קטגוריה: חומש דברים

חג סוכות, שמחת תורה ופרשת 'וזאת הברכה' סוגרים יחד מעגל- של שנה, של ספר, ושל מסע אנושי. שלושת התחנות הללו חותמות את תהליך ההתבוננות והטיהור של ראש השנה ויום הכיפורים, ומעבירות אותנו אל שלב חדש- מחגי חשבון הנפש והיראה, אל חגי האמון, התודה והשמחה הפשוטה בחיים עצמם. למעשה, חודש תשרי כולו הוא שיעור בתנועה: מהיראה אל השמחה, מההחמצה אל הברכה, ומהתלות אל החיבור- מההישענות על אחר, אל האחריות הפנימית והקשר החי עם עצמנו, אל הזולת ואל מקור החיים.

תחילת המסע הזה מתוארת בספר שמות, שם פוגש העם את אמונתו בצאתו ממצרים, נודד במדבר ומונחה בענן ובעמוד האש- ביטויים לנוכחות אלוקית המדריכה אך גם מאתגרת. אותה חוויה מתחדשת מדי שנה בחג הסוכות:
"בסוכות תשבו שבעת ימים… למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים."
ישיבה בסוכה היא תרגול חי של אמונה וענווה. אנו יוצאים מביתנו הקבוע, מניחים את תחושת השליטה, ויושבים תחת סכך פתוח לשמים. דווקא שם, באי־הוודאות, מתגלה היציבות האמיתית- זו הנובעת מן הלב הבוטח, מהידיעה שיש מי שמחזיק אותנו גם כשאיננו מחזיקים דבר. בעידן של חרדה קיומית ותחושת חוסר ודאות- כלכלית, ביטחונית או רגשית- הסוכה מזכירה לנו שהביטחון האמיתי אינו בנוי על קירות אלא על קשר.

ומתוך אותה תנועה של אמונה פשוטה נולדת השמחה. כשהסוכה מתפרקת ואנו חוזרים אל חיי היומיום, אנו ממירים את תחושת התלות הבוטחת לשמחה חיה בשמחת תורה. אם הסוכה מלמדת אותנו לשבת בענווה, הרי ששמחת תורה מלמדת אותנו לרקוד באהבה. זהו רגע שבו איננו עוסקים בתורה דרך לימוד שכלי, אלא דרך הלב והתנועה. התורה נישאת בזרועות העם, וכולם רוקדים סביבה במעגל שוויוני- רב, ילד, חייל, אם וזקן- כולם חלק מאותו סיפור.
וכמו שהסוכה מחברת אותנו לשמים, כך שמחת תורה מחברת אותנו זה לזה. בנקודת המפגש הזו, בין הסוף להתחלה, אנו מסיימים את קריאת התורה בפרשת 'וזאת הברכה' ומיד פותחים שוב ב*"בראשית"*. אין כאן קו סיום אלא מעגל נצחי של התחדשות. השמחה הזו איננה רק דתית- היא אנושית. היא היכולת להודות על המסע כולו, גם על הקושי, ולהתחיל שוב מתוך אמונה שהסיפור נמשך.
בפרשת וזאת הברכה התורה נחתמת בניגון של המשכיות. ייחודה בכך שאינה נקראת בשבת אלא דווקא ביום שמחת תורה- היום שבו התורה נחווית ולא רק נלמדת. משה רבנו, ביומו האחרון, מברך את שבטי ישראל. כל שבט זוכה לברכה ייחודית- לפי אופיו, ותפקידו בכלל הלאומי.
כפי שמדגיש המחנך אלכס גליקסברג, יש זיקה עמוקה בין ברכות משה לשבטים לבין ברכות יעקב לבניו: יעקב מברך את בניו כפרטים, כאב אל ילדיו; ומשה מברך שבטים כ-עם. בין שתי מערכות הברכות הללו נפרשת ההיסטוריה של עם ישראל- מהיווצרותו כמשפחה ועד גיבושו לעם עצמאי הנכנס אל הארץ המובטחת.

בסיום הפרשה, משה עולה להר נבו, מביט על הארץ שאליה לא זוכה להיכנס, ומסיים את דרכו בתחושת השלמה עמוקה. "לא עליך המלאכה לגמור," מזכירה לנו המשנה, שכן האדם איננו נדרש להשלים הכול, אלא לעשות את חלקו באמת. משה יודע שהברכה הועברה, והתורה והעם ימשיכו הלאה. "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים."

במובן זה, משה והסוכה נושאים מסר דומה- שניהם מבטאים ענווה. הסוכה פתוחה לשמים, ומשה פתוח לשכינה. שניהם מלמדים שהכוח האמיתי טמון בהקשבה, לא בשליטה; באמונה, לא בכפייה. משה לא נכנס אל הארץ בגופו, אך דרכו הופכת לארץ רוחנית של אמונה, אחריות ואור לדורות. כדברי הרב קוק (עין איה על ברכות א פט)-
"האדם השלם איננו עוסק רק בתורה לבדה, כי אם גם מתפלל עם הציבור… התורה מעלה את האדם לעולמות עליונים, והתפילה מחזירה אותו אל המציאות הארצית כדי לתקנה."
משה מגלם את השלם הזה- המחבר בין שמיים וארץ, בין תורה לתפילה, בין חזון למציאות.

וכך גם חג הסוכות ושמחת תורה שהם שני צדדים של תנועה אחת: האחד מזמין אותנו לשהות בענווה, והשני לרקוד בחיבור. שניהם יחד מלמדים שהאמונה איננה בריחה מהחיים אלא נוכחות עמוקה בתוכם.

בימינו, במציאות הישראלית הרועדת בין חרדה לתקווה, שלושת התחנות הללו מדברות אל הלב. הסוכה מזכירה לנו לבטוח גם כשהכול רועד– אמונה, שמחת התורה מלמדת לשמוח גם כשהכול לא מושלם– אהבה, ופרשת 'וזאת הברכה' מזמינה לסיים באמונה ולהעביר הלאה לדורות הבאים את האור- ענווה וברכה. הידיעה שהסיפור שלנו ממשיך. שלושתן יחד מזכירות לנו שהחיים אינם קו ישר של יציבות, אלא מסע מתמשך של תנועה וצמיחה- מהסוכה הזמנית אל שמחת הנצח, מן הברכה שקיבלנו אל הברכה שאנו בוראים בעצמנו, בכל יום מחדש.
בין עצב לשמחה, בין קרעי הסכך לדמעות הפרידה ממשה רבנו, נולדת תובנה פשוטה ועמוקה: החיים הם רצף של התחלות וסיומים, של פרידות וחידושים, של ארעיות וברכה. כל עוד נמשיך לשבת בסוכה, לרקוד עם התורה ולברך את דרכנו- נישאר עם מאמין, מחובר ושמח גם בתוך חוסר הוודאות של תקופתנו.

ובתוך כל זה, איננו שוכחים את כאב השעה. אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ומתפללים וזועקים לשמים: מי ייתן וכל החטופים ישובו ממש במהרה הביתה, יחד עם כל החיילים לשלום ובבריאות הגוף והנפש לכל הפצועים. נתפלל כולנו יחד ליישום ההסכם שבפתח בהצלחה רבה, ושבו בנים ובת לגבולם.
שנזכה כולנו לשבת יחד- תחת סוכה אחת של שלום, חוסן, אחדות וביטחון. שנהיה ראויים.
🌿 אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה וחג שמח ומחזק  🍯 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

השבוע אנו קוראים את פרשת האזינו, הפרשה העשירית בספר דברים, שבה משה נפרד מן העם ומוסר להם שירה- מעין צוואה רוחנית אחרונה. השירה הזו איננה עוד נאום רגיל, אלא עדות חיה לדורות. היא נועדה להזכיר לעם ישראל את המסע הארוך שעבר ואת הדרך שעוד לפניו: רגעי חסד ושפע לצד טעויות, משברים ותיקון. זו לא רק עדות לעבר, אלא מפת דרכים לעתיד.

וכשאנו חושבים על ראש השנה, קשה שלא לראות את החיבור הישיר. גם אנחנו, כמו בני ישראל העומדים מול שירת משה, מתבקשים לעצור לרגע, להתבונן אחורה על השנה שחלפה, ובכלל על התקופה המאתגרת שכולנו עדיין חווים, ולהבין איזו שירה אנחנו כותבים בחיינו. בראש השנה הזה איננו מחפשים תשובות גדולות, אלא רק לבחור לפתוח את השנה בלב פתוח.
מה זה אומר לב פתוח?
לב פתוח זה לא רק שמחה, אלא גם היכולת להכיל עצב וכאב, לקבל את עצמי גם במה שלא הצלחתי לשנות, ולזכור שכל אחת ואחד מסביבנו הוא אנושי, עם שמחות ותקוות וגם עם שברונות, ממש כמוני וכמוך. בדיוק כמו בשירה של משה שמכילה גם יופי וגם אזהרה, כך גם חיינו מורכבים מהצלחות לצד כישלונות, משמחה לצד קושי.

ומכאן, באופן טבעי, אנחנו מגיעים ליום כיפור. אם ראש השנה מזמין אותנו להתבוננות, הרי שיום כיפור מבקש מאתנו לעשות מעשה- לבקש סליחה, לסלוח, ולפתוח דף חדש. זהו היום שבו הלב מקבל הזדמנות לנשום עמוק יותר, להשיל מעליו כעסים ואשמה, ולהתמלא באור של פיוס ותקווה.
בפרשת האזינו, כאמור, משה רבנו נושא את שירתו האחרונה, מעין סיכום גדול של חייו ושל בריתו עם העם. מסביר הרב אברהם אבן עזרא כי משה בדבריו מבקש שהמילים יהיו "כַּמָּטָר לִקְחִי"- שיחדרו ללב ויצמיחו חיים, שיישאו פרי. ולכן, לא במקרה גם אנו פותחים את יום הכיפורים בשירה מיוחדת- תפילת כל נדרי.
מבחוץ התפילה נראית טכנית- ביטול נדרים והתחייבויות. אך בעומק, כפי שמסביר הרב שניאור אשכנזי, זוהי תפילה על שחרור פנימי: רגע שבו אנו מתירים את הקשרים שכרכנו סביב עצמנו- ציפיות, שיפוטים, הבטחות שלא הצלחנו לקיים. כל נדרי מזכיר לנו שהקשר הכי עמוק שלנו- לעצמנו, לזולת ולמקור חיינו- חזק מכל טעות. זו המצווה היחידה מסביר הרב אשכנזי, שמאפשרת לשנות את העבר למפרע. זוהי לא בריחה מאחריות, אלא הזדמנות לנשום מחדש, ולפנות מקום לנקודת ההתחלה הטהורה ביותר שבתוכנו. תפילת כל נדרי זו תקווה, וזמן שבו הנפש מתגלה.

בנקודה הזו מילותיו של רבי נחמן מברסלב מחזקות אותנו:
“וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבור עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד,
וְהַכְּלָל וְהָעִיקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל.”
לכולנו יש גשרים צרים- הפחדים, הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, החשש שלא נעמוד בהם. מותר לפחד, אבל אסור לתת לפחד לנהל אותנו. זהו הצעד שראש השנה ויום כיפור מזמינים אותנו לעשות יחד: לעבור את הגשר, גם אם הוא צר מאוד, בלב פתוח.
כמו שמשה רבנו מזכיר בשירת האזינו את הברית הנצחית שאינה תלויה בחולשותינו, כך גם כל נדרי מזכיר שהקשר העמוק ביותר שלנו- לעצמנו, לזולת, ולמקור חיינו- חזק מכל טעות, כישלון או נדר שלא עמדנו בו.

יום הכיפורים נפתח אפוא לא במבט של אשמה אלא בניגון של חירות. זו קריאה לראות את עצמנו ואת חיינו בעיניים חדשות, להתיר קשרים חונקים, ולבחור שוב באמונה, באהבה ובחיים.
אז לקראת השנה החדשה אני בוחרת לחיות בחיבור, להיות נוכחת, להשיל כעסים ולהתמלא באור מפייס של תקווה. והשאלה היא מה אתם בוחרים להיות בשנה החדשה?
הרי כמו משה שמסיים את שירתו במבט על הארץ המובטחת, כך גם אנו מבקשים לסיים את ימי הדין במבט רחוק- לעתיד של אור שבו נוכל לשבת בארץ המובטחת בביטחון ובשלווה, וללא מלחמות על עצם קיומנו.

ובתוך כל זה, איננו שוכחים את כאב השעה. בלב פתוח וזועק אנו זוכרים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ומתפללים: מי ייתן וכל החטופים ישובו במהרה הביתה, יחד עם כל החיילים, לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
מי ייתן ונזכה לשנה של חוסן, תקווה, אור וביטחון.
אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל, גמר חתימה טובה ושבת של שלום  🍎🍯 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתה של לוסיאני (יעל חיה בילא) האהובה, הגיבורה והאמיצה שתמיד תישאר מקור להשראה❤️

השבוע אנו קוראים את פרשת ניצבים ובשבוע הבא נקרא את פרשת וילך. שתיהן נקראות תמיד בסמיכות לראש השנה- ולא במקרה. הן מניחות לנו את היסוד לפתיחת שנה חדשה: לא מתוך ייאוש או אשמה, אלא מתוך תחושת ערך, חיבור ואחריות.
בפרשת ניצבים מחדד משה כי הברית עם ה' אינה מוגבלת לדור מסוים, אלא חלה על כל יחיד ויחיד- ועל הדורות כולם. היא איננה מופשטת או בלתי־נגישה: “לא בשמים היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו” (דברים ל, יב). כאן מונח יסוד חשוב- האחריות הרוחנית והערכית איננה מונחת רק על כתפי העם כולו, אלא גם על כל אדם בפני עצמו- איש, אישה, משפחה וקהילה.
מכאן אנו מגיעים לשיאה של הפרשה, בפסוק הידוע:
“רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע… נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” (דברים ל, טו–יט). כאן מתבררת לנו נקודת עומק נוספת: הבחירה החופשית אינה רק זכות, אלא גם חובה מוסרית. התורה מבקשת מאיתנו לבחור בטוב לא כאירוע חד־פעמי אלא כקו מנחה מתמשך בחיינו- במחשבה, בדיבור ובמעשה.

ומיד אחר כך, בפרשת וילך, אנו פוגשים את משה ברגעי חייו האחרונים: “בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא” (דברים לא, ב). הוא עצמו לא ייכנס לארץ, אך דואג להבטיח לעם כי ה’ עמם, וכי יהושע הוא ממשיך הדרך. בתוך המעמד הזה משה מחזק את העם ואת מנהיגו החדש במילים שיהפכו לנחלת דורות: “חזק ואמץ”. כאן מתווסף נדבך נוסף: לא די בבחירה האישית בטוב- יש גם אחריות לאומית, חיזוק הדדי והבטחת רצף הדורות.
כדי להבטיח זאת, מוסר משה את ספר התורה לכהנים ולזקנים, ומצווה לקרוא בו בפומבי אחת לשבע שנים- יסוד לחברה שמבוססת על זיכרון, למידה וחינוך מתמשך. התורה אינה אמורה להישאר סגורה בארון; היא נועדה להיות חיה ופועמת בלב כל הדורות.

חז”ל מסבירים מדוע פרשת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה: כדי להזכיר שאין יאוש בעולם כלל. התשובה איננה שקיעה בעבר ובהלקאה עצמית, אלא בחירה להתחיל מחדש. הרב שניאור אשכנזי מוסיף כי עיקר התשובה הוא העתיד- היכולת לעזוב את החטא, להתחרט וליצור שינוי. לא ייסורים ועצבות במרכז, אלא הוספת אור: מצוות, חסד וטוב. אפילו טעויות קשות יכולות להפוך לכוח מניע של קדושה- אם התשובה נעשית מתוך אהבה.

ומכאן עולה השאלה של הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל: מדוע דווקא ראש השנה קודם ליום הכיפורים? הרי לכאורה נכון יותר להיטהר תחילה מן החטאים, ורק אחר כך לעמוד בדין. תשובתו מאירה: השינוי האמיתי אינו מתחיל מביקורת או הלקאה עצמית, אלא מתחושת ערך וחיבור פנימי. בראש השנה אנו מתבקשים להיזכר קודם כול במהות הטובה שבנו- בכישורים, בפוטנציאל ובכוח להשפיע. רק מתוך תחושת ביטחון ואמונה בעצמנו נוכל להגיע ליום הכיפורים, רק אחרי שהתחברנו למהות שלנו, ממנה התרחקנו- אנו מסוגלים להישיר מבט לעבר, להכיר בכשלונות ולבקש תיקון ביום הכיפורים. כי רק מתוך תחושת ערך זו אנחנו מסוגלים להביט אחורה באופן אמיתי: לראות את הטעויות שלנו, להכיר בחסרונות, ולהחליט בכנות לשוב לעוצמה הנשמתית שבנו. אם היינו מתחילים בביקורת בלבד- היינו שוקעים בייאוש ובבושה, והשינוי לא היה מתרחש.

מתוך כך מתברר כי השינוי נובע מקרבה ואהבה, לא מפחד ובושה. ראש השנה מעניק לנו כוח, תקווה ואמונה בעצמנו; יום הכיפורים נותן לנו את הכלים לשחרר את העבר ולבנות עתיד טוב יותר.

דווקא בימים של חוסר ודאות, מלחמה ופחד, אנו מתבקשים להפנים את המסר הכפול של פרשות ניצבים- וילך: אחריות לאומית ואחריות אישית כרוכות זו בזו. עם ישראל חזק כשהוא נאמן לערכיו ומאמין בכוחו, וחברה איתנה נוצרת כאשר כל יחיד בה יודע- “לא בשמים היא”– הכוח לבחור בטוב ולחולל שינוי נמצא בתוכו.
זהו החוסן הפנימי שמאפשר לנו לעמוד מול אויבים מבחוץ, ולתת לעצמנו עוגן של ביטחון, תקווה והתחדשות מבפנים. פרשות ניצבים-וילך, יחד עם ראש השנה, מלמדות אותנו כי ראשיתה של תשובה היא חיבור לערך ולכוח שבנו. מתוך החיבור הזה אנו יכולים לבחור בטוב, לפתוח דף חדש, ולהפוך את השנה הבאה לשנה טובה יותר, שנה של אחדות וברכה.

וכך כתב הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"חיינו הם יצירת האומנות הגדולה ביותר שניצור אי פעם. כפי שכתב הרב יוסף רב סולוביצ'יק על "איש ההלכה":
"עיקר העיקרים הוא שהאדם חייב ליצור את עצמו."
זו מהות התשובה- מעשה של יצירת עצמנו מחדש. בראש השנה אנו צועדים צעד לאחור ומתבוננים בבד חיינו, כדי לראות מה עלינו לשנות ולהשלים, בדומה לצייר או לצייד המסתכל אחורה כדי לראות את התמונה בשלמותה.
בזמן זה אנו זוכרים את אלו שחיו לפנינו- אברהם, יצחק, שרה, חנה, רחל, משה ובני ישראל, וכל אותם אנשים שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות בארצנו בבטחה ובשלווה; שכל אחד מהם הותיר טביעת מורשת חיה בתפילות ובמנגינות שאנו ממשיכים לומר ולשיר עד היום."

התשובה היא לא התבוססות בעבר אלא פתיחת דלת לעתיד חדש וטוב יותר. התשובה היא הכוח האנושי האינסופי שמאפשר לנו להתחבר מחדש לעצמנו ולסביבתנו.

שנה טובה ומבורכת 🍎🍯
שנה של כוח ואומץ, של תקווה חדשה בכל יום,
ושנצליח למצוא אור גם ברגעים הקשים.
שנה של תיקון וצמיחה, של שלום פנימי ואהבה,
שנה של עמידה איתנה מול כל אתגר,
של תיקון וצמיחה אישית ולאומית,
שנה של בריאות הגוף והנפש,
ושכל החטופים יחד עם כל החיילים ישובו הביתה במהרה, ולשלום. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום וחג ראש השנה משמח🍎🍯 🇮🇱  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע קוראים את פרשת כי־תבוא, השביעית בספר דברים, המכונה "פרשת התוכחה הגדולה". בפרשה זו מציבה התורה בפני עם ישראל את אחת התמונות הדרמטיות ביותר: מעמד הברכה והקללה. העם ניצב בפתח הכניסה לארץ, והתורה מציבה בפניו מראה חדה- אם ילך בדרכי ה', יזכה לברכה; אם יסטה מערכיו- הקללה תבוא בעקבותיו.
חז"ל קשרו את קריאת הפרשה למעבר בין שנה לשנה:
"עזרא תיקן לישראל שיהו קורין קללות… קודם ראש השנה… כדי שתכלה שנה וקללותיה" (מגילה לא ע"ב).
המטרה איננה ענישה, אלא טהרה וזיכוך- סיום שנה עם כל כובד משאה וקללותיה, ופתיחת דלת לשנה חדשה וברכותיה.

ובכל זאת, הקריאה בפרשה אינה קלה. רשימת הקללות קשה ומכאיבה: חולי, חורבן, פחד, גלות ואובדן. אך דווקא מתוך התוכחה הזו צמח הביטוי הנצחי: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"- קריאה פנימית להפוך את הכאב למנוף, ואת החושך לנקודת מוצא להתחדשות.
השנתיים האחרונות הפכו את מילות הפרשה למוחשיות מתמיד: מלחמות ופיגועים, חטופים ומשפחות שכולות, חוסר ודאות מדיני, כלכלי וחברתי. כל אחד ואחת מאתנו נושא עמו חוויות של שבר, חרדה ואובדן. נדמה שהקללות אינן טקסט עתיק אלא מציאות יומיומית של חוסר ביטחון, קרע פנימי ודאגה לעתיד ילדינו, חיילינו ושובם של כל החטופים.
ועדיין- הקריאה חדה וברורה: לא לתת לקללות להגדיר אותנו.

הפרשה פותחת דווקא במצוות של חיים ופריחה בארץ- הבאת ביכורים למקדש, סמל להשתרשות והודיה, ומצוות המעשרות המחייבות אחריות כלפי היתום, האלמנה והגר. שתי המצוות הללו מזכירות שהבסיס לחוסן הלאומי הוא שילוב של הכרת הטוב, ערבות הדדית ודאגה לחלש.
מכאן עולה חיבור ישיר למציאות העכשווית שלנו:
הכרת הטוב ואחדות לאומית- כמו טקס הביכורים, שמדגיש הכרת הטוב והחיבור לארץ, כך גם בתקופת מלחמה, יש חשיבות להכרה בחיבור העמוק שלנו לארץ ישראל ולערכי האחדות הלאומית. ניכר החוסן הלאומי, הקרבת הלוחמים והאזרחים והמחויבות ההדדית, המזכירים לנו את עקרונות ההודיה על קיומנו כאן.
ברכות וקללות תוצר של בחירה? הבחירות שלנו כחברה, השיח והמעשים הפנימיים, הם שקובעים את עוצמתנו מול האיומים מבחוץ.
התמודדות עם אתגרים– כמו אז, גם היום נדרשים חוסן נפשי וערכי, שמירה על מוסר וצדק כחלק מהניצחון.
שיקום העתיד– הברכה אינה מתבטאת רק בהישרדות אלא גם בשיקום ובבניית חברה מוסרית יותר, שמבוססת על ערכים של צדק, עזרה לזולת ואחריות הדדית.

במילים אחרות, המלחמה, כפי שמלמדת אותנו הפרשה, איננה רק פיזית אלא גם רוחנית. היא נבחנת לא רק בכוח הזרוע, אלא ביכולתנו לשמור על מוסר, על ערבות הדדית ועל אחריות משותפת. דווקא עכשיו נשמעת הקריאה ביתר תוקף: להיאחז בערכים- כי בהם טמון הניצחון האמיתי, היכולת להפוך חושך לאור, שבר לתקווה וקללה לברכה.

הקללות אינן גזירת גורל. הן משקפות תוצאות של בחירות אנושיות וחברתיות. התורה מציבה מראה: אם נלך אחרי אנוכיות, זלזול בחלש ושחיקה רוחנית- נביא חורבן על עצמנו. אך אם נבחר בחמלה, באחדות ובחיבור לערכים ולשורשים- הברכה בהישג יד. הברכות אינן תלויות בנס חיצוני, אלא בבחירה פנימית וחברתית. ודווקא מתוך החושך הזה מתרקמת קריאת הנפש: הגיע הזמן לסיים את השנה עם כל כובד משאה- ולהיפתח לאפשרות של התחלה אחרת, חדשה וטובה יותר.

תכלה שנה וקללותיה- כל מה שהכביד, פצע והכאיב- נזכור, ונניח מאחורינו.
תחל שנה וברכותיה- שנה של שיבה, של גאולה, של ביטחון, של בריאות ופריחה. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע אנו קוראים את פרשת כי־תצא, הפרשה השישית בספר דברים, שהיא העשירה ביותר במצוות מכל פרשה בתורה 74 מצוות, מתוכן 27 מצוות עשה ו־47 מצוות לא תעשה. מצוות אלו עוסקות במנעד רחב של תחומי חיים: הלכות מלחמה, דיני ירושה, יחסי משפחה, דיני מסחר, שמירה על זכויות החלש, יחס לבעלי חיים ועוד.
העושר הזה מלמד שהתורה אינה מסתפקת בעקרונות מופשטים, אלא מעמיקה לפרטי היום־יום, כדי לעצב חברה מוסרית, רגישה וחומלת. ובכל זאת, הפרשה בוחרת לפתוח דווקא בנקודת הקיצון- במלחמה:
“כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה…” (דברים כ"א, י').

דווקא במקום שבו נדמה שהאדם עלול להיסחף אחרי כוח, פחד ויצרים- התורה מציבה גבולות מוסריים ברורים, ומזכירה שגם במצבי קיצון אנו נבחנים ביכולת לשמור על צלם אנוש. חז"ל עמדו על כך שבמלחמה קל לטשטש את הגבול בין טוב לרע ולשכוח ערכים בסיסיים. התורה מורה לנו אחרת: דווקא במלחמה- ואולי במיוחד בה- מתבררת עוצמתו של האדם ביכולתו לרסן את עצמו, להבחין ולבחור בטוב.
גם ההנחיה להציע שלום לפני יציאה לקרב משקפת את התפיסה שהתורה רואה במלחמה כורח מצער ולא יעד. היא מזכירה שהמלחמה איננה טוטאלית: מי שבנה בית חדש, נטע כרם או התארס ועדיין לא נשא אישה- פטור מן הלחימה. גם בשעת חירום לאומי, קדושת החיים האישיים והמשפחתיים נשמרת.

בהמשך, התורה חוזרת על מצוות ערי המקלט- לאפשר לאדם שגרם למוות בשגגה לחיות ולהינצל מנקמת דם. המסר ברור: האדם איננו חד־ממדי. גם מי שטעה זכאי להגנה, לחיים ולהזדמנות לתקן.
מעבר להלכות מלחמה, הפרשה רצופה בציוויים שמעצבים חברה מוסרית וחומלת. לדוגמה:
מצוות השבת אבידה- לא להתעלם מחפץ אבוד, אלא להחזירו לבעליו. בעולם שבו קל "לעצום עיניים", התורה דורשת אחריות הדדית, שלא נחליק החוצה ממצוקה של האחר.
שילוח הקן- רחמים גם על בעלי חיים קטנים, כדי שלא ניקח אם ובניה יחד. מסר על רגישות אפילו לחלשים ביותר.
מעקה לגג- אחריות למנוע מראש סכנה לאחר. לא מספיק "לא להזיק"- צריך גם לדאוג שהמרחב שלנו יהיה בטוח לאחרים.
לא תחסום שור בדישו- גם כשהבהמה עובדת, היא זכאית לאכול מפרי עמלָה. גם עובד, גם חלש, גם "האחר" זכאי לכבוד.
צדק חברתי- איסור הלנת שכר שכיר, איסור ריבית, דרישה לדיוק במידות ומשקלות, מתנות עניים (פאה, לקט). התורה מבקשת חברה שמקדשת יושר, חמלה ושוויון הזדמנויות.

אלו אולי מצוות "קטנות", אך הן בונות את התשתית המוסרית של חברה. בימים אלו, לאחר כמעט שנתיים של מלחמה שעדיין מדממת, עם חטופים שעדיין בעזה, לוחמים בחזית, משפחות שכולות ופצועים רבים- מסר הפרשה מקבל משנה תוקף.
קל ליפול לפירוד, לקשיחות, לדיכוטומיה חדה של "אנחנו" מול "הם". קל להפוך מחאות לחרב מפצלת, או לאבד את תרבות השיח לטובת זעם מתפרץ. אך פרשת כי־תצא מזכירה: החברה נמדדת לא רק בעמידתה מול אויביה, אלא גם ביכולתה לשמור על אחריות הדדית, על שיח מכבד, על חמלה כלפי החלש ועל צלם אנוש גם בזמנים הקשים ביותר.

קריאת פרשת כי־תצא בחודש אלול איננה מקרית. אלול הוא זמן של התבוננות פנימית ותיקון אישי, וגם של חשבון נפש חברתי ולאומי:
-האם אנו מצליחים לשמור על צלם אנוש בתוך הקושי?
-האם אנו רואים את האחר- בפרט כשהוא שונה מאיתנו?
-האם אנו מקדשים את ערך החיים באמת, גם בתוך שגרת כאב ולחץ?

פרשת כי־תצא מלמדת כי התורה איננה עוסקת במופשט בלבד, אלא מעצבת מציאות חיה: היא תובעת מאיתנו מוסר גם במלחמה, רגישות גם כלפי בעלי חיים, יושר במסחר, הגנה על החלש ודאגה לבטיחות האחר. דווקא עכשיו, בעידן של מלחמה מתמשכת ושסעים פנימיים, אנו נדרשים לאחוז במסר הזה בחוזקה- להגן על חיינו מבלי לאבד את דמותנו המוסרית, לחתור לאחדות מבלי לטשטש את השוני, ולבנות כאן חברה חומלת וצודקת יותר.
דווקא בימים מאתגרים אלו, חוזקנו האמיתי נבחן לא רק בעוצמת הזרוע אלא בעיקר בעמידה הערכית שלנו מבפנים- ביכולת להיות חברה מלוכדת, רגישה ואיתנה. זהו הכוח הפנימי שמעניק לנו את היכולת להכריע את אויבינו מבחוץ, ולהעניק לעצמנו עוגן של ביטחון, תקווה והתאוששות.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ; חוקים שידריכו את חייהם בארץ.
נראה כי פרשת שופטים נוגעת בלב-ליבה של הזהות המוסרית של עם ישראל. בתוך מכלול החוקים וההנחיות המופיעים בה, מתבלט ערך אחד החוזר ונשנה: קדושת החיים וחשיבותם. התורה מציבה את חיי האדם כיסוד שאין לערער עליו, כקו אדום שאין לחצותו.
כך למשל, מצוות ערי המקלט מלמדת אותנו להבחין בין הרג בשוגג לרצח בזדון. האדם שהרג בשגגה זוכה למקלט שיגן עליו. יש כאן אמירה ברורה: גם כאשר התרחש אסון כבד, התורה מצווה לנהוג במידת הרחמים, ולמנוע מעגל נוסף של דמים.
בדומה לכך, דין עדים זוממים משקף אחריות כבדה כלפי חיי אדם. עדות שקר שמטרתה להמיט עונש מוות על חף מפשע איננה רק פגיעה באמת, אלא ניסיון ישיר לחסל חיים. התורה מגיבה בחומרה- "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. (דברים יט, יט), כדי להרתיע ולשמור על כבוד החיים מפני עיוות הדין.
גם בהקשר של המלחמה, המקום שבו חיי אדם מונחים על כף המאזניים, התורה אינה מתעלמת מערכם. היא מצווה להציע שלום לפני פתיחת קרב, להעניק פטורים למי שחייו האישיים עדיין לא התממשו (מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אישה ולא נשאה). בטרם יציאה לקרב, הכהן ידבר באוזני הלוחמים ויחזק את ליבם.  בראש הלוחמים יעמדו מפקדים שיפיחו בהם רוח קרב איתנה. התורה אף אוסרת השחתה מיותרת של הטבע- " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט)”. התורה מכוונת אותנו להבין שגם בעתות קשות, אין להתעלם מן הערך העליון של החיים והצמיחה.
ולבסוף- דיני המשפט והשופטים: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז, כ). הצדק איננו רק ערך משפטי. הוא התנאי המוסרי לחיים עצמם. חברה שלא שואפת לצדק פוגעת בחיים, מחלישה את החוסן המוסרי שלה, ומביאה חלילה לפירוד וקרע.

ערך החיים במציאות הישראלית:
בימים אלו, פרשת שופטים מהדהדת ביתר שאת. אנו נמצאים כבר קרוב לשנתיים בתוך המלחמה הארורה שהחלה באוקטובר 2023. חיי האדם הפכו לשבריריים, כל יום מביא עימו כאב חדש: חטופים שעדיין לא שבו, משפחות, חברים ובכלל מדינה שלמה שממתינה לשובם, חיילים היוצאים לקרב, פצועים המתמודדים עם מסע שיקום ארוך, ומשפחות שכולות שמנסות לחיות עם חלל שנפער בנפשם.
דווקא עכשיו, התורה קוראת לנו לראות ולהטמיע: חיי האדם אינם הפקר. כל נשמה היא עולם ומלואו. לא ניתן להשלים עם אובדן נוסף, לא במלחמה מיותרת ולא בהזנחה פנימית. האחריות לחיים- של כל אחד ואחת, וגם של האומה- מוטלת עלינו כחברה וכפרטים.
ערי המקלט מלמדות אותנו שהמציאות מורכבת: לא כל טעות היא פשע, ולא כל אשמה מצדיקה נקמה. גם אנו כעם צריכים לשמור על מורכבות זו- לדעת להיאבק באויב מתוך עוצמה ונחישות, אך בו-בזמן להמשיך להוקיר את החיים, להגן על החיילים, ולפעול בכל כוחנו להשבת השבויים הביתה וחיזוק המשפחות שאיבדו את יקירהם ואלו הממתינות לשובם.

אלי שתיוי, אביו של עידן שנחטף, נרצח וגופתו מוחזקת בעזה, פתח את ליבו והתבטא בכאב נגד צורת המחאה ב"יום העצירה". "חסימות כבישים והשבתת המדינה לא יחזירו את החטופים," אמר, "זה רק מציק לאזרח הקטן."
מתוך עומק השבר האישי שלו, הוא שיתף גם את חששו מהדהוד קולות חמאס בתוך החברה הישראלית- קריאות להפיל את הממשלה ולדרוש עסקה שתכלול גם הקמת מדינה פלשתינית. "אני לא מסכים שמדינה פלשתינית תקום על הדם של הילד שלי," הדגיש.
מאחורי הדברים נשמעת זעקת אב שכול: בקשה שלא לאבד את המיקוד. לא להסיט את המאבק למחוזות פוליטיים, אלא להשאיר את הלב, המחשבה והכוח מרוכזים במשימה האחת- החזרת כל החטופים הביתה, כאן ועכשיו.

חודש אלול – מבט פנימה
השבת הקרובה היא כבר בתוך חודש אלול-  זמן של חשבון נפש ותשובה. פרשת שופטים מלמדת אותנו שהחשבון הזה איננו רק בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחברו. האם אנחנו יודעים לכבד חיים גם כשהם שונים משלנו? האם אנו בוחרים בצדק, או מתפתים לקצרי-רוח של נקמה, כעס ושיפוטיות?
אלול מזמין אותנו למנות “שופטים ושוטרים” פנימיים- להציב לעצמנו גבולות, לבחון את מעשינו, לשמור על מחשבותינו. כמו ששופט נקרא לא לעוות משפט, כך גם אנחנו נקראים לא לעוות את התמונה הפנימית: לא לתת לייאוש, לציניות או לפחד להאפיל על האמת הפשוטה- שחיי האדם יקרים מכל.

לסיכום
מסביר הרב חגי לונדין,
"פרשת שופטים מלמדת אותנו לבנות חברה עם משפט ומלוכה, חברה שמונהגת בידי גורמים אחראיים ומתנהלת בצדק… הפרשה פונה גם אלינו, אל כל אחד ואחת מאתנו, היושב בשער ההחלטות והבחירות על עצמו. עלינו לפסוק ולהכריע, לפעול ולהלחם. לא להתפתות אחר קוסמים וחוזים שיבטיחו את עתידנו, ולא לתלות את האשמה והאחריות בגורמים חיצוניים…"

אכן, פרשת שופטים מציבה בפנינו מראה ברורה: חברה נמדדת ביכולת שלה להגן על חיי אנשיה ולהוקיר אותם. בין אם באמצעות משפט צדק, כללי מלחמה או מניעת נקמה- המסר אחד הוא: חיי אדם אינם הפקר.
במציאות הישראלית של ימינו, המסר הזה בוער מתמיד. האחריות לשמירה על החיים- של החטופים, הלוחמים, הפצועים והמשפחות שנושאות את כאב המלחמה- מונחת על כתפינו כולנו.
חודש אלול מזמין אותנו להפנות מבט פנימה, לשוב ליסודות של צדק, רגישות ואנושיות, ולבחור בחיים כדי שנוכל יחד לעצב עתיד משותף של חוסן, תקווה ומשמעות.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ. פרשת ראה פותחת בפסוק שמציב לעם ישראל בחירה ברורה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו), ברכה אם ישמרו את המצוות, וקללה אם לא. ברגע הכניסה לארץ, משה רבנו לא מדבר רק על חוקים ודינים, אלא מציב מול העם שאלה קיומית: איזו חברה אתם רוצים לבנות?
שורת הפתיחה של הפרשה איננה רק הוראה להביט בעיניים, "רְאֵה", אלא זו הזמנה לבחור נקודת מבט. חז״ל והמפרשים עמדו על הלשון הייחודית: "ראה" בלשון יחיד מול “לפניכם" בלשון רבים- לרמז שכל אדם מתבקש לחדד את ראייתו, והבחירה של כל אחד ואחת מקרינה על הכלל. הראייה בפרשה היא- אמנות פירוש המציאות: לא מה קורה, אלא איך אנחנו בוחרים לראות ולפעול.

וכך מחזק הרב גור גלון,
"אמונתנו בבחירה איננה רק אמונה סתמית. אנו מצווים לחיות את חיינו כבעלי בחירה, ולממש את בחירתנו. הרבה מאד אנשים מספרים לעצמם, שהם לא יכולים להשתנות או להתקדם, שלכאורה הדבר לא בידיהם. לא לחינם יסוד זה חוזר ומופיע פעמים רבות בספר דברים…"

פרשת ראה פורשת לפנינו מצבי יום־יום שבהם הראייה קובעת: כשפוגשים אדם במצוקה- האם זה “מטרד” או הזדמנות ל־“פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדֶךָ? כשנכנס שיח רעיל בקבוצת הווטסאפ- האם נסחפים אחר נביא שקר מודרני, או בוחרים בשקט שמכבד? בסופרמרקט, בעמידה בתור, בגינה עם הילד שמבקש עוד דקה- האם זו עוד משימה לסמן וי, או רגע של נוכחות, סבלנות וחסד? הברכה איננה רק משהו “שקורה לנו”; היא היכולת לזהות ערך במעשים הקטנים ולהטעין אותם במשמעות.
המצוות בפרשה נוגעות לכל תחומי החיים- מהשמדת עבודה זרה ועד חוקים סוציאליים של חמלה, צדקה ושחרור. לצד דיני כשרות וחוקי הקרבת קורבנות, מופיעים עקרונות שמגדירים מהי חברה בריאה: לא לסגור את הלב, לא לקפוץ את היד, לזכור שיש תמיד מי שנשאר מאחור.
המסר הוא חד: חברה אינה נמדדת רק בעוצמה הצבאית או הכלכלית שלה, אלא באחריות ההדדית וביכולת לשים לב לחלשים ביותר שבתוכה.

האם עמדנו במחויבויות?
כשאנחנו קוראים את הפרשה היום, אי אפשר שלא לשאול- האם עמדנו בברית הזאת?
כעם היושב בארץ, אנחנו אמנם לא מחילים את המצוות במובנן ההלכתי העתיק, אבל העקרונות שביסודן עדיין רלוונטיים:
מאבק בעבודה זרה- אולי היום זו לא אלילות במובנה הקדום, אלא "עבודות זרות" אחרות: מרדף אחרי כוח, כסף ותדמית במקום ערכים של אמת וחסד.
ריכוז עבודת ה' במקום אחד- תזכורת לכך שלחברה דרוש מוקד משותף, חזון מאחד, ערכים ומורשת משותפת, ולא פיצול אינסופי בין שבטים, מגזרים ודעות באופן מוחלט וללא כל חיבור.
הדאגה לחלש- כאן האתגר גדול. עדיין יש פערים עצומים, עוני, בודדים, משפחות שנאבקות לשרוד. התורה דורשת מאיתנו לא "לקפוץ את היד" אלא לפתוח אותה.

נראה שאנחנו עדיין בדרך. יש אומנם הישגים גדולים, יש רגעים מרגשים של נתינה והתנדבות מעוררי השראה, אך, יש גם הרבה עבודה שנותרה לפנינו כחברה.
הרלוונטיות להיום–
בשנתיים האחרונות עם ישראל עבר טלטלה קשה- מבית ומחוץ. פילוג פנימי חריף, מלחמה שגבתה מחיר דמים כבד, ולב כולנו מייחל לשובם של החטופים.
דווקא על הרקע הזה פרשת ראה מהדהדת בעוצמה:
* היא מזכירה לנו שהחוסן שלנו לא נבנה רק מחומות וברזל, אלא מהלב האנושי והיכולת לראות זה את זה.
* היא מלמדת שהברכה לא תלויה בנס, אלא בבחירה יומיומית: איך אנחנו מתייחסים לשכן, לאדם הזקוק לתמיכה, לזה שחושב אחרת.. וכו'.
* היא מזהירה אותנו לא להתפתות ל"נביאי שקר"- לאלו שמבטיחים פתרונות קסם או מטפחים שנאה, אלא לחפש מנהיגות שמחברת ומובילה לאחריות אמיתית.

אז מה עוד מוטל עלינו?
העבודה שלנו לא הסתיימה עם כניסתנו, עם ישראל, לארץ, וגם לא עם קום המדינה. העבודה האמיתית דורשת התמדה:
* לחזק את תחושת השותפות והאחדות בינינו.
* לזכור שהברית אינה רק עם אלוהים, אלא בעיקר בינינו- כפרטים וכחברה.
* להפוך את החמלה והדאגה לחלשים לסטנדרט חברתי, לא רק לגבורה בשעת מלחמה ומשבר אלא גם בשגרה.

ברובד הלאומי הפרשה מדגישה כי מיקוד העבודה הוא ב- שמיטה וצדקה, דאגה לגר, ליתום ולאלמנה. כל אלה מאמנים את הראייה- מסירים מסך של הרגל וציניות, ומבקשים מאתנו לראות אדם לפני קטגוריה, שליחות לפני שגרה. שתי נפשות יכולות לעמוד מול אותה מציאות: אחת תראה עומס ובלבול; השנייה תראה קריאה לעשייה טובה. "ראה”- זו הבחירה לאמן את המבט כך שהיום, הרגע, יהפוך לשדה של ברכה.

סיום-
 כיצד אנו רואים את האתגרים, את הכאב, את הקרעים וגם את התקווה? עונה הפרשה: הבחירה בידינו. בין ברכה לקללה, בין אחדות לפירוד, בין אטימות לפתיחת הלב.
ואולי דווקא עכשיו, כשאנחנו מתפללים לסיום המלחמה, להשבת כל החטופים ולריפוי הלב הלאומי, יש משמעות מיוחדת למילים: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ- " לפתוח את היד, לפתוח את הלב, ולבחור יחד בברכה.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע אנו קוראים את פרשת עקב, הפרשה השלישית בספר דברים. משה רבנו עומד בסוף מסעו המנהיגותי ומזהיר את העם: דווקא לאחר שתיכנסו לארץ, תבנו בתים, תאספו תבואה, ותצליחו- שם טמון המבחן האמיתי. לא הקרב, לא המדבר- אלא השגרה. כשהמאמץ הגדול והקשיים הראשוניים מתחלפים בשפע וביציבות, קל לאדם לשכוח את המקור לכל הטוב, ולייחס את ההצלחה לכוחו ולחוכמתו בלבד. חז"ל מזהירים כי תחושת ביטחון זו עלולה לכרסם בענווה, לפגוע בתקשורת הזוגית, החברתית והלאומית, ולהוביל לניתוק ופירוד- שכן במקום שיח של הכרה והודיה, נוצר שיח של אגו ותחרות. דווקא בשעה של שגשוג, נדרש לזכור כי השפע הוא מתנה ותוצאה של שליחות משותפת, ולא הישג פרטי בלבד.
במרכז פרשת עקב עומד חיבור עדין בין שמירה על המצוות לבין שמירה על הלב. משה רבנו מתאר לבני ישראל את כל הטוב שעתיד לבוא אם ילכו בדרך ה', אך גם מזהיר:
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז).

חז"ל ראו בפסוק הזה לא רק אזהרה היסטורית, אלא נורת אזהרה חיה לכל דור. כשאדם או עם מתחיל לייחס לעצמו את ההצלחה, להאמין שהוא "עשה את זה לבד", מתעוררת גבהות הלב- תחושת עליונות שמצמצמת את היכולת להקשיב, להכיל ולהיות מחוברים זה לזה. גבהות הלב היא אחד הדלקים הגדולים ביותר לפירוד וריחוק- בזוגיות, במשפחה, בחברה, וגם ברמה הלאומית.
המסר הזה נוגע בנו בחדות בימים אלה וכנראה גם בימים של טרום המלחמה. בעידן שבו הטכנולוגיה מתקדמת, הכלכלה צומחת והחברה הישראלית מפגינה עוצמות מדהימות- קל לטעות ולחשוב שהכול תלוי רק בנו, שאנו "כל יכולים".

משה לא רק מזהיר-
הוא גם נותן דרך מעשית לשמר את התודעה הזו: להעביר את הסיפור הלאה, ללמד את הדורות הבאים, לקשור תפילין, לקבוע מזוזה, ולשלב את ההודיה והאמונה בחיי היומיום. הוא בעצם אומר לנו- הכרת הטוב היא לא רגש רגעי אלא אורח חיים מתמשך.
החיבור לימינו ברור- איך אנו בונים חברה שמכירה במקורות כוחה, שלא נשבית בשאננות, ושזוכרת להודות- זהו הבסיס לחוסן האמיתי שלנו. וכמו שאומרת הפרשה- אם נשמור על האיזון הזה, נזכה שגשמי ברכה יגיעו בעתם, ושפע יבוא לא רק באדמה- אלא גם בלבבות. בדור שבו הרשתות החברתיות מרימות אותנו גבוה בן רגע, אך גם מפילות אותנו בקלות, קל להשאב למעגל שבו כל אחד עסוק בהוכחה שהוא "צודק יותר", "חכם יותר" או "מוסרי יותר". מה שנעלם ברגעים כאלו הוא היכולת לשמוע באמת את האחר, להבין שהחוזק שלנו כעם וכחברה אינו תלוי בעוצמה האישית בלבד- אלא ביכולת שלנו להישען זה על זה.

הרמב"ן מסביר שהסכנה האמיתית איננה רק גאווה חיצונית, אלא התרופפות האמונה וההכרה בטוב שמגיע ממקור עליון. וכשהלב מתמלא בעצמו, הוא נעשה פחות פנוי לאחר. התוצאה- תקשורת נפגעת, נוצר ריחוק, ועם הזמן מתגבשים ניתוק ופירוד, גם בין חברים, בני זוג, קבוצות בעם, ואפילו בין האדם לעצמו.

כשאדם מאמין שעמדתו, רגשותיו או הבנתו הם ה"נכונים" היחידים- הקשב נעלם. התקשורת הופכת לשיח חד-כיווני, והקשר האנושי נשחק. בסופו של דבר, המציאות הישראלית שלנו מדגימה זאת היטב. המחלוקות הפנימיות, ההתנצחויות והחומות הרגשיות שנבנות בין חלקי העם- כולן ניזונות, במידה רבה, מהיעדר יכולת לעצור, להקשיב באמת, ולתת מקום למישהו אחר מבלי להרגיש שזה מאיים עלינו.
משה ממשיך ומציע תיקון:
"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח).
הזיכרון הזה איננו רק אמוני, אלא גם פסיכולוגי וחברתי- הוא פותח פתח לענווה, והענווה היא הבסיס להקשבה, לאחדות, ולאפשרות אמיתית לנהל שיח מקרב במקום שיח מרחיק.

אהבה כגשר מעל פערים-
בשבת שעברה ציינו את ט"ו באב, יום שהמשנה מתארת כאחד הימים השמחים בשנה. חז"ל קישרו אותו לאיחוי קרעים היסטוריים בעם- ביטול גזרות, חיבור שבטים, שידוכים ואיחודים. המסר של היום הזה נשאר רלוונטי לכל השנה גם בימינו. אהבה אמיתית איננה תוצר של הסכמה מלאה, אלא של היכולת לראות את הטוב באחר גם כשהוא שונה ממני. דווקא ענווה, פותחת ערוצים של הקשבה, מאפשרת לקיים שיח אמיתי, ומחזירה את תחושת ה"אנחנו" לפני ה"אני". כשיש ענווה, יש מקום גם לכאב של האחר.

אהבה אינה רק רגש- היא פעולה. היא שיחה עם מי שאנחנו לא מסכימים איתו, היא חיבוק לחייל שחוזר מותש, היא תפילה לשבוי שאנחנו לא מכירים. ט"ו באב הוא קריאה להחליף את גבהות הלב בענווה, ואת האגו באחווה. והבחירה היא יומיומית, בפרטים הקטנים של התקשורת בינינו. ואם נזכור שכל הצלחה היא מתנה משותפת– נוכל באמת לחיות את חזון "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לא רק כיום אחד בשנה, אלא כל השנה כולה.
פרשת עקב קוראת לנו לזהות מתי גבהות הלב מנהלת אותנו- בעמדותינו, בדיבור שלנו, ובתגובות המיידיות. כשאנחנו שמים את עצמנו במרכז מוחלט- אנחנו מנתקים את הערוץ שמחבר אותנו לאחרים ולעצמנו באמת. הפרשה קוראת לנו לבחור להחליף את הגאווה בענווה, בזיכרון משותף של מקור הטוב, ובחתירה לאהבה שמסוגלת לבנות גשרים גם מעל תהומות.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

פרשת ואתחנן, הפרשה השנייה בספר דברים, נקראת תמיד בשבת שלאחר תשעה באב- החורבן הגדול ביותר בתולדות עמנו. אך דווקא על רקע השבר והחורבן, הפרשה פורשת בפנינו את אחד הרגעים האנושיים והמרגשים בתורה: תפילתו של משה רבנו.
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר…"
משה, גדול הנביאים, אינו פונה בדרישה אלא בתחינה. הוא יודע שגורלו נחרץ- לא ייכנס לארץ- ובכל זאת, הוא מבקש. הוא עומד בשערי הארץ ולא מוותר.
בחלוף כמעט שנתיים מאז אותו בוקר נורא של 7 באוקטובר, גם אנחנו עומדים בשער- לא גיאוגרפי, אלא מוסרי ולאומי. שער של תקווה- להשבת הבנים, לסיום המלחמה הארורה, ולפתיחת דף חדש. וגם אנו, כמו משה, לא מוותרים. השעון של החטופים מתקתק. הלוחמים שלנו בחזית- עייפים, פצועים בגוף ובנפש. ואנחנו, העם שמאחוריהם, ממשיכים להיאחז במה שנותר: בתמיכה חומרית- פיזית, בתפילה, באמונה, ובתקווה שלא נוותר.

וכך מתוארת תחינתו של משה בפרשה –
"(כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… (כה) אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה…"
אך ה' משיב בשלילה:
"וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּ֥בָר הַזֶּֽה." (דברים ג)
אלא שאז מתרחש פלא: משה אינו נשבר. הוא לא כועס ולא נסוג. הוא מפנה את כל כוחותיו להכשרת העם לקראת עתידו- להעברת המנהיגות ליהושע, להנחלת התורה, ולהשרשת זהות ואמונה. הוא מבין שגם כשהדלת נטרקת בפניו- הוא עדיין יכול לבנות עבור הדור הבא.

כך גם עלינו להמשיך כעת- להפוך את הכאב למעשה, את התסכול למחויבות. במקום להיכנע, לבנות.
בהמשכו של נאום הפרידה טעון הרגש, משה מזכיר לעם את מעמד הר סיני, את עשרת הדברות, ואת האיסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה:
"לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ…" (דברים ד')
הוא מדגיש את האחריות ההיסטורית של העם- לזכור, לשמר, ולהעביר הלאה את האמונה והברית.

מה שמסביר אולי את מוקד הפרשה- הקריאה הגדולה, קריאת שמע:
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד…"
תפילת "שמע ישראל" היא הצהרת האמונה הבסיסית והעמוקה ביותר של עם ישראל- לא רק אמירה תיאולוגית, אלא קריאה פנימית של חיבור ונאמנות. במיוחד בימים אלו, כשהלב כואב, והשאלות מרובות- "שמע ישראל" מהדהדת כעוגן של תקווה, של זהות, ושל ידיעה שיש משמעות גם כשאיננו מבינים.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס:
"היהדות היא דת של הקשבה, לא של ראייה. כמובן, יש ביהדות רכיבים ויזואליים. אבל הם אינם העיקר. ההקשבה היא המשימה המקודשת. הציווי המפורסם ביותר ביהדות הוא "שמע, ישראל!"… רק ההקשבה מגשרת על התהום שבין נפש לנפש, בין עצמי לאחר, בין אדם למקום. הרוחניות היהודית היא אמנות ההקשבה."

הפרשה ממשיכה ומוסיפה ללמד אותנו מסרים של מהי ערבות הדדית, מהי אחריות לאומית, ומהי מחויבות מוסרית. עם ישראל הוא העם שנלחם על השבת כל בן ובת לשלום ביתם. לא כסתירה, אלא כחלק מהשלם.
למרות שלא זכה להגשים את חלומו, משה אינו מתכנס בעצמו. הוא בונה את הדור הבא, מקים את ערי המקלט, ומותיר לעם כלים של מוסר, משפט, ומשמעות ערכית- גם עבור מי שיטעה ויזדקק להזדמנות שנייה. הנהגה אמיתית, שממשיכה להשפיע גם אחרי הסתלקות המנהיג.

החיבור בין פרשת ואתחנן לשבת שאחרי תשעה באב אינו מקרי. החורבן ברקע, אך משה מביט קדימה. הוא שואל: מה נבנה מתוך השבר? והתשובה- אמונה, אחריות, ערבות הדדית ותקווה.
ובתוך כל אלה, תפילתו של משה מזכירה לנו: גם כשלא נענים- ממשיכים להתפלל. גם כשהלב נשבר- ממשיכים להאמין. משה רבנו מבקש מאיתנו-
"(ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר- רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן- יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ…" (דברים ד')

תפילת משה ותפילת 'שמע ישראל', מקבלות עומק נוסף בט"ו באב, חג- האהבה, האחדות והפיוס שחל השנה בשבת הקרובה. בט"ו באב יש קריאה לריפוי הקרעים, לאחדות בין שבטים, מחנות ולבבות. כשם שט"ו באב חיבר בין צעירים וצעירות, בין שבטים ומשפחות, כך התפילה מאחדת אותנו כעם, מעל למחלוקות ולכאב. היא תזכורת שהאהבה הגדולה ביותר היא זו שבוחרת לראות את האחד שבלב הפירוד, את הנשמה המשותפת שמחברת בין כולנו, בפרט בשעות החשוכות. מי ייתן ונצליח לחבר את ה"שמע ישראל" של הפרשה עם ה"ט"ו באב" של הלב- כי אז נוכל להפוך את התפילה לכוח מניע, כזה שלא רק מבקש אלא גם פועל, מאחד ומוביל.

נראה לי שבימים אלו אנחנו לגמרי מתחננים לישועות ובשורות טובות, ואוספים כוחות כדי לבנות ולהעביר את המורשת, המסורת והערכים שלנו גם לדורות הבאים. אנו, הדור הזה, מוזמנים להמשיך את קולו של משה- קול שלא שותק גם כשלא נענים, קול שממשיך להאמין ולפעול גם כשנדחה. ובתקווה עוד נראה את הבנים שבים לגבולם במהרה, ואת הארץ מתמלאת חיים, שלום ותחייה.

שבת של שלום

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע נקרא את פרשת וזאת הברכה שחותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". פרשת 'וזאת הברכה', מתארת את יומו האחרון של משה רבנו.
בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל.
השבוע כאמור גם חג שמחת תורה, החג שבו בדיוק לפני שנה מדינת ישראל הותקפה בפתאומיות ובאכזריות בגוש עוטף עזה. ועדיין כולנו חווים את הטלטול הפחד והזעזוע מאירועי אותו יום שבו בוששה העזרה להגיע, ואנו כחברה וכיחידים מנסים למצוא דרכים שונות להתמודד עם גודל האסון.

וכך מתאר הכתב והסופר חנוך דאום את אחת מדרכי ההתמודדות שלנו,
"…מתוך עומק הלב הפצוע, בלי שמישהו מסוים אירגן את זה, צמח בישראל מפעל הנצחה מרגש, היכל זיכרון עממי, פשוט וישראלי כל-כך: הסטיקרים. הם נמצאים בים. בשוק. בתחנת האוטובוס. הם מודבקים על צלע הר בגואה ובבית חב"ד בתאילנד. על קיר בפאב השכונתי ועל דלת הגישה לבית הכנסת. הם מזכירים לנו את אלה שהיו ואינם, את אלה ששירת חייהם פסקה מוקדם כל כך, את אלה שהישירו למוות מבטם, אך הוא לא השפיל מבטו…
נקיפות המצפון ותחושות האשם לא מרפות כשאתה עומד מול הקיר והם מחייכים אליך בנעוריהם העלומים. הרי הרבה מאוד שנים לא נלחמנו כמו שצריך בעזה ובלבנון. ויתרנו לעצמנו. שכנענו את עצמנו שהאויב מורתע, אבל אנחנו אלה שהיינו מורתעים. והאמת היא שפחדנו מאבידות. במלחמה מתים, חשבנו בפינוק, אז למה להילחם?ב-7 באוקטובר נזכרנו למה. כי אמנם במלחמה מתים, אבל בלי מלחמה נשחטים, נאנסים, נחטפים ונרצחים במיטותינו. ואז גם צריך להילחם ולמות…
מדובר בדור שמשלם מחיר שלא שילמו דורות קודמים. והוא משלם זאת בגבורה. בעצב. בהכנעה. בלי לשאול שאלות ובלי לטעון טענות. זה דור שלקח על עצמו את המשימה שהתגלגלה לפתחו, להילחם על הקיום שלנו פה, והוא לא מוכן לעצור עד שיבטיח את זה…
ודרך הסטיקרים האלה, המתוקים כל כך, אתה מבין כמה כוח וכמה פשטות וכמה אהבה הייתה בהם, בילדים שאיבדנו. יזמתי את הפרויקט הזה, כלומר את הכתבה הזו, כי חשבתי שראוי למסגר ולהגדיר את תופעת סטיקרי הזיכרון כפרויקט ההנצחה החשוב של הזמן שבו אנו נמצאים. כפרויקט ההנצחה המדויק, המכאיב והעוצמתי ביותר.
כדי לומר להן, למשפחות האהובות ששילמו את מחיר המלחמה, המשפחות שרוצות כל כך להשאיר מילדיהן מסר, להותיר איזשהו חותם – המסר עבר, אהובים. המסר מהדהד. אנחנו לעולם לא נשכח את גבורת בניכם.
ולמרות זאת, אני רוצה להעז ולומר בזהירות משהו שפחות מקובל לומר בשיח הישראלי בנושא השכול. אני כותב אותו ב"דחילו ורחימו" בעקבות שיחות עם עשרות רבות של משפחות שכולות שפגשתי בשנה האחרונה: החיים נמשכים. הסיוט בלתי נתפס, זה מובן מאליו. הכאב לא פוסק, זה ברור. אבל לצידו של הכאב, כך מספרים לי ההורים שאיבדו את ילדיהם, האחים, הארוסות, האלמנות והילדים, אפשר וראוי וצריך להמשיך קדימה.
לא אותו דבר. לא באותו אופן. אבל אפשר. נושכים שפתיים וממשיכים.
האנשים שחוו אובדן עושים זאת כי הם מרגישים אחריות, כי הם יודעים היטב שזה מה שהבן שנפל היה מצפה מהם. להמשיך לעשות. להמשיך לשמוח. והם שמחים ובוכים, עצובים וצוחקים – אבל הם לא מתכוונים לעצור.
לא כולם, כמובן. וכל איש בדרכו. אבל אני כן מרגיש צורך לומר, והסטיקרים בעיניי אומרים בדיוק את זה, שהילדים האלה הלכו, אבל במידה כזו או אחרת הם נשארים איתנו. בזיכרון. בעשייה. ברוח. קולם מרחף על פני תהום.
אני לא עוסק פה ברמייה עצמית. אין להכחיש: אנחנו אומה שכולה. אנחנו מדינה בפוסט-טראומה. יש לנו חרדה אמיתית מצמד המילים "הותר לפרסום”. אבל גם את זאת יש לדעת: אנחנו חזקים, הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב. ואחד ממאגרי הכוח הגדולים של המשפחות השכולות זו הידיעה העמוקה שבחייהן הן ממלאות את בקשתם האחרונה של הבנים: לא להיכנע. לא לוותר. כי מוכרחים להמשיך לנגן. מוכרחים להמשיך…"

וכך היה כשעצרתי לתדלק הבחנתי באדם שנעמד לצד הרכב שלי ופשוט בהה ברכב, התנצלתי שחניתי ברישול כי לא היה מקום והוא לא הגיב.. אז ראיתי שהוא קורא בכאב את כל הכתוב על הסטיקרים, החברים של הבן שלי, יהי זכרם ברוך… וברמזור, נהג הרכב שנעמד בסמוך אלי פתח את החלון, שלף את ידו מחוץ לחלון וביקש שאוסיף גם את המדבקה של החייל שלו ליד החברים האהובים על הרכב… זו הייתה תזכורת חדה לכוחה של ההנצחה הפשוטה—כיצד מתוך תחושת חוסר אונים נולדו אותם סטיקרים, שמעניקים לכולנו תחושה של עשייה, של המשכיות, של זיכרון שמחבר בין כולנו.

הזיכרון הזה, שמתעצם דרך מחוות קטנות כמו המדבקות, מחזיר אותנו גם למשמעות העמוקה של תורת משה, המתוארת בספר דברים, נאומו האחרון של משה. התורה מלווה אותנו בזיכרון, בעשייה, וברוח, אי אפשר שהתורה תהיה מונחת בארון הספרים ולא תשפיע ותחולל בנו שינוי משמעותי.
וכך מבהיר הרב דוד סתיו, "אם התורה מונחת לה בקרן זווית ואינה יוצרת בנו שינוי תודעתי עמוק, מוטב שלא תהיה בידינו כלל. עם סיום התורה צריך האדם לשאול את עצמו את השאלות המהותיות שבלעדיהן אין ללימודו כל ערך: לא רק מה הוא לא למד בתורה, אלא גם (ובעיקר) מה התורה לימדה אותו, מה היא בנתה בתוכו."

השנה השאלה עוד יותר רחבה ועמוקה, על כל אחד מאתנו לשאול את עצמו עם סיום קריאת התורה, ורגע לפני קריאתה מההתחלה, מבראשית, מה למדנו השנה, מה אנחנו עושים בכדי להיות ראויים? לנוכח מלחמה עקובה מדם, עלינו לשאול את עצמנו מה היא לימדה אותנו—על ערבות הדדית, על נתינה אינסופית, על הקרבה ומסירות—אך גם את השאלה האם הצלחנו לראות את המשותף והמאחד בינינו, יותר מהשונה והמפריד כי המלחמה באויבנו אומנם נכפתה עלינו אבל השלום בינינו הוא לגמרי עלינו.
הגענו אל "הישורת האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת של התורה מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים כאשר פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

וכך מוסיף, הכתב חנוך דאום –
"… מאז 7 באוקטובר כל ישראלי פגש בזה. מרגיש את זה. מכיר את זה: הפנים של הילדים שאיבדנו מביטים בנו מן הקירות, עם מסר אחד אחרון. כל ילד ותמצית שירת חייו, כל לוחם ומה שהיה לו חשוב, אבל אם מתעמקים קצת בדברים, אם נושמים אותם עמוק פנימה, מבינים שהם כולם מבקשים מאתנו בדיוק את אותו הדבר: תהיו ראויים."

בפרשת "וזאת הברכה", משה רבנו מעניק לכל שבט ברכה ייחודית המתאימה לאופיו ולתפקידו העתידי בארץ ישראל. השבוע, כשאנו חוגגים את שמחת תורה, אנו נושאים עמנו את זכרו הכואב של אותו יום קשה לפני שנה, בו הותקפה מדינת ישראל באכזריות. מתוך הכאב, ומתוך הזיכרון, והמאמצים המשותפים מעוררי ההשראה של אנשים רבים בשנה האחרונה, אנו מאחלים לעצמנו להיות ראויים לברכות אלה.
וכיצד נעשה זאת? בעמידה איתנה, בהמשך דרכם של הגיבורים שהקריבו את חייהם עבורנו, ובחיזוק החיבורים ושיתופי הפעולה בינינו, לבניית עתיד משותף טוב יותר.

גמר חתימה טובה, חג שופע בשורות משמחות  ושבת שלום 

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️