד, אלא זהו מצב מתמיד שנמשך כל עוד העולם קיים. אם הקב"ה יפסיק, אפילו לרגע אחד 'לברוא' מחדש את העולם, העולם פשוט יחדל להתקיים וישוב למצבו ההתחלתי – לאין ואפס ממש.
לעניות דעתי לכולנו יש רגעי הארה בהם אנו מחברים את הנקודות לקווים ומשם הדרך קצרה לתמונה שלמה שמתבהרת והופכת למאירה; תמונה שלא יכולתי להבחין בה קודם לכן, שנוצרה מתכנון מוקדם אבל הכולל שיבושים, שינויים והפתעות לא צפויות. מה שמזכיר לי שאת בעלי היקר הכרתי בתחנת אוטובוס כי פספסנו את האוטובוס הקודם, ואני הייתי מתוסכלת מהשיבוש בתכנית המקורית ואיבוד הזמן בהמתנה לאוטובוס הבא… לציין שרק אני והוא נותרנו לחכות בתחנה… 'שיבוש' בתכנית המקורית שלי שמיותר לציין עד כמה אני מוקירה…:-))

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל (לעומת הפרשות הקודמות שתיארו את האירועים בשנה השנייה לנדודים).
פרשת חקת פותחת במצוות פרה אדומה שאת האפר של השריפה שלה מוסיפים להכנת מים לטיהור הטמאים (כל אדם שבא במגע עם מת). התהליך נמשך שבעה ימים ולאחריו שב הטמא להיות טהור והוא יכול להיכנס שוב לבית המקדש. (פרק יט' א'-כב')
בהמשך העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבינו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה בתיאור המסע לארץ ישראל, בני ישראל חונים בקדש, וכדי להגיע לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר היה עליהם לעבור בארץ אדום. אך מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו, ועל בני ישראל לצאת לדרך עוקפת, שהיא ארוכה וקשה יותר בדרכם לארץ ישראל.
לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ)
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.
המסע בדרך העוקפת קשה לבני ישראל: אין הרבה מים, פורצות מגפות והכנענים שיושבים בדרך מתנכלים לבני ישראל. העם שוב מתלונן והפעם ה' שולח בהם נחשים. למראה החללים הרבים מתחרטים בני-ישראל ומבקשים ממשה ככתוב: " (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. "(במדבר כא) תפילת משה נענית ועל פי ציווי ה' משה עושה נחש העשוי מנחושת שכל המסתכל בו נרפא. הרפואה הייתה בעיקרה רוחנית.
בני ישראל מתגברים על כל הקשיים ומתקרבים אל ארץ ישראל. בסוף הפרשה מסופר על מלחמות ישראל וניצחונותיהם של עם ישראל על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.
סוף סוף לאחר ארבעים שנות נדודים מחנה בני ישראל חונה בצדו המזרחי של הירדן ומוכן לכניסה לארץ ישראל.

 

פרשת חקת מעוררת מחשבה ובחינה מחודשת לגבי האמונה וההתנהלות שלנו בחיינו. כולנו מנהיגים ומנהיגות, כל אחד ואחת מאתנו בסביבה שבה אנו חיים, וצריך לזכור שלפני הכל אנו מנהיגים את עצמנו, וההנהגה מחייבת אמונה- בנו, בילדנו, בחברנו, בסביבה בה אנו חיים, וכו.' פעמים רבות האמונות שלנו, בין אם מדובר על אמונות מגבילות או מעצימות לגבי עצמינו, לגבי אנשים אחרים או על הסביבה, מכתיבות לנו איך לחיות ואיך לפעול או במקרים מסוימים להימנע מפעולה.
האמונות שאימצנו מהוות בסיס להתנהלות שלנו ולרוב ההחלטות שאנו לוקחים, מתוך אמונה או חוסר אמונה במשהו או על משהו. התת מודע שלנו חופשי מביקורת ושיפוטיות, ולכן יפעל בהתאם לאמונות שלנו לטוב ולרע. הנרי פורד אמר: "שבין אם אתה חושב שתצליח או תיכשל – אתה צודק". משפט שמתמצת את דרך הפעולה של תת המודע שלנו.
לאמונות שלנו יש כוח והשפעה עצומה, והיכולת להאמין ולשחרר את החלק שלי כהורה הוא חיוני לצמיחת הילד. בנוסף, חייב להיות סנכרון מלא בין התחושה הפנימית שלנו, שהוא המסר הלא מילולי, לבין המסר המילולי. מיותר לבטא משפטים שאין להם אחיזה בתחושה הפנימית שלנו. לעומת זאת, אם התחושה שלנו ברורה, אותנטית ומהלב, היא עוברת הלאה גם ללא מילים. אבל כמו בפרשה שלנו כח הדיבור הוא חיוני בתקשורת ועם ילדינו בפרט. כלומר, למרות התחושה הפנימית ילדינו זקוקים לחיזוק ותגבור מילולי, עידוד והעצמה מאתנו המבוגרים.
הפרשה אומרת לנו למעשה- שהבחירה איך לפרש את התנהגותו של העם (ילדינו, חברנו וכו'), איך להגיב לה ואיך דווקא מהמקום החלש לצאת למסע של צמיחה- הוא לגמרי בידנו!!!
בכל תחום, כל אחד מאתנו יכול לתת הרבה יותר כשנקבל מסר- אמון ביכולותינו, ולרוב גם ננהג בדיוק כפי שמצופה מאתנו.
עכשיו כדאי להיזכר, האם ומתי מישהו אמר לנו אי פעם את המשפט "אני מאמין בך"? האם אי פעם הרגשנו שיש מישהו שמאמין בנו במיוחד?
כולנו זקוקים לתחושה שמאמינים בנו, שרואים את הטוב שבנו. האמון בנו נותן לנו כוח להמשיך ולעשות טוב.
כשאנו משדרים לילד, לחבר (וגם לעצמנו..), שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו- זה הוא באמת, אנחנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי שבו, ואת הרצון שלו לממש את הכוחות שיש בו.
האמון מאפשר פתיחות וקבלה. האמון מאפשר לנו לכבד ולהשפיע ממקום מקדם ומצמיח. כך גם עם ילדינו. כשאנו מאמינים בהם, האמון חוזר אלינו ומאפשר פתיחות, קבלה, אהבה, שיח וכבוד הדדי.
הרב שלמה קרליבך הטיב לנסח זאת- "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו"
מי ייתן ונצליח לפתח אמון בנו ובסביבתנו בתהליך מימוש שליחותנו האישית והסביבתית, אחרי הכל, יש לנו אחריות למקום שבו אנו חיים, ובידנו האפשרות והבחירה לעשות את ההבדל. אמכי"ר

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.