קטגוריה: חומש ויקרא

שתי פרשות השבוע, אחרי-מות וקדושים שמציגות שני צירים מרכזיים בתורה: התקדשות פנימית והתנהלות מוסרית-חברתית. פרשת אחרי-מות נפתחת באירוע טראומטי- מותם של נדב ואביהוא, בני אהרון, על שהקריבו "אש זרה". תזכורת כואבת לכך שעבודת הקודש אינה יכולה להישען על רגש פרטי אלא מחייבת דיוק, גבולות וציות- מתוך ראיית והתחשבות בכלל.
מכאן עוברת התורה לתיאור סדר יום הכיפורים- שיא הקדושה בשנה. הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים פעם אחת בלבד, לטהר את העם. שני השעירים- לה' ולעזאזל- מדגישים את הבחירה החופשית, האחריות והכפרה. הפרשה ממשיכה באיסורי עריות ומציבה קו מוסרי ברור: לא להיגרר אחר נורמות 'מצרים' או 'כנען', אלא לבחור בדרך של מוסר וקדושה.

לעומתה, פרשת קדושים פונה אל הלב הפועם של חיי היום-יום. הקריאה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" אינה מבקשת פרישות, אלא להפך- מבקשת קדושה בתוך המציאות: ביושר, בצדק, בכיבוד הזולת, באהבה. היא מציבה חזון של קיום אלוקי דווקא בחול: לא לשנוא, לא לנקום, לא לקלל, אלא- : "ואהבת לרעך כמוך".

הרב שניאור אשכנזי מדגיש בדבריו עד כמה מציאות חיינו התרחקה מרוח זו:
"אנחנו בימים טוטליים- של הכל או כלום. או שאתה איתי או שאתה לא קיים. אם הדעות שלך לא תואמות את שלי- אין לך זכות קיום, ואתה הופך לאויב." הרב מתאר מציאות מטרידה ממחקר אליו נחשף: "כ-30% מהציבור מחרימים עסקים של אנשים שמחזיקים בעמדה פוליטית שונה משלהם." מכאן נובעת שאלה עמוקה- יהודית ואנושית כאחת:
האם האדם הוא דעותיו? האם מותר ונכון לשנוא ולהוקיע אדם בשל השקפתו?
בפרשת השבוע נאמר בפירוש: "לא תשנא את אחיך בלבבך". אז מה אנו אמורים לעשות כשאחרים מביעים עמדות שפוצעות, שמכאיבות, שמפרקות?
"אם חשבנו שהמלחמה תאחה את הקרעים ותרפא את השסע, אנו מגלים כי השבר רק מעמיק." הרב אשכנזי ממשיך ומזהיר:
"אל תקרעו את החבל. אל תזדהו עם האויב יותר מאשר עם אחיכם. אל תגיעו למצב שבו העוינות בין יהודים ליהודים עזה יותר מזו שבין יהודים ללא יהודים. כך מתחילות מלחמות אחים."
הרב שניאור אשכנזי מזכיר את חורבן הבית- כאשר יהודים היו אלו שהביאו את הרומאים כדי שיילחמו באחיהם בני עמם, בשם אידיאולוגיה. "אסור שהדעות יגדירו את הקשר בינינו. לכולנו יש נפילות, כי כולנו אנושיים. עלינו לעצור עכשיו, לשנות גישה, להכיל את השונה ולגלות סובלנות." הרב שניאור אשכנזי מוסיף וקורא לכל אחד ואחת מאתנו "לחפש הזדמנויות להתחבק, לראות את המשותף, ולהזכיר לעצמנו: המחלוקת היא אידיאולוגית- לא אישית. בסופו של דבר, אנחנו עם אחד."

פרשת קדושים היא מהחשובות בתורה. חז"ל אומרים: "יסודות התורה תלויים בה, ולכן, משה רבנו מקהיל את העם כולו- כי הוא רוצה שכולם ישמעו ויטמיעו את היסודות האלה:
"ואהבת לרעך כמוך"
"לא תגנובו, לא תכחשו, לא תשקרו"
"לא תקום ולא תטור"
"לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעיך"
"לא תשנא את אחיך בלבבך"
"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"

אין אצל יהודי מקום להתפוצצות משנאה. גם כשהלב כואב ומתנגד- יש דרך. הדרך דורשת עמידה, אמת, אך גם כבוד. לא נתק, אלא שיחה. לא חרם, אלא תיקון.

לאחרונה, נחשפנו בכאב לאירועים ברעננה, וכפי שגם תואר ב־ynet: בערב יום הזיכרון מחאות פרצו בסמוך לבית הכנסת הרפורמי שערך טקס בשיתוף עם פלסטינים, היו מעצרים, פצועים, והשיח גלש לאלימות קשה. מנהלת התנועה הרפורמית, אנה קיסלנסקי, הוסיפה:
"יידוי אבנים לעבר בית כנסת, ירי זיקוקים לעבר אזרחים, שמשות מנופצות- זהו מופע של שנאה, בימים אפלים מאוד."
מהעבר השני, תנועת "שווים ברעננה" טענה: "זה טקס חסר רגישות בעיר ששכלה לוחמים – זה בלתי נתפס." ובתיעוד נוסף שפורסם ברשת- תועדו מבוגרים תוקפים נערים דתיים בעת הפגנה.
האם אבדה לנו דרכנו? מה עושים? איך שומרים על קדושה בעולם כל כך סוער, פצוע, טעון?

במרכזי הגישור, אנו לומדים שדווקא רגע לפני שהכעס גובר ומאבדים שליטה- אפשר ומומלץ לעצור. פסק זמן. רגע אחד, לפני שהמילים נשפכות או הוויכוח מתלקח- יש לנו את הבחירה:
לבחור להבין, לבחור להקשיב, לבחור לתקן.
לא מדובר בוויתור על אמת- אלא בהכרה בכך שאנחנו עם אחד, ושקדושה, לפי התורה, נוצרת לא בהסתגרות ונוקשות- אלא דווקא במפגש: עם השונה, עם הנוקשה, עם המאתגר.
נדמה כי השיח הציבורי הפך לא פעם לשדה קרב. מקום שבו המטרה היא ניצחון- לא פתרון. עמדות מתבצרות, מילים מתחדדות, קווי ההפרדה נעשים חדים, לעיתים חדים מדי. וכל אחד בטוח- שאם רק יצליח להסביר עוד קצת, לצעוק עוד טיפה- הצד השני יבין. ישתכנע. ייכנע.

אבל המציאות מלמדת אחרת.
האתגרים שאנו ניצבים מולם היום אינם רק פוליטיים או חברתיים- הם קיומיים. הם נוגעים בשורשי הזהות שלנו, בהשתייכות, בתחושת הצדק, בשבר ובתקווה.
בעוד השיח הציבורי גולש לעימותים- השטח מדמם.
הכאב של מחדל 7.10, השבויים שעדיין לא שבו הביתה, החיילים שממשיכים להתגייס שוב ושוב, המשפחות השכולות ואלו שמתווספות, הפצועים בגוף ובנפש, השסעים החברתיים, המורים השובתים, יוקר המחיה – ורשימת הכאבים, לצערנו, עוד ארוכה…
ולצד כל אלה- ידיעות על הצעות לעליית שכר לחברי הכנסת, משחקי כוחות ואגו פוליטיים…
הפער צורם. הזעם מובן. אבל האם האופן שבו רבים מאתנו בוחרים להתמודד מוליך אותנו למקום טוב יותר?בדיוק משום כך, הפנייה היא אל כל אחד ואחת מאתנו פניה לא רק אל הראש, אלא גם אל הלב.

מנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק בעמדה שהיא נוקטת- אלא ביכולת שלה לעצור, להקשיב, לבחון, לבחור אחרת.
ההזמנה היא לכולנו- אנשי חינוך, קהילה, אקדמיה, רוח, תקשורת, דת, ביטחון, ומדינה- לשוב לדבר. לא כדי לשכנע. אלא כדי לברר. לברר יחד- לאן אנו הולכים? מה חשוב לנו באמת? איזה עתיד אנחנו רוצים ליצור ולהנחיל לילדינו?

וכך גם המסר המשולב של שתי הפרשות מתבהר: עבודת ה' לא מתרחשת רק בקודש הקודשים – אלא גם, ואולי בעיקר, ברחוב, בבית, בשוק, בשגרה. הקדושה היהודית נבנית מהחיים עצמם- מתוך בחירה בטוב, בפרט כשיש קונפליקט, קושי או פער.
לא מדובר בחזון תיאורטי- אלא בצעד ראשון ומעשי:
לקיים מפגש. שיח. הקשבה. בניית בסיס מחודש של אמון, אחריות ותקווה.
כי זהו השלב ההכרחי לפני כל תהליך ריפוי- ברמה האישית והלאומית גם יחד.

בואו נעצור לרגע. נקשיב. נדבר. נכיל. נתקן. ביחד.

שבת של בשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

Image by Gregor Ritter from Pixabay

השבוע פרשת בחוקותי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא. הנושאים העיקרים בפרשה כוללים את הברכות והקללות, כביכול, השכר והעונש, ובנוסף, את הבחירה החופשית.
פרשת "בחוקותי" פותחת ב: "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…" (ויקרא כו) לכאורה נראה שהפרשה מפרטת את השכר למי שמקיים את המצוות והחוקים, ואת העונש למי שלא מקיים.
על אף פסוקי ה"תוכחה" בפרשה, היא מסתיימת בנימה אופטימית:
" (מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר… (מד) וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם–לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כו')

בפירוט הברכות בפרשה מתואר- "(ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ…"(ויקרא כו')
עשרות פעמים נזכרת המילה "שלום" בתנ"ך, בכל מיני הקשרים ומובנים. אחת הפעמים הראשונות היא בפרשת השבוע, פרשת "בחוקותי", ויש לכך חשיבות רבה, מאחר והיא מלמדת אותנו על משמעות השלום בתפיסה היהודית.
להלן התייחסויות למילה- 'שלום':
רש"י מביא את דברי חז"ל בתורת כהנים: "שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה – אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת: 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול נגד הכל. וכן אומר (ישעיהו מה) 'עושה שלום ובורא את הכל.
המהר"ל אומר- "… השלום הוא שלימות הכל והוא נותן המציאות אל הכל, וזה בעצמו מה שנקרא שלום שהוא מלשון שלימות, כי השלום משלים המציאות, עד שנמצא הדבר בשלימות, בלי חסרון.
ילקוט שמעוני נשא: חביב השלום שכל סיומן של הברכות הוא בשלום (שים שלום … עושה שלום במרומיו). ואף ברכת כהנים חותמת "וישם לך שלום", שאין הברכות מועילות אלא אם כן שלום עמהן.
האברבנאל מציין, כי לעיתים דווקא השפע הוא שגורם למלחמות אחים או לפחות לסכסוכים ואפילו לאלימות. ולכן, יש כאן הבטחת התורה, על-רקע השפע המובטח בפסוקים הקודמים, שהשפע יביא עימו ביטחון ושלום.
אבן עזרא מציין כי השלום מתחיל בבית פנימה, שלום בין אדם לחבירו, שלום שבונה חברה מתוקנת. נראה שבמילה אחת, מתמצת אבן עזרא מה שהאריכו המדרשים, כגון משנת רבי אליעזר פרשה ד: "גדול הוא השלום שבו שיבח הקב"ה את אהרן … שהיה רודף שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין שבט לשבט …"

בתקופה זו, עוד יותר מתמיד, אנו נקראים לעבודה משותפת, ליצירת מקום אחד לרעהו, ממש כמו נגנים בתזמורת, כאשר כל אחד משלים את רעהו ביצירה הרמונית משותפת. לכל אחד ואחת מאתנו יש שליחות ותפקיד ייחודי שמשלים (שלום מלשון שלם) אחד את השנייה.
מאחר ואנו חיים בעולם שיש בו קונפליקטים, היינו, יש בנו כוחות רבים ומנוגדים המושכים לכיוונים שונים, הנטייה הטבעית מסביר המהר"ל של כל כח היא למשוך לכיוונו, ולהתבצר בעצמו. ולכן, עלינו לעבוד ולהשקיע כדי לייצר את האיזון הנכסף. השלום משמעותו איזון, כלומר, אף כוח לא נעלם ולא התבטל אלא יצרנו מיזוג של כל הכוחות. ועל כך נאמר שהשלם גדול מסהכ חלקיו.

ומסביר הרב קוק זצ"ל [עין איה, מסכת ברכות, דף ס"ד] את דברי חז"ל הנ"ל כך: "יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו נכון, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו."

השבוע ציינו את יום ל"ג בעומר, נקודת ציון בספירת העומר, היום שבו פסקו מלמות תלמידיו של רבי עקיבא שאיבד 24,000 מתלמידיו כי הם לא נהגו כבוד זה בזה. ימי ספירת העומר הינם ימים של עבודת מידות ממוקדת לקראת מתן תורה בחג השבועות שקרב ובא. עבודת המידות מסייעת לנו להבין כי לא כל האמת מצויה אצלנו, וכי השלום שקורא לנו לא להלחם אחד בשני, בין היתר, תכליתו היא גם להשלים אחד את רעהו דווקא ממקום השוני. והתיקון, אם כך, הוא בהוספת- אהבה, כבוד בין איש לרעהו, ו'נתינת השלום' במובן של שלום פנימי, בינינו לבין עצמנו, וגם בין איש לרעהו.

וכך מסכם הרב דוד מנחם- "…כדי לעשות שלום, על האדם לסגל מידות אלוהיות: לצמצם את עצמו מעט כדי לתת מרחב ביטוי לזולתו, כשם שאלוהים צמצם עצמו כביכול ואפשר בכך קיום לעולמנו. הרוצה שלום צריך להיות נותן ולא רק מקבל … המצפה רק לקבל, מרגיל את עצמו למחשבה שהכול שלו והכול מגיע לו, ועל כן הוא במלחמה עם זולתו המצפה גם הוא לקבל.
את הדברים אני כותב אחר שהקשבתי לדברי הזיכרון שנשא הרב אורי שרקי על בנו שלום יוחאי שנרצח בפיגוע דריסה בירושלים. שלום ז"ל היה מקרין בנוכחותו שלום ושלווה שנבעה מתוך נפשו שהייתה שלמה ושלווה. אחרי שלימד את נפשו לחיות בשלום ועשה שלום בין ערכי נפשו הקרינה אישיותו הפנימית על הופעתו החיצונית.
אין די בכך שרק נשיר שיר לשלום, לא מספיק שנלחש תפילה. מוטב שנסגל לעצמנו מידות של שלום בנפשנו פנימה ויבואו לידי ביטוי בפנים מאירות. והעושה שלום במרומיו יניח מרוחו עלינו וישפות לנו שלום."

שבת של שלום ובשורות טובות

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

אורח/ת יקר/ה

השבוע הפרשה התשיעית בספר ויקרא. הפרשה נקראת "בהר", או "בהר סיני" שבמדבר סיני, בני-ישראל עדיין במסע במדבר בדרכם לארץ-ישראל.
בפרשה מצוינות מצוות חשובות, מצוות סוציאליות השומרות על הסדר החברתי והדאגה לחלשים כמו העני והעבד. הפרשה מבהירה לנו מהם היחסים הכלכליים-חברתיים בין אדם לאדם. למשל, מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך ללא גביית ריבית על ההלוואה.
בנוסף, כשבני ישראל יכנסו לארץ המובטחת, ארץ ישראל, יהיה עליהם לקיים את מצוות שנת השמיטה ושנת היובל. התורה דואגת גם לאדמה ודורשת שניתן לה שנות מנוחה. השנה השביעית, שנת שמיטה, ואילו לאחר 7 מחזורים של שבע שנים, כלומר השנה ה-50, תצוין כשנת היובל. גם בשנת השמיטה וגם בשנת היובל אין לחרוש, לזרוע או לקצור את יבול הארץ. בשנים הללו היבול יהיה מופקר לכל. בשנת השמיטה גם החובות נשמטים, מתבטלים.
למעשה, זוהי הזדמנות מצוינת לכל אלו העובדים ומשקיעים ממרצם וזמנם במלאכתם במשך כל השנה, לשכוח – למשך שנה אחת מהטרדות הגשמיות, ולהתפנות ולעסוק ברוחניות.
בשנת היובל חוזרות הקרקעות לבעליהם הראשונים. זוהי תזכורת חשובה לכל בעלי הקרקעות כי הם בעצם לא האדונים על אדמותיהם, כך גם לא ניתן למכור קרקעות לצמיתות; אחת ממטרות מצות השבת השדות לבעליהם הראשונים שנמכרו במשך שבעת מחזורי השמיטה, הייתה לאפשר לנחלות השבטים להישאר שלמות, כך כל שבט יחיה בנחלתו המובטחת.
בנוסף, בשנת היובל, כל העבדים העבריים, כולל אלו שלא רצו להשתחרר מעבודתם לאחר שש שנים, כמקובל בשנת שמיטה, כולם יוצאים לחופשי. כך לא נוצר מצב שיהודי הוא עבד לעולם.
המשותף למצוות, השמיטה, היובל, ושחרור העבדים, הוא הארעיות. האדם צריך לחיות עם תחושה של ארעיות.

וכך ד"ר רוחמה וייס, חוקרת ומרצה לתלמוד, מסבירה-
"הארץ לא שייכת לעם ישראל (ובעצם דבר לא שייך לאיש) כל סיפור הבריאה לא נועד אלא להטמיע בנו את הידיעה שאי-אפשר לכבוש דבר, כיוון שהכל יצא מן האלוהים ואל האלוהים הוא ישוב, ואנחנו – עלינו לנהוג כאורחים, להשאיל לרגע, לבקש יפה ולדעת שזה לא שייך לנו. רוחמה וייס לומדת מהלכות שנת השמיטה והיובל,
"(כה, כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:"
בשנת היובל, שנת החמישים, קוראים דרור בארץ והנחלות שנמכרו במהלך השנים שקדמו, אמורות לחזור לבעליהן המקוריים. הפסוק שלפנינו מציע מסגרת תיאולוגית להבנת חוק היובל – הארץ לא באמת שייכת לאיש ועל כן אי-אפשר באמת למכור אותה. אפשר לסחור בארץ לפרקים, אולם בסופו של דבר יחזרו הנחלות לחלוקה הראשונית אותה קבע אלוהים. יותר מהפעולה הפיזית של השבת האדמות, חשובה בעיני הטענה הדתית היסודית: 'כי גרים ותושבים אתם עמדי'. כולנו גרים, כולנו עוברי אורח, אורחים לרגע במציאות האלוהית הנצחית. דבר לא ישאר אחרינו ואין לנו דבר משלנו.
הרבה אנחנו מפנטזים על אהבה שתשאר לנצח; על ילדינו שישמרו, דרך ילדיהם, על קיומנו הנצחי; על פסלים ורעיונות שיקנו ליוצריהם חיי נצח. הפסוק שלפנינו שולח אותנו אל חיי ההווה, אל 'הכאן והעכשיו' שאין עוד מלבדו. תהנו הרגע, תאהבו הרגע, תחיו נכון ומלא את הרגע כי לא יהיה אחר: 'כי גרים ותושבים אתם עמדי'.
הפירוש הראשון של רש"י לתורה, הוא פירוש מפורסם המתאר אותה חוויה. זהו הפירוש הכי פוליטי שאני מכירה, כלומר הפירוש שזכה להכי הרבה גיוסים פוליטיים; אנשי ימין ואנשי שמאל כאחד משתמשים בו לעטר את עמדותיהם בשאלת הבעלות היהודית על ארץ-ישראל. אני, אמשיך בשלי – כל סיפור הבריאה, אומר לנו רש"י, לא נועד אלא להטמיע בנו את הידיעה שאי-אפשר לכבוש דבר, אי אפשר לרכוש דבר כיוון שהכל יצא מן האלוהים ואל האלוהים הוא ישוב, ואנחנו – עלינו לנהוג כאורחים, להשאיל לרגע, לבקש יפה, לדעת שזה לא שייך לנו, לדעת לוותר ולהחזיר."

יש סיכון גדול בתחושת "בעלות", לכן, האדם צריך לחיות עם תחושה של ארעיות. בשנת השמיטה וביובל יש את ההתנתקות הגדולה של האדם מאדמתו, ממנה הוא לוקח ואליה הוא ישוב. הוא מפנה לבו מעבודת האדמה לעבודת האדם. בעולם העתיק, שימשה “עבודת האדמה” מודל, אב טיפוס, למרכז חייו הכלכלי של האדם. במילים אחרות, ניתן לומר כי בשנת השמיטה חייב אדם להתנתק משגרת יומו, מעמלו, ממסך המחשב שאליו הוא מרותק, ממפעלו ועסקיו, ולהקדיש את השנה לעבודת האדם. להגשים את אחריותו החברתית.

תזכורת זו הכרחית, כי כח ההרגל גורם לאדם לשכוח שיש בעל הבית. טבע האדם הוא, שכאשר הוא מתיישב במקום והופך לתושב-קבע, לאחר זמן קצר הוא מתחיל לשכוח את היסוד הגדול הזה – הוא מרגיש שהעולם הזה שייך לו, ושהוא יהיה שלו לנצח… ”טיפול היובל“ מזכיר לנו שאנו כולנו אורחים כאן בעולם… כאשר אדם מבין שהוא אינו אלא אורח שהגיע לביקור קצר בעולם הזה, הגישה שלו משתנה לגמרי. הוא מרגיש הכרת הטוב על כל דבר שניתן לו, הוא מודה, מרוצה ושמח על הטוב שיש בחייו, ומצליח לברר עיקר מטפל, ולהטמיע צניעות וענווה בהתנהלותו.

שבת של שלום ובשורות טובות

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

Image by Александр Пургин from Pixabay גשר ורגש לוטה בערפל

השבוע פרשת קדושים שהיא הפרשה השביעית בספר ויקרא, והיא ממשיכה וכוללת דינים יסודיים רבים וחשובים, ולכן ה' אומר למשה שידבר ויעביר דינים אלו לכלל בני-ישראל. הפרשה פותחת בציווי הראשון לבני ישראל- "(ב) דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא יט). כבר משמה של הפרשה ניתן להבין את מטרת הרשימה הארוכה של חוקים ומצוות המתוארות בפרשה, שחלקן קשורות וחלקן קשורות לנושאים שבין אדם למקום המבהירים ומנחים אותנו כיצד ניתן לקדש את עם ישראל.
חלק מהציוויים בפרשה כולל נושאים חברתיים שבין אדם לחברו, כמו, דאגה לעני ולגר, שפיטה בצדק, איסור לנקום, איסור לנטור, "ואהבת לרעך כמוך", קיום וניהול מסחר הגון וישר, "והדרת פני זקן" ועוד.
השבוע בחרתי להתמקד במצווה המוזכרת בפרשה, "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט יז). ומכאן למדו חז”ל (ערכין טז:) שהרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו.  ביקורת או משוב זוהי תקשורת דו-סטרית בין המבקר למבוקר. ואני תוהה האם העדרה של תוכחה מעידה על חולשה? על חוסר בטחון ב'צדקת הדרך'? מה הם הקווים האדומים המשפחתיים, החברתיים והלאומיים בהם חובה להוכיח, למחות?  מסביר המחנך אייל חסאן,
"לאחר הדרישה "קדושים תהיו" נכתב מה נדרש בחברה שלנו. "איש אמו ואביו תיראו". "לא תעשו עוֶל במשפט". "והדרת פני זקן". "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם". וביניהם עיקר התורה לפי ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך"… האם שיח שכולו חוסר כבוד בין מנהיגים מהווה "ואהבת לרעך כמוך"? האם אנו לא טועים לעתים ביחסנו לגרים שבארץ? האם רבע מניצולי שואה שחיים מתחת לקו העוני ואלפי זקנים שמתקשים לרכוש תרופות מתחברים לדאגה הנהדרת לעני ולזקן הנדרשת בפרשה? האם אנו מקפידים על ההנחיה "לא תלך רכיל בעמך"? (לשון הרע).
איך ייתכן שהגענו להישגים מרשימים בכל תחום ושכחנו הנחיות ערכיות יומיומיות ברורות? למה? הרמב"ן מסביר שמשמעות הקדושה "ועשית הישר והטוב", התנהגות נכונה של האדם, שמשפיעה על חיינו כתוצאה של הפנמת הערך הפנימי והאמִיתי של התורה. אם ניטיב באמת עם זולתנו, וניצור אקלים חברתי מכיל ומכבד, נגיע לרוממות שהיא היא הקדושה.
…אהבתי מאוד את הציווי בפרשה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ" למעשה זו דרישה קשה – לעמוד בפני האדם הטועה ולהגיד לו שהוא טועה. לנסות לשנות את דרכו, לא מתוך התנשאות ושנאה אלא מתוך אהבה והבנה ורצון לעזור, בחיפוש אחר הצדק. כמה פעמים אנו "מוכיחים" את תלמידינו, חברינו ואפילו בני משפחתנו בצורה ביקורתית ואולי פוגעת? לא מעט.
הגישה האימונית שראוי ליישמה מבקשת להוכיח ולתקן מתוך כבוד ואמונה בדרך שכוללת גם טעויות… נטיית האדם הייתה ונשארה להדוף ביקורת וחז"ל קבעו בעצב: "אין בדור הזה מי שיודע להוכיח, אבל אין בדור הזה מי שיודע לקבל תוכחה".
הרמח"ל (1746-1707, איטליה, עכו) ב"מסילת ישרים" מחזק זאת וכותב "ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם, ונמצאו מצילים אותו מכל רע…" …שאיפת הפרשה להאיר ולהעיר להעביר ביקורת בונה אבל גם (לא פחות חשוב) לדעת לקבל ביקורת.
…שני מסרים חינוכיים: הדרישה “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'” מסכמת הכל: האמפתיה, ההזדהות. הדרישה לראות את ה'אני' באדם השני, ולפעול לאור כך. זה לא אומר סתם להיות "נחמד" לכולם – אלא להעניק את מה שהאחר זקוק לו. להתייחס לאחרים כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו. ובמיוחד עלינו לעשות זאת כשהמצב הוא הכי קשה: כשהקרובים לנו טועים, פוגעים ונפגעים. ואיך צריך להתייחס? בכנות והבנה, ולפעמים גם נזיפה. באהבה שרוצה מה שבאמת הכי טוב לשני, ולא רק מה שנראה טוב. כלומר, אהבת אמת מתקנת…
לסכום, הבה נזכור כולנו כי קדושה היא מאמץ מתמשך לרסן בכל רגע נתון את ה"בא לי" התורן ולחיות בזהירות, ברגישות ובריסון כלפי כל הסביבה, בנוסף חשוב מאוד לדעת להעביר ביקורת בונה ולא פחות מזאת לקבל ביקורת."

האם יש בכלל ביקורת בונה? לרוב ביקורת מעוררת כעס, תסכול והמבוקר יתגונן, ויתקוף את המבקר. מדוע?

המטפלת דלית הלוי סיטרוק, מנחת הורים ויועצת חינוכית מבהירה,
" כתבתי את המילה "ביקורת" וחשבתי על שני מובנים:
.1 ביקורת­ לבקר את האחר / את עצמי (criticize)
.2 ביקורת­ לבקר אצל האחר / אצלי (visit)

ביקורת,­ ,criticize אנו יודעים שלאנשים אחרים יש דעות אחרות משלנו אך לרוב קשה לנו לקבל את זה ברמה הרגשית, נוח לנו לחשוב שהדרך בה אנו רואים את העולם היא הדרך הנכונה וכאשר מישהו לא מסכים אתנו אנו עשויים לחשוב שהוא טועה או רואה את העולם בצורה מעוותת.
ביקורת,­ ,visit אפשר להתייחס לביקורת גם כ"ביקור" אצל האחר או בתוכי, מביקורת אפשר להשיג מידע על עצמנו ועל האחר, כלומר, ביקורות כוללות מקורות ידע סמויים. אם נשלים עם העובדה שיש מספר דרכים לראות את העולם, האמת שלנו היא לא אמת יחידה ונקבל גם את התפיסה של בני הזוג שלנו, במקום לראות בהבדלי הדעות מקור למריבות נראה בהם מקור לידע.
האם ביקורת יכולה להיות בונה? כאשר ביקורת מגיעה בצורה של האשמות התגובה לרוב תהיה הכחשה וביקורת נגדית כהתגוננות, על מנת שביקורת תהיה מקור לידע (visit) ולא למריבות, כדאי להשלים עם העובדה שהמציאות מורכבת מהאמת שלכם והאמת של האחר, אין רק דרך אחת לראות את המציאות. אפשר לדמיין שיש גשר ביני לבין האחר, אני עוברת את הגשר הדמיוני ומבקרת (visit) אצל האחר, מגלה ארץ חדשה עם חוקים אחרים ורגשות שונים (שימו לב שהמילים רגש וגשר מורכבות מאותן אותיות). לדעתי הגרעין של ביקורת בונה הוא תקשורת יעילה, במתן ביקורת רצוי לתאר התנהגות ולא אופי: "אני לא אוהבת שאתה מאחר" במקום "אתה חסר אחריות", כדאי לנסות לקחת ביקורת כרונית שחוזרת על עצמה ו "לבקר" בתוכי, לחשוב מה אני מרגישה לגבי זה והאם זה יוצר אצלי זיכרונות מהילדות? כמה מזה נכון לגבי? תקשורת יעילה מורכבת מהקשבה, הבנה ואמפתיה, כלומר חשוב לתת לשני הרגשה שהקשבנו לו והבנו איך הוא מרגיש, גם אם אנחנו לא מסכימים איתו. אני חושבת שביקורת יכולה להיות בונה במידה ונשתמש בה יותר כvisit­ ופחות כ­ .criticize "

לאור הקיטוב בחברה הישראלית שהחל עוד לפני ה-7/10, בעקבות המהפכה המשפטית, הערב ,יחד עם קולגות קיימנו פיילוט למפגש שיח משנה חיים. כבר תקופה ממושכת שאנו נחשפים להרבה ביקורות, מחאות, והתקשורת שותפה פעילה להפצתם. באופן טבעי, יש דאגה להחרפה של המצב. החוויה היא תחושת שסע חברתי המצריך איחוי והתערבות של כולנו לשינוי השיח והתקשורת. המפגש שלנו הערב היה מבוסס על תפיסת הגישור על כליו השונים ככלי לפתרון קונפליקטים חברתיים ואישיים.
אנחנו, בקבוצת "גשר ישראלי", מאמינים כי מפגש שיח עם אוכלוסיה מגוונת עם ביקורת ודעות עם צורך עז לתקן ולבקר אחד את השניה, יכולים לשנות את הדרך שבה אנו מתקשרים. המפגש הערב היה מעצים, מחבק העניק לנו אופטימיות, וייצר תחושת מסוגלות שלגמרי אפשרי לייצר שיח ודו קיום גם ברמה המחשבתית והביקורתית. ולכן, אנו פועלים לייצר מודל של 'גשר ישראלי בסלון' בכל הארץ. אנו מאמינים כי השינוי צריך ויכול לבוא דווקא מהעם שמוכיח כל פעם מחדש את עוצמותיו וכוחותיו… בעיתות משבר. אנו גם מאמינים שלא צריך משבר כדי לאחד כוחות ולייצר מקום למגוון הקולות.

שבת של שלום ובשורות טובות 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

Image by Enlightening Images from Pixabay

בחומש ויקרא השנה אנו קוראים את פרשת "אחרי מות" בנפרד מפרשת "קדושים" מאחר וזו שנה מעוברת. בשנים שהן אינן מעוברות קוראים אותן יחד. שמה של הפרשה "אחרי מות" מעידה על ההתייחסות שלאחר אירוע מות שני בני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, שני כוהנים חשובים, שמסיבות שונות החליטו להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, ויצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם למוות, כפי שמתואר בפרשת שמיני, "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ " (ויקרא טז).
פרשת אחרי מות פותחת בהסבר ואזהרה על הטעות של בני אהרון, כלומר מה אסור לעשות כדי שאירוע כזה לא יקרה חלילה שוב, וזו לשון האזהרה- "(ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז). ה' אוסר על כניסת הכוהנים והקרבת קורבן ע"פ רגש ורצון אישי. הציווי הוא הקרבת קורבנות תיעשה רק על פי כללי התורה.
פרשת "אחרי מות" מכילה הוראות חשובות הנוגעות לעבודה במקדש, לקרבנות ולקדשי הקדשים, וגם הוראות מוסריות ואיסורים המיועדים להבטיח את קדושת המקדש ואת טהרת העם.

וכך מיכה גודמן שואל בספרו, "הנאום האחרון של משה",
"…מה עם הרעיון הדתי? האם הרעיון של דת התובעת התמסרות טוטאלית ללא פולחן טוטאלי הצליח? האם הדת המעמידה את המוסר מעל הפולחן הכתה שורשים בארץ?… נביאי הכתב ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, הושע ועמוס התייחסו בהרחבה להתמודדות העם עם האתגר הדתי, ורובם הצביעו בלהט ובזעם על המחדל הכרוך בשיבוש סדרי העדיפויות הדתיים של החברה. הפולחן נהיה חשוב יותר מהמוסר. כך ניסח זאת הנביא הושע בתמציתיות (הושע, פרק ו, ו): "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח.""

הפסוק בהושע מביע את הערך של עשיית חסד ומעשים טובים על פני הקרבנות המוקרבים לה' שאינם בהלימה עם לב המקריב ועם התנהלותו החברתית. הנביאים קוראים לנו לחבר בין העבודה הדתית לעשיית צדק וחסד בין אדם לחברו. חיבור עמוק בין המוסר האתי והקיום המעשי של מצוות ה' מדגיש את חשיבות יחסי האנוש. כאמור, הפרשה שלפנינו מדריכה את אהרן הכוהן מהי הדרך הראויה להתקרב אל הקודש.
כידוע, הנביאים, עמוס, ישעיהו וירמיהו צועקים שהרקב המוסרי נובע מכך שהעם מציב את הפולחן במקדש מעל למחויבות המוסרית לחלשים. לעומתם, יש את בני אהרן שהיו צדיקים ובמדרגה נעלה שלימדו אותנו שקִרבה בלתי זהירה אל הקודש גם גוררת מיתה. הקריאה היא לזכור שהתכלית היא לכונן עם ולאום שערכיו מבוססים על אהבה, כבוד, אמון, שוויון, צדק, סולידריות וחסד. בבית ה' מהלכים ברגש, ויש צורך בשמירת האיזון שבין הביצוע המדוקדק של הפולחן הטקסי לבין המוסר והערכים החברתיים.

מסביר ד"ר עמיחי כהן, "המלכודת היא האמונה שהפולחן הטקסי המקודש מגונן על מי שנוטל בו חלק. אמונה שכזו היא מצב תודעתי של אשליה הרסנית ומסוכנת. האשליה היא שביצוע מדוקדק של הריטואלים הטקסיים מהווה ריצוי של הא-ל ולכן מעניק לאדם או לעם שליטה על גורלו. אשליה נוספת היא שמשמעות הטקסים הפולחניים והריטואלים הדתיים שעניינם ריצוי האלוקים – גדולה מקטגוריות דתיות אחרות, כמו למשל מצוות שבין האדם לחברו.
זהו כשל תפיסתי, מסוכן ובעייתי המעניק למקדש וקודשיו תכלית קרובה מדי לתכליתו של הפולחן הפוליתאיסטי פגאני – ניסיון לתמרון, מניפולציה ושליטה על האל, ממקום מנטלי ותודעתי של כוחניות, ומיצוב האדם את עצמו (ולא את אלוקיו) במרכזו של העניין.
במונותאיזם, משמעות המיצוב של אלוקים במרכזו של העניין הפולחני היא לכבד, לאהוב ולהוקיר את האחר שנברא אף הוא בצלם אלוקים ולדאוג לרווחתו ולביטחונו של החלש… וכך מוסיף מיכה גודמן בספרו, "הנאום האחרון של משה"- "כדי להתקרב לאלוקים צריך להתקרב אל בני אדם. כדי להיות אלוהי צריך להיות מוסרי… אלוקים אמנם יושב בשמים, אך בני אדם יכולים להנכיח אותו על הארץ, לא על ידי פולחן אלא בהתנהגות מוסרית".

לכן, קיום המצוות שבין אדם לחברו הם שיובילו אותנו לנקיות הלב ולמצוות שבין אדם למקום, כפי שהטיב הרב אשלג לתאר-
"ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאה אותו להשפיע למקום." (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט).
למעשה, הפרשה מחברת אותנו לימים אלו ממש, ימי ספירת העומר שבהם אנו מקדישים את 49 הימים שבין פסח לשבועות להתמקדות בעבודת מידות פנימית יומיומית, וללימוד פרקי אבות העוסקים במוסר, אתיקה ומידות טובות. אני מאחלת שהעבודה העצמית של כל אחד ואחת מאתנו, והלימוד יהיו לזכות שחרורם של כל החטופות והחטופים במהרה בימינו לשלום ובבריאות הגוף והנפש. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.