קטגוריה: בלוג

החודש, עדיין חודש "אלול"- הוא "עת רצון", זמן לבירור הרצונות שלנו, מה אנו רוצים מהשנה הקרובה, קיבלנו חודש שלם לחשוב ולהחליט איך לדייק ולמקד את הרצונות שלנו. בעוד בראש השנה, חודש תשרי, ממש בפתח הדלת, זה הזמן לתכנן. מרצונות אנחנו כבר עוברים למחשבות. חושבים ומתכננים איך השנה הקרובה תהיה שונה וטובה יותר. ובהמשך, ביום כיפור העיסוק הוא בפה- האכילה באמצעות הסעודות והצום, והדיבור באמצעות התפילה. באיזו שפה אנחנו בוחרים לברוא את המציאות לשנה הבאה עלינו לטובה. ולמעשה, בסוכות אנחנו כבר בונים סוכה, כלומר, מרצון, מחשבה, ודיבור אנחנו כבר עוברים למעשים. המסר הוא ברור- אפשר לשנות וזהו תהליך!

היהדות מציעה לנו את האפשרות של 'חזרה בתשובה', שמתחילה בבירור הרצון שלנו. הפרשה השבוע, פרשת ניצבים, אומר הרב שניאור אשכנזי, זוהי הפרשה של תשובה, "(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט'), וממשיך בפרק ל'- (ב) וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. (ג) וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ…"
זהו המפגש האחרון של משה רבנו עם בני ישראל, והוא מגלה להם את סוד מצוות התשובה. במילים אחרות, אם נפלנו או טעינו אפשר לתקן או אפילו לחזור ולהתחיל מחדש. ולכן, הפרשה הזו תמיד נקראת לפני ראש השנה. הרבי מליוובאוויטש קורא לזה 'להיכנס למכבסה', כמו בגד שניתן לנקות אותו מכתמים ולכלוך במים חמים וחומרי ניקוי, ולא זורקים לאשפה. כך, אור התורה, המצוות והתפילות יחד עם המעשים הטובים ביכולתם להסיר את הכתם. במהות שלנו, בני האדם, אנחנו טובים, והחרטה היא עדות להבנה וההפנמה שאותו חטא הינו מעידה ולא באמת מי שאנחנו. כולנו חייבים פתחי מילוט,  שהיאוש לא ידבק בנו אלא להיפך שנדע שבכל רגע נתון יש תקווה וניתן לבחור לשנות את המציאות.

אומר ד"ר דניאל גוטליב- "צו השעה, תהליך התשובה, הינו ביסודו חוויה דתית מהמדרגה הראשונה. אדם קטן עומד מול בוראו ותוך כדי התבוננות באפסיותו אל מול הבריאה, הוא מבין כי עליו לכוון את מחשבותיו ואת מעשיו לאביו שבשמים, ובסופו של דבר לשקול מחדש את מעשיו ביתר תבונה. התשובה היא תהליך דתי ורוחני המבוסס על הבנה שלנו את מקומנו ביקום ומול הבורא, אולם היא נשענת גם על אדנים פסיכולוגיים רבים.
תהליך התשובה הוא במידה רבה תהליך של בחינה עצמית שבו אדם לא בוחן רק את מעשיו אלא גם את עצמו, לטוב ולרע. זהו תהליך המחייב מידה רבה של התבוננות פנימה, באומץ, בכנות ומתוך כך נכונות של האדם להכיר במה שימצא שם. זוהי היכולת של האדם להכיל את מצבו האמיתי ללא כחל וסרק. האדם נדרש להפשיט מעצמו את כל המסכות המסתירות את פניו האמיתיות, להסיר את התפאורה אשר בימים כתיקונם גורמת למעשים מסוימים להיראות יותר טוב ממה שהם באמת. זהו תהליך שעלול להיות מפחיד…" לכן, הפרשה אומרת לנו מצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- ברצון, במחשבה, בדיבור ובעשייה.

אני מאחלת לכולנו שנהיה אמיצים השנה להיות כנים ולהתבונן פנימה. שנצליח להתחבר אל עצמנו, לסביבתנו ול-ה' ממקום אמיתי ועמוק. שתהא שנה זו משמעותית וטובה מקודמתה! אמכי"ר.

שבת שלום וחג שמח!

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים.
פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה כך אנו לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון ולנקות את מעשינו.

הפרשה פותחת בשתי מצוות, הנהוגות רק בארץ ישראל, 'מצוות התלויות בארץ'. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש; הביכורים הם הפירות הראשונים. כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו גם לומר את 'מקרא ביכורים' שהוא נוסח קבוע המתאר בקצרה את סיפור עם ישראל- הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי ה' והבאת עם ישראל לארץ. פרי הביכורים הוא סמל לתוצאה-ההשתרשות והצמיחה בארץ ישראל. הטקס מסתיים בהנחת פרי הביכורים במקדש, כהודיה והכרה על כל הטוב.
המצווה השנייה, היא תיאור חלוקות בדיני המעשרות הנהוגים בשש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, השנה השביעית. כלומר, מעשר מן היבול המופרש לבני שבט לוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחר מכן יש ציווי לבנות שם (לאחר מעבר הירדן, בארץ) מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. לאחר מכן, הם מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים אמן. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-קיומם.

הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה רבנו. סיכום המאורעות שעברו על עם ישראל תוך דגש על העזרה שקיבל העם בכל שלב ושלב מה', משה רבנו מבקש מהעם הנכנס לארץ ישראל להשכיל ולהתמיד בקיום התורה והמצוות, " (ח) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (דברים כט')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת כי-תבוא היא בפרק ס' בספר ישעיהו. הפטרה זו מסמנת שלב חדש, למעשה מעין הוראה ישירה של ה' לציון ולירושלים להתנחם. אם בהפטרות הקודמות הוזכרו עוונותיה שהביאו לגלות ולצרות, וציון גם סירבה להתנחם, הרי שהפטרה זו כולה נחמה. בעבר, הרבה מפסוקים אלו נראו רחוקים מהמציאות, דמיון מוחלט, היום, לעומת זאת, ירושלים גדלה ומושכת אליה המוני מבקרים יותר מתמיד, ולא רק מסיבות דתיות, לירושלים יש כבוד רב בעולם.
"(א) קוּמִי אוֹרִי כִּי-בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: ב כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: ג וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ:" (ישעיהו ס')
הנחמה והגאולה נמשלות לאור גדול. האור לא יהיה רק על עם ישראל אלא יופץ מירושלים החוצה לכל העמים ולכל הארצות. קיבוץ הגלויות של בני ישראל הוא שלב חשוב בגאולה אולם לירושלים יבואו בני כל העמים. בנוסף, שגשוג כלכלי מובטח וכך גם המצב הבטחוני.
"(כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר (מַטָּעַו) [מַטָּעַי] מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: (כב) הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה:"
רבות נאמר על שני פסוקי סיום אלו והאם באמת ייתכן מצב בו כולם צדיקים?! לגאולה זמן קבוע ויש לה עת, כי כל דבר בזמנו, ולכאורה לא ניתן לזרז אותו, לכל דבר יש את הזמן והקצב שלו. יש מהלך רגיל בעולם, מהלך גלוי וכפוף למעגלי הטבע והשמים; זריחת השמש היא תופעה טבעית והכרחית, כך גם הגאולה היא טבעית והכרחית. – וזה 'בעיתה'. אולם אם עם ישראל יתנהג כמצופה ממנו (כולם צדיקים) הרי שאפשר לקרב ולהחיש את הגאולה. לא עוד זריחה (שאחריה שקיעה) אלא אור יקרות קבוע, שלא מתמעט ולא מסתלק. מהלך מעורר, מהלך המביא את העולם לחידוש גדול וגאולה שלמה.- וזה 'אחישנה'.
929 -שלומית פישר, מורה לתנך, כותבת-
"שתי המילים האחרונות שבפרק מפענחות את היחס בין שתי הישועות: "אני ה' בעתה אחישנה". לכאורה סתירה פנימית. "בעתה" כאמור זו גאולה על פי סדרי הטבע. "אחישנה" – זו שבירת החוקים.
את הסתירה הזו פותר רבי יהושע בן לוי:
כתוב 'בעתה', וכתוב, 'אחישנה'!
זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין).
המציאות הפלאית תגיע לעולם רק אם יהיו ישראל ראויים למדרגת הנס הגלוי, "אחישנה". כשישראל מתנהלים כדרך הטבע, ללא מאמץ יתר להיגאל, תגיע הגאולה בזמנה המתוכנן, "בעתה".
למעשה, מסביר הרב משה ליכטנשטיין, "הנחמה המובטחת בהפטרה איננה נחמה של מנוחה מצרות הגלות והפסקת היסורין, וגם איננה הבטחה על הצלחה מדינית-רוחנית במסגרת ההיסטורית המוכרת לנו, אלא חזון אחרית הימים של הגאולה, כאשר טבעו של עולם משתנה והחיבור שבין עולם החומר והרוח חוזר למציאות מוניסטית שבה הרוח שליט בחומר ומכתיב את המציאות."

"(א) קוּמִי אוֹרִי…" (ישעיהו ס') כך מתחילה ההפטרה, שתי מילות ציווי של פעולה, לקום ולהיות אור! ישעיהו קורא לנו לקום, להתעורר ולהבין שאנחנו, כל אחד ואחת מאתנו הוא אור. לא לחכות לחילוץ, למישהו אחר שיושיע, שיעשה עבורי, אלא אני, עצמי, מקור האור, טמונים בי הכוחות הנדרשים, ואז ממילא האור יופץ סביב, כפי שמתאר ישעיהו בהפטרה- לא עוד זריחה (שאחריה שקיעה) אלא אור יקרות קבוע, שלא מתמעט ולא מסתלק. לכולנו הזכות והיכולת להגיע לשלווה ולאושר פנימי. לכולנו יש בחירה חופשית והאחריות על חיינו ועל יצירת מציאותנו. הבחירה נותנת לנו את תחושת השליטה, את הביטחון והאמונה.
השבוע היו בחירות, קיבלנו הזדמנות להשפיע. ואכן, תוצאות הבחירות שהיו לפני 5 חודשים ב-9 לאפריל 2019 היו שונות מתוצאות הבחירות השבוע, (ב-17 לספטמבר 2019), ביטוי ממשי לכוח הבחירה שבידנו והיכולת להשפיע.
במקומות שיש לנו אפשרות לבחור ולהשפיע עלינו לזכור שזו ממש מתנה, וממש לא מובן מאליו. לעיתים, המחשבה כבר מבטלת את העשייה כי 'מי אני, ואיך בכלל בכוחי לייצר מציאות אחרת', לא פעם, הנטייה שלנו לחרוץ את הדין לפני שעשינו או ניסינו בפועל. יש לנו נטייה להקשיב לכל הקולות האלו אצלנו פנימה ולקולות מבחוץ שאומרים לנו 'אין טעם' 'חסר סיכוי', 'חבל על הזמן והכוחות'. בעוד עצם הבחירה נותנת לנו את ההזדמנות של לפחות לנסות ולייצר מציאות אחרת.
ברגעים אלו חלק ממשפחתנו היקרה נמצא בפולין, בטיול שורשים, ואנחנו זוכים לקבל תיעוד. הם היו באושוויץ והמשיכו לבית קברות בטרנוב שם הם ראו אלפים של מצבות בחלקן שבורות ומוזנחות… אחרי שעות של חיפוש הקבר של הסבא רבא, הקבר שלו נמצא ושל עוד שניים מהמשפחה, אין לתאר את ההתרגשות. התפילה המשותפת שלנו (דורות ההמשך), בסמוך לקברי המשפחה, שחיו בתקופה שבה ליהודים רבים נלקחה הבחירה, היא תזכורת- שלהם לא הייתה הזכות לבחור ממשלה יהודית ועוד במדינת ישראל.
מעניין לראות שב-1949 שיעור ההצבעה היה 86.9, לגמרי 'קומי אורי', ובבחירות האחרונות, השבוע, שיעור ההצבעה עמד רק על 69.4 – מה השתנה? מה גורם לנו לוותר על זכות הבחירה? ולמה אנשים לא הולכים להצביע?
אלו חלק מהשאלות שחוקרים במדעי המדינה מנסים לפצח. אחת הסיבות זו מידת המודעות, השכלה וכמה אתה לומד בתהליך הסוציאליזציה שלך במהלך חייך שמדובר בדבר חשוב. אם הסבירו לך שזה חשוב בילדותך, אז סביר להניח שתלך להצביע כבוגר. אפילו נתנו לנו יום שבתון שבו המשק מושבת, כדי להמריץ אותנו לקום ולבחור. ויש כמובן שיקולים שקשורים בתודעה, כלומר במידת האמון שאנו רוכשים כלפי המערכת. לעיתים, שיעורי הצבעה נמוכים מבטאים חוסר אמון במערכת. ואם נקדיש לזה רגע, כשיש פחות מ-50 אחוז של מצביעים (נכון להיום, שכיח יותר בהצבעות לרשויות מקומיות) יש בעצם פגיעה בקווים של הדמוקרטיה האידיאלית, כי למעשה המיעוט קובע בשביל הרוב".
אני מאמינה שמלבד הנכסים שנשאיר אולי מאחורינו מה שיוותר זה איך התנהגנו לאחרים לאורך הדרך, כמה טוב הצלחנו להפיץ בעולם, ומה שווה המילה שלנו. 'אלול' זהו חודש שבמהלכו עורכים "חשבון נפש" ומסכמים את אירועי השנה החולפת כדי להשתפר לקראת בוא הימים הנוראים. אנו מקבלים הזדמנות לבחון את הבחירות שעשינו השנה, גם הפאסיביות שבהן…
ויקטור פראנקל, רופא נוירולוג ופסיכולוג יהודי שהיה אסיר במשך שלוש שנים באושוויץ, בספרו “האדם מחפש משמעות” מסביר שהנאצים לקחו מהאסירים הכול: את הרכוש, את הכבוד, הרעיבו והשפילו אותם. אבל דבר אחד לא יכלו לקחת מהם: וזה את חופש הבחירה. הם לא יכלו לשלוט בנפשו של האדם. כלומר, אומר פראנקל, גם במצבי קיצון האדם יכול לבחור. יכול לבחור לדמיין שהוא במקום אחר, יכול לבחור לאהוב, יכול לחפש משמעות וכו'.
במילים אחרות, זו תמיד הבחירה שלנו. “אכלו לי שתו לי”, להיעלב, לכעוס, לראות את החצי המלא…וכו' כל אלו בחירות שלנו.. נכון שאנחנו לא יכולים לבחור בכל רגע נתון את האירועים שבחיינו, אבל אנחנו בהחלט יכולים לבחור איך להתייחס ולהתמודד איתם. מי ייתן ונטיב לבחור, ונצליח לממש את 'קומי אורי'. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל לפני כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה כ-72 מצוות מתוך 613 המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי; "הלכות מלחמה" ודיני ירושה ממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי, והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
חלק מן החוקים המופיעים בפרשה, כולל:
1.) כיצד יש לנהוג במקרה של אישה שנשבתה במלחמה; ההחלטה והבחירה ביציאה למלחמות השונות של עם ישראל כפרט וככלל צריכה לבוא מתוך שיקול דעת, מוסר ובירור ולא מתוך הסתנוורות.
2.) מצוות השבת אבידה; באופן כללי יש להכריז על כל מציאה ולאף אחד אין רשות לקחתה. רק כשאין סימנים על החפץ, בצורת הנחתו או מקומו – אז חז"ל התירו לקחת אותו.
3.) מצוות שילוח הקן- אין לקחת אפרוחים או ביצים מהקן, בעוד אמם נמצאת עמם.
4.) אדם שבביתו יש גג שאפשר לשהות בו חובה עליו להתקין מעקה בגג. אסור לסכן את אלו השוהים בגג.
5.) איסור הסגרת עבד גוי שברח מאדוניו;
6.) איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו; למנוע את הסבל שנגרם לבעלי חיים שבעליהם החליטו לחסוך בזמן, ורתמו את החמור ואת השור שכוחותיהם שונים לאותה המחרשה.
7.) הרואה את חמור חברו או את שורו קורסים תחת מסעם, עליו לסייע בהקמה, בפריקה ובטעינה, ע"פ הצורך. גם כאן אסור להתעלם ולהמשיך כמי שאינו מבחין.
8.) "לא תחסום שור בדישו" – בשעה שהבהמה עוסקת בעבודתה יש להתיר את פיה ולאפשר לה לאכול מן התבואה כאוות נפשה.
9.) אדם רעב, ההולך בדרך, ונכנס לכרם שאיננו שלו, יכול לאכול מהענבים עד לשובע, אך אסור לו לשים בכליו ולקחת מן הכרם
10.) בין איש לאישה- דיני גרושים ונשואים
11.) יבום וחליצה – במקרה שאחד האחים מת והשאיר את אשתו בלא ילדים מוטלת החובה על אחד מאחיו ליבם את אלמנתו ולקחתה לאשה. במידה והאח אינו רוצה להינשא לאשת הנפטר, יש תיאור של טקס החליצה הפוטר אותו מהנישואין לאלמנת אחיו.
12.) חובת קיום נדרים
13.) נתינת יחס הוגן לחלשים בחברה, כמו- מתנות עניים – "פאה" – השארת קומץ תבואה שגדלה בקצה השדה, "לקט" – אסור ללקט את אותן שיבולים הנושרות מן היד בזמן הקצירה, אסור להלוות בריבית, אסור להשהות שכר שכיר, אזכור דיני לקיחת משכון, דיוק במידות ומשקלות ועוד.
14.) בסיום הפרשה מוזכרת גם המצווה למחות את זכר עמלק.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

השבוע הפטרת "כי תצא" שממשיכה את נבואות הנחמה לישראל, והיא החמישית מ"שבעה דנחמתא". גם היא, ככל 7 ההפטרות של "שבעה דנחמתא", לקוחה מספר ישעיהו, והפעם- פרק נ"ד פס א'-י'. הפטרה זו הינה מן ההפטרות הקצרות ביותר שישנן, אך היא נחשבת כיחידה שלמה ומשמעותית של נחמה.
הדימוי המרכזי של ההפטרה הוא דימוי העקרה. מסביר הרב משה ליכטנשטיין, "שני גורמים שונים מונחים ביסוד צרת הגלות – הסבל בהווה וחוסר התקווה לעתיד."
הרב מדגיש שמדובר בשני עניינים שונים; כי יתכן שתהא מציאות של סבל נורא בהווה, אך יחד עם זאת יש תקווה לעתיד כי השיפור במצב הנוכחי מובטח. אבל ייתכן גם מצב הפוך, שההווה כשלעצמו איננו קשה, ואין כרגע סבל אקוטי, אך העתיד נראה כחסר תוחלת, ללא שום אור בקצה המנהרה, וזה אומר הרב ליכטנשטיין גורם ליאוש קשה.במילים אחרות, "עיקרה של נבואת "רני עקרה" באה להתמודד עם היאוש וחוסר התקווה לעתיד הנולדים במציאות של גלות ובזה היא מתמקדת.
הכלי לכך הוא המטאפורה של העקרות. שורש בעייתה של העקרה הוא בחוסר התקווה לעתיד. כמובן שיש רגעים קשים מנשוא בהווה, אותם חווים כל זוג הסובל מבעיות של פוריות; ברם, שורש הענין הוא בכך שאין להם תקוה לעתיד… העם בגלות משול לעקרה.
קיימים מצבים רבים בהיסטוריה היהודית לדורותיה, בהם ישראל בגולה אינם סובלים מייסורים או מדיכוי ואין הגויים חפצים להרגם… מציאות היסטורית המכונה בימינו "גלות בארצות הרווחה", וזאת הן מן הזווית הכלכלית והן מן הזווית המדינית. וכבר היו דברים מעולם. ואולם, ייאושה של העקרה הרואה עתיד לשכנותיה בעוד היא במצב של "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", לעולם מבטאת את הקיום היהודי של אורך הגלות. גם בתוך הרווחה, ישראל חשים שאין להם עתיד כעם וכ-לאום… לא הקושי בהווה, אלא הידע שאין עתיד הוא המעיק על העקרה שלא ילדה ועל ישראל בגלותם.
ממשיך הרב ליכטנשטיין, "…הסבל של העקרה בהווה כאמור נגרם מכך שאין לה עתיד. לכן, ברגע שהעתיד הופך להיות מוחשי, עוד בטרם הוא מגיע, כבר ההווה הופך להיות נעים ובכך הנחמה. פניית הנביא לעם להרחיב את האהל ולחזק את מיתריו, יוצרת כבר עכשיו נחמה לעם הנמצא בגלות, עוד בטרם ישוב לארץ. משל למה הדבר דומה, לזוג עם בעיית פוריות שהרופא אומר להם לקנות רהיטים לחדר ילדים כי בעייתם פתירה; כבר מעכשיו, עולמם השתנה מבלי היכר, עוד הרבה לפני שהילד ייוולד, היות והעתיד כבר התהפך אף אם טרם התממש."
הנביא ישעיהו מבין שההבטחה על "מהפך גאולה" זקוקה לגיבוי של הבטחה נבואית בדבר התמדתה וקביעותה. לכן, הנביא וה' מבטיחים לגולים השבים ארצה שזוהי ברית עולם אמיתית. הפטרה זו היא ממש מופת לנחמה ועידוד. יש תאור התרבותם, התרחבותם ושמחתם של בני ציון, תאור רחמיו של ה' על עמו, ואת ברית העולם הכרותה ביניהם. העיר ירושלים שהייתה בשפלותה תיבנה בפאר, והיא תכונן בצדקה ואויביה לא יוכלו לה.
בהקשר הזה של הצורך העז בתקווה, מספר הכתב רונן טל, "פרופ' בן קורן, אונקולוג, שהגה ומוביל תוכנית מיוחדת שמטרתה לתת תקווה גם לחולים הקשים ביותר, אלה שזמנם קצוב. והוא עושה זאת תוך שימוש באמצעים הכי פשוטים: הקשבה, דיבור בגובה העיניים, כבוד אנושי בסיסי וחמלה" ממש כמו בנחמות של הנביא ישעיהו. מסביר פרופסור בן קורן- "…הרבה אנשים לא מבינים באמת מה זאת תקווה. אבל זה הערך הכי אנושי שקיים. תקווה היא צורך אנושי גדול יותר אפילו מאהבה. אנשים יכולים לחיות בלי אהבה, אבל לא יכולים לחיות בלי תקווה. אצל בעלי חיים יש מודלים של אהבה, אבל אין אצלם מודל של תקווה. והסיבה לכך שתקווה לא קיימת אצל בעלי חיים היא שתקווה קשורה לעתיד, להסתכלות קדימה. ובמילים אחרות, לסימון מטרות בנות יישום".
התקווה היא שתעורר אצלנו מוטיבציה, אופטימיות ואמונה למימוש אותו חלום וחזון.
מאחלת לכולנו בפתיחת שנת הלימודים ורגע לפני הבחירות שתהא בליבנו תקווה מעוררת השראה, אמונה ואופטימיות לעתיד טוב ומטיב. אמכי"ר.
שבת שלום❤

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ; חוקים שידריכו את חייהם בארץ.

יש להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, השוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד. ככתוב- "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)

עובדי האלילים היושבים בארץ כנען היו נוהגים במנהגים אליליים שונים, לכן, משה רבנו חוזר ומזכיר בפירוט את איסור העבודה הזרה.

בנוסף, מוזכרים הכללים החלים על מלך מישראל. כשבני ישראל יגיעו לארץ, ויבקשו להמליך על עצמם מלך, על המלך להיות מתוכם, ולא מישהו זר, עליו להיות אדם צנוע, ש"לא ירבה סוסים, לא ירבה נשים, ולא ירבה כסף וזהב", שיסנוורו את עיניו. המלך מצווה גם לכתוב לו ספר תורה שילך עמו תמיד, ככתוב- "(יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם (כ) לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול–לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל " (דברים יז')

שבט לוי והכוהנים כאמור לא מקבלים נחלה בארץ המובטחת, לכן, על בני-ישראל להעניק להם חלקים מן הקורבנות שיעלו בבית המקדש וכן את ראשית היבול והגז. בנוסף, בשלושת הרגלים מותר לכל כהן להצטרף לעבודה ולהקריב את קורבנו.

הפרשה עוסקת גם במעמדו ובתפקידו של הנביא;  רק ה' יקבע מי הוא נביא, וישים בפיו דברים. כלומר, יש איסור מפורש לעסוק בכישוף; יש להתייעץ רק בנביאי האמת שיבחר בהם ה'.

בפרשה יש הוראה מפורשת להקים את ערי המקלט לאדם שהרג אדם אחר בלי כוונה, בשגגה.

בהמשך הפרשה מוצגים כללי ההתנהגות ביציאה למלחמה, בשעת מלחמה ובסיומה. חשיבות הביטחון בה' שיהיה עם בני ישראל ויסייע בידם להצליח, מוזכרים הכללים הקובעים מי לא יצטרף למלחמה, וכללי התנהגות לאחר ניצחון.

כמו כן, ישנה הנחייה מפורשת להציע לעיר שלום לפני שתוקפים אותה, והוראה שלא לכרות עץ מאכל על מנת להשתמש בו לחומת מצור על העיר.

לבסוף, בפרשה מתואר גם טקס מיוחד שיש לקיים במקרה בו מוצאים אדם שמת בשדה אך לא ידוע מי הרג אותו; ביטוי לחשיבות ערך חיי האדם.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

"(טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ…  (טז) רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; …(יז) וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר… (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. (כ) לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו…" (דברים יז')
בתקופות הקדומות היה מותר למלכים לעשות כל מה שעולה על רוחם ולקחת מנתיניהם כל מה שליבם חפץ. בפרשת השבוע, התורה מלמדת אותנו על ההתנהגות המצופה מהמלך היהודי האידיאלי, שלמרות כוחו הרב, עליו להתנהג במתינות ובאחריות, לא לצבור לעצמו אוצרות רבים מדי, רק בכדי לספק את תאוותו העצמית.
השפע קיים בכדי שנהנה ממנו, אבל לא בכדי שניסחף אחריו ובטח לא בשביל שנטה את ליבנו ושכלנו אליו. הרב דוקטור יונתן זקס מטיב להסביר, "…אבל כדי להבין מדוע חשובה הענווה אין צורך להיות דתי. בכתב העת למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד פורסמו בשנת 2014 תוצאות סקר שהראה כי "המנהיגים הטובים ביותר הם מנהיגים ענווים". אלה הם מנהיגים הלומדים מביקורת. ביטחונם העצמי איתן, והוא מאפשר להם להאציל סמכויות ולשבח אחרים על תרומתם. הם מסַכנים את עצמם למען טובת הכלל. הם משרים על סביבתם נאמנות ורוח צוות. ומה שנכון לגבי מנהיגים נכון גם לכל אחד מאתנו כבן־זוג, כהורה, כעמית־לעבודה, כבן־קהילה, כחבר.
אחד האנשים הענווים ביותר שפגשתי בחיי היה הרבי מלובביץ', זכר צדיק לברכה. לא היה בו שמץ של שפלות רוח. הוא התנהל מתוך גאון חרישי. הוא בטח בעצמו, והוד מלכות שרה עליו. אבל כאשר נמצאת איתו ביחידות, הוא גרם לך להרגיש שהאדם החשוב בחדר הוא אתה. זה היה כישרון יוצא דופן. מלכות בלי כתר. גדוּלה בבגדי חול. מהליכותיו למדתי שהעניו אינו זה החושב שהוא עצמו קטן – אלא זה היודע כי באנשים אחרים שוכנת גדוּלה.
עזרא טאפט בנסון, איש דת ושר בממשלת ארצות הברית, אמר כי "הגאווה שואלת מי צודק; לענווה אכפת מה צודק."… ככל שהעצמי שלנו קטן כן רחבים אופקי עולמנו."
מנהיגות משמעותה שליחות גדולה שתפקידה לפעול למען המדינה, למען העם, למען הארץ שלנו. לנגד עיני המנהיג עומדת טובת הציבור ולא טובתו האישית.
אומר הרב דב בערל וויין- "המדינה איננה מושלמת מבחינה חברתית, כלכלית, פוליטית או רוחנית. לא פעם שמעתי אנשים בישראל אומרים בבדיחות דעת מסוימת, בזמן שהם מחכים בתור במשרדי הממשלה הרבים שלנו, "לזה חיכינו אלפיים שנה?!"
החלומות הגדולים והאדירים שרבים מייחסים לימות המשיח טרם התגשמו. אנחנו עדיין רחוקים מהשגת שלום וביטחון, ועוד לא בנינו חברה שוויונית ורוחנית במהותה. החברה שלנו מפולגת ממחלוקות פנימיות, שנאות נטולות היגיון וטרוניות קולניות.
הגענו לארץ המובטחת, אבל רבים מרגישים שההבטחה לא התקיימה, ולכן הנחמה הלא כל כך קטנה, האפשרות לחיות בארץ ישראל, במדינה יהודית עצמאית, לא זוכה להערכה ראויה, ואצל יהודים רבים גם בישראל וגם בתפוצות היא לא זוכה אפילו להכרה. נדמה שהם רואים בגאולת העם היהודי ובניית הארץ עניין של "הכל או לא כלום", ואם אין לנו הכל, לרבים נדמה שאין לנו כלום… יש שבע שבתות של נחמה שבאות אחרי תשעה באב. הנחמה, כך נראה, מגיעה במנות קטנות שצריכות לחזור על עצמן. גם נחמה קטנה ראויה להערכה ועל כל נחמה קטנה צריך להתענג כפי שהיא. אין נחמה מלאה כשלעצמה. הנחמות תמיד קטנות בהשוואה לאסון הלאומי הגדול שניחת עלינו, אך ביחד הן מאפשרות לנו להינחם ולחזור למשימה האישית והלאומית שלנו."

שבת מבורכת ובשורות טובות❤