קטגוריה: ראש השנה

השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. חומש זה נקרא גם "תורת כהנים", שכן הוא עוסק בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן ובדיני המקדש. בסוף פרשת פקודי שבספר שמות, מתואר כיצד המשכן הוקם, והענן שורה עליו כך שמשה אינו יכול להיכנס פנימה: "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד…" (שמות מ', ל"ה). הפתיחה של חומש ויקרא במילה "ויקרא" מלמדת על המשכיות – על חיבור ישיר למה שקדם לו- וכן על כך שה' קורא למשה ומזמינו להיכנס למשכן, מקום המפגש בין ה' לעם ישראל.

כבר בתחילת הפרשה אנו למדים כי למשכן יש שתי מטרות עיקריות: ראשית, הוא מקום ההתגלות של ה' למשה, שבו הוא מקבל את דברי ה' ומעבירם לעם. שנית, המשכן הוא המקום שבו מקריבים קורבנות – מעשה שמטרתו לכפר על חטאים, להביע הכרת תודה ולחזק את הקשר בין האדם לבוראו.

ספר ויקרא מפרט סוגים שונים של קורבנות, שכל אחד מהם מבטא רובד אחר של עבודת ה':
קורבן עולָה – קורבן נדבה הנשרף כולו על המזבח, ביטוי להקדשה מוחלטת.
קורבן מנחה – קורבן צמחוני הניתן כתודה או תחינה לה', לעיתים כמשלים לקורבן אחר.
קורבן שְלָמים – קורבן שמתחלק בין המזבח, הכהנים והמקריב, המסמל שותפות ואיזון.
קורבן חַטָאת – קורבן המכפר על חטא שנעשה בשגגה.
קורבן אָשָׁם – קורבן המובא על ידי מי שהתחרט על חטאו או שיש לו ספק אם חטא.

לכאורה, עיסוק בתורת הקורבנות נראה רחוק מחיינו המודרניים, אך כשמתבוננים במושג "קרבן", מגלים שהוא טומן בחובו רובד עמוק ומשמעותי הרבה יותר. המילה "קרבן" מגיעה משורש קרב, כלומר, הקרבה היא לא רק ויתור, אלא גם אמצעי לקרבה. בחיי היום-יום, אנו נדרשים לקבל החלטות בין התבצרות בעמדות לבין פתיחות ונכונות לפשרה, בין תגובה אוטומטית לבין יצירת שינוי אמיתי. השאלה המרכזית היא כיצד אנו יכולים להקריב ממקומות של עוצמה, ולא מתוך חולשה, וליצור קרבה אמיתית במקום ריחוק.
ויתור והקרבה יכולים להיות מנוע לצמיחה כאשר הם נעשים מתוך מודעות ובחירה. ויתור אמיתי אינו נובע מכורח או חולשה, אלא מתוך חוסן פנימי. השאלה שעלינו לשאול היא: כיצד אני יכול לתת מבלי להרגיש שאני מאבד את עצמי?
לעיתים, דווקא בתגובות האינסטינקטיביות שלנו אנו יוצרים ריחוק. במקום לשאול "למה הוא פגע בי?", עדיף לשאול- כיצד אני יכול לפעול אחרת כדי לקרב במקום להרחיק?
נראה כי הכאב הוא חלק מחיינו, אך האם הוא מנהל אותנו או שאנו מנהלים אותו? במקום לתת לכאב לנהל אותנו, ניתן לשאול את עצמנו: איך אני יכול לבחור להגיב אחרת – מתוך שליטה ובחירה אישית?

כלומר, אחריות היא מפתח לשינוי אמיתי. במקום לשקוע בתחושות אשמה או להטיל את האחריות על אחרים, עדיף לברר: מה אני יכול לשנות כדי לשפר את המצב? הקרבה אמיתית מתחילה בהחלטה פנימית. בזוגיות, במשפחה, בחברה- הבחירה להתקרב נמצאת בידינו. והשאלה- איזו בחירה תקרב אותי לאנשים החשובים לי?

איך זה רלוונטי לחיינו היום? השנה וחצי האחרונות היו תקופה של הקרבה עצומה לכל אחד ואחת מאתנו- מי יותר ומי פחות, מלחמה, אובדן, מאבק יום-יומי על חיינו ועל ערכינו. משפחות שילמו מחירים כבדים, חיילים ואזרחים מסרו נפשם, והחיים עצמם השתנו ללא הכר. לשם מה? האם ההקרבה שלנו מביאה אותנו למקום של קרבה אמיתית זה לזה? האם אנו מצליחים, גם בתוך הכאב והאובדן, לבחור להתחבר, לחזק את הערבות ההדדית, לראות מעבר להבדלים ולבנות עתיד משותף? בפרשת ויקרא, ובכלל חומש ויקרא, מבהירים לנו כי בהקרבה יש וויתור עם נתינה שמהווים שער ל'אני הגדול יותר', להתחדשות, לקבלה ולהקשבה בינינו.

במונחים של ימינו, ניתן לראות את סוגי הקורבנות כמשקפים את האתגרים והבחירות שלנו בחיים. קורבן עולה מסמל התמסרות מוחלטת, כמו אדם המקדיש את זמנו ומרצו למען מטרה נעלה ללא ציפייה לתמורה. קורבן מנחה מסמל נתינה צנועה אך משמעותית, כמו מחוות קטנות של אכפתיות והכרת תודה בחיי היומיום. קורבן שלמים מבטא איזון ושותפות, כמו יצירת יחסים המבוססים על נתינה הדדית. קורבן חטאת מייצג את היכולת להכיר בטעויות שלנו ולבקש סליחה, וקורבן אשם מסמל את ההתמודדות עם ספקות פנימיים ואת הרצון לתקן גם כשלא ברור לנו לחלוטין היכן טעינו. בכל אלו, הקרבה היא לא רק ויתור אלא דרך ליצירת גשרים מחברים ומכילים.

במילים אחרות, פרשת ויקרא מלמדת אותנו כי הקרבה היא לא רק ויתור, אלא גם בחירה מודעת להתקרב וליצור חיבור. לא מדובר רק במעשה טקסי אלא בתהליך עמוק של התבוננות עצמית ושינוי פנימי. הקרבה איננה רק על חשבון משהו- היא יכולה להיות למען משהו משמעותי וגדול יותר. בין אם ברמה האישית, המשפחתית או הלאומית – הקרבה יכולה להיות המפתח לצמיחה ולבניית קשרים עמוקים יותר.

וכך מסכם הרב שרגא סימנס,
"אנו "יורשים" תכונות רבות מהדורות הקודמים: מצב בריאותי, צבע שיער, אופי. בעולם היהדות נהוג לומר, שאנו יורשים גם גנים רוחניים. המעלות של רחל ושאר האבות מהוות עבורנו דוגמא ומופת ומוטבעות בנו באופן נצחי. מבחינה מטאפיזית, המבנה הגנטי הזה מוטבע בכל אחד מאתנו, עובדה שמעניקה לנו את היכולת להרקיע ולהתעלות לרמות גבוהות ונשגבות! טמונים בנו כוחות עצומים – של מסירות, יושר ודאגה אמיתית וכנה לזולת. המשימה שלנו היא להביא את הפוטנציאל הזה אל תוך חיינו ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל."אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת

לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת עקב שהיא הפרשה השלישית בספר דברים. הפרשה פותחת ב-
" (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ…" (דברים ז')
משה רבנו ממשיך בנאום שנשא לבני ישראל לפני מותו. תחילה משה מחזק את שומרי המצוות ומודיע להם שאם ישמרו את כל מצוות התורה ויקפידו גם על אותן מצוות קלות הנרמזות במילה "עקב" כמו במצוות החמורות, אז גם ה' יקיים את בריתו עם האבות; יהיה זה שכר של תבואה טובה, בריאות, ניצחון על האויבים ועוד.
משה מחזק את לב בני-ישראל לקראת הקרב הגדול על הארץ. הוא מציף את הספקות והפחד של בני ישראל מפני עמי הארץ, אך משה רבנו מבטיח את עזרתו הנאמנה של ה' כשם שעזר להם בכל שנות הנדודים במדבר.
משה מתאר את שבחה של ארץ ישראל ומזהיר את עם ישראל שלאחר שהם יתמקמו, ישגשגו ויצליחו בארץ המובטחת שלא ישכחו להוקיר את עזרת וחסדי ה', ויסתמכו רק על גבהות ליבם, מה שנקרא-"כוחי ועוצם ידי". בהקשר זה הוא מתאר את חטא העגל, חטא המרגלים, ושאר חטאי בני ישראל במדבר.
בפרשה נמצאת גם פרשיית "והיה אם שמוע" הכלולה בקריאת שמע. זו הפרשה השניה של קריאת שמע שתחילתה במילים "והיה אם שמוע…". בנוסף, מוזכר הציווי ללמד ולהעביר את המצוות והתורה לדורות הבאים.

אחת השאלות שעולות מהפרשה- האם חטא הגאווה ושכחת טובה של הארץ הביא אותנו לפירוד שאנו חווים ביתר שאת בתקופה זו ולמלחמה העקובה של חרבות ברזל?
בפרשת עקב, משה מזהיר את עם ישראל מפני גאווה ושכחת ה' לאחר שייכנסו לארץ ויחוו הצלחה חומרית. ההתנהלות מיהירות ושכחת ערכים עלולים להוביל לפירוד ולמשברים בתוך החברה. הפירוד שאנו חווים כיום, כמו גם המלחמות והקונפליקטים, בהחלט יכולים להיות תוצאה של התרחקות מערכים מרכזיים כמו אחדות, ענווה, סולידריות והכרת הטוב.
עם זאת, נסכים כי מצבים של פירוד ומלחמה נובעים ממכלול רחב של גורמים – פוליטיים, חברתיים, כלכליים ואידיאולוגיים. וההקשר הרוחני-תיאולוגי בפרשת עקב מזמין אותנו לבחון את חיינו ואת מעשינו דרך פריזמה של ערכים, אידיאולוגיה ושאיפות שלנו כציבור וכפרטים.
מוסיפה לנו הפרשה ומציינת, "והיה אם שמוע…", הפרשה שמה דגש על חשיבות ההקשבה. והקשר בין הקשבה לבין גאווה נוגע בעיקר למידת הפתיחות של האדם לזולת ולמידת הענווה שהוא מפגין ביחסיו עם אחרים למשל, הקשבה מצריכה פתיחות וסבלנות כלפי האחר. היא דורשת מהאדם להיות קשוב לא רק למילים אלא גם לרגשות ולצרכים של הזולת. מי שמסוגל להקשיב ולהכיל, נדרש להניח בצד את עצמו ולהקדיש תשומת לב אמיתית לאחר, דבר שמגביר את היכולת לחוש ולהבין את הזולת.
בעוד, גאווה גורמת לאדם למקד את תשומת הלב בעצמו. אדם גאוותן עלול לחשוב שהוא יודע יותר, מבין יותר ושעמדתו היא הנכונה ביותר, ולכן, הוא עלול לא להקדיש תשומת לב לאחרים, לא להקשיב באמת ולא לנסות להבין את נקודת מבטם. גאוותן נוטה להאמין שהוא עליון על אחרים, ולכן פחות רגיש למצוקותיהם או לצרכיהם הרגשיים. הוא עשוי לחשוב שרגשותיו חשובים יותר מרגשותיהם של אחרים, דבר שמוביל לקשיים בהבנה ובקשרים אנושיים. גאווה ויהירות מובילים לריחוק, ניכור וחוסר אמון. ואילו, אנשים שמפגינים הקשבה בונים סביבם קשרים עמוקים ומשמעותיים יותר, המבוססים על אמון וכבוד הדדי. יחסים כאלה מעודדים תקשורת פתוחה, שיתוף פעולה וחוסן חברתי.

וכך משתף הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"לפני כעשרים שנה יזמתי בעזרת קרן "אשדאון" כינוס באוניברסיטה העברית בירושלים על: עתיד הָעַמִּיּוּת היהודית. הדאיגו אותי השסעים המעמיקים בין חילונים לחרדים בישראל, בין הזרמים השונים בתפוצות, ובין היהודים בישראל לבין יהודי התפוצות. זה היה מפגש מרהיב של מיטב המוחות היהודיים: אקדמאים משש-עשרה מדינות שייצגו את כל גוני הזהות היהודית. היו שם פרופסורים מהרווארד, מייל ומפרינסטון, כמו גם מרוב האוניברסיטאות בישראל. זו הייתה הצלחה מזהרת-וכישלון גמור.
באמצע היום השני פניתי לאשתי איליין ואמרתי לה, "הדיבורים פה מבריקים. אבל ההקשבה -פשוט אינה קיימת".
לבסוף לא יכולתי לשאת זאת עוד. "בואי נסתלק", אמרתי לה. קצתי בשמיעת סקירות מצוינות מאנשים שעמדתם מגובשת, ברורה וקוהרנטית אך הם אטומים לחלוטין לרעיונות הנמצאים מחוץ למעגלה הקרוב. במקום להעלות פתרונות לשסעים בעם היהודי, הכינוס עצמו גילם את השסעים הללו."

לכן, מציע הרב זקס כחלק מהפתרון לשסע לטפח את הכרת הטוב,
"…את מה שמדע הרפואה יודע היום על יחידים, משה רבנו ידע לפני אלפי שנים לגבי אומות. הכרת הטוב נמצאת בלב חזונו של משה על עתידם של בני ישראל בארץ ישראל. במדבר הם לא הצטיינו בכך במיוחד. הם התאוננו על מחסור במזון ובמים, על המן שנמאס עליהם ועל היעדר בשר וירקות, על האיוּם מצד המצרִים שמאחור ועל הסכנות האורבות להם מלפָנים בארץ היעודה. הם היו נעדרי הכרת תודה בימים הקשים של הנדודים במדבר – אך משה דיבר על סכנה גדולה יותר: על היעדר הכרת תודה בימים טובים. הוא הזהיר –
"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה – וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ… (דברים ח, יב-יח)…"
התפילה היהודית היא סמינר מתמשך בהכרת-הטוב. ברכות השחר הנאמרות בתחילתו של כל יום הן שיר הודיה על החיים: על גופנו, על עולמנו הגשמי, על האדמה שאנו עומדים עליה ועל העיניים שניתנו לנו לראות אותה. המילים הראשונות שאנו אומרים מדי בוקר הן "מודה אני": יומֵנו מתחיל בהכרת הטוב."

למעשה, הכרת הטוב היא כלי עוצמתי להתמודדות עם שסעים בחברה. היא מאפשרת להבליט את המשותף והחיובי, ובכך להפחית מתחים ולפתוח דלתות לפיוס במקרים של סכסוך. הכרת הטוב מעודדת פיתוח של ערכים חיוביים כמו נדיבות, חמלה והכלה. כאשר ערכים אלה נמצאים במרכז השיח החברתי, הם יכולים לתרום ליצירת אווירה של שיתוף פעולה ושל הבנה הדדית, המפחיתה את עוצמת השסעים. היא מגבירה אמפתיה וכבוד לאחרים, מעודדת שיח חיובי ויוצרת חיבורים אנושיים שמפחיתים עוינות. הכרת הטוב מקדמת ענווה, מפחיתה גאווה ומובילה לפיוס במצבי קונפליקט. באמצעות טיפוח ערכים חיוביים כמו הקשבה, נדיבות וחמלה, הכרת הטוב מחזקת את הקשרים החברתיים ותורמת ליצירת חברה מאוחדת וסולידרית יותר.

וכך מסיים הרב זקס,
"…. ההודיה חשובה לחבָרות כשם שהיא חשובה ליחידים. היא מגנה עלינו ממשקעיה של הטינה ומיהירותו של הכוח. היא מזכירה לנו כמה תלויים אנחנו באחרים, ובכוח העליון הגדול מכולנו. כמו ליחידים, כך גם לעמים: ההודיה חיונית לאושר ולבריאות."

ערכים אלו משמשים בסיס חזק לקידום חוסן אישי וחברתי, בכך שהם מעניקים מסגרת מוסרית ורגשית שמאפשרת לנו להתמודד עם אתגרים ומשברים.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת ואתחנן ובתחילת שבוע הבא, חג ט"ו באב, חג האהבה, שני מועדים עם מסרים משלימים, המחברים בין חוויות העבר לתקוות לעתיד. הפרשה נוגעת בפרידה של משה רבנו ובחזון לעתיד של עם ישראל בארץ ישראל, בעוד שט"ו באב מסמל את הפיוס, האהבה וחיבור בין אנשים.
פרשת ואתחנן היא הפרשה השנייה בספר דברים, והיא נקראת בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת זו ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, ומתחנן  בפני ה' שיתיר לו להיכנס לארץ אך ה' מסרב. למשה רבנו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ תחת הנהגתו של יהושע בן-נון. משה מצווה את עם ישראל להטמיע את חשיבות שמירת התורה וחוקיה, והוא אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו במעמד הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות.
ואילו חג חמישה עשר באב, המכונה בקיצור ט"ו באב הוא חג בציר הכרמים והמחולות, חג האיחוד בין כל שבטי ישראל וחג האהבה, שבו באו זוגות רבים בברית הנישואין.  יום האהבה החל בתאריך העברי ט"ו באב הוא סמל לא רק לאהבה שבין גבר לאישה אלא גם ליום בו כולנו, חברים, מתנהלים בדרכי נועם ושלום וחשים מאוחדים ומפויסים. 
שילוב המסרים של פרשת ואתחנן וט"ו באב מדגיש את הצורך בשמירה על התורה והמצוות, תוך כדי טיפוח האחדות והאהבה בין בני אדם. זהו שילוב של זיכרון, ערכים, תקווה ואמונה בעתיד טוב יותר, המבטיח כי העם יעמוד באתגרים ויבנה חברה יציבה וצודקת בארץ ישראל.

פרשת ואתחנן כוללת את "שמע ישראל", אחד הפסוקים המרכזיים בתורה שמדבר על אהבת ה' ואחדות העם. בפרשה מופיע הציווי "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ…" (דברים ו', ה'), המדגיש את אהבת האדם לה' בכל ליבו ובכל נפשו. אהבה זו היא הבסיס לקשר האישי והעמוק בין היהודי לאלוקיו. הפרשה מזכירה גם את חטאי עם ישראל במדבר ואת סליחתו של ה' לעם, מסר של פיוס וסליחה. כך גם בט"ו באב, היום שבו מתמקד עם ישראל באהבה בין אדם לרעהו, (סוג של תיקון לט' באב, שבו חרב הבית מפני שנאת חינם) יש הזדמנות לחזק את האחדות והקשר החברתי, דבר המתקשר לאהבת ה' בכך שאהבת הזולת היא ביטוי לאהבת הבורא. זהו יום של פיוס היסטורי.
כמו כן, פרשת ואתחנן נאמרת בתקופת "שבעה דנחמתא" – שבע שבתות הנחמה שלאחר תשעה באב. זו תקופה של התחלה חדשה, התחזקות ובניית הקשר. ואילו ט"ו באב מגיע לאחר תקופת האבלות של תשעה באב ומסמל גם כן, התחלה חדשה, פיוס ואחדות עם ישראל. ט"ו באב למעשה מציין מספר אירועים היסטוריים:
התרת השבטים לבוא ולהתחתן זה עם זה, ובכך נוצרה אחדות בעם.
יום שבו בני ישראל הפסיקו למות במדבר- בט"ו באב, הסתיימה הגזרה.
יום שבו שבט בנימין הותר לבוא בקהל- לאחר המקרה של פילגש בגבעה, שבט בנימין כמעט נכחד ונאסר להתחתן איתם. בט"ו באב הותר מחדש להתחתן עם יתר העם.
ויום שבו הוסרו המחסומים בין הממלכות- לאחר מותו של שלמה המלך נחלקה הממלכה לשתיים. ביום זה הוסרו המחסומים.

הרב שניאור אשכנזי מדגיש את משמעות וחשיבות הסליחה כבסיס לכל מערכת יחסים, במיוחד בנישואין. הוא מסביר שהקשר האמיתי בין בני זוג או בין חברים מתבסס על היכולת למחול ולסלוח על טעויות של אתמול ולתת הזדמנות חדשה ליום המחרת. ההבנה היא שהטוב שבאדם גדול מהרע שבו, ולכן כל מערכת יחסים דורשת גישה חיובית ואמונה בכוחו של האדם להשתפר. האירועים בט"ו באב מסמלים את הצורך בהתבוננות מעבר לחלוקות ולחילוקי דעות, התבוננות של מציאת המשותף וחיבורים.  הסליחה והכבוד אחד לרעהו הכרחיים בכל מערכת יחסים, הם הבסיס לקשר בריא ומעמיק, בין בני זוג, בין חברים, ובין כל חלקי העם.

וכך מביא הרב שניאור אשכנזי את דבריו של הרבי מליובאוויטש בפגישת יחידות לגברת חנה שרפשטיין: "את קוראת יותר מדי ספרות יפה ולכן מחפשת דבר שאינו קיים. אהבה איננה מה שמתואר בספרים, היא איננה אותו רגש סוחף ומסנוור המתואר ברומנים. אלו חומרים דמיוניים שמתארים מציאות שאינה קיימת. אהבה הינה רגש ההולך ומתפתח במהלך החיים. האהבה שאת חשה ככלה צעירה אינה אלא התחלה של אהבה אמיתית, שפירושה הוא שותפות, אכפתיות ומתן כבוד הדדי. היא פורחת וגדלה באמצעות הפעולות הקטנות של החיים בצוותא. כאשר חיי שני אנשים מתלכדים לכדי פרשת חיים אחת, מגיע כל אחד מהשניים, במשך הזמן, להרגשה שהוא חלק מבן זוגו, עד שאינו יכול לתאר את החיים בלעדיו – זוהי אהבה."

לכינון חברה בריאה, אכפתית מכבדת ויציבה, הפרשה מפגישה אותנו שוב עם עשרת הדיברות שרובן מתייחסות להתנהגות בן אדם לחברו, והן לכאורה מובנות מאליהן בכינון סדר חברתי. ובכל זאת, שני לוחות הברית מקבל משה בהר סיני, לשניהם חשיבות זהה במימוש התורה השלמה, בלוח האחד מצוות בין האדם למקום ומצוות כיבוד הורים, ובלוח השני מצוות שבין אדם לחברו. הם אינם מצויים על לוח אחד, אך אנו מצווים לקיים את כל המצוות הללו בשווה. מסביר הרב דוד מנחם, "התבוננות בסדר הפנימי של הלוחות יגלה לנו דבר חשוב שיש לאדם השלם והוא- מחשבה, דיבור ומעשה. בלוח הראשון- מתחילים מהמחשבות, 'אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ', בהמשך יש את מצוות הדיבור- ' (י) לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:', ולבסוף מצוות עשה, '(יא) שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ,' '(טו) כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ'. אומנם בלוח השני גם כן מופיעים המחשבה, דיבור ומעשה אך הפעם בסדר הפוך. ראשית המעשה- "(טז) לֹא תִרְצָח, וְלֹא תִנְאָף; וְלֹא תִגְנֹב", עלינו לסור מרע. ורק אז ממשיכים ללמד אותנו גם איך לדבר- "וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא." לא תתן עדות שקר על חברך בבית המשפט, ולבסוף- המחשבה, "(יז) וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (דברים ה'). נשאלת השאלה מדוע הסדר של מחשבה, דיבור, מעשה, הפוך במצוות שבין אדם לחברו?"
במצוות שבין אדם לחברו טבעי לנו להיות ב-Doing, הצד המעשי. זה מצב שמקבל הרבה תשומת לב מהחברה מפני שזה נחשב לחיובי ויעיל מאוד בהשגת מטרות, ויעדים. אכן, ההשפעה ותפקיד העשייה התבטא אף במעמד הר סיני, מעמד מתן תורה, כשעם ישראל ענה- ראשית 'נעשה' ואחכ, 'נשמע'. המטרה היא להכניס ערך ומשמעות לחיינו באמצעות עשייה ופעולה. להדגיש כי אנו חיים בעולם העשייה, וחשוב שלא ניפול ל"דיבורים כמו חול ואין מה לאכול". המעשים משמעותיים בהשגת היעדים. בעוד במצוות שבין אדם למקום יותר טבעי לנו להיות במצב של Being, מצב שמחזיר אותנו לקיום הפשוט שלנו. מצב שבו אנו מתבוננים פנימה לעצמנו, ומערבים מודעות מוגברת לקיום שלנו.

בסיכומו של דבר, פרשת ואתחנן וטו באב מדגישות את כוחה של האהבה והכבוד, ומחדדות כי בידנו היכולת להתאמן בלאהוב, אהבת חינם, ולהתנהג בכבוד ובהכלה באופן יומיומי. מה שכנראה מסביר גם את סוף הפרשה עם הציווי של תפילת 'שמע ישראל', "(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ׃" (דברים ו'). אהבה היא מצב פעיל – אנחנו פשוט יכולים ליצור אותה כאשר היסוד האמיתי לקשר זה כבוד סליחה ומחילה. יחד עם הציפייה שבני זוג, חברים וכו' יחלקו דאגה, מסירות והתחשבות אחד כלפי השנייה, יש הכרח במתן מרחב ועצמאות אחד לשנייה. נשואים, חברים וכו' זה לא אומר שהם זהים, כל אחד ואחת הוא אישיות בפני עצמה וההכרה בכך יכולה לחזק ולהעצים את האהבת חינם.

ב"אמנות האהבה" טוען פרום כי האהבה על סוגיה השונים – אהבה רומנטית וארוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת האדם את האל ואף האהבה העצמית – היא התשובה היחידה לקיום האנושי. ביכולתה לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחיצות שקמות בין בני האדם. אמן כן יהי רצון.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

ביז' בתמוז החלו ימי בין המיצרים, ימי אבל שמסתיימים בתשעה באב שהוא יום חורבן בית המקדש בעקבות שנאת חינם.

בעוד זמן קצר יתחיל צום ט' באב, ודי מבהיל לגלות עד כמה אנו נמצאים היום במצב של שנאת חינם, פלגנות, סכסוכים ועוינות בין קבוצות שונות בעם. הלימוד כנראה, איננו רק היסטורי, אלא נצרך לדורות. אהבת חינם, או לחילופין, שנאת חינם, ביטויים שהפכו להיות כה שגורים שהם מובנים בדרך השכל אך לא מורגשים דרך הלב. שנאת חינם הכוונה לא רק לפעולות מעשיות נגד הזולת, כמו אמירות שנועדו להצית אש, להשמיץ, לאיים, להחריב אלא גם להתייחסות אדישה וגילויי חוסר אכפתיות שבין אדם לחברו. כולנו הפכנו להיות מוכיחים ומטיפים… האומנם הכל מותר?!

שואל הרב יוני לביא מי רוצה להשתנות?!
"כדי להשתמש בכלי של תוכחה באופן מוצלח, לבנות ולא להרוס, חשוב להקפיד על כמה כללים. ראשית, ביקורת היא מלשון 'ביקור'. לפני שמבקרים בבית דופקים על הדלת. בודקים האם אפשר להיכנס ואנחנו אכן רצויים כאן עכשיו. כמובן שגם אחרי שנכנסנו אנחנו זוכרים שאנחנו בבית זר. לא בטוח שאנחנו מכירים את כל חדרי הבית וכל פינותיו, וייתכן שיש דברים חשובים שנעלמים מאתנו. ההשלכות יהיו התנהלות עדינה, ענווה, זהירה, עם דגש על העיתוי ועל הצורה בה נאמרים הדברים.
שנית, כלל ה"חמש על אחד", כדי שביקורת תתקבל היא חייבת לבוא במינון נכון. על כל הערה ביקורתית חייבות להימנע לפחות חמש הארות חיוביות, מחמאות ופרגונים. רק כך יש לזה סיכוי להתקבל… שלישית, מקבל הביקורת חייב להיות בטוח באלף אחוזים שאתה באמת אוהב אותו, איכפת לך ממנו ואתה רוצה בטובתו. שהדברים מגיעים מן המקום הנקי, משולל האינטרסים, וחף משמץ של התנשאות, נקמנות וציניות (דרך אגב, אם אני עצמי נגוע בעניין הזה, ייראה קצת מוזר להעיר על זה לאחרים, לא?).
ודבר אחרון, לא 'לחפור'. אמרת פעם ופעמיים? יצאת ידי חובה. תשאיר לצד השני את זכות הבחירה האם לקבל או לא. האחריות היא שלו לטוב ולרע, והוא גם זה שישלם את המחיר עליה.
אף אחד לא מסמפט את הטיפוס של "מבקר המדינה". זה שעל כל דבר יש לו מה להעיר ולהגיד. אנשים אוהבים ומעריכים את מי שאוהב אותם, רוצה בטובתם, ולפעמים מאיר את עיניהם על דברים שנסתרים מאיתם."

טרי וינברג, פסיכולוגית, מסכמת-
"ימי בין המיצרים וט' באב, הימים הללו חולפים ועוברים ואדם לא תמיד זוכר את חופש הבחירה בין הטוב והרע, בין החיים והמוות, בין הקללה לברכה, ונותן דרור לרגשותיו ויצריו. אדם יכול במחי יד להרוס אדם אחר, להחריב את ביתו ואת עולמם של ילדיו. בית המקדש איננו, אך את בית המקדש הפרטי שבתוכנו ואת השכינה שכל כך רוצה לשכון בינינו, בידינו להקים ולקיים מדי יום ביומו. ואולי זה כל מה שהוא מבקש מאתנו היום, יום ט' באב: תהיו טובים עם עצמכם, תהיו טובים לזולת, אל תחריבו את עולמי, אז אוכל לשוב ולשכון ביניכם, בתוך בית מקדשי. "
שנזכה לבנות את בית המקדש הפרטי שבתוכנו, לבחור בטוב, לקיימו מידי רגע ברגע, ולהרבות באהבת חינם. אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל ובשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע מתחילים את ספר דברים, הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, והוא מסכם את הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. 40 שנות נדודים במדבר הגיעו לסיומן, ובני ישראל עומדים בפתח הארץ המובטחת, ומתכוננים לכניסה לארץ כנען. עיקרו של ספר דברים הוא נאום הפרידה של משה רבנו שמסקר-
*אירועים משמעותיים שחווה עם ישראל בנדודיו במדבר.
*מצוות התורה שקיבלו וחשיבותם.
*מחויבות עם ישראל.

בנוסף, משה נותן להם הנחיות לחיים בארץ. ברגעי הפרידה של משה מעם ישראל נראה שזהו הזמן לחשבון נפש, לסקור את ההישגים והכישלונות ולהתוות דרך ותוכנית לעתיד, לכיבוש הארץ וישובה.
משה מכנס את כל העם ופותח בדברי תוכחה אבל ברמיזה בלבד. רש"י כותב שכל אחד מהמקומות מזכיר מקום בהם חטאו אך משה רבינו איננו נכנס לפרטי הדברים, "בערבה" – ערבות מואב שם התפתו והלכו אחרי בנות מואב ועבדו עבודה-זרה. "מול סוף" – כשים סוף לפניהם ומצרים מאחוריהם לא בטחו בה' וזעקו-  "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?". "חצרות" – מקום מחלוקת קורח. "די זהב" – חטא עגל הזהב וכך הלאה.
משה מזכיר להם גם את חטא המרגלים אשר סופו בהסתת העם והפחדתו ע"י רוב המרגלים שלא האמינו שהם יוכלו לכבוש את הארץ מידי יושביה. בעקבות זאת, העם, הדור שיצא ממצרים, נענש בכך שהוא לא זוכה להיכנס לארץ המובטחת, והמסע במדבר הופך ל- 40 שנה, עד להחלפת הדור.
נשאלת השאלה מדוע בוחר משה בנאום הפרידה שלו להוכיח את עם ישראל? דווקא עכשיו, זמן קצר לפני מותו?

 משה מנצל את ההזדמנות להפיק לקחים מהעבר, כדי שהדור החדש, דור ההמשך, ילמד מהם, ויבנה עתיד טוב יותר. משה רוצה לחזק את העם ולהכין אותו לקראת האתגרים עם הכניסה לארץ ישראל.
ערב מותו של מנהיג חשוב כמו משה, הוא עיתוי משמעותי שבו העם מקשיב בצורה מיוחדת ומוכן לקבל את דברי המנהיג. העם גם יודע שלא ישמע זאת שוב מפי משה. מסביר הרב שניאור אשכנזי, הנאום של משה הוא מוסר כללי, תוכחה של פעם אחת שלא חוזרת שוב ושוב; זהו נאום אזהרה כללי של למידה מהכשלים של ההורים.
משה איננו מוכיח את העם מתוך רצון לפגוע או להעניש, אלא מתוך אהבה ודאגה לעתידם. ההוכחה של משה היא חלק מהמנהיגות שלו – הוא דואג לא רק לניצחונות ולהישגים המיידיים, אלא גם לבניית תשתית מוסרית, רוחנית וערכית שתסייע לעם להצליח בטווח הארוך. בכך הוא מוודא שהמסע הארוך והקשה במדבר יביא בסופו של דבר לכניסה מוצלחת לארץ המובטחת ולהקמת חברה יציבה וצודקת.
כיצד אנו מעוררים אדם לשתף פעולה להכיל ולהטמיע דברי תוכחה, ביקורת, ויותר מזה, כיצד אנו מוודאים שהמסר חדר ללב ועדיין יש אהבה כלפי המוכיח וההוכחה. ואיזו סוג של תוכחה משפיעה ומקדמת, ומשאירה את הצדדים ידידים ואף קרובים?

אחרי הכל, הביקורת מערערת אותנו ומאיימת עלינו.  היא מקטינה אותנו ומעבירה לנו מסר- ״שעשינו משהו לא בסדר״. הביקורת דורשת מאתנו להשתנות, וגם לרוב יהיה לנו קושי עם העיתוי. לכן, מסביר הרב אשכנזי, תוכחה חייבת להתחיל מכבוד, ממילה טובה(מל״ט) מיצירת מצע של קרבה, אמון ואכפתיות. ביקורת מוצלחת מגיעה מאהבה ממקום שבו הצדדים מצויים בידידות ולא באיבה וכעס כי הקירבה מאפשרת פתיחות והקשבה. הרב שניאור אשכנזי מחדד שכדי להוכיח אדם בצורה אפקטיבית ואמיתית, יש לעשות זאת מתוך חיבה ודאגה אמיתית לאותו אדם. גישה זו מושרשת בערכים היהודיים של אהבת הזולת וערבות הדדית, ומבוססת על כבוד לזולת. הוכחה משפילה או מעליבה עלולה לגרום לנזק יותר מאשר תועלת. הוכחה אמיתית צריכה לבוא מתוך רצון כן לעזור ולשפר. אם המוכיח פועל מתוך כוונות נסתרות או אנוכיות, התוכחה לא תהיה יעילה.

הדברים נוגעים גם לאירועים עכשוויים כמו התפילות ביום כיפור בתל אביב. עמיחי אתאלי ב-YNET קורא לכולנו לגדלות רוח והכנסת אורחים, ולשיתוף פעולה בין הצדדים השונים בחברה. התוכחה שלו במקרה זה היא על הצורך במידתיות, הבנה, ופיוס במקום קונפליקט ואיבה. וכך הוא כותב , "…אפשר בקלי קלות להיכנס עכשיו לקרב אגרופים נוסף לקראת תפילות במרחב הציבורי ביום כיפור בתל אביב, אבל זה מה שאנחנו רוצים?
לא ככה. לא ככה לעזאזל. לא ככה בשם אלוהים, בשם הדמוקרטיה, בשם הליברליזם, בשם העם היהודי…
אני מכיר את הדס רגולסקי, חברת מועצת העיר תל-אביב שהפכה לפרזנטורית של מניעת התפילה האורתודוקסית במרחב הציבורי בעיר. לא דיברנו כמה שנים, אבל אני יודע היטב שיש לה לב ענק, שהיא לא אדם של כיפופי ידיים, שגם היא הייתה רוצה שיתופי פעולה. רגולסקי, כמו כולנו, פשוט עברה יותר מדי בשנתיים האחרונות. אפשר בקלי קלות להיכנס עכשיו לקרב אגרופים נוסף. כרגע יהיה זה קרב וירטואלי, וביום הכיפורים, בעוד חודשיים ושבוע מהיום לפי הלוח העברי, נדאג כולנו להפוך אותו לקרב פיזי.
רגולסקי תבוא עם גדודי הליברלים שלה. הם בוודאי יכולים להיות לא מעט, בתל-אביב יש מהם הרבה. חלקם הגדול גם מתאמן בחדר כושר. הם יבואו עם דגלי גאווה, זמבורות ומגפונים שבאמצעותם יחרבו כל שמץ של תפילה.
מהצד השני בקלות אפשר להרים הפגנת כוח לא פראיירית בכלל. המוני מתנחלים עם עבר צבאי עדכני. טכנית אפשר בלי יותר מדי בעיות להרים מאה מנייני כיפופי ידיים, עם 50 איש בכל אחד. מה תעשה העיריה מול 5,000 מתפללים עטופים בטלית במאה מוקדים שונים?
אבל זה מה שאנחנו רוצים?
האמת היא שאישית אני באמת יכול להבין את שני הצדדים. הליברלים באמת מבועתים מהשתלטות על המרחב הציבורי במעוז הליברליזם. מעוז לא מאוד גדול ולתפיסתם גם לא מאוד יציב ובטוח כנראה.
מהצד השני, יש באמת אנשים שרוצים להתפלל בתל-אביב. יש כאלה שבאמת רוצים לעשות זאת בחוץ. יש כאלה שלא מסוגלים להעלות על הדעת את זה שביום הכי קדוש לעם ישראל, אי-אפשר יהיה לערוך תפילה ציבורית המונית במרחב ציבורי במדינת ישראל.
מה שנדרש יותר מהכל ביחסים בין השבטים בחברה הישראלית זאת מידתיות. מרוב בהלה, טראומה וסטרס, בישראליות העכשווית יש דחף בלתי נשלט לנהל את הכל בקצוות. לו באמת הייתה לנו המידתיות והכנסת האורחים שאנחנו ראויים להם, עיריית תל-אביב והדס רגולסקי היו מכריזות: "בואו בשלום אחים יקרים". או אז יפעלו בכיכר שני מניינים מקבילים שלא יפריעו איש לרעהו. מניין אורתודוקסי ולצידו מניין שוויוני. רגולסקי עצמה תדרוש דרשה באורתודוקסי. היא תדבר על היום הקדוש, על החיבור לעצמנו, על חשבון נפש. בלי מילה אחת של התרסה. ובתפילה השוויונית ידרוש ישראל זעירא מארגון "ראש יהודי". הוא לא ירמוז פירור של ניסיון להחזיר בתשובה, רק יעביר את המסר של פיוס בין אדם לעצמו ולחברו.
עשר דקות אחרי צאת הצום יפרקו השניים ביחד את מתחמי התפילה. הצמים והלא צמים יערמו בשיתוף פעולה את הכיסאות, יחבקו איש את רעהו ויקבעו להתראות לכל המאוחר כאן בכיכר בעוד 364 יום.
למה לא? לעזאזל, למה לא?"

 הוכחה אפקטיבית נעשית בצורה הטובה ביותר כאשר יש קשר אישי חזק בין המוכיח למוכח. האדם המוכח צריך להרגיש שהוא מובן ומוערך, שיש תקשורת פתוחה ובריאה, הכוללת הקשבה והבנה של הצד השני. מוסיף הרב אשכנזי כי יש לשלב בתוכחה גם דברי חיזוק ועידוד. להדגיש את הנקודות החיוביות ואת ההתקדמות, ולא רק להתמקד בשלילי.
וכמובן, כאשר המוכיח מהווה מודל לחיקוי, התוכחה שלו נתפסת כיותר אמינה וראויה. משה רבנו, המנהיג שהקדיש את חייו לעם ישראל, בדברי התוכחה שלו בחומש דברים, מהווה דוגמא למנהיג שמוכיח את עמו מתוך אהבה ודאגה כנה, ומכין אותם באופן המיטבי לאתגרים שלפניהם.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל ע"פ בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.

וכך מתאר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"…בידנו עדות חיצונית לכך שבלעם אכן היה קיים. בדיר־עלא שעל גדת הירדן המזרחית, במקום שנהר היבוק נשפך בו אל הירדן, התגלתה בשנת 1967 כתובת על קיר של מקדש אלילי מן המאה השמינית לפני הספירה. נזכר בה נביא ושמו בלעם בן בעור. הוא מוצג באופן התואם להפליא את דמותו שבפרשתנו. בלעם היה אם כן דמות ידועה באזור. הצלחותיו עוררו השתאות. הוא היה וירטואוז רוחני, שאמאן מבוקש, קוסם, מכשף ועושה נפלאות…
מבחינה טכנית, אם כן, בלעם היה בעל כל הכישורים הדרושים. ובכל זאת, פסק דינה הסופי של התורה על בלעם הוא שלילי… מה היה פגום בו? יש השערות רבות. אחת מהן, המועלית בתלמוד, שואבת את התשובה משמו. בלעם — כלומר אדם "בלא עם"…
זו אבחנה דקה. בלעם הוא איש נטול נאמנויות. בלק שלח לבלעם את הבקשה "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי … כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" במדבר כב, ו'.  בלעם היה נביא להשכיר. היו לו כוחות על-טבעיים. ברכתו פעלה, וכך גם קללתו. אבל בשום מקור, לא במקרא ולא בתעודות החיצוניות, אין סימן לכך שבלעם היה נביא במובן הרוחני של המילה. שאלות של צדק, של גמול ושל טוב ורע לא הטרידו אותו כשחרץ את גורלם של אנשים. כמו רוצח שכיר בתקופות אחרות, בלעם היה זאב בודד. שירותיו הוצעו למרבה במחיר. היו לו כישורים, והוא עשה בהם שימוש קטלני. אבל לא היו לו כל מחויבות, נאמנות או שותפות ברקמה החברתית. הוא היה איש בלא עם."

בפעם הנוספת כשמגיעים השליחים לשכנע את בלעם לעזור לבלק במאבק מול בני ישראל, המענה שמקבל בלעם מה' הוא שיקום וילך עם השליחים אך עליו להקשיב ולדבר רק את דברי ה'. בדרך, מלאך ה' חוסם את אתונו של בלעם והיא נעצרת.

מה הסיפור של האתון בפרשה?
האתון, שהיא כביכול בעל חיים פשוט וחסר חשיבות מיוחדת, משמשת כאמצעי להעברת מסרים עמוקים ולימוד מוסר והשגחה אלוקית. בלעם יוצא לדרך עם שרי מואב במטרה לקלל את בני ישראל. האתון, שעליה רוכב בלעם, רואה מלאך עם חרב שלופה שעומד בדרך ואינה מוכנה להמשיך. בלעם, שאינו רואה את המלאך, מכה את האתון שלוש פעמים בניסיון להמשיך בדרכו. לאחר שהאתון מסרבת להמשיך ובלעם מכה אותה שוב ושוב, ה' פותח את פי האתון והיא מדברת לבלעם ומוכיחה אותו על כך שהכה אותה. בלעם משיב לה, ולאחר מכן ה' פוקח את עיני בלעם והוא רואה את המלאך ומבין את הטעות שעשה.
האתון רואה את המלאך בעוד בלעם, הנביא עם היכולות הנשגבות, אינו רואה אותו. שימת דגש על ראייה החיצונית לעומת הראייה הפנימית, והצורך ביכולת לראות מעבר לחומר (חמור מלשון חומר) ולנראה לעין. החכמה האמיתית איננה תלויה במעמד או בכוח, אלא ביכולת הנקייה לראות את האמת הפנימית. בלעם, שנחשב לנביא בעל כוחות מיוחדים, לומד לקח חשוב דרך האתון. היא גורמת לו להבין את חשיבות הענווה. אפילו אנשים גדולים ובעלי מעמד צריכים להכיר במגבלותיהם והיותם בני אדם ולהיות פתוחים להקשבה, הדרכה ותיקון. הסיפור מדגיש את הצורך באחריות למעשים שלנו ובבחינתם מחדש, במיוחד כאשר הם נובעים מחוסר הבנה או שיפוט מוטעה. בלעם מתפתה לשוחד ולהבטחות החומריות של בלק, מה שמוביל אותו להחלטות מוטעות. השפעות חיצוניות ופיתויים יכולים לערער גם את האדם החזק ביותר אם הוא לא עומד על עקרונותיו וערכיו באופן ברור ונחוש.

סיפור בלק ובלעם הוא סיפור עמוק המובא בתורה למספר מטרות, ביניהן הדגשת ההשגחה, הצגת כוחה של המילה, ביקורת על השחיתות והרוע, חשיבות הכוונה והאמונה, וברכות לעתיד- מתן תקווה. וכך, ספר החינוך אומר את הסוד הכי גדול בחיים, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" האדם הוא לא רק מה שהוא חושב אלא הוא בעיקר האומץ לקום ולעשות. בלעם לא היה מחובר לעם, וכולנו מרגישים בתקופה זו, עוד יותר מתמיד, את העוצמות והכוחות שמקבלים מהחיבור והערבות ההדדית.
המסר המרכזי השבוע הוא החשיבות של להיות חלק מקהילה ולבנות קשרים חזקים ומשמעותיים. זה כולל מחויבות לאנשים סביבנו. החיבור הקהילתי מעניק תחושת שייכות, הגנה וכוח רוחני. כאשר אנו פועלים יחד ומתאחדים, אנו חזקים יותר ויכולים להתמודד עם אתגרים בצורה יעילה יותר. בעוד שבלעם, הנביא המבודד, מייצג את הבדידות הרוחנית וחוסר השורשיות, עם ישראל מייצג את הכוח והברכה שבשייכות ובאחדות. עלינו לשאוף להיות חלק מקהילה תומכת, לפעול יחד ולהיות מחויבים לערכים מוסריים משותפים, כדי להעניק לחיינו משמעות. התבוננות על כל העשייה והיוזמות המבורכות בעורף לצד החזית הנחושה והמסורה שנמשכים כבר 9 חודשים, ללא לאות, מעוררי השראה ומעניקים כוחות ותקווה לעתיד מבטיח יותר.  אמכי"ר.

שבת של שלום ובשורות טובות

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.