השבוע הפרשה מספרת לנו את הסיפור של יצחק אבינו. כבר בתחילה יצחק מצווה להישאר בארץ ולא לרדת מצרימה למרות הרעב. יצחק ורבקה עוברים לשבת בגרר יחד עם הפלשתים. וכמו שארע עם אברהם ושרה, גם עתה אנשי המקום נותנים את עיניהם ברבקה שמתוארת כיפת מראה. בהמשך, עינם צרה גם בהצלחתו הכלכלית של יצחק, מה שמוביל את אבימלך, מלך גרר, לדרוש מיצחק כי "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (כו, טז). ויצחק לא מתעמת, הוא קם והולך. עם זאת עדיין מתעורר מאבק והפעם על בארות המים שיצחק חופר, ושוב יצחק הולך– "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ…" (בראשית כו, כב).
למעשה, בין הפעילויות של יצחק, חפירת הבארות היא היחידה שהתורה מתארת בפירוט. מסופר לנו איך יצחק פותח מחדש את הבארות שאברהם אביו חפר לראשונה. במקביל מובא לנו תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.
כאמור, יצחק חופר מחדש את הבארות שאברהם אביו חפר ושהפלשתים סתמו, והוא נותן להם את אותם שמות שאברהם העניק להם. אחר כך הוא מגלה שוב מקורות מים נוספים, ושוב המקומים מתעמתים איתו. יצחק עקבי ושקדן, והוא ממשיך לחפור עד שהוא יוצא משטח המריבה וחופר את רחובות, ואז את באר שבע – שם הוא בונה מזבח ועבדיו כורים באר. אבימלך מבין שאין מנוס, ואין באפשרותם למנוע את הצלחתו ושגשוגו הכלכלי של יצחק, ולכן, עדיף לו לכרות עימו שלום. ואכן, הם כורתים ביחד ברית, ויצחק קורא לבאר 'שבעה' על שם השבועה שנשבעו וכך קוראים לעיר- באר שבע, עד היום.
הסיפור סובב כולו סביב הבארות, חשוב לזכור כי מקורות מים בימי קדם התבססו על מי הגשמים שנאגרו, ומי התהום שהיה צורך בחפירת בארות בכדי להגיע אליהם. לכן, התנהלו מאבקים סביבם. בארות המים היו חלק מביטוי הרווחה, העושר, והמחסור בהם היה ביטוי למצוקה כלכלית. מעניין לשים לב לשמות המקומות והבארות שהם בעלי משמעות וכוונה- גרר, עושק, שטנה, רחובות, וכמובן באר שבע, שביטאו את האירועים הנלווים.
מסביר הרב יהושע ויצמן- "התורה מספרת מה עלה בגורל הבארות שחפרו עבדי אברהם: “וכל הבארות אשר חפרו עבדיו אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר”. מיד לאחר שיצחק עוזב את אבימלך הוא חופר מחדש את הבארות שסתמו הפלשתים… ונראה לומר, שהבארות הם המבטאים את האידיאלים הגנוזים בתוך המציאות. אנו פוגשים את המציאות עטופה במיני עטיפות כעפר המכסה את הארץ, ועלינו לדעת שבתוך המציאות החיצונית הזו גנוזים רעיונות ועולמות רוחניים שעלינו לחפור על מנת למוצאם ולהעלותם למעלתם האמיתית. דוגמה לדבר הוא רעיון הלאומיות אשר פרח בדור שהקים את המדינה והצית לבבות רבים לאהבת העם והארץ. בדורינו אנו מרגישים ש”סתמום פלשתים וימלאום עפר” וכל הדברים שנבנו מכח אותם אידיאלים “חזרו לסורם”. תפקידנו היום הוא לגלות את הרעיונות העמוקים הגנוזים בתוך המציאות שלנו ולהעלותם לדרגתם האמיתית. יצחק חפר קודם כל את בארות אבהרם אביו כדי לרוממן ולשגבן כמות שהן: “ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו”, ככתבן וכלשונן, שכן אלו יסודות אמיתיים שיש לשמרן. לא בהרס הרעיונות ובסתירתם נבנה, כי אם בהעלאתם למקומם הראוי בשמם האמיתי.
אלא שיצחק אינו מסתפק בבארות אלו וממשיך לחפור גם את הבארות “שלו”, השייכים לתקופתו, לחשוף את היסידות הרוחניים המנשבים בדורו."
כך גם מסבירה הרבנית נעמה מנוסי, התפקיד של כל אחד ואחת מאתנו הוא לגלות את האור המצוי בתוך הבור שלנו. למעשה, הבחירה שלנו מתקיימת בבור, וממש כפי שמרים בשנות הנדודים במדבר, הייתה מביאה לאנשים מים חיים לנפש, מים של אמונה, בטחון ותפילה כך אנו עם היכולת לגילוי אותן כוחות. מרים היא מלשון התרוממות הרוח, ובאר מלשון ביאור למציאות, גילוי אור, חיות והבנה דווקא במקומות החשוכים שבנפש. מוסיפה הרבנית נעמה מנוסי שלא להיות בהתנגדות, להיפך להתחבר לשאול והחשיכה שבתוכנו, המצוקות, הכאב, החששות, הצער, הפחדים וכו' החיבור הוא שמאפשר את גילוי האלוקות שבנו. לכן, נאמר "אמת מארץ תצמח". האותנטיות היא שמייצרת אינטימיות, קרבה עצמית, שבהמשך מי ייתן והיא תתבטא גם בשאר מערכות היחסים שלנו, מתוך תנועה של מים חיים, של חיבור, וקרבה. אחרי הכל, מה שמשפיע עלינו בעיקר אלו הבורות שמהדהדים בתוכנו, החסר של האור ואי- זרימת המים בבור, לא המציאות החיצונית, אלא המציאות הפנימית שבתוכנו.
הרבנית נעמה מנוסי מסבירה כי הרבי מליובאוויטש אומר שבכל אחד יש מעיין מים חיים אך לעיתים מקור הנביעה סתומה בעקבות המשברים שאנו חווים בחיים. יחד עם זאת, יש לנו את יכולת הבחירה לחזק את עצמנו ולמשוך אורות מלמטה למעלה, העלאת הנפש שלנו מלמטה מעלה ע״י הסרת העפר, פינוי הסתימות באמצעות תפילה, התמודדות ויצירת חיבור, אמונה, בטחון, הכלה, אהבה ועוד. על ידי הסרת כל העומסים שעל ליבנו נצליח למצוא את מקור הנביעה, נקודת השמחה. וזו העבודה שלנו, ממש כמו יצחק, שהוא ביטוי לחיבור עם נביעת השמחה שבנו.
יצחק מכניע את אותן קולות שקוראים להתבוננות חיצונית. הוא ממוקד בלאמן את השריר של הקולות המחזקים ומתעלם מאלו המחלישים אותו, מתוך התבוננות פנימה. זוהי עבודת עומק, לגלות שגם בתוך אתגרי המציאות ניתן להעמיק את השורשים שלנו ולגלות מים חיים, וכך להביא להתחדשות הכוחות הרוחניים שלנו. בעצם, אנו הופכים להיות משפיעים על ידי לקיחת אחריות על הכוחות, חיזוק הביטחון עם הטמעת השליחות שלנו, שהם מקור המים החיים שבנו, וכך מתאפשר אף להעניק לאחרים מכוחות אלו. יצחק לא עזב מעולם את גבולות מולדתו, שכן מסעו היה מסע פנימי, מסע אל תוך מעמקי העצמיות, אל המהות הפנימית. מי ייתן ונגלה ונממש את האורות הפנימיים שבנו למרות ואף על הכיסויים שהחיים מזמנים לנו. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום❤️🌞
