חומש בראשית- פרשת נח- תיבת נח בתוכנו

השבוע פרשת נח שהיא הפרשה השנייה בספר בראשית, והיא מספרת לנו שהעולם הפך להיות מושחת ובני האדם נוהגים ברוע וברשעות- "(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם." (בראשית ו') חוץ מאדם אחד בשם נח שהיה 'איש צדיק'. "(ח) וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה… (ט) …-נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: " (בראשית פרק ו') לנח נולדו שלושה בנים, שם, חם, ויפת.
ה' מחליט להביא מבול על העולם ולהשמידו בעקבות השחיתות. בנוסף, ה' מצווה על נח לבנות תיבת עץ שתכלול שלוש קומות, חלון, ולהביא אל התיבה מכל בעלי החי. ונח נענה לכל הציוויים האלוקים.
מבול הגשם נמשך ארבעים יום, והשהות הכוללת בתיבה היא שנה. במשך המבול העולם נחרב, ונכחדו כל האנשים ובעלי החיים שהיו בארץ פרט לאלו שנכנסו לתיבה. בסיומה של פרשת נח מופיע סיפור מגדל בבל בדור הפלגה. בתכניותיהם של בוני המגדל יש דגש על בנייה לגובה, בניית מגדל שראשו בשמים.

וכך הסביר הרבי מליובאוויטש זצ"ל כמה שנים לאחר השואה:
"כשאנו בוחנים את מטרת הקמת העיר והמגדל, אנו רואים כי בוני המגדל היו מעוניינים במטרה אחת בלבד, פרסום ושימור שמם, האדרה עצמית בלבד. הם היו מאוחדים למטרה אחת, אך לא הייתה זו מטרה נעלית ומרוממת אלא מטרה חומרנית שהייתה ממוקדת בעצמם בלבד.
אחדות שכזו, סופה להתרסק. אם אין לבני האדם אידיאל נעלה ורוחני, אם האנשים פועלים מסיבות אנוכיות בלבד, לא רק שהדבר לא יאחד אותם אלא בסופו של דבר אף יגרום להם לפירוד גדול יותר כפי שאירע במגדל בבל.
"כך גם אנו" סיים הרבי את דבריו. "אנו נמצאים בדור שבונה את העולם מחדש אחר החורבן האיום שהמיטה השואה עלינו. עלינו להתאחד, עלינו לבנות מחדש, אך אנו חייבים ליצוק את הרוחניות ואת האלוקות בתוך הבניה מחדש, אחרת לא תהיה זו אחדות אמיתית."

מי האמין, שאחרי השואה, הקמת מדינה יהודית על כל המשתמע, ומלחמת יום כיפור נספוג שוב חבטה כל כך מטלטלת, אכזרית וכואבת, ויתרה מזו – כבר יותר משנה שאנו בלחימה רציפה ואינטנסיבית, שממשיכה לגבות חיי אדם יקרים, משפחות מפונות מבתיהן, פצועים מרובים, והציפייה לשובם של כל החטופים והחיילים הביתה לשלום, עדיין בוערת בנו. מדבריהן של חיה בינה כץ, מנכלי״ת בית מתן והרבנית ד״ר עדינה שטיינברג אנו למדים כי בפרשת נח (ו’, י”א) מתואר המצב המוסרי טרם המבול – כיצד הארץ “נִמְלְאָה חָמָס” ובני האדם סטו לדרכים של עוול ושחיתות. כאמור, התגובה האלוקית לחמס הייתה המבול, שנועד לטהר את העולם ולהתחיל מחדש. יש הרואים בכך תזכורת אקטואלית להשלכות של עוולות מוסריות וחברתיות, שמשקפות את הצורך בתיקון עצמי ובתיקון חברתי גם בימינו.
סיפור המבול והצורך בתיקון מגלמים בתוכם את הקריאה לשמירה על ערכינו ולמימושם בפועל. האדמו”ר מסלונים ב"נתיבות שלום" מפרש את הפסוק "עשה לך תיבה" כהוראה לכל אחד מאתנו ליצור תיבה פנימית – מרחב מוגן שבו נוכל לשמר את פנימיותנו ולטפח את ערכינו. כך נוכל להתמודד עם סערות ואתגרים שמגיעים מבחוץ, תוך שמירה על האמת הפנימית שלנו גם כשבחוץ משתוללות רוחות המנסות לסחוף אותנו לכיוונים שונים. אותה "תיבת נוח" פרטית היא מקום מפלט ברגעי קושי ובלבול, והיא זו שמעניקה לנו מצפן ומשמעות לחיים, כוח ואמונה מחודשת לנוכח "המים הקשים" שמקיפים אותנו.
השנה, יותר מתמיד, יצירת תיבת נח פנימית יכולה לסייע לנו בהתמודדות עם המלחמה, ולאפשר לנו פניות גם לראות את האחר. נראה כי דווקא העשייה, הנתינה והדאגה לזולת הם שמחיים ומחזקים אותנו. גם בפרשה, נגזר על נח לשהות בתיבה במשך שנה, תוך דאגה בלתי פוסקת לכל בעל חיים ולמילוי מחסורו. תהליך זה היה הכרחי לבריאה מחודשת לאחר המבול – כי אין אפשרות לברוא עולם שמתחיל ונשען על אדם המרוכז רק בעצמו ולא בזולתו. כך גם השנה גילינו את כוחן של העשייה והנתינה הממושכת של החזית וגם העורף, והיד עוד נטויה. במצבים מאתגרים, כמו במלחמה, אנו מגלים חיים בתוכנו דרך התנדבות, עזרה הדדית ותמיכה. בתוך מציאות עמוסה, התמקדות בזולת מזכירה לנו את עוצמתו של החסד, וכיצד כל אחד בחלקו האישי יכול להשפיע וליצור מציאות טובה יותר.

בנוסף לכל העשייה המבורכת הזו אנו גם נחושים לשמור על חלקת האלוהים הקטנה שלנו אל מול כלל האנושות. שבמקום לתמוך במיגור הרשע, ולהכיר תודה על ההקרבה האינסופית שלנו, והמחיר היקר שאנו נאלצים לשלם יום יום, מדינות רבות בוחרות לצאת בביקורת נגדנו ובכך מעצימות את הרוע. ממש כמו בדור המבול ובדור הפלגה… גם אז היה פוטנציאל אדיר להעצים את הטוב, ולצערנו לא מומש.
אנו נאלצים להתמודד אל מול עולם שתומך גם אם מבורות- ברשע. רק החודש פורסם כי אונר"א, בית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג (ICJ) ומזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, נמנים ברשימת המועמדים לקבלת פרס נובל לשלום. קולטים?! ראש הארגון שבזמן כהונתו פרצה המלחמה באוקראינה ועימות כולל במזרח התיכון מועמד לפרס על שמירת השלום בעולם לצד ארגון שעובדיו השתתפו במעשי טבח, אונס וחטיפה, גם בית הדין הבינלאומי בהאג בין המועמדים לפרס היוקרתי- ממש הכשרת השרץ. להדגיש כי הפרס נועד להוקיר את אלו שקידמו שלום, ביטחון והגנה על חסרי ישע. במקום להוקיע את הרשע יש דיבור על הענקת פרס ועוד מחוות ועיוותים שמונעים הבחנה בין טוב לרע, והתקשורת משרתת את אותם עיוותים ונותנת להם במה ברחבי העולם… מתכתב ממש עם פרשת נח.
תכונתו הבולטת של נח, היא הכוח הפנימי שלו לחיות בניגוד לכל הסובבים אותו ולא להיות מושפע מדרכם. שהרי בכל סביבותיו שרר מצב של "השחית כל בשר דרכו על הארץ" ו״מלאה הארץ חמס", ואילו נח לא הושפע מהם והוא מתואר בתורה כ"צדיק תמים"; נראה כי גם בימינו ניתנת לנו הזדמנות נוספת לעבודה משותפת וליצירת עולם טוב יותר. לגלות נאמנות לערכינו, לשפר ולשדרג את ההסברה בעולם, ולקוות למימוש הפוטנציאל שלנו ושל האנושות להתאחד, לבחור בטוב ולהיטיב.

בהקשר זה מסכם הרב דוד סתיו,
"ייתכן כי הפרשה מלמדת אותנו על כוחו של היחיד, של האדם הקטן והפשוט… האדם שהוא בעל יכולות שליליות, יכול גם לעשות טוב; הוא אינו חייב להיכנע לרוע האנושי. לאנושות כזאת יש תקומה ויש עתיד, וממילא לא יהיה עוד צורך להשמיד את העולם. במקום שבו בני-אדם, ואפילו הם מעטים, יקבלו עליהם אחריות לחייהם ולחיי זולתם והסובב אותם, שם יוכל העולם כולו להתקיים… מבחנו של האדם הוא ביכולתו לעמוד פעמים רבות נגד הלחץ מסביב ולומר כי הוא דבק באמונתו ומוכן להיאבק עליה; ובכך הוא יכול להציל את העולם כולו."

שבת שלום  🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

שמחת תורה, פרשת וזאת הברכה ובראשית- להיות ראויים!

השבוע נקרא את פרשת וזאת הברכה שחותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". פרשת 'וזאת הברכה', מתארת את יומו האחרון של משה רבנו.
בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל.
השבוע כאמור גם חג שמחת תורה, החג שבו בדיוק לפני שנה מדינת ישראל הותקפה בפתאומיות ובאכזריות בגוש עוטף עזה. ועדיין כולנו חווים את הטלטול הפחד והזעזוע מאירועי אותו יום שבו בוששה העזרה להגיע, ואנו כחברה וכיחידים מנסים למצוא דרכים שונות להתמודד עם גודל האסון.

וכך מתאר הכתב והסופר חנוך דאום את אחת מדרכי ההתמודדות שלנו,
"…מתוך עומק הלב הפצוע, בלי שמישהו מסוים אירגן את זה, צמח בישראל מפעל הנצחה מרגש, היכל זיכרון עממי, פשוט וישראלי כל-כך: הסטיקרים. הם נמצאים בים. בשוק. בתחנת האוטובוס. הם מודבקים על צלע הר בגואה ובבית חב"ד בתאילנד. על קיר בפאב השכונתי ועל דלת הגישה לבית הכנסת. הם מזכירים לנו את אלה שהיו ואינם, את אלה ששירת חייהם פסקה מוקדם כל כך, את אלה שהישירו למוות מבטם, אך הוא לא השפיל מבטו…
נקיפות המצפון ותחושות האשם לא מרפות כשאתה עומד מול הקיר והם מחייכים אליך בנעוריהם העלומים. הרי הרבה מאוד שנים לא נלחמנו כמו שצריך בעזה ובלבנון. ויתרנו לעצמנו. שכנענו את עצמנו שהאויב מורתע, אבל אנחנו אלה שהיינו מורתעים. והאמת היא שפחדנו מאבידות. במלחמה מתים, חשבנו בפינוק, אז למה להילחם?ב-7 באוקטובר נזכרנו למה. כי אמנם במלחמה מתים, אבל בלי מלחמה נשחטים, נאנסים, נחטפים ונרצחים במיטותינו. ואז גם צריך להילחם ולמות…
מדובר בדור שמשלם מחיר שלא שילמו דורות קודמים. והוא משלם זאת בגבורה. בעצב. בהכנעה. בלי לשאול שאלות ובלי לטעון טענות. זה דור שלקח על עצמו את המשימה שהתגלגלה לפתחו, להילחם על הקיום שלנו פה, והוא לא מוכן לעצור עד שיבטיח את זה…
ודרך הסטיקרים האלה, המתוקים כל כך, אתה מבין כמה כוח וכמה פשטות וכמה אהבה הייתה בהם, בילדים שאיבדנו. יזמתי את הפרויקט הזה, כלומר את הכתבה הזו, כי חשבתי שראוי למסגר ולהגדיר את תופעת סטיקרי הזיכרון כפרויקט ההנצחה החשוב של הזמן שבו אנו נמצאים. כפרויקט ההנצחה המדויק, המכאיב והעוצמתי ביותר.
כדי לומר להן, למשפחות האהובות ששילמו את מחיר המלחמה, המשפחות שרוצות כל כך להשאיר מילדיהן מסר, להותיר איזשהו חותם – המסר עבר, אהובים. המסר מהדהד. אנחנו לעולם לא נשכח את גבורת בניכם.
ולמרות זאת, אני רוצה להעז ולומר בזהירות משהו שפחות מקובל לומר בשיח הישראלי בנושא השכול. אני כותב אותו ב"דחילו ורחימו" בעקבות שיחות עם עשרות רבות של משפחות שכולות שפגשתי בשנה האחרונה: החיים נמשכים. הסיוט בלתי נתפס, זה מובן מאליו. הכאב לא פוסק, זה ברור. אבל לצידו של הכאב, כך מספרים לי ההורים שאיבדו את ילדיהם, האחים, הארוסות, האלמנות והילדים, אפשר וראוי וצריך להמשיך קדימה.
לא אותו דבר. לא באותו אופן. אבל אפשר. נושכים שפתיים וממשיכים.
האנשים שחוו אובדן עושים זאת כי הם מרגישים אחריות, כי הם יודעים היטב שזה מה שהבן שנפל היה מצפה מהם. להמשיך לעשות. להמשיך לשמוח. והם שמחים ובוכים, עצובים וצוחקים – אבל הם לא מתכוונים לעצור.
לא כולם, כמובן. וכל איש בדרכו. אבל אני כן מרגיש צורך לומר, והסטיקרים בעיניי אומרים בדיוק את זה, שהילדים האלה הלכו, אבל במידה כזו או אחרת הם נשארים איתנו. בזיכרון. בעשייה. ברוח. קולם מרחף על פני תהום.
אני לא עוסק פה ברמייה עצמית. אין להכחיש: אנחנו אומה שכולה. אנחנו מדינה בפוסט-טראומה. יש לנו חרדה אמיתית מצמד המילים "הותר לפרסום”. אבל גם את זאת יש לדעת: אנחנו חזקים, הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב. ואחד ממאגרי הכוח הגדולים של המשפחות השכולות זו הידיעה העמוקה שבחייהן הן ממלאות את בקשתם האחרונה של הבנים: לא להיכנע. לא לוותר. כי מוכרחים להמשיך לנגן. מוכרחים להמשיך…"

וכך היה כשעצרתי לתדלק הבחנתי באדם שנעמד לצד הרכב שלי ופשוט בהה ברכב, התנצלתי שחניתי ברישול כי לא היה מקום והוא לא הגיב.. אז ראיתי שהוא קורא בכאב את כל הכתוב על הסטיקרים, החברים של הבן שלי, יהי זכרם ברוך… וברמזור, נהג הרכב שנעמד בסמוך אלי פתח את החלון, שלף את ידו מחוץ לחלון וביקש שאוסיף גם את המדבקה של החייל שלו ליד החברים האהובים על הרכב… זו הייתה תזכורת חדה לכוחה של ההנצחה הפשוטה—כיצד מתוך תחושת חוסר אונים נולדו אותם סטיקרים, שמעניקים לכולנו תחושה של עשייה, של המשכיות, של זיכרון שמחבר בין כולנו.

הזיכרון הזה, שמתעצם דרך מחוות קטנות כמו המדבקות, מחזיר אותנו גם למשמעות העמוקה של תורת משה, המתוארת בספר דברים, נאומו האחרון של משה. התורה מלווה אותנו בזיכרון, בעשייה, וברוח, אי אפשר שהתורה תהיה מונחת בארון הספרים ולא תשפיע ותחולל בנו שינוי משמעותי.
וכך מבהיר הרב דוד סתיו, "אם התורה מונחת לה בקרן זווית ואינה יוצרת בנו שינוי תודעתי עמוק, מוטב שלא תהיה בידינו כלל. עם סיום התורה צריך האדם לשאול את עצמו את השאלות המהותיות שבלעדיהן אין ללימודו כל ערך: לא רק מה הוא לא למד בתורה, אלא גם (ובעיקר) מה התורה לימדה אותו, מה היא בנתה בתוכו."

השנה השאלה עוד יותר רחבה ועמוקה, על כל אחד מאתנו לשאול את עצמו עם סיום קריאת התורה, ורגע לפני קריאתה מההתחלה, מבראשית, מה למדנו השנה, מה אנחנו עושים בכדי להיות ראויים? לנוכח מלחמה עקובה מדם, עלינו לשאול את עצמנו מה היא לימדה אותנו—על ערבות הדדית, על נתינה אינסופית, על הקרבה ומסירות—אך גם את השאלה האם הצלחנו לראות את המשותף והמאחד בינינו, יותר מהשונה והמפריד כי המלחמה באויבנו אומנם נכפתה עלינו אבל השלום בינינו הוא לגמרי עלינו.
הגענו אל "הישורת האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת של התורה מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים כאשר פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

וכך מוסיף, הכתב חנוך דאום –
"… מאז 7 באוקטובר כל ישראלי פגש בזה. מרגיש את זה. מכיר את זה: הפנים של הילדים שאיבדנו מביטים בנו מן הקירות, עם מסר אחד אחרון. כל ילד ותמצית שירת חייו, כל לוחם ומה שהיה לו חשוב, אבל אם מתעמקים קצת בדברים, אם נושמים אותם עמוק פנימה, מבינים שהם כולם מבקשים מאתנו בדיוק את אותו הדבר: תהיו ראויים."

בפרשת "וזאת הברכה", משה רבנו מעניק לכל שבט ברכה ייחודית המתאימה לאופיו ולתפקידו העתידי בארץ ישראל. השבוע, כשאנו חוגגים את שמחת תורה, אנו נושאים עמנו את זכרו הכואב של אותו יום קשה לפני שנה, בו הותקפה מדינת ישראל באכזריות. מתוך הכאב, ומתוך הזיכרון, והמאמצים המשותפים מעוררי ההשראה של אנשים רבים בשנה האחרונה, אנו מאחלים לעצמנו להיות ראויים לברכות אלה.
וכיצד נעשה זאת? בעמידה איתנה, בהמשך דרכם של הגיבורים שהקריבו את חייהם עבורנו, ובחיזוק החיבורים ושיתופי הפעולה בינינו, לבניית עתיד משותף טוב יותר.

גמר חתימה טובה, חג שופע בשורות משמחות  ושבת שלום  🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

חומש בראשית- פרשת ויחי- להשאר ב-יחד

Image by Tumisu from Pixabay

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. יעקב מברך את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כולל ילדיו של יוסף, אפרים ומנשה, כל אחד בברכה הייחודית לו. שבטי ישראל הינם התוצר של בני יעקב וילדיו של יוסף.
לאחר שיעקב מת, חוששים האחים שיוסף יתנקם בהם, מאחר והם האמינו כי יחסו הטוב אליהם נובע רק מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם, ולכן, עתה, הם אף מוכנים להיות לו לעבדים רק שיחוס עליהם. יוסף בוכה על שאחיו עדיין חושדים בו ועדיין חוששים מנקמתו, והוא מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם, גם לאחר שמת יעקב אביהם.
סיפור יוסף ואחיו עוסק בשאלה כיצד משפחה שחווה משברים מאתגרים נשארת יחד ולא מתפרקת? השבוע, בפרשת 'ויחי', סיפור יוסף ואחיו חותם את חומש בראשית, וזהו רגע המפנה של הספר. זוהי פעם ראשונה שמלחמת אחים לא מסתיימת בדחייה של אח ללאום אחר. השבוע הסיפור עוסק ביחסי האחווה בין האחים ללא מתח ומאבק לאומי. ואין מנוס אלא לשוב ולשאול לאור האירועים משני חיים שחווים האחים, כיצד יוסף הצליח לסלוח לאחיו, מהיכן מצא את תעצומות הנפש, ומה ארע שאפשר את הפיוס הזה?

נראה כי הפיוס התאפשר לאור ההבנה של יוסף ואחיו שהתמונה במציאות הרבה יותר רחבה. יהודה לוקח אחריות טוטאלית על קורות המשפחה, אחריות שלמה ונוקבת. בהמשך, לאחר פטירתו של יעקב אביהם, גם האחים מכירים במעשיהם הקשים כלפי יוסף אחיהם, והם אף, מציעים את עצמם להיות לו לעבדים. כתוצאה מההצעה הזו של אחיו, יוסף בוכה על חוסר האמון והמחשבה כי הוא לא באמת התפייס איתם עד הסוף, וזאת לאחר 17 שנים של שהות משותפת במצרים- "(כ) וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ') כלומר, יוסף איננו מסיר את אחריותם ממעשיהם- שחשבו עליו רעה, אך הוא מפנה את התבוננותם והתייחסותם לתמונה הרחבה יותר, לתפקיד שכל אחד ואחד מהם ממלא במסע שלהם. למשל, חלק מתכלית שליחותו של יוסף כולל את פרנסת משפחתו בשנות הרעב הכבד. יש פה כאב וזיכרון, והשאלה אם ניתן לבנות קומה גבוהה יותר, קומה שתתגבר על אותו כאב למרות הזיכרון הצורב, קומה המאפשרת חיבור מחודש.

בהתבוננות על סיפור יוסף ואחיו מורגש שכל השתלשלות האירועים עד הגעתם מצריימה נובעת מניתוקים בתקשורת. כך, גם אנו לעיתים בולמים איתותים רגשיים שעולים מתוכנו עקב שיקולים שונים המובילים לאי יצירת מפגשים אינטמיים ואותנטיים עם הזולת.
לדוגמה, לגיטימי וטבעי לחלוטין לכעוס על אדם שפגע בנו. יחד עם זאת, חשוב להבין מדוע אנו נשארים עם הכעס וכיצד הכעס "משרת" אותנו (התקרבנות, האשמה, סחטנות רגשית וכו'). ישנם מקרים בהם הדברים נראים לכאורה מוחלטים שאינם ניתנים לגישור, ואפילו מתעוררות שאלות וספקות ביחס לניתוק. לכן, חשוב לפתח יכולת לגמישות מחשבתית, שתאפשר לנו פתיחות ובחינת אפשרויות החיבור מחדש. לעיתים, עצם הניסיון עצמו להתפייסות, גם אם האחר אינו משתף פעולה אפילו מסרב, עדיין זה עשוי להיות מתכון לשחרור והקלה מאותו קונפליקט שיאפשר, בסופו של דבר, לצדדים להתקדם הלאה.

​מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, סיכם כי "ב-7.10 נפרצו גבולותיה של מדינת ישראל ומחבלי החמאס הארורים עשו ביישובי המדינה כבשלהם באין מפריע. אלפי אזרחי ישראל נטבחו, נפגעו, נאנסו ונחטפו והופקרו לגורלם בשמחת תורה. בהמשך, מאות אלפים מתושבי קווי העימות בדרום ובצפון שפונו מבתיהם הפכו לנזקקים ונפגעו מהעדר טיפול ממשלתי בעורף במועד הנדרש. זהו אירוע משנה מציאות ברמה הלאומית. המציאות שהייתה קיימת עד יום הטבח לא יכולה להימשך לאחריו…"

המציאות שקדמה לטבח מדברת על משבר חברתי עמוק, שנבע מתקשורת לקויה, חוסר אמון ובעיקר מפני שלא הצלחנו להגיע להסכמה על פרשנות המציאות. וכך כותב ד"ר רונן שובל- "מחנה הימין יכול לנצח – יש לו 64 חברי כנסת והוא יכול להעביר את הרפורמה המשפטית על אפה וחמתה של המחאה החברתית. מחנה השמאל יכול לנצח – יש לו את האליטות והוא יכול לקרוע את החברה הישראלית לגזרים כדי לסכל את הרפורמה המשפטית. השאלה ששני הצדדים צריכים לשאול את עצמם היא האם אנחנו רוצים להיות צודקים, ולנסות לנצח אחד את השני, או לחפש מודל של פשרה. האם נוכל להישאר חלוקים בדעות, אך לא בלבבות? לדאבוני, אם אחד הצדדים ינצח, הלבבות ייפרדו. וזה מחיר כבד מדי. מחיר שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לשלם…"

כאמור, פרשת ויחי מציבה את ברכת יעקב לבניו במרכזה כאשר כל אחד מהאחים זוכה לברכה מיוחדת המדגישה את הגוון הייחודי לו ואת תרומתו למרקם הלאומי. הברכה היא איננה עניין אישי כי אם הצבת ייעוד שבטי עם תפקיד לאומי. יעקב אבינו מבקש ללמד את בניו, ששונות אישית ופיתוח ייחודיות אישית צריכים לשאוב את כוחם מהגרעין המרכזי, המשותף והמחיה את הכלל. יעקב אמנם מטיל על כל אחד מבניו תפקיד ייחודי, אך הוא גם מבקש מהם לשמר את ה-ביחד (המסורת, האמונה, האידיאלים והערכים).

במקומות שבהם אנו חווים חוסר יכולת לקבל שונות ולהכיל ייחודיות, נכון לשאול שאלות לגבי הנעשה בחיינו במרחבי ה- הורות, זוגיות, מערכת היחסים בין אחים, בין חברים, קהילה וגם אופן ההתמודדות האישית שלנו עם החיים.
אצל יוסף אנו פוגשים את הרצון לבאר ולהגשים חלומות, הגעגוע, הכעס, הצורך לחנך, ויחד עם כל זאת, יוסף ממוקד בשליחותו, ובהבנת חשיבות מימושה הגוברים על כל אותן תחושות אישיות.
בעת מאתגרת זו של מלחמה, ברוע ובאכזריות בלתי נתפסת, מחויבים אנו, יותר מתמיד, ליצירת שלום פנימי בתוכנו שיוביל ליצירת שלום גם בינינו, בין הרבדים השונים של עם ישראל. וזהו שיעור נוסף שאנו מקבלים מיוסף, אותיות פיוס, היכולת להתעלות, להאמין ולראות את התמונה הכוללת, המלאה.

וכך מחדד הרב שי פירון, "ספר בראשית נקרא גם ספר הישר. בספר זה אנו רוכשים דרכי הנהגה, מוסר ודרך ארץ.  לקראת סיומו של הספר, מבקש יעקב מבניו להקפיד על ה'יחד'. ומה אנו מבקשים מעצמנו?"

רבים מאתנו אוחזים בתפיסות השרדותיות שלא מאפשרות שיח או הקשבה. אך, למדנו על בשרנו כי כוחנו באחדותנו. לכן, היכולת לכבד אחד את השנייה ולהקשיב, הן שיאפשרו הקשבה מקרבת, ללא אגו או שיפוטיות. בנוסף, בענווה, היכולת להקשיב גם למה שלא נאמר, לטון שמחביא כאב, לתדר, לשפת הגוף ולמבט, מסייעת לתת מקום לאחר בפשטות על עצם הקיום של כל אחד ואחת מאתנו. וכן, יש מקום לכולנו.

שבת שלום ובשורות טובות💐

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת ויגש- פרשנות עם תוקפנות מרחיקה אחדות

Photo by Claudio Schwarz on Unsplash

השבוע פרשת ויגש שהיא הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית. הפרשה ממשיכה לתאר את אירועי יוסף ואחיו.
מצב האחים חמור. יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בעקבות הרעב הכבד בארצם, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים. הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף במצרים?
פרשת ויגש נפתחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו ועל כן הוא נחוש לשחרר את בנימין. יהודה מספר ליוסף את כל הסיפור על אחיהם יוסף שהיה בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, שנטרף למוות על ידי חיה רעה, ואת העובדה שאביהם עדיין מתאבל עליו. הוא מוסיף ומשתף את יוסף כי בנימין הוא בעצם הבן היחיד שנותר ליעקב מרחל, וגם הבן זקונים, ולמעשה חיי יעקב אביהם בסכנה אם בנימין לא יוחזר בשלום לביתו. יהודה מבקש את רחמיו של יוסף, ומציע ליוסף שייקח אותו לעבד במקום בנימין.

מסביר הרב ד"ר דרור פיקסלרלפתור או להפטר?
"מנהיג נבחן במצבים של קשיים ודילמות. סדרת הפרשות האחרונות מספקת לנו הזדמנות להציץ למנהיגותם של יוסף ויהודה.
יוסף ללא ספק היווה בעיה לאחיו. אח מפונק המועדף בידי האבא, החולם חלומות של התנאות וכולו מלא ברגשי גדלות. במקום לנסות ולפתור את הבעיה, האחים מנסים להיפטר ממנה באמצעות היפטרות מיוסף. לאחר שנים מתגלגלים האחים לעמידה מול יוסף בדמותו של שליט מצרי. הם אינם מכירים אותו, ויוסף מחליט להיחשף בפניהם רק לאחר שהוא משחזר את הסיטואציה ההיא אך הפעם עם אחיו בנימין. שוב זהו האח המפונק והמועדף שאינו יורד למצרים עם השאר ונשאר קרוב לאבא בבית. יוסף מעמיד את האחים במבחן אמיתי וקשה. האחים אינם יודעים כי הגביע, שלכאורה נגנב, הושם בתיקו של בנימין. הכל מצביע כביכול על היות בנימין לא רק מפונק אלא גם גנב. זאת ועוד: הפעם נראה שהבעיה היא של בנימין והוא הביא אותה על עצמו. אלא שהפעם האחים מנסים להתמודד עם הבעיה ולא להפטר ממנה. במקום ללכת שוב בדרך הקלה (השארת בנימין במצרים), הם לוקחים אחריות. שינוי זה מלמד את יוסף כי הלקח נלמד. רק אז יוסף מתגלה אליהם…
שתי האופציות, לפתור את הבעיה או להיפטר ממנה, מתגלגלות לפתחנו אינספור פעמים במהלך החיים…
מתברר שהחלש ביותר מבחינת המעמד החיצוני, יהודה, מתגלה כדמות החזקה ביותר בסיפור העלילה. לא התדמית החיצונית קובעת את המעמד של האדם. החוסן הפנימי לעצמו הוא שיקבע אם יהיה עבד או אדון לעצמו ולסובבים אותו; האם ינסה להתמודד עם הבעיה או יפטר ממנה ואז יחזור וילכד בה."

נראה כי בימים אלו החוסן שלנו משפיע על המנהיגות שלנו. ומשפיע גם על "איך" אנו בוחרים לפתור או להפטר מהאתגרים שבחיינו. בעיתות מלחמה, במיוחד, ההנהגה של כל אחד ואחת מאתנו נבחנת. איך אנו בוחרים לממש אותה? בשיחה שהייתה לי השבוע עם שרית, מנהלת מרכז הגישור ברעננה, היא הסבירה שהאתגר שהיא חווה נעוץ בהבדלים של "איך" אנשים בוחרים לשתף, לחנך, להטיף וכ"ו. לעיתים, העוצמות של ההתבטאויות מותירות תחושה של זעם, כעס, אטימות ואף שנאה. הקושי להסכים שאנו לא בהסכמה. והחשש החוזר ונשמע מאנשים רבים הוא שכל העשייה המבורכת של העורף התומך בחזית הלוחמת יתפוגג וישאב לאותן התבטאויות נוקשות.
יתכן כי הפרשה השבוע מסבה את תשומת הלב לפרשנויות שלנו. האחים מתבוננים במעשיו של אחיהם הצעיר, יוסף, ומסיקים כי הוא פוגם באחדות המשפחה ומרחיק אותם מאביהם, יעקב. והתוצאה, בין האחים נוצרת קנאות, שנאה, ותחושת איום כי יוסף שפוגע בשלמות המשפחה, גם מחפש להיות היורש לברכותיהם של האבות, ממש איום.
אך במבחן המציאות אנו לומדים אחרת, יוסף לא חשב וגם לא תכנן להרוג ואו להרחיק את אחיו ובטח לא לקבל את ברכות אביו לבדו. יוסף חיפש את קרבתם של אחיו. בפרשה שלנו השבוע כמו גם בפרשה הקודמת, יוסף יכול להרגם ואו להענישם ולקבל מאביו את ברכותיו לבדו. והוא יכול, די בקלות, גם להצדיק את מעשיו כי לא רק שאחיו זרקו אותו לבור, הם גם היו אחראים למכירתו ולעובדה ששיקרו והסתירו את מעשיהם מאביהם.
יוסף נגלה לאחיו, הוא בוכה ונרגש מהאיחוד המחודש. והוא מגלה גישה סולחנית ומפייסת. יוסף דואג לכל מחסורם. אך מסתבר שגם שנים מאוחר יותר, לאחר מות אביהם, יעקב, האחים עדיין מביעים את חששם מיוסף, שמא יפגע בהם עתה שאביהם איננו. הם נותרו עם אותו חשד ראשוני כלפיו. נראה כי דעתם של האחים הייתה נחרצת לגבי יוסף אחיהם. הם שפטו אותו וגזרו את דינו. חטא האחים היה חטא הפרשנות; הם פרשו את המציאות באופן שסגר את הדלת בפני אחיהם הצעיר, יוסף; הם הסיקו מסקנות מוטעות וזרקו אותו לבור, ובהמשך אף מכרו אותו לעבדות. האחים גם אחראים לאבלו המתמשך של אביהם, יעקב.
יוסף מעוניין באחדותם, ואיננו חותר תחתם כלל. הוא בוכה לשמע אחיו מתוודים ומתחרטים, וגם בהמשך כאשר יהודה עומד בפני מציאות דומה בה עמד בזמן מכרתו של יוסף, אך הפעם, יהודה מוסר נפשו למען בנימין. אז יודע יוסף כי אכן אחיו תיקנו את מעשיהם, והוא מנחשף בפניהם.

יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, בשבוע שעבר, התייחס לאתגר של כולנו,
"…בכל שנות קיומו התמודד העם היהודי בפני משברים ואתגרים שאיימו לקרוע את חבליו הדקים ולערער את הייחודיות והמיוחדות שליוו אותו משך דורות.
ב-23 באוגוסט 1903, עם פתיחת הקונגרס הציוני השישי בבאזל, ניצב בנימין זאב הרצל אל מול 611 צירים מרחבי העולם, והציג בפניהם את הצעתו של צ'מברלין להקמת התיישבות יהודית. היכן? באוגנדה. התוכנית עוררה מחלוקת רבה, ערערה את אחדות הדעות והביאה לפילוג בתנועה הציונית.
בשנת 1923 סדק נוסף נפער בתנועה הציונית. על רקע המדיניות הפייסנית שננקטה בעיניו אל מול השלטון הבריטי, הגיש זאב ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני וכריזמטי, את מכתב התפטרותו להנהלה הציונית. הוא פרש, גרם לטלטלה והקים את ברית הציונים הרוויזיוניסטים.
ערב קום המדינה, הוסגרו אנשי האצ"ל והלח"י לידי הבריטים ותחושה קשה של מלחמת אחים ליוותה את היישוב. גם כשהופגזה אוניית אלטלנה, עלה החשש לפירוד שיוביל להתפוררותה של החברה ולפגיעה באחדות העם.
ב-1995 נרצח ראש ממשלה בישראל. גם אז התעוררה התחושה הציבורית שהנה, או-טו-טו אנחנו בפני מלחמת אחים. כך גם בהסכמי אוסלו ובעקירה מגוש קטיף.
זה עשרות בשנים מתמודדת החברה שלנו עם אתגרים משמעותיים, בין עדתיים, מלחמות ופיגועים, חילוקי דעות בנושאי דת ומדינה, חינוך וגיוס לצבא, התיישבות וכלכלה. אחדות ולא אחידות סייעו לנו להתגבר על קשיים ומחלוקות, שכן אחידות מלאה אינה יכולה להתקיים בחברה.
בשבועות האחרונים עושה רושם כי גל חדש-ישן של אתגרים עומד בפני החברה הישראלית.
התחמשות גרעינית של איראן ואיומים מצפון משתלבים בהתמודדות עם מציאות מתחדשת של טרור, פעולות איבה, ירי חסר אבחנה וניסיונות ערעור תחושת הביטחון של אזרחי המדינה.
במקביל, השיח הציבורי מקצין. ביטויים קשים וחסרי אחריות מושמעים מפיהם של נבחרי ציבור ומחאות חברתיות משבשות לעיתים את אורח חיינו.
חיינו במדינה עצמאית משלנו אינם מובנים מאליהם. קריאות למרי אזרחי, לסירוב פקודה כמו גם לקיחת החוק לידיים וענישה קולקטיבית, אסורות בתכלית. הן מערערות את היציבות שלנו ומשרתות את האינטרסים של אלו החפצים בכישלוננו…
אנשי ימין ושמאל, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, מתיישבים וחברי קיבוץ, דתיים, וחילונים. עכשיו, יותר מתמיד, עלינו להכיל דעות אחרות, גם אם אינן מקובלות עלינו.
אחדות. לא אחידות.
75 שנה לעצמאותנו ואנחנו כבר לא חלק מקהילות גלותיות הנתונות לחסדי אחרים. אנחנו חלק ממדינה, מתרבות, מאומה. בכדי להמשיך וליהנות מהפירות שאליהם פיללו אבותינו ולשמם נאבקו משך שנים, מוטלת עלינו הזכות כמו גם החובה להתווכח, להביע עמדות, להשמיע ולהשפיע. חילוקי דעות – כן. פירוד – לא. עלינו להביט הלאה לדורות הבאים, ולהוריש להם את החומר הייחודי של עם ישראל, זה שהצליח להדביק את החלקים בעם שלנו, גם אם אינם חלקים שווים – אחדות."

אנו בעיצומה של מלחמה שנכפתה עלינו, שבויים שעדיין לא שבו הביתה, ושוב, בעת מצוקה וחירום, אנו מתגלים כציבור מגובש התומך באופן מעורר השראה במאמץ המלחמתי. ולכן, עם כל האבל וההלם הנורא שמהול בדאגה עצומה לגורל החטופים, ולצרכי המפונים והחיילים, מחויבים אנו לברר ולוודא איך יראה הבוקר המיוחל שלאחר המלחמה?

אמא של יותם חיים, החטוף שנורה בשגגה מאש כוחותינו, בכאב רב, הסבירה השבוע, "יש לי בחירה לחיות בבור או לחיות באור, ואני בוחרת כל יום מחדש באור!!!"✨✨✨ עוצמות מעוררות השראה.
השיח הציבורי חייב לשים דגש על "איך" אנחנו ממנפים את ההתגייסות הענפה והמדהימה של כולנו גם ליום של אחרי המלחמה. דיבור מכבד, ניסוח מטרות מוסכמות, הקשבה והכלה. עלינו לגלות ענווה ולעשות מקום לקולות השונים כאשר לפניינו מונחים ערכים אנושיים ומוסריים המחזקים את כוחנו כעם וכא_נשים, ולא רק בעיתות חירום. טרנספורמציה הכוללת את התקשורת שביכולה לייצר שינוי תודעתי ומקדם לאחדות ולתחושת אהבת חינם בפרט כאשר הדעות והקולות כה מגוונים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וצום י' בטבת קל ומועיל  💞

הרב מאיר נהוראי מבהיר, "עשרה בטבת הוא אחד מארבעה ימי הצום שנקבעו על ידי הנביאים בעטיו של המצור שהחל על ירושלים. בשנת תשי"א קבעה מועצת הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי בצום עשרה בטבת. יום זה נועד גם לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום יארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. לצערנו, גם השנה במהלך שמחת תורה פקדה אותנו "שואה" בתוך מדינת ישראל. רבים נרצחו , נחטפו , נטבחו באכזריות, ויש נעדרים שאין אנו יודעים על מקום הימצאם. דומה שהצום מתייחס גם למאורעות ולתקופה שלנו וראוי יותר להקפיד עליו."

 לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת מקץ- "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי"

השבוע פרשת מקץ שהיא הפרשה העשירית בספר בראשית, והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף שישב כשתים עשרה שנים בבור הכלא המצרי עד שנקרא לפתור את חלומותיו של פרעה. שר המשקים שנזכר ביוסף שפתר את חלומו, מספר על כך לפרעה, ששולח להביא את יוסף מהכלא. בעקבות הפתרון המוצלח של חלומות פרעה (יוסף מסביר שקרבות שבע שנים של שובע ולאחריהן שבע שנים של רעב) מציע יוסף לפרעה גם כיצד עליו להתמודד.
פרעה ממנה את יוסף למושל מצרים, והוא בעצם האחראי לאגירת המזון לשנות הרעב.
כשהרעב מתגבר בארץ כנען, יעקב שולח את עשרת בניו, אחי יוסף, פרט לבנימין להביא אוכל ממצרים. הם לא מזהים את יוסף אך הוא מזהה אותם ומאשים אותם בריגול ומתנכר להם. יוסף אוסר את כל האחים לשלושה ימים, ולבסוף הוא מציע להם שהוא יאסור רק את שמעון, רק אחד מהאחים, וכשהם יחזרו בפעם הבאה עם בנימין, האח הצעיר, ישוחרר שמעון.
יעקב אביהם מסרב לשלוח איתם גם את בנימין, אך יהודה מצהיר שהוא לוקח אחריות אישית עליו, ויעקב לבסוף נעתר בחוסר רצון. כשהאחים חוזרים עם אחיהם הצעיר למצרים, הם מתקבלים במאור פנים, והם מוזמנים לארוחה בבית יוסף. למחרת הם מתכוננים לצאת חזרה הביתה לכנען, ויוסף מצווה את עבדיו למלא את שקיהם בתבואה אבל גם להחביא את גביע הכסף שלו בשק של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, ויוסף שולח את עבדיו לרדוף אחריהם ולהפליל אותם ב"בגניבה".
שקו של בנימין נחשף, ויוסף בתגובה דורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם, והם נופלים ארצה לרגליו; יהודה, מתוך אחריות אישית וקולקטיבית, מיד מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים בעבור שחרורו של בנימין. אבל יוסף מתעקש ומודיע להם שרק ה"גנב", בנימין, יישאר במצרים וכל השאר יכולים לשוב בשלום לאביהם, יעקב. וכך במתח הזה מסתיימת השבוע הפרשה.

פרשת 'מקץ' מתארת לנו סיפור שיש בו מסרים נצחיים. אחד מהמסרים מדגיש כי עד עתה תמיד היה אח אחד שנבחר, יצחק ולא ישמעאל שהמשיך את דרכו של אברהם אבינו, כך גם עם יעקב שהמשיך את דרכו של יצחק ולא עשיו. ואילו עכשיו, כל הבנים, כל השבטים ממשיכים יחד- לא זורקים אף אחד לבור. מסר להטמיע בפרט בימינו, להצליח לכלול, לשלב ולקבל את הזרמים השונים, הדעות והגישות המגוונות שמרכיבות את הפסיפס שלנו, הפסיפס של העם היהודי.
ובהקשר זה, מסר נוסף שאנו למדים מיהודה הוא נשיאת האחריות והערבות ההדדית. אדם חייב לגלות אחריות ולעמוד מאחורי המעשים והבחירות שלו. מחובתנו להתבונן ולראות מתי האחריות היא שלנו ולפעול בהתאם. וכך מבקש יהודה מאביו יעקב, "(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ…" (בראשית מג). בנוסף, בסוף הפרשה נעמד יהודה אל מול יוסף ומצהיר בפניו כי "(לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:" (בראשית מד, לב)

מסביר הרב יובל שרלו-
"כי עבדך ערב את הנער" (בראשית מד, לב) – אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף – מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו…"

יש לא מעט סיבוכים  ומורכבות בעולם שלנו, יחד עם זאת, הם ניתנים לפתרון אם יש אמונה ומוכנות לערבות זה לזה, ומוכנות למסור את הנפש אחד למען רעהו. אנחנו, עם ישראל, שם אינספור פעמים קץ לחושך. למכבים הייתה אופטימיות ואמון ובזכות גילויי הערבות הם נלחמו על חירותו של העם היהודי. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, עם שמאמין בניצחון האור על החושך. עם ישראל, זה עם למוד סבל ומלחמות, עם שלא מתייאש. דווקא הדור שנאמר עליו שאיננו מחובר ועסוק במסכים, בטפל, ללא מוטיבציה, דור שמחובר לצרכיו האישיים, דור הסלפי,  מתברר ברגע האמת כ-דור של אריות הנלחם על ביתו על כל המשתמע, ומגלה ערבות ומסירות נפש עילאיים ומעוררי השראה. וכך אמר הרמטכ"ל, אמש, על האירוע הקשה שבו היה חשש שאחד מהלוחמים נחטף לפיר "…מאותו רגע, הכוח פעל במהירות ובעוצמה, כל המפקדים הבכירים זינקו לזירה תוך זמן קצר. קרב כאוב שהסתיים ב-9 הרוגים שלנו, רובם קצינים בכירים… התקרית בשג'אעיה קשה. המפקדים בראש כי ככה אנחנו מחנכים בצה"ל." הערבות ההדדית באה לידי ביטוי בעוצמות לא פחותות גם בעורף שמגויס כל כולו לתת מענה לכל הצרכים שעולים בחזית כבר מהיום הראשון של המלחמה. זכינו לעם מדהים, אכפתי, יצירתי שהוא לגמרי אור גדול.

היום נדליק את כל נרות החנוכיה, שמונה נרות ושמש. “הנר הפנימי” המצוי בכל אחד ואחת מאתנו, פנימיות נפש האדם, זהו האור שבתוכנו שמניע אותנו קדימה בכל מחשבותינו ומעשינו, ובאמצעותו אנו מגלים “נרות” נוספים לחבור אליהם. יחד אנו מאירים את הדרך למרחב גדול יותר וביתר עוצמה. מסר הדלקת הנרות בחג החנוכה הוא שבכדי ליצור להבה, אנו זקוקים לנרות רבים שיבערו בו-זמנית ויעצימו את האור הבודד. ולכן, בכל יום אנו מוסיפים נר נוסף עד שביום השמיני, היום, מדליקים שמונה נרות. נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית שגם בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של עמנו, האמונה לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו. בכל אחד ואחת מאתנו, כאמור, יש הארה של "הנר הפנימי" שקיים ובוער בנו, וכשנראה את עצמנו כשותפים ובעלי השראה לאחר, נייצר את האור של הביחד, האור הכללי, שהוא עוצמתי יותר מהאור הבודד.  שילוב הכוחות של כולנו הוא שיאפשר לכולנו כחברה את קיום האור והפצתו. מי ייתן ואור חג החנוכה ימלא את ליבנו תקווה לימים מלאי אחדות, אהבה, ערבות הדדית, ואמונה. אמכי"ר.

חג חנוכה מאיר בבשורות טובות ושבת שלום 🕎💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

מה הקשר בין חנוכה לפרשת וישב?

Photo by Diana Polekhina on Unsplash

יוסף מתמודד עם תרבות זרה במצרים ומצליח מאוד. חנוכה הוא חג של מאבק בתרבות זרה, ושל עצמאות רוחנית. עוצמת האור אינה ניכרת בתוך האור, אלא דווקא מתוך החושך, גם קרני אור בודדות נוסכות בנו כח ותקווה. זו הארת חג החנוכה, וזהו הקשר בין יוסף הצדיק לימי החנוכה. בחשכת מלחמה נוספת שנכפיתה עלינו, נותן לנו חג החנוכה, תקווה גדולה לנס רק שיחיש במהרה.

הרב מנחם יעקבזון מוסיף,
"…אחד המסרים העולים מן הפרשה הוא מדברי הרמח"ל כי האור שהפציע בחייו של יוסף לאחר כל שנות הסבל, היה צריך בהכרח לבקוע דווקא מתוך החשיכה. העקרון של 'ברישא חשוכא והדר נהורא' (בראש = בתחילה, חושך – ולאחר מכן אור) שהופיע בבריאת העולם: 'ויהי ערב ויהי בוקר', ומוגדר בספרות הקבלה והחסידות כעיקרון יסוד, מופיע כאן כמודל גם בחיי הפרט… יוסף זכה לעלות לגדולה, לשמש כמלך בפועל על כל ארץ מצרים, להיות מושיע משפחתו מרעב ולהפוך לשני שבטים (מנשה ואפרים) רק אחרי שסבל עבדות, מאסר ממושך ומצוקה רבה. 
גם האור הגדול של חנוכה, אור הנרות ואור הנס של הנצחון – הבקיע מתוך החושך הגדול ביותר…והנה דוקא מתוך החושך הגדול הזה האיר אור מלכות החשמונאים. בחירוף נפש יצאו הם למלחמה… ולא רק שזכו לנצחון ניסי על המעצמה היוונית – אלא שבכך החזירו את המלכות לישראל, החזירו עטרה ליושנה… המצב הקשה אינו אמור לייאש אותנו, יהודים אינם מתייאשים! שרדנו כבר את בבל ויוון, את רומי ואת ספרד, את עינויי האינקוויזיציה ומסעות הצלב, ועל כולנה את השואה הנוראה שזיכרה מלווה את הדור האחרון… וכי כאז כן עתה מתוך החשיכה תפציע האורה." 

גם היום, אחרי אירועי הזוועה של ה-7 באוקטובר, במלחמת קיום זו, עוד יותר מתמיד, החיילים והחיילות שלנו, גם אלו שלא הוכשרו כלוחמים נלחמים ונלחמות כמו אריות, במסירות נפש ובאומץ לב מעוררי השראה. כך, גם העורף מגויס כולו במלוא המרץ והנכונות לתת את כל כולו כגב חזק ואיתן עבור החזית. יהי רצון שנצליח בימי חנוכה אלו להמשיך להאיר, לחזק ולהפיץ את האור, ושנזכה לאור הגדול מתוך החשכה הזו. אמן כן יהי רצון.

חג חנוכה שמח ושופע בשורות טובות🕎🌞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת וישב- "את אחי אנוכי מבקש"

Image by 🆓 Use at your Ease 👌🏼 from Pixabay

השבוע פרשת וישב, הפרשה התשיעית בספר בראשית. הפרשה פותחת:" וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז,א') את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה.
פרשת וישב מהווה את פתיחתו של קובץ סיפורי יוסף ואחיו, החלק האחרון בסיפור תולדותיו של יעקב ומשפחתו, והחלק האחרון בספר בראשית בכלל. בפרשה זו מתחילים להשתלשל האירועים שיביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל במצרים.
המיקוד בפרשה הוא חיי יוסף עד עלייתו לשלטון במצרים. כולנו שמענו על כתונת הפסים שקיבל יוסף, בן הזקונים ובנה הבכור של רחל אמנו, מאביו יעקב, ועל אחיו שקינאו בו ושנאו אותו על התנשאותו, והיחס המועדף שקיבל מאביהם, יעקב.
התורה מלמדת אותנו כיצד מערכת יחסים בין אחים שתחילתה שנאה: "ולא יכלו דברו לשלום" יכולה להרחיק לכת…  יוסף יוצא בשליחות אביו, יעקב, מ"עמק חברון" אל "שכם" –וממשיך עד לעמק דותן בחיפושיו אחר אחיו.

הכתבת מלכי בן-ימין טפרברג מבהירה,
"קשה להבין מדוע מבקש יעקב דווקא מיוסף ללכת ולראות בשלום אחיו. לשאלה זו קיימות תשובות שונות- החל מרצונו של יעקב להשכין שלום בין בניו וכלה בחוסר הרצון של יעקב להכיר במציאות המרה של יחסי אחים עכורים. אך בעוד שבקשתו של יעקב נשארת תמוהה, תשובתו של יוסף הינה נחרצת וחד משמעית: "וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי" (שם, יג). יוסף רוצה ללכת אל אחיו ולהיות איתם למרות הדחייה שהוא חווה. הוא מייחל לקרבה ומבטא ערגה זו כשפוגש אדם חסר שם בשדה ואומר לו: "את אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (לז, טז)…
יוסף, האיש שחולם חלומות מגלומנים בהם אפילו אביו ואימו משתחווים לו, מצליח בפעם הראשונה בחייו להיחשף בפני אדם זר ולגלות לו את צפונות ליבו, את כמיהתו להיות חלק מאחיו. קשר בין אחים הוא דבר בעל כוח ועצמה. לא בכדי, משתמשים במילה "אחי" לא רק על מנת לבטא קשר ביולוגי אלא גם קרבה וחברות. יתרה מכך, במילה "אח" מסתתרת גם המילה "אחה" שעל פי לשון חז"ל מבטאת חיבור מחדש של חלקי דבר שנקרע (איחוי). .."

בוועידת התחזיות של "כלכליסט, בדצמבר 2017, אמר תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר- "הבעיה של פילוג בתוך החברה – השסע הפנימי, שאחריותו של הדרג הפוליטי היא לאחות אותו אך לדעתי, הם עוסקים בהרחבת השסע והרחבת אי היציבות – מדאיגה אותי יותר מכל, יותר מהאיום האיראני". והייתי מוסיפה שהאחריות היא של כולנו, הן האזרחים והן של המנהיגות.

מסביר הפסיכולוג ד"ר דניאל גוטליב –
"פרשת וישב מפגישה אותנו עם הדרמה של ההידרדרות וההתערערות במערכת היחסים שבין יוסף לאחיו. הכעס והקנאה שלהם כלפיו הובילו אותם אף למחשבה להרגו. אמנם היצרים התמתנו קצת לבסוף ויוסף "רק" נזרק לבור ונמכר, אולם סיפור זה מתווסף לשורה של מתחים קודמים בין אחים עליהם קראנו בספר בראשית. קין הרג את הבל, עשו חושב להרוג את יעקב, אולם נדמה כי דווקא סיפורו של יוסף הוא המשמעותי מכולם. הפילוג שבין בני לאה לבני השפחות ובני רחל, ילווה את כל ההיסטוריה של עם ישראל…"

בימים אלו, ימי מלחמה, ניכר האיחוד שלנו כעם שתורם לחוסן הלאומי ומחזק את חגורת ביטחון המדינה, יותר מזה, העם הוא זה ש-יוזם, מארגן, קונה, מחבר, מסיע ונותן את המענה המיטבי לרוב הצרכים שעולים מהשטח, עם מדהים! ניכרת עוצמות הנכונות לשלם מחיר כבד על ביטחון המדינה בעת צרה. החברה הישראלית הוכיחה לעצמה ולאויביה פעם אחר פעם שבעת חירום היא מתגייסת במלוא העוצמה, משלבת ומאחדת כוחות, מגלה סולידריות ומתעלה מעל הפלגנות והתככים שבשגרה.

מחזק הרב יצחק בר זאב-
"…דווקא יעקב הצליח בסוף חייו להוריש לכל בניו וצאצאיו יחד את האמונה והברכה ולהקים את עם ישראל…
יש להניח כי האחים שגדלו  בצל שאלת הירושה, ואשר עומדים עתה בתחרות דומה, מודעים היטב לסגולת האחדות עליה מחנכם אביהם, שבעקבותיה יזכו כולם לקבל יחד את ברכת אברהם יצחק ויעקב ולייסד את עם ישראל. על כן הם מקפידים לחזק איש את רעהו ולשמור על עשייתם ופעולתם המשותפת…"

במילים אחרות, היחידים שיכולים לנטרל את אויבינו, גם ללא כל פתיחה באש, הם אנחנו, העם בישראל.

מחדדים באתר חב"ד,
"…לא צריך להיות בעלי חזון וכושר ניתוח נדיר כדי להבין שהבעיה הקשה והמרכזית ביותר של העם בימינו היא הפילוג ופירוד-הלבבות. אנו רואים בכאב, איך אוכל נגע המחלוקת כל חלקה טובה בעם-ישראל, ואיך מתרחקים יהודים אלה מאלה, עד כדי סיכון הרקמה הפנימית של העם…
על כן מוטלת בימים אלה חובה על כל יהודי, יהיה מי שיהיה ויהיו דיעותיו אשר יהיו, לעשות כל שבידו להבאת אחדות ולליכוד שכבות העם סביב המכנה-המשותף (הרחב מאוד) של כולנו…
אחדות אמיתית אינה דווקא זו שאין בה חילוקי-דיעות ושהכול עשויים מעור אחד. כוחה של האחדות הוא דווקא בסבילת כל הפערים וכל ההבדלים, כאשר הגרעין המאחד חזק דיו כדי לאפשר את קשת ההבדלים הללו…
על משקל זה עלינו להחדיר לעצמנו את ההכרה באחדותו האמיתית של העם היהודי. כל יהודי, יהיה מי שיהיה ויהיו דיעותיו ומעשיו אשר יהיו, הוא חלק בלתי-נפרד מהשלימות של האורגניזם היהודי. אני אינני שלם בלעדיך ואתה אינך שלם בלעדי, כאיברים של גוף אדם שתלויים זה בזה בצורה האיתנה ביותר. זו המשמעות של ה'ערבות' ההדדית של כל ישראל, משום שבמהותם ובנשמתם הם אכן מהווים יחידה אחת גדולה שמורכבת מהרבה פרטים."

כוחנו באחדותנו! שנזכה ונצליח לשמר ולהעצים את אחדותנו, להשיב את כל החטופות והחטופים, החיילות והחיילים חזרה לשלום הביתה בריאים בגוף ובנפש, להביס במהרה את אויבנו ולהשיב את הביטחון לארצנו. אמן כן יהי רצון.

חג חנוכה מאיר ושבת שלום🕎💞

חומש בראשית- פרשת וישלח- השיבה הביתה

Photo by Timon Studler on Unsplash

בשבוע שעבר, בפרשת ויצא מתואר מסע יעקב לחרן, נישואיו לרחל ולאה, בלהה וזלפה ו-11 הילדים שנולדו להם, 11 השבטים, ועל הרכוש הרב, הכולל צאן ובקר שצבר. השבוע, בפרשת וישלח מסופר על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ ישראל.
פרשת וישלח פותחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו, עשו, לאחר ניתוק של יותר מ-20 שנה. יעקב חושש מאוד מהפגישה עם אחיו שתכנן להורגו על שגזל ממנו את ברכת אביהם, יצחק, ולמרות זאת הוא מקווה להתפייס עימו. לכן, יעקב מתכונן ומחלק את מחנהו לשניים. בנוסף, יעקב שולח שליחים לעשו אחיו שיביאו לו מתנה הכוללת עדרים, כבשים, פרים וגמלים, וכמובן נושא תפילה לה' "(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי…" (בראשית לב')
החלק העיקרי של פרשת וישלח עוסק בחזרתו של יעקב וביתו לארץ ישראל, מסע הכולל התמודדות מאתגרת ומתמשכת מול דודו, לבן הנוכל, דרך ארוכה ומלאת תלאות ומכשולים. בלילה שלפני המפגש עם עשו, נאבק יעקב עם דמות לא מזוהה, יש המפרשים מלאך שמיימי, ויעקב שגובר עליו דורש ממנו ברכה.
הפרשנים התקשו להבהיר מה גרם ליעקב להישאר לבדו לאחר שהעביר את כל משפחתו. הרמב"ן מפרש שיעקב העביר את כל משפחתו את הנחל ונשאר אחרון לאחר שהעביר את כולם, ואז תקפו המלאך. ואילו, האבן עזרא, מפרש כי יעקב אכן עבר לצד השני של הנחל אחרי שהעביר את כל משפחתו. אלא שלפי פירושו, יעקב רצה להתבודד ולהתפלל ולבקש על עצמו רחמים, ולכן ה' שלח אליו את המלאך להראות לו שיש בו כוחות להילחם, "…כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט).
יעקב כאמור, נאבק בלילה באיש מסתורי, רגע לפני המפגש הצפוי עם עשו אחיו ופמלייתו. מיהו אותו איש מסתורי?  האם מדובר במלאך ה' או במאבק פנימי של יעקב עם עצמו? נראה כי יעקב צומח ומשתנה מתוך המאבק הזה.  שהרי מאבקים פנימיים מעצבים את זהותנו ופותחים לנו פתח לצמיחה. יעקב משאיר מאחוריו פחדים וחרטות ויוצא חזרה לארץ ישראל, לבית אביו, יצחק.

מסביר הרב חנוך וקסמן-
"ננסה כעת לסגור את המעגל ולפרש את סיפור המאבק עם המלאך. יעקב עוזב את בית לבן במטרה לתקן את יחסיו הרעועים עם עשיו; העניין מסתבך, משום שיעקב שומע שעשיו יוצא לקראתו עם ארבע מאות איש – ויעקב בטוח שהם מתכננים להרוג אותו. יעקב צריך להתמודד כעת לא רק עם עשיו האמיתי, אלא גם עם עשיו שחי בסיוטים שלו, כלומר עם הפחדים של עצמו; הוא צריך לא רק לבקש סליחה מעשיו האמיתי, אלא גם להאבק עם הפחד הקמאי שלו מפני עשיו. יעקב מתנהג בהחלטיות ובנחישות… הוא עושה את ההכנות… והוא נדרש למצוא משאבים קיומיים חדשים כדי שיוכל לכפר על עברו."

תקופת השהייה בחרן מלאה במתחים וחרדות הקשורות להתמודדות עם דודו, לבן הערמומי, ועם בני ביתו של לבן. אחרי שנים של רדיפה ובריחה יעקב מחליט לקחת את משפחתו וכל אשר רכש בפדן ארם, בכדי לחזור אל יצחק אביו, לחזור הביתה. מתואר לנו כי יעקב ממש נאלץ לנוס- "ויברח הוא וכל אשר לו ויקם ויעבור את הנהר וישם את פניו הר הגלעד"  (בראשית כ"א).
השבוע, בשלבים ובמספר פעימות, בתהליכים מורטי עצבים המהולים בלוחמה פסיכולוגית רבה, זכינו לראות חלק מהחטופים והחטופות שבים הביתה. רגעים מרגשים ומחזקים. אחד החטופים העיד שניסה לברוח אך הוסגר ע"י התושבים לחמאס. מעולם לא נחטפו מישראל ילדים, גם לא נשים, בטח לא מבתיהם. כולנו, גם העולם כולו, עדים לפשעי מלחמה קשים ואכזריים. והשיבה של החטופים הביתה משמחת מעודדת, אך גם מחייבת ליווי נפשי עמוק וצמוד; האחריות שלנו היא לייצר עבורם מערכת תמיכה עוטפת, משקמת שתאפשר לכל אחד ואחת לעבור תהליך של קבלה עצמית עם כל החלקים החלשים והחשוכים, והטראומות שנאלצו לעבור.

מוסיף הרב ד"ר אדיר דחוח הלוי-
אחת התעלומות המעניינות ביותר במהלך סיפור חייו של יעקב אבינו הוא מאבקו עם המלאך. כיצד יש להבין את ההתרחשות הזו לאור משנת הרמב"ם? רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה-הנבוכים (ב, מב) שכל פרשת "ההיאבקות והשיחה הללו [עם המלאך היו] במראה הנבואה". כך שאין כל ספק שלא מדובר כאן בהיאבקות ובהתגוששות במובן האלים והתחרותי שאנחנו מכירים, אלא במאבק שכל כולו התנהל בשׂגב מחשבתו הנבואית של יעקב אבינו.
כדי להבין את מהות מאבקו של יעקב אבינו, נזכיר את מצבו לפני המאבק: יעקב אבינו עמד להיפגש עם עשו אחיו לאחר עשרים שנות היעדרות, ביודעו שאש השנאה והנקמה בקרבו של עשו לא שככה מיקודה במשך כל השנים הללו, ואולי אף התלהטה והתגברה. הוא נמצא בעת שבר ומשבר, במצוקה אדירה ובחוסר וודאות מטלטל, הוא פוחד מאד על נפשו ועל נפש ההולכים עמו, כמו שמעידה התורה: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בר' לב, ח), וזועק לה' באימה גדולה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם, יב).
…כידוע בתורת הפסיכולוגיה, כאשר אדם נמצא בעת שבר וקונפליקט יש בידו גם הזדמנות נפלאה לצאת מחוּזק ולהפוך את הקושי לצמיחה. כמובן שהקושי יכול להפוך חלילה גם לצניחה… דוגמה נוספת מתחום הטיפול והריפוי: כאשר ישנה חולשה בשרירי האדם, מה עליו לעשות? כמובן, לאמץ לייגע ולהחליש אותם, כדי שהם ישובו להתחזק ולהיבנות.
בתורה נאמר שהמאבק התנהל בלילה: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא […] וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, כג–כה), וזאת כדי לרמוז על מצבו הרוחני והנפשי של יעקב אבינו, שהיה שרוי בחושך המשבר והמצוקה הרוחנית, לקראת פגישתו הגורלית עם עשו אחיו… נראה אפוא, שגם מאבקו של יעקב אבינו היה אפוא מאבק רוחני פנימי… המאבק הרוחני הפנימי של האדם עם חולשותיו האנושיות לא יכול להסתיים בניצחון מוחץ, האדם הוא אדם, וככזה יש לו חולשות… לפיכך, על האדם לידע, כי גם כאשר מאבקו הפנימי להתרוממות רוחנית נתקל בחתחתים ובמהמורות, אל יתייאש ויידע שזו דרך העולם."

יעקב עושה עם עצמו חשבון נפש נוקב וכואב. הוא ממש הולך מכות עם עצמו. ובמאבק זה הוא מגלה תוך התמודדות רוחנית אדירה את תעצומות הנפש שלו ואומץ רוחו. בימים אלו, תחושת חוסר האונים והכעס אל מול אויב אכזר מפגיש אותנו עם מקומות חשוכים ומאתגרים. מפגש היוצר אי-שקט פנימי. מסבירה לנו המטפלת ימימה אביטל כי היכולת לקבל גם את החלקים החלשים שבנו מאפשרת לנו להיות בחמלה, ולתת מקום לכל הרגשות שאנו חווים. ההכרה והקבלה של האירועים שאינם בשליטתנו מאפשרים לנו להתקרב ולהתחבר אל עצמנו. המלחמה מציפה בנו כאב עצום ותסכול המעוררים בנו תפיסות מגבילות אך למעשה הכל צף ועולה לריפוי ותיקון. הקבלה הזו מפנה עבורנו אנרגיה לשינוי.

מסיים הרב ד"ר אדיר,
"…על האדם שנמצא בחושך המשבר להילחם ולהיאבק ביודעו שהשחר בוא יבוא, וכמו שעלה השחר ליעקב אבינו שנאבק "עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם, כה), כך, בתום מאבקה של אומתנו: בני בכורי ישראל, וכן בתום המאבק של כל אדם לצאת מחשיכה לאורה ולהפוך את הקונפליקט לצמיחה…
מדוע התעקש יעקב אבינו שהמלאך יברך אותו? תשובה, כדי שאותו חזון נבואי, אותו מאבק איתנים, יהפוך סמל ועוגן לעם-ישראל בכל המשברים העתידים. ואכן, המלאך נעתר לבקשתו ואומר: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (שם, כט), כלומר, המאבק שלך יעקב אבינו איננו עוד המאבק הנפשי הפרטי שלך, מעתה ואילך, המאבק שלך יהיה סמל למאבקו של כלל עם-ישראל לדורי דורות: מאבקו של עם חכם ונבון על יושרו, טהרת נפשו ומוסריותו.
בכל עת, ובפרט בעת מלחמה, שבה עם-ישראל, כאומה או כיחידים, חווים את עוֹל החושך הנורא, העדר היושר והאמת בעולם סביבנו למרות המציאות הברורה והנשקפת לעיניהם, אל לנו, לעמֵּנו ליפול לתהומות הייאוש! ניזכר באבותינו אברהם יצחק ויעקב, ובמאבקו של יעקב – בנחישותו בגבורתו ובהתמדתו. עד עלות השחר, עד שיעלה האור ויגבר על החושך."

לאורו של העם הנפלא שלנו, המגויס כולו לעשיית חסד ובניית עורף איתן ותומך, נמשיך להאמין ולהתפלל לשובם- של כל החטופים, החיילים, והתושבים שפונו, הבייתה לשלום. שישובו כולם בריאים בנפשם ובגופם. אמן.

שבת שלום ובשורות טובות💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת תולדות- באר מים חיים

Photo by Frank Albrecht on Unsplash

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אך, הפעם ה' אומר ליצחק לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך אותו בכל הברכות שברך את אברהם.
יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. אך, הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')." יצחק בוחר לחפור מחדש את בארותיו של אברהם אבינו למרות העימותים עם הרועים המקומיים, הפלישתים.
בימים אלו אנו נלחמים שוב את אותה מלחמת האבות, המלחמה כנגד הפלישתים, שהחמאס והפלשתינאים אימצו את שמם. המלחמה מתרחשת אף באותו איזור, בארץ הפלישתים, שהיא ברצועת עזה. השבוע בפרשה, הפלישתים סותמים את הבארות שחפר אברהם ואילו יצחק מגלה וחושף אותם מחדש. הפרשה מבטאת את אחיזתו האיתנה של יצחק בארץ. פרשת תולדות מתחילה למעשה עוד מפרשת לך לך, כשאברהם בוחר בסופו של דבר להתיישב בחברון, מרכז הארץ, והוא מתבשר על לידתו של יצחק, ממשיך דרכו.

אז מי הם הפלשתינאים? מסביר ד"ר מאיר סיידלר,
"מקור השם "פלשתינה" לחבלי ארץ ישראל קדום מאוד. זכויות היוצרים לכינוי זה רשומות על שמו של אבי ההיסטוריונים הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפני ספה"נ. הרודוטוס, לפי עדותו, ביקר במישור החוף של ארץ ישראל (בעזה ובאשקלון), ושם נודע לו על הפלשתים שהתגוררו באזור ונבוכדנצר מלך בבל הגלם זמן לא רב לפני כן עם יהודי הארץ. מכאן השם שנתן לחבל ארץ זו: פלשתינה. השם פלשתינה שימש בהמשך שם חלופי לארץ ישראל כולה, כך כינו אותה גם הבריטים בימי המנדט, "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י), ותושביה, שקיבלו אזרחות ארץ ישראלית, כונו "פלשתינאים. ערביי ארץ ישראל כונו "ערבים פלשתינאים", ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינאים".
…המונח "עם פלסטיני" כמציין את ערביי ארץ ישראל מופיע לראשונה בשנת 1964 באמנה הפלסטינית של אש"ף. אם כן, שלא כעמים האחרים שגיבשו את זהותם הלאומית במהלך מאות רבות, העם הפלסטיני נולד פתאום, על הנייר. זאת ועוד, הלאומיות הפלסטינית נולדה למעשה מהסכסוך הערבי–ישראלי. יוצא שהפלסטינים חייבים את קיומם הלאומי לציונות. כאשר טענה גולדה מאיר שאין דבר כזה עם פלסטיני היא עוררה התנגדות עזה, אולם דבריה מצאו אישור בלתי צפוי אצל זוהייר מוחסיין, אחד מבכירי אש"ף. בשנת 1977 התפרסם בעיתון ההולנדי Trouw ריאיון עם מוחסיין שבו הוא מודה בפה מלא: "אנחנו פלסטינים מסיבות פוליטיות בלבד" (הריאיון פורסם ביום 31 במרץ 1977 בעמוד 7 למטה)." משתמע מכך, שכל מי שגר באותה העת, יהודי או ערבי כונה פלשתינאי. בעצם, הפלסטינאים הערבים הינם למעשה פליטים ממדינות ערב.

השבוע בפרשה שלנו, כאמור, הפלישתים סותמים את בארות המים שהם מקור החיות, בעוד יצחק אבינו מגלה וחושף את אותם מקורות חיים. ממש כמו החמאס שהחל בתקיפה אכזרית שהפתיעה אותנו ב-7/10 וביצע פשעי מלחמה מחרידים, טבח והשליט מוות בכל מה שנגע, כך נהגו גם שותפיהם, אזרחים פלסטינאים שבחרו להמשיך עם אותם זוועות וטרור, וכך גם נהגו הפלישתים כאשר סתמו ואטמו את בארות המים, החיים.

הרב שבתי סבתו מבהיר,
פרשת תולדות מקדישה מקום נרחב לבארות המים שחפרו עבדי יצחק אבינו. ולמעשה, מתעוררות השאלות הבאות:
מהו המסר שהתורה מעבירה לנו בתיאור בארות המים בחייו של יצחק?
מה משמעות השמות אשר קרא להן, ומדוע היה חשוב לחזור ולקראן בשמות אשר קרא להן אברהם?
אנו עדים לריב קשה שהתחולל בין רועי גרר הפלישתים לבין רועי יצחק, בשאלת הבעלות על בארות המים. אפשר להבין את הוויכוח בין רועי גרר לרועי יצחק למי שייכים המים, אך אי אפשר להבין את מעשה הפלישתים לבארות שחפר אברהם אבינו.
"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר"(בראשית כו, טו).
מה הפריע לפלשתים לשאוב מים מן הבארות אחרי מותו של אברהם? מדוע לסתום את הבארות ולמלא אותם בעפר? אין ספק שזה היה ביטוי לשנאה עזה. מה מקורה של שנאה זו? האם היא תוצאה של קינאה בלבד?
את התשובה נמצא בפסוק הבא:
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו (פסוק יח)".
השמות שניתנו לבארות, הם אלו שהיו לצנינים בעיני הפלישתים. מדוע?
…הם היו מוכנים לוותר על מי שתייה מתוקים ובלבד ששמות הבארות לא יתנוססו לתפארה. כעת ברור מדוע התעקש יצחק להעניק לבארות המשוחזרות את אותם שמות בדיוק אשר נתן להם אביו. מתחולל מאבק קשה, שעל פניו הוא ויכוח בשאלת הבעלות על הבארות: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם (בראשית כו, כ)". אולם עמוק עמוק בתודעתם של הפלישתים, הייתה פה שִׂנאה עזה לכל מה שהבארות הללו יצגו ולשם ה' המתנוסס עליהם…"

החמאס וגם פלסטינאים רבים אינם מכירים בזכות הקיום של העם היהודי ולבטח לא בארץ ישראל. למעשה, פעילותו היחידה של יצחק שהתורה מתארת בפירוט מסוים היא חפירת הבארות שבה עסק. מסופר לנו איך הוא פתח מחדש את הבארות שאברהם חפר לראשונה, ומובא תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.
אברהם, אבי האמונה, חפר בארות אלו כאמצעי הישרדות וברכה בארץ. על ידי פתיחתם מחדש, יצחק מחזיר לעצמו את הירושה הרוחנית שלו, ומזכיר לנו את החשיבות של הערכה ושמירה על השורשים הרוחניים שלנו. התעקשותו של יצחק בחפירת בארות, למרות ההתנגדות, היא עדות לאמונתו ולסבלנותו. כך, גם אנו ממשיכים 'לחפור בארות' , במחיר אנושי יקר וכואב אנו מטהרים ומנקים את עזה מכל הטרור, האלימות, והשנאה ששוררת שם.
לאחר ששיקם את בארות אביו אין יצחק מסתפק בבארות אביו בלבד, אלא הוא מוסיף עליהם בארות גם משל עצמו: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". יצחק ממשיך את בארות העבר ומוסיף עליהם בארות משלו. כך גם אנו צריכים לנהוג עם העבר המפואר שלנו להמשיך אותם אבל גם להוסיף עליהם משלנו לפי צורך השעה והדור.

אסיים עם דבריה של מרים פרץ: "ממשיכה לשיר גם כשקוברים"
"שישמע חמאס אני מסוגלת לשיר, ובמשפחות השכולות עוד ישירו וירקדו. אנחנו כאן כיוון שהכוח שלנו הוא לא בכמות הטנקים או המטוסים שיש לנו, הכוח שלנו הוא בחיים שלנו. אנחנו ממשיכים לחיות, אנחנו ממשיכים לשיר, ואנחנו ממשיכים לרקוד גם כשקוברים את בנינו. פרעה לא יכול לנו, היוונים והגרמנים לא יכלו לנו. גם לא חמאס ולא חיזבאללה.
העם הזה נלחם רק על דבר אחד: על הבית שלו, על זכותנו לשיר, לרקוד, לשמוח, לטייל ,לשחות בים, לחיות חיי חירות בארץ הזו.""

המחיר הוא כואב, כבד מנשוא. מיטב בנינו ובנותינו קיפחו את חייהם במערכה על ביטחונה של המדינה. 'במותם ציוו לנו את החיים'. זו איננה קלישאה, אלא עובדה היסטורית. רק בזכות מסירות נפשם המרגשת של חיילי וחיילות צה"ל הקדושים, אנו חיים כאן היום. סיפורי הגבורה של מלחמות ישראל הם חלק בלתי נפרד ממורשת ישראל. הם הגיבורים שלנו. ודור ההמשך איננו נכנע, הוא ממשיך להילחם בגבורה ובאומץ כדי להשיג את עצמאותנו, ולהעביר הלאה את אותה מורשת מעוררת השראה.

שבת של שלום ובשורות טובות❤️

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

נכון לציין כי עם כל האתגרים, ייחודו של צה"ל ברוחו וגישתו. צה"ל אימץ, נוסף על הוראות הדין, גם קוד אתי הידוע בכינויו "רוח צה"ל". בין השאר, נקבע בו העיקרון הגדול של "טוהר הנשק", לאמור:
"החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם."

לשמור על צלם אנוש זה הכרח, ועדיין, עלינו לשאול את עצמנו, כפרטים וכחברה, בעת מלחמה, האם זה מוסרי לסכן את חיילנו?

חומש בראשית- פרשת חיי שרה- "יקומו החיים וילחמו על החיים"

Image by AndreasAux from Pixabay

השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה החמישית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים. שרה נקברת במערת המכפלה שבחברון. בסופה של הפרשה, בגיל 175 שנים נפטר גם אברהם אבינו. עד פטירתם מתו אנשים רבים בעולם, דורות שלמים חיו את חייהם ומתו, ולא מצאנו עיסוק ואזכור כה רב לגבי מותם כפי שאנו מוצאים בפרשה זו. יש התעסקות גדולה מאוד סביב הפטירה – הספד, בכי, קניית קבר והקבורה עצמה.
שואל הרב שרגא סימונס- "…שמה של פרשת השבוע "חיי שרה" – חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!…
חז"ל מסבירים כי "צדיקים במיתתם נקראים חיים", כלומר מסביר הרב רונן נויבירט, "הצדיקים, משאירים חותמות של נצח כאן בעולם, חותמות המשאירות אותם בחיים. חותמות הנצח שהשאירו כאן בעולם, ממשיכות להדהד, מאות ואלפי שנים לאחר מותם…
ולכן, נקראת פרשתינו פרשת "חיי שרה". זוהי אינה פרשה של מוות. זה איננו עוד סיפור שחולף. זוהי פרשה חיה, פרשה של חיים. ובכל שנה נחזור לפרשה זו. לעד ולעולמי עולמים. זהו סיפורם הנצחי של אבותינו הקדושים, אשר גם במותם נקראו חיים."

מה שבטוח, גיבורי "חרבות ברזל" כבר נצרבו אצלנו בתודעה. אנו בעיצומה של המלחמה, ופרשה זו מדגישה את הפערים אותם אנו חווים ביתר שאת בשבועות האחרונים. האויב נגדו אנו נלחמים מקדש את המוות ובז לחיים. בעוד אנו, היהודים, מקדשים את החיים. כולנו צאצאים של אברהם ושרה, והדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו בהחלט מהווה השראה ומזכירה לנו לא לוותר לעצמנו, להעיז, לדבוק בערכים ואמונות עליהם התחנכנו, לחלום רחוק, ולדעת שיחד ננצח. במקור במשנה, במסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה' נאמר: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ולהיפך. זהו ביטוי המתייחס לערכם הרב של חיי אדם.  "מציל" מתייחס לכל הצלה פיזית, נפשית או רוחנית; לכל אדם יש תכלית ותפקיד בעולם בו הוא משפיע. בכל מעשה קטן או גדול יש אפשרות לחולל שינוי. בעוד מנגד החמאס מקדש את המוות וכופר בשורש החיים באכזריות וברוע בשיא התגלמותו.

הרבנית הדסה פרומן מסבירה,
" התמונה הולכת ומתבהרת. זהו סרט שלא בטוח שהיינו רוצים להיות בו אך אנו חייבים לראות אותו ולהפנים אותו היטב… כל הכוח והכישרון והגבורה: המפקד הצועד בראש חייליו שיגנו על האזרחים, שימסרו את נפשם על אחרון התינוקות שלא יפגע. זהו צבא החיים. התמונה מתחדדת, כך בונים חיים, כך נלחמים על חיים. שואב כוח מהחיים. גם הטקטיקה שלנו היא טקטיקת חיים- מאמץ לנסות לחסוך סבל גם לתינוק שמעבר.
לעומת זאת, אצלם הפירמידה הפוכה. אי שם מתחבאים המפקדים, החיילים בשטח והתינוקות בקידמת החזית. כך נראית פירמידת המוות. וכך גם נוצר האבסורד של המלחמה הזאת… התמונה הזו רחבה הרבה יותר והיא מאפיינת תהליך אזורי ועולמי: הטרור האסלאמי מקדש את המוות וכופר בשורש החיים, באלוהים… חמאס בעזה הוא לא רק אויב שלנו, הוא אויב של כל אוהבי החיים. זוהי מלחמת מוות למוות. יקומו החיים וילחמו על החיים."

ובחזרה לפרשתנו, שרה אימנו, חיה מאה עשרים ושבע שנים, אולם לא במספר השנים תפארתה. 'שני חיי שרה' – ש"כולן שווין לטובה"- אומר רש"י, ורומז כי אצל שרה לא היה הפרש בין ה'ברוטו' ל'נטו' של שנות חייה. אלו הם 'חיי שרה', ומכאן גם הטעם לשמה של הפרשה.
מסופר גם על הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, כי פעם שאלוהו מהו הדבר החשוב ביותר עבורו. ציפייה הייתה כי הבעל שם-טוב ידבר אודות סולם ערכי מסוים, מדרג רוחני או על  הדרכה לדברים שהם עיקר ואליהם כדאי וראוי לשאוף. באופן מפתיע השיב הבעל שם טוב: 'הדבר החשוב לי ביותר הוא זה אשר אני עושה אותו עכשיו."

האסון שהחל באכזריות קיצונית ב-7 לאוקטובר עצום ובלתי נתפס, והוא מהקשים והאיומים ביותר שידעה ישראל בכל שנותיה. יחד עם זאת, הרבה תלאות וחורבן ידע העם היהודי בתולדותיו. חורבן בית ראשון ושני, חורבן יהדות בגדד, גירוש צרפת, אנגליה, ספרד, שואת יהודי אירופה, ועוד.  אך, תולדות ישראל גם מתאפיינות בסיפורים רבים על בנייה מחדש, צמיחה ושגשוג. אני מאמינה בחוסנה של החברה הישראלית לקום ולהשתקם גם מהשבר הזה. האופטימיות שלי נשאבת מהעם המדהים שאנו חלק ממנו, מההתגייסות המעוררת השראה של החברה הישראלית מיד עם פרוץ המלחמה, עשייה שמתמשכת בעוצמות ומהווה עורף יציב, אוהב ומחזק, מרגש!מאחלת לנו שנזכור את העבר ונפעל למען העתיד, לאור המורשת שהורישו לנו הנופלים, מורשת של חיים, אהבת הארץ ותחושת שליחות עמוקה תוך הבטחת קיומנו כעם חופשי בארצו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.