חומש בראשית- פרשת וישלח- השיבה הביתה

Photo by Timon Studler on Unsplash

בשבוע שעבר, בפרשת ויצא מתואר מסע יעקב לחרן, נישואיו לרחל ולאה, בלהה וזלפה ו-11 הילדים שנולדו להם, 11 השבטים, ועל הרכוש הרב, הכולל צאן ובקר שצבר. השבוע, בפרשת וישלח מסופר על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ ישראל.
פרשת וישלח פותחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו, עשו, לאחר ניתוק של יותר מ-20 שנה. יעקב חושש מאוד מהפגישה עם אחיו שתכנן להורגו על שגזל ממנו את ברכת אביהם, יצחק, ולמרות זאת הוא מקווה להתפייס עימו. לכן, יעקב מתכונן ומחלק את מחנהו לשניים. בנוסף, יעקב שולח שליחים לעשו אחיו שיביאו לו מתנה הכוללת עדרים, כבשים, פרים וגמלים, וכמובן נושא תפילה לה' "(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי…" (בראשית לב')
החלק העיקרי של פרשת וישלח עוסק בחזרתו של יעקב וביתו לארץ ישראל, מסע הכולל התמודדות מאתגרת ומתמשכת מול דודו, לבן הנוכל, דרך ארוכה ומלאת תלאות ומכשולים. בלילה שלפני המפגש עם עשו, נאבק יעקב עם דמות לא מזוהה, יש המפרשים מלאך שמיימי, ויעקב שגובר עליו דורש ממנו ברכה.
הפרשנים התקשו להבהיר מה גרם ליעקב להישאר לבדו לאחר שהעביר את כל משפחתו. הרמב"ן מפרש שיעקב העביר את כל משפחתו את הנחל ונשאר אחרון לאחר שהעביר את כולם, ואז תקפו המלאך. ואילו, האבן עזרא, מפרש כי יעקב אכן עבר לצד השני של הנחל אחרי שהעביר את כל משפחתו. אלא שלפי פירושו, יעקב רצה להתבודד ולהתפלל ולבקש על עצמו רחמים, ולכן ה' שלח אליו את המלאך להראות לו שיש בו כוחות להילחם, "…כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט).
יעקב כאמור, נאבק בלילה באיש מסתורי, רגע לפני המפגש הצפוי עם עשו אחיו ופמלייתו. מיהו אותו איש מסתורי?  האם מדובר במלאך ה' או במאבק פנימי של יעקב עם עצמו? נראה כי יעקב צומח ומשתנה מתוך המאבק הזה.  שהרי מאבקים פנימיים מעצבים את זהותנו ופותחים לנו פתח לצמיחה. יעקב משאיר מאחוריו פחדים וחרטות ויוצא חזרה לארץ ישראל, לבית אביו, יצחק.

מסביר הרב חנוך וקסמן-
"ננסה כעת לסגור את המעגל ולפרש את סיפור המאבק עם המלאך. יעקב עוזב את בית לבן במטרה לתקן את יחסיו הרעועים עם עשיו; העניין מסתבך, משום שיעקב שומע שעשיו יוצא לקראתו עם ארבע מאות איש – ויעקב בטוח שהם מתכננים להרוג אותו. יעקב צריך להתמודד כעת לא רק עם עשיו האמיתי, אלא גם עם עשיו שחי בסיוטים שלו, כלומר עם הפחדים של עצמו; הוא צריך לא רק לבקש סליחה מעשיו האמיתי, אלא גם להאבק עם הפחד הקמאי שלו מפני עשיו. יעקב מתנהג בהחלטיות ובנחישות… הוא עושה את ההכנות… והוא נדרש למצוא משאבים קיומיים חדשים כדי שיוכל לכפר על עברו."

תקופת השהייה בחרן מלאה במתחים וחרדות הקשורות להתמודדות עם דודו, לבן הערמומי, ועם בני ביתו של לבן. אחרי שנים של רדיפה ובריחה יעקב מחליט לקחת את משפחתו וכל אשר רכש בפדן ארם, בכדי לחזור אל יצחק אביו, לחזור הביתה. מתואר לנו כי יעקב ממש נאלץ לנוס- "ויברח הוא וכל אשר לו ויקם ויעבור את הנהר וישם את פניו הר הגלעד"  (בראשית כ"א).
השבוע, בשלבים ובמספר פעימות, בתהליכים מורטי עצבים המהולים בלוחמה פסיכולוגית רבה, זכינו לראות חלק מהחטופים והחטופות שבים הביתה. רגעים מרגשים ומחזקים. אחד החטופים העיד שניסה לברוח אך הוסגר ע"י התושבים לחמאס. מעולם לא נחטפו מישראל ילדים, גם לא נשים, בטח לא מבתיהם. כולנו, גם העולם כולו, עדים לפשעי מלחמה קשים ואכזריים. והשיבה של החטופים הביתה משמחת מעודדת, אך גם מחייבת ליווי נפשי עמוק וצמוד; האחריות שלנו היא לייצר עבורם מערכת תמיכה עוטפת, משקמת שתאפשר לכל אחד ואחת לעבור תהליך של קבלה עצמית עם כל החלקים החלשים והחשוכים, והטראומות שנאלצו לעבור.

מוסיף הרב ד"ר אדיר דחוח הלוי-
אחת התעלומות המעניינות ביותר במהלך סיפור חייו של יעקב אבינו הוא מאבקו עם המלאך. כיצד יש להבין את ההתרחשות הזו לאור משנת הרמב"ם? רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה-הנבוכים (ב, מב) שכל פרשת "ההיאבקות והשיחה הללו [עם המלאך היו] במראה הנבואה". כך שאין כל ספק שלא מדובר כאן בהיאבקות ובהתגוששות במובן האלים והתחרותי שאנחנו מכירים, אלא במאבק שכל כולו התנהל בשׂגב מחשבתו הנבואית של יעקב אבינו.
כדי להבין את מהות מאבקו של יעקב אבינו, נזכיר את מצבו לפני המאבק: יעקב אבינו עמד להיפגש עם עשו אחיו לאחר עשרים שנות היעדרות, ביודעו שאש השנאה והנקמה בקרבו של עשו לא שככה מיקודה במשך כל השנים הללו, ואולי אף התלהטה והתגברה. הוא נמצא בעת שבר ומשבר, במצוקה אדירה ובחוסר וודאות מטלטל, הוא פוחד מאד על נפשו ועל נפש ההולכים עמו, כמו שמעידה התורה: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בר' לב, ח), וזועק לה' באימה גדולה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם, יב).
…כידוע בתורת הפסיכולוגיה, כאשר אדם נמצא בעת שבר וקונפליקט יש בידו גם הזדמנות נפלאה לצאת מחוּזק ולהפוך את הקושי לצמיחה. כמובן שהקושי יכול להפוך חלילה גם לצניחה… דוגמה נוספת מתחום הטיפול והריפוי: כאשר ישנה חולשה בשרירי האדם, מה עליו לעשות? כמובן, לאמץ לייגע ולהחליש אותם, כדי שהם ישובו להתחזק ולהיבנות.
בתורה נאמר שהמאבק התנהל בלילה: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא […] וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, כג–כה), וזאת כדי לרמוז על מצבו הרוחני והנפשי של יעקב אבינו, שהיה שרוי בחושך המשבר והמצוקה הרוחנית, לקראת פגישתו הגורלית עם עשו אחיו… נראה אפוא, שגם מאבקו של יעקב אבינו היה אפוא מאבק רוחני פנימי… המאבק הרוחני הפנימי של האדם עם חולשותיו האנושיות לא יכול להסתיים בניצחון מוחץ, האדם הוא אדם, וככזה יש לו חולשות… לפיכך, על האדם לידע, כי גם כאשר מאבקו הפנימי להתרוממות רוחנית נתקל בחתחתים ובמהמורות, אל יתייאש ויידע שזו דרך העולם."

יעקב עושה עם עצמו חשבון נפש נוקב וכואב. הוא ממש הולך מכות עם עצמו. ובמאבק זה הוא מגלה תוך התמודדות רוחנית אדירה את תעצומות הנפש שלו ואומץ רוחו. בימים אלו, תחושת חוסר האונים והכעס אל מול אויב אכזר מפגיש אותנו עם מקומות חשוכים ומאתגרים. מפגש היוצר אי-שקט פנימי. מסבירה לנו המטפלת ימימה אביטל כי היכולת לקבל גם את החלקים החלשים שבנו מאפשרת לנו להיות בחמלה, ולתת מקום לכל הרגשות שאנו חווים. ההכרה והקבלה של האירועים שאינם בשליטתנו מאפשרים לנו להתקרב ולהתחבר אל עצמנו. המלחמה מציפה בנו כאב עצום ותסכול המעוררים בנו תפיסות מגבילות אך למעשה הכל צף ועולה לריפוי ותיקון. הקבלה הזו מפנה עבורנו אנרגיה לשינוי.

מסיים הרב ד"ר אדיר,
"…על האדם שנמצא בחושך המשבר להילחם ולהיאבק ביודעו שהשחר בוא יבוא, וכמו שעלה השחר ליעקב אבינו שנאבק "עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם, כה), כך, בתום מאבקה של אומתנו: בני בכורי ישראל, וכן בתום המאבק של כל אדם לצאת מחשיכה לאורה ולהפוך את הקונפליקט לצמיחה…
מדוע התעקש יעקב אבינו שהמלאך יברך אותו? תשובה, כדי שאותו חזון נבואי, אותו מאבק איתנים, יהפוך סמל ועוגן לעם-ישראל בכל המשברים העתידים. ואכן, המלאך נעתר לבקשתו ואומר: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (שם, כט), כלומר, המאבק שלך יעקב אבינו איננו עוד המאבק הנפשי הפרטי שלך, מעתה ואילך, המאבק שלך יהיה סמל למאבקו של כלל עם-ישראל לדורי דורות: מאבקו של עם חכם ונבון על יושרו, טהרת נפשו ומוסריותו.
בכל עת, ובפרט בעת מלחמה, שבה עם-ישראל, כאומה או כיחידים, חווים את עוֹל החושך הנורא, העדר היושר והאמת בעולם סביבנו למרות המציאות הברורה והנשקפת לעיניהם, אל לנו, לעמֵּנו ליפול לתהומות הייאוש! ניזכר באבותינו אברהם יצחק ויעקב, ובמאבקו של יעקב – בנחישותו בגבורתו ובהתמדתו. עד עלות השחר, עד שיעלה האור ויגבר על החושך."

לאורו של העם הנפלא שלנו, המגויס כולו לעשיית חסד ובניית עורף איתן ותומך, נמשיך להאמין ולהתפלל לשובם- של כל החטופים, החיילים, והתושבים שפונו, הבייתה לשלום. שישובו כולם בריאים בנפשם ובגופם. אמן.

שבת שלום ובשורות טובות💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת תולדות- באר מים חיים

Photo by Frank Albrecht on Unsplash

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. הפרשה הקודמת, חיי שרה, סיפרה על נישואי יצחק ורבקה.
פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אך, הפעם ה' אומר ליצחק לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך אותו בכל הברכות שברך את אברהם.
יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. אך, הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')." יצחק בוחר לחפור מחדש את בארותיו של אברהם אבינו למרות העימותים עם הרועים המקומיים, הפלישתים.
בימים אלו אנו נלחמים שוב את אותה מלחמת האבות, המלחמה כנגד הפלישתים, שהחמאס והפלשתינאים אימצו את שמם. המלחמה מתרחשת אף באותו איזור, בארץ הפלישתים, שהיא ברצועת עזה. השבוע בפרשה, הפלישתים סותמים את הבארות שחפר אברהם ואילו יצחק מגלה וחושף אותם מחדש. הפרשה מבטאת את אחיזתו האיתנה של יצחק בארץ. פרשת תולדות מתחילה למעשה עוד מפרשת לך לך, כשאברהם בוחר בסופו של דבר להתיישב בחברון, מרכז הארץ, והוא מתבשר על לידתו של יצחק, ממשיך דרכו.

אז מי הם הפלשתינאים? מסביר ד"ר מאיר סיידלר,
"מקור השם "פלשתינה" לחבלי ארץ ישראל קדום מאוד. זכויות היוצרים לכינוי זה רשומות על שמו של אבי ההיסטוריונים הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפני ספה"נ. הרודוטוס, לפי עדותו, ביקר במישור החוף של ארץ ישראל (בעזה ובאשקלון), ושם נודע לו על הפלשתים שהתגוררו באזור ונבוכדנצר מלך בבל הגלם זמן לא רב לפני כן עם יהודי הארץ. מכאן השם שנתן לחבל ארץ זו: פלשתינה. השם פלשתינה שימש בהמשך שם חלופי לארץ ישראל כולה, כך כינו אותה גם הבריטים בימי המנדט, "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י), ותושביה, שקיבלו אזרחות ארץ ישראלית, כונו "פלשתינאים. ערביי ארץ ישראל כונו "ערבים פלשתינאים", ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינאים".
…המונח "עם פלסטיני" כמציין את ערביי ארץ ישראל מופיע לראשונה בשנת 1964 באמנה הפלסטינית של אש"ף. אם כן, שלא כעמים האחרים שגיבשו את זהותם הלאומית במהלך מאות רבות, העם הפלסטיני נולד פתאום, על הנייר. זאת ועוד, הלאומיות הפלסטינית נולדה למעשה מהסכסוך הערבי–ישראלי. יוצא שהפלסטינים חייבים את קיומם הלאומי לציונות. כאשר טענה גולדה מאיר שאין דבר כזה עם פלסטיני היא עוררה התנגדות עזה, אולם דבריה מצאו אישור בלתי צפוי אצל זוהייר מוחסיין, אחד מבכירי אש"ף. בשנת 1977 התפרסם בעיתון ההולנדי Trouw ריאיון עם מוחסיין שבו הוא מודה בפה מלא: "אנחנו פלסטינים מסיבות פוליטיות בלבד" (הריאיון פורסם ביום 31 במרץ 1977 בעמוד 7 למטה)." משתמע מכך, שכל מי שגר באותה העת, יהודי או ערבי כונה פלשתינאי. בעצם, הפלסטינאים הערבים הינם למעשה פליטים ממדינות ערב.

השבוע בפרשה שלנו, כאמור, הפלישתים סותמים את בארות המים שהם מקור החיות, בעוד יצחק אבינו מגלה וחושף את אותם מקורות חיים. ממש כמו החמאס שהחל בתקיפה אכזרית שהפתיעה אותנו ב-7/10 וביצע פשעי מלחמה מחרידים, טבח והשליט מוות בכל מה שנגע, כך נהגו גם שותפיהם, אזרחים פלסטינאים שבחרו להמשיך עם אותם זוועות וטרור, וכך גם נהגו הפלישתים כאשר סתמו ואטמו את בארות המים, החיים.

הרב שבתי סבתו מבהיר,
פרשת תולדות מקדישה מקום נרחב לבארות המים שחפרו עבדי יצחק אבינו. ולמעשה, מתעוררות השאלות הבאות:
מהו המסר שהתורה מעבירה לנו בתיאור בארות המים בחייו של יצחק?
מה משמעות השמות אשר קרא להן, ומדוע היה חשוב לחזור ולקראן בשמות אשר קרא להן אברהם?
אנו עדים לריב קשה שהתחולל בין רועי גרר הפלישתים לבין רועי יצחק, בשאלת הבעלות על בארות המים. אפשר להבין את הוויכוח בין רועי גרר לרועי יצחק למי שייכים המים, אך אי אפשר להבין את מעשה הפלישתים לבארות שחפר אברהם אבינו.
"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר"(בראשית כו, טו).
מה הפריע לפלשתים לשאוב מים מן הבארות אחרי מותו של אברהם? מדוע לסתום את הבארות ולמלא אותם בעפר? אין ספק שזה היה ביטוי לשנאה עזה. מה מקורה של שנאה זו? האם היא תוצאה של קינאה בלבד?
את התשובה נמצא בפסוק הבא:
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו (פסוק יח)".
השמות שניתנו לבארות, הם אלו שהיו לצנינים בעיני הפלישתים. מדוע?
…הם היו מוכנים לוותר על מי שתייה מתוקים ובלבד ששמות הבארות לא יתנוססו לתפארה. כעת ברור מדוע התעקש יצחק להעניק לבארות המשוחזרות את אותם שמות בדיוק אשר נתן להם אביו. מתחולל מאבק קשה, שעל פניו הוא ויכוח בשאלת הבעלות על הבארות: "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם (בראשית כו, כ)". אולם עמוק עמוק בתודעתם של הפלישתים, הייתה פה שִׂנאה עזה לכל מה שהבארות הללו יצגו ולשם ה' המתנוסס עליהם…"

החמאס וגם פלסטינאים רבים אינם מכירים בזכות הקיום של העם היהודי ולבטח לא בארץ ישראל. למעשה, פעילותו היחידה של יצחק שהתורה מתארת בפירוט מסוים היא חפירת הבארות שבה עסק. מסופר לנו איך הוא פתח מחדש את הבארות שאברהם חפר לראשונה, ומובא תיאור מפורט של סדרת הבארות שהוא עצמו חפר, על השמות שנתן להן ועל מאבקיו להחזיק בשליטה עליהן.
אברהם, אבי האמונה, חפר בארות אלו כאמצעי הישרדות וברכה בארץ. על ידי פתיחתם מחדש, יצחק מחזיר לעצמו את הירושה הרוחנית שלו, ומזכיר לנו את החשיבות של הערכה ושמירה על השורשים הרוחניים שלנו. התעקשותו של יצחק בחפירת בארות, למרות ההתנגדות, היא עדות לאמונתו ולסבלנותו. כך, גם אנו ממשיכים 'לחפור בארות' , במחיר אנושי יקר וכואב אנו מטהרים ומנקים את עזה מכל הטרור, האלימות, והשנאה ששוררת שם.
לאחר ששיקם את בארות אביו אין יצחק מסתפק בבארות אביו בלבד, אלא הוא מוסיף עליהם בארות גם משל עצמו: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". יצחק ממשיך את בארות העבר ומוסיף עליהם בארות משלו. כך גם אנו צריכים לנהוג עם העבר המפואר שלנו להמשיך אותם אבל גם להוסיף עליהם משלנו לפי צורך השעה והדור.

אסיים עם דבריה של מרים פרץ: "ממשיכה לשיר גם כשקוברים"
"שישמע חמאס אני מסוגלת לשיר, ובמשפחות השכולות עוד ישירו וירקדו. אנחנו כאן כיוון שהכוח שלנו הוא לא בכמות הטנקים או המטוסים שיש לנו, הכוח שלנו הוא בחיים שלנו. אנחנו ממשיכים לחיות, אנחנו ממשיכים לשיר, ואנחנו ממשיכים לרקוד גם כשקוברים את בנינו. פרעה לא יכול לנו, היוונים והגרמנים לא יכלו לנו. גם לא חמאס ולא חיזבאללה.
העם הזה נלחם רק על דבר אחד: על הבית שלו, על זכותנו לשיר, לרקוד, לשמוח, לטייל ,לשחות בים, לחיות חיי חירות בארץ הזו.""

המחיר הוא כואב, כבד מנשוא. מיטב בנינו ובנותינו קיפחו את חייהם במערכה על ביטחונה של המדינה. 'במותם ציוו לנו את החיים'. זו איננה קלישאה, אלא עובדה היסטורית. רק בזכות מסירות נפשם המרגשת של חיילי וחיילות צה"ל הקדושים, אנו חיים כאן היום. סיפורי הגבורה של מלחמות ישראל הם חלק בלתי נפרד ממורשת ישראל. הם הגיבורים שלנו. ודור ההמשך איננו נכנע, הוא ממשיך להילחם בגבורה ובאומץ כדי להשיג את עצמאותנו, ולהעביר הלאה את אותה מורשת מעוררת השראה.

שבת של שלום ובשורות טובות❤️

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

נכון לציין כי עם כל האתגרים, ייחודו של צה"ל ברוחו וגישתו. צה"ל אימץ, נוסף על הוראות הדין, גם קוד אתי הידוע בכינויו "רוח צה"ל". בין השאר, נקבע בו העיקרון הגדול של "טוהר הנשק", לאמור:
"החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם."

לשמור על צלם אנוש זה הכרח, ועדיין, עלינו לשאול את עצמנו, כפרטים וכחברה, בעת מלחמה, האם זה מוסרי לסכן את חיילנו?

חומש בראשית- פרשת חיי שרה- "יקומו החיים וילחמו על החיים"

Image by AndreasAux from Pixabay

השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה החמישית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים. שרה נקברת במערת המכפלה שבחברון. בסופה של הפרשה, בגיל 175 שנים נפטר גם אברהם אבינו. עד פטירתם מתו אנשים רבים בעולם, דורות שלמים חיו את חייהם ומתו, ולא מצאנו עיסוק ואזכור כה רב לגבי מותם כפי שאנו מוצאים בפרשה זו. יש התעסקות גדולה מאוד סביב הפטירה – הספד, בכי, קניית קבר והקבורה עצמה.
שואל הרב שרגא סימונס- "…שמה של פרשת השבוע "חיי שרה" – חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!…
חז"ל מסבירים כי "צדיקים במיתתם נקראים חיים", כלומר מסביר הרב רונן נויבירט, "הצדיקים, משאירים חותמות של נצח כאן בעולם, חותמות המשאירות אותם בחיים. חותמות הנצח שהשאירו כאן בעולם, ממשיכות להדהד, מאות ואלפי שנים לאחר מותם…
ולכן, נקראת פרשתינו פרשת "חיי שרה". זוהי אינה פרשה של מוות. זה איננו עוד סיפור שחולף. זוהי פרשה חיה, פרשה של חיים. ובכל שנה נחזור לפרשה זו. לעד ולעולמי עולמים. זהו סיפורם הנצחי של אבותינו הקדושים, אשר גם במותם נקראו חיים."

מה שבטוח, גיבורי "חרבות ברזל" כבר נצרבו אצלנו בתודעה. אנו בעיצומה של המלחמה, ופרשה זו מדגישה את הפערים אותם אנו חווים ביתר שאת בשבועות האחרונים. האויב נגדו אנו נלחמים מקדש את המוות ובז לחיים. בעוד אנו, היהודים, מקדשים את החיים. כולנו צאצאים של אברהם ושרה, והדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו בהחלט מהווה השראה ומזכירה לנו לא לוותר לעצמנו, להעיז, לדבוק בערכים ואמונות עליהם התחנכנו, לחלום רחוק, ולדעת שיחד ננצח. במקור במשנה, במסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה' נאמר: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ולהיפך. זהו ביטוי המתייחס לערכם הרב של חיי אדם.  "מציל" מתייחס לכל הצלה פיזית, נפשית או רוחנית; לכל אדם יש תכלית ותפקיד בעולם בו הוא משפיע. בכל מעשה קטן או גדול יש אפשרות לחולל שינוי. בעוד מנגד החמאס מקדש את המוות וכופר בשורש החיים באכזריות וברוע בשיא התגלמותו.

הרבנית הדסה פרומן מסבירה,
" התמונה הולכת ומתבהרת. זהו סרט שלא בטוח שהיינו רוצים להיות בו אך אנו חייבים לראות אותו ולהפנים אותו היטב… כל הכוח והכישרון והגבורה: המפקד הצועד בראש חייליו שיגנו על האזרחים, שימסרו את נפשם על אחרון התינוקות שלא יפגע. זהו צבא החיים. התמונה מתחדדת, כך בונים חיים, כך נלחמים על חיים. שואב כוח מהחיים. גם הטקטיקה שלנו היא טקטיקת חיים- מאמץ לנסות לחסוך סבל גם לתינוק שמעבר.
לעומת זאת, אצלם הפירמידה הפוכה. אי שם מתחבאים המפקדים, החיילים בשטח והתינוקות בקידמת החזית. כך נראית פירמידת המוות. וכך גם נוצר האבסורד של המלחמה הזאת… התמונה הזו רחבה הרבה יותר והיא מאפיינת תהליך אזורי ועולמי: הטרור האסלאמי מקדש את המוות וכופר בשורש החיים, באלוהים… חמאס בעזה הוא לא רק אויב שלנו, הוא אויב של כל אוהבי החיים. זוהי מלחמת מוות למוות. יקומו החיים וילחמו על החיים."

ובחזרה לפרשתנו, שרה אימנו, חיה מאה עשרים ושבע שנים, אולם לא במספר השנים תפארתה. 'שני חיי שרה' – ש"כולן שווין לטובה"- אומר רש"י, ורומז כי אצל שרה לא היה הפרש בין ה'ברוטו' ל'נטו' של שנות חייה. אלו הם 'חיי שרה', ומכאן גם הטעם לשמה של הפרשה.
מסופר גם על הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, כי פעם שאלוהו מהו הדבר החשוב ביותר עבורו. ציפייה הייתה כי הבעל שם-טוב ידבר אודות סולם ערכי מסוים, מדרג רוחני או על  הדרכה לדברים שהם עיקר ואליהם כדאי וראוי לשאוף. באופן מפתיע השיב הבעל שם טוב: 'הדבר החשוב לי ביותר הוא זה אשר אני עושה אותו עכשיו."

האסון שהחל באכזריות קיצונית ב-7 לאוקטובר עצום ובלתי נתפס, והוא מהקשים והאיומים ביותר שידעה ישראל בכל שנותיה. יחד עם זאת, הרבה תלאות וחורבן ידע העם היהודי בתולדותיו. חורבן בית ראשון ושני, חורבן יהדות בגדד, גירוש צרפת, אנגליה, ספרד, שואת יהודי אירופה, ועוד.  אך, תולדות ישראל גם מתאפיינות בסיפורים רבים על בנייה מחדש, צמיחה ושגשוג. אני מאמינה בחוסנה של החברה הישראלית לקום ולהשתקם גם מהשבר הזה. האופטימיות שלי נשאבת מהעם המדהים שאנו חלק ממנו, מההתגייסות המעוררת השראה של החברה הישראלית מיד עם פרוץ המלחמה, עשייה שמתמשכת בעוצמות ומהווה עורף יציב, אוהב ומחזק, מרגש!מאחלת לנו שנזכור את העבר ונפעל למען העתיד, לאור המורשת שהורישו לנו הנופלים, מורשת של חיים, אהבת הארץ ותחושת שליחות עמוקה תוך הבטחת קיומנו כעם חופשי בארצו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל". יהי זכרם ברוך.
ולרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת וירא- עם הנצח

הפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב היקרה

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית. עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו אינו מוותר על מצוות הכנסת אורחים.
הפרשה מתחילה ב- נראות ה' אל אברהם אבל לא מצוין מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל, מעביר את ה' למצב של שיחה ממתינה, ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. מפעולה זו של אברהם לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה…"- הכנסת האורחים חשובה מאוד, אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול הגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה. בימים אלו, ניכרת הכנסת האורחים לכל המפונים על ידי משפחות רבות הפותחות את בתיהם ברוחב לב ואהבת חינם.
אברהם אבינו מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לו שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. בסיום הביקור אברהם אבינו מלווה את אורחיו שממשיכים לסדום.  ה' מספר לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה בעקבות מעשיהם הרעים והאכזריים, ואברהם פותח במשא ומתן עם ה' ומנסה להציל את סדום (ובכך גם את לוט אחיינו). אברהם מתחיל מהיתכנות קיומם של 50 צדיקים בעיר, ומגיע עד ברור לגבי קיומם של עשרה צדיקים. וה' מבטיח לו שגם בעבור עשרה צדיקים לא יחריב את סדום ואברהם משתתק ומבין שדינם של סדום ועמורה נחתם.

הפרשה מתארת את אכזריותם של אנשי סדום כאשר מגיעים המלאכים לביתו של לוט, אחיינו של אברהם. מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אומר הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני-חיים", אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשובה אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר. התרבות לא הצליחה לתרבת. ההומניזם לא הפך את בני האדם להומניים.
כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ־בירקנאו, עשרות שנים לאחר השואה, השאלה שהציקה לי לא הייתה "היכן היה א-לוהים?". א-לוהים היה בדיבר "לא תרצח". א-לוהים היה במילים "וגר לא תונה". א-לוהים אמר לאנושות "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". א-לוהים מורה לנו את הדרך הנכונה – אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. א-לוהים לא בלם את אדם וחוה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל… השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא "היכן האדם?""

זוועות ה-7 באוקטובר לא מניחות לנו. האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים, בפרט בימים אלו, שואבים אותנו לקושי הלאומי והאישי שלנו, ומעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. בשבועות האחרונים אנו חווים בעוצמות צער ועצב לאור אותם אירועי טבח והרס, וההשלכות לכך כאשר בני משפחתנו וחברים נאלצים ללבוש מדים ולצאת להילחם. אף העורף מצא את עצמו מגויס בכל המובנים. אני תוהה האם יש הבדל בין צער לעצב? הרב יוסף בן בסן מסביר כי יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא סוג של יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב לעבור ולהתגורר בנו.
האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

פרשת וירא משקפת לנו את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, בן 100, מעל האתגרים שלפתחו. הוא בשיא כאביו של מילתו ובחום היום איננו מוותר על מצוות הכנסת אורחים כהלכתה, ולגמול חסד לנזקקים המתקרבים לאוהלו. הוא מוותר על המפגש עם השכינה ובזריזות ניגש לסייע לאורחים שהוא כלל איננו מכיר. בנוסף, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום, ובהמשך, מוזכרים מעשי חסד נוספים. כל תודעתו של אברהם אבינו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נראה כי הוא גם מגלה את כוחותיו.
בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. ישנם מצבים בחיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא במיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? מסתבר כי גם במצבים נוראים במיוחד קיימת נקודה של בחירה. לראות, לדמיין לקוות, ולהאמין לטוב כשבקצה השני השתקעות במקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וייאוש. בין שתי האפשרויות הללו יש מרחב של גישות שונות שמכירות בצער ובכאב. למשל, יש גישה שתגדיר את הצער רק כחלק ממני, ולא הופכת אותו למהות, למי שאני כאדם. איננו יכולים לבחור את האירועים שאנו חווים במציאות אך ביכולתנו לבחור כיצד להתמודד איתם. הבחירה שלנו גם תשפיע על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך הדרך- כשבקצה אחד גישה של תקווה ואמונה בטוב המוביל לצמיחה, ובקצה השני, פסימיות, תסכול, חוסר אונים וייאוש שלרוב מוביל לתקיעות.

וכך מחזק אותנו הרב שניאור אשכנזי,
"לב טרוף בדאגה והמחשבות לא נותנות מנוחה שוב ושוב בודקים את הטלפון, בתפילה לשלום החיילים הגיבורים שלנו, ובאישון לילה עוברים ממיטה למיטה, כדי ללטף ילד חרד. הקרקע הבטוחה נשמטה תחת רגלינו. בכל זאת נרים ראש בביטחון: אנו נס בן 4000 שנה. בעולם שעובר שינויים מואצים כל רגע, יש עובדה שלא משתנה: היהודים בלתי ניתנים להכחדה. אנו היינו, אנו נמצאים, ואנו נהיה לנצח. לאורך אלפי שנות קיומנו טולטלנו ונאבקנו באימפריות הגדולות, החזקות, המשפיעות והבולטות בעולם, אבל כולן נמוגו מזמן והנה אנו כאן. מארק טוויין, מגדולי סופריה של אמריקה, הציף בשנת 1899 את העובדה המרתקת, שהיא אחת החידות המסקרנות בהיסטוריה: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו, מילאו את הארץ בקולות ובהדר, חוללו רעש רב ונעלמו. עמים אחרים הפציעו למשך זמן ונמוגו. אך היהודי ראה את כל אלה ונשאר מה שתמיד היה. הוא לא מפגין הסתאבות, לא קמטי גיל, לא היחלשות איברים, לא האטת מרץ ולא הידלדלות ערנותו ומוחו הקודח. כל הדברים הם בני חלוף – מלבד היהודי. כל הכוחות חולפים – אך הוא נשאר.
מה סוד חיי הנצח?". מהו באמת סוד הנצח? מה הקסם ששומר עלינו 4000 שנה? כיצד לא נזרקנו לפח האשפה של ההיסטוריה, בשעה שזה קרה לכל העמים שרדפו, פצעו ושברו את רוחנו? החזיקו בחבל התשובה מובטחת מראש בפרשות השבוע של ספר בראשית. האלוקים מבטיח שאימפריות יעלו וירדו, ימריאו ויתרסקו, אבל מעל אברהם וזרעו תיפרש כיפת ברזל…"

אתמול בשכונה זכיתי להשתתף בהפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב שיזמה ויצרה חוויה מרוממת ומחזקת עם נשים יקרות מכל המגזרים. התפילות, ההתכנסות והשיתוף היו עוצמתיים ומרגשים. ויתכן שזה חלק מסוד הנצח, השמירה כל השנים על הזהות היהודית שלנו וארון הספרים היהודי. בן גוריון האמין כי " התנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני, המוסרי והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר, והספר שמר עלינו." 
עוד יבוא שלום עלינו. מי ייתן ונצליח להתאושש במהרה על כל המשתמע, ונצליח להמשיך לראות, להרגיש, ולסייע אחד לרעהו, גם בתקופות רגועות ושלוות בתקווה שיגיעו בקרוב. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

עוצמה נשית בהפרשת חלה

חומש בראשית- פרשת לך לך- מציאות פנימית או חיצונית?

Photo by Oleg Vakhromov on Unsplash

פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית. בסוף הפרשה הקודמת, פרשת נח, התורה מספרת לנו על התולדות שלאחר המבול ועל משפחתו של אברהם אבינו. השבוע הפרשה כולה עוסקת באברהם אבינו ובסיפור חייו.
בפרשת לך לך אנו פוגשים לראשונה את אברם; הוא למעשה ראשון המאמינים ב-אל אחד ומייסד האומה העברית. כמו כן, השפעתו של אברהם ומעמדו היו בקנה מידה עולמי. הפרשה פותחת-
"(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה, בְּרָכָה". (בראשית יב')
הציווי הראשון של ה' לאברהם- לקום ולהתחיל מחדש, ללכת למסע לארץ לא נודעת- ארץ כנען. מסע שגלומה בו ההבטחה. ואברם אכן קם, עוזב הכל והולך לארץ כנען.

בשבועות האחרונים הצליחו לזעזע לנו את הנפש ולערער את הערכים והאמונות שלנו בפרט בטובו של האדם. האמונה שלנו היא כח פנימי שמניע אותנו קדימה ומאפשר לנו להגשים ולממש את רצונותינו, להרגיש משמעותיים, מוערכים ובטוחים. שוחחתי עם לא מעט אנשים שחווים בלבול, כעס ותחושת חוסר אונים אל מול המציאות שהתנפצה להם. האמונה והרצון לשותפים אמיתיים לשלום ולהכרה בקיומנו ובביתנו בארץ ישראל, התפוגגה.
"לֶךְ-לְךָ" שולח אותנו לצאת מקיבעון ומהרגלים שמהווים לרוב חסמים ביצירת שינוי ובמימוש ייעודנו. רק יציאה מעצמנו ומאזור הנוחות שלנו יאפשר שינוי משמעותי. שתי המילים הקצרות בהן פותחת הפרשה, "לך לך", מבהירות לנו את התהליך הנפשי הנדרש ביצירת שינוי בחיינו:
לֶךְ – היפרדות – היפרד, התרחק, צא למסע.
לְךָ – ייחוד – לעצמך, למהות שלך, להתגבשות של זהותך, לייחוד שלך כאדם.
ב-7 לאוקטובר, שכננו, הערבים, הבהירו באופן חד משמעי שלמרות רצוננו העז לשלום ולחיים רגועים ושלווים, הם מציעים לנו גישה ואמונה המושתתות על שנאה, אכזריות ואלימות.
אברהם אבינו בהתנהלותו מבהיר לנו שאמונה אמיתית לא נובעת מניסיון כוחני וכפייתי לשנות את צורת החשיבה וההתנהלות. אלא, היא נובעת מהאמון העמוק והנקי שלנו בנו, ובסביבה שלנו. זוהי אמונה המעניקה לנו תחושה שהכל אפשרי; היא משחררת מחסימות ותחושת התקיעות, ומעניקה לנו רצון לעשייה ותקווה לעתיד טוב יותר.

מסביר הרב דוד אגמון-
"כארבעת אלפים שנה עברו מאז שהתהלך כאן אברהם אבינו. מי היתה אותה דמות אגדית ואיזה קשר יש לה בכלל אל מציאות חיינו כיום? ברור שאברהם אבינו אינו רק הדמות היסטורית שמייצגת את תחילת האומה הישראלית… במבט המקובלים, אברהם אבינו הוא כח עצום הפועם ופועל בתוך הנפש של כל אחד ואחת מאתנו, כח שאנו חייבים להכיר על מנת להגיע אל תכלית העבודה שלשמה אנחנו פה.
רבים ומרתקים המדרשים על תחילת דרכו של אברהם… כדי להבין מיהו אברהם אבינו עבורנו כיום, יש להתייחס לאותו ציווי שקיבל אברהם ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו, לצאת מכל המוכר, ללכת אל מציאות חדשה…
אברהם אבינו, ראש לכל המאמינים, גדל בביתו של תרח אביו, גדול מפיצי העבודה הזרה בזמנו. דווקא ממקום שהיה מקור הטומאה והזוהמה צומח אברהם אבינו ומגיע אל כל המדרגות הגבוהות אליהן הגיע. דווקא מתוך החושך הגדול של נסיבות חייו הראשוניות מתחיל אברהם אבינו לא רק את תיקונו עצמו, אלא את תיקונו של עולם שלם…"

ימים לא פשוטים עוברים עלינו, ועל העם שלנו. רגעים רבים של תחושת חוסר אונים ותסכול, אך יחד איתן גם חוויה מעצימה של סולידריות. לצד אירועי הטרור והמלחמה המתמשכת, ניתן לראות שפע של יוזמות אזרחיות מרגשות. בזמנים אלו, כאשר המתח משפיע על כולנו, הנפש והגוף מיד מגיבים.  ובאופן טבעי גם ה"לך לך" שלנו מתערער. האמונה שלנו בטוב, בשלום, בשיח מקרב לבבות התערערה וניכר הצורך בחישוב מחדש… אז איך מתמודדים ומכוונים את המצפן שלנו?

תורתה של ימימה, החשיבה ההכרתית, יכולה לסייע לנו בימים אלו כי היא מעבירה את המשקל מעיסוקו של אדם במערכת היחסים עם העולם ועם האחר לעיסוק במערכת היחסים שלו עם עצמו. מתקשר ממש ל-'לך לך'- לעצמך, לפנימיותך. ימימה מציעה לנו להבחין בין המציאות החיצונית למציאות הפנימית. למה זה טוב? והתשובה- המציאות החיצונית איננה בשליטתנו בניגוד למציאות הפנימית. בימים אלו של מלחמת קיום על הבית שלנו, ההבנה הזו קריטית. ככל שנפנים שאין לנו שליטה למשל, על מצב החטופים, האזעקות, מה יהיה… מתי זה יסתיים, כמות הנפגעים וכ"ו, נבין שנכון לשחרר את המחשבות והדאגות בנושאים אלו. סביר להניח שהם ימשיכו להטריד אותנו אך עם ההבנה השכלית שהללו אינם בשליטתנו. לעומת זאת, במציאות הפנימית שלנו, ניתן להתחבר ליכולת לבקש עזרה, לתחום את זמן הצפייה בחדשות, בסרטונים קשים, ותמונות שמערערות את הנפש, לפעול ולסייע, ובכלל להתחבר לכוחות שלנו- זהו מרחב שבשליטתנו, מרחב שבו אנו יכולים לעשות ולשנות. הטמעת התבוננות זו מסייעת לנו להתמקד ולנתב את המשאבים האנושיים והמוגבלים שלנו ביעילות ובאופן מקדם שעוזר לנו לשמור על האיזון והשפיות.
אכן, הפתיעו אותנו באופן אכזרי וכואב אך המציאות הפנימית והחוסן של העם שלנו מאפשר לנו כאמור, לקבל פיקוד על המציאות הפנימית שלנו באמצעות המחשבות והמעשים שלנו וניתובם. ובסופו של דבר הם גם משפיעים על המציאות החיצונית. וכך ימימה מחדדת-
"… לעסוק בעיקר על מנת שכל בית יוסיף מאור לסביבה שבו,
בית שנישמר בהתפשטותו מאורו הוא גם שומר על בתים אחרים בסביבה.
אנחנו נישמר, נתחם ונישאר באור. להתרכז בהתחזקות, לאסוף חלקים מחזקים…
ההבנה פועלת כשיש תיחומים וקשב."
אך ראשית, אומרת לנו ימימה, יש להתייחס ולתת הכרה ומקום לרגשות ולתחושות שלנו, להיתמך ולבקש עזרה, לשתף, להתקשר לחברים, שכנים ובני משפחה ולוודא שהם בסדר, לברר מה הצרכים שעולים, לגלות אוזן קשבת (גם לעצמנו), תוך הגבלה ותיחום כאמור, של הזמן והתכנים אליהם אנו נחשפים. הקבלה העצמית של החולשות, הפחד, חוסר האונים וכו׳ זה כח אמיתי שניתן להתחזק ממנו.

בשבועות האחרונים הקבלה וההכלה שלנו, אחד לרעהו, מעוררת השראה. הערבות ההדדית מתבטאת במיזמים אינסופיים של עשייה ונתינה. יש לנו עם נפלא ומרגש שמוכיח כי החמאס ושכמותם למרות אכזריותם וביטויי הרוע בהתגלמותו, לא ישברו ולא יחלישו אותנו. זה לגמרי הזמן לגלות את כוחות הריפוי שבנו, ולהיאחז בכל נקודת אור שיש, ויש. לגלות את היכולת לקבל את עצמנו עם כל המורכבות של חושך ואור גם יחד, נשיאת הפכים שהיא גם ביטוי לחוסן. ובמציאות הפנימית שלנו גם לבנות מרחב מוגן שישמור עלינו. השבוע בפרשה יש קריאה לאחריות הדדית, "לך לך"- כפרט וכציבור, הניכרים בשבועות אלו בערבות הדדית ומסירות אין קץ לזולת. השנה, ה"לך לך" כולל תמיכה, אהבה, ותפילה לשובם ולשלומם המהיר והמלא של השבויים, הלוחמים והנעדרים, וביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת שלום💞

חומש בראשית- פרשת ויחי: ה- משפחה!

Image by Marta Cuesta from Pixabay

השבוע פרשת ויחי חותמת את חומש בראשית. ממשפחה שירדה 70 איש מצריימה, בהמשך הדרך, שניים עשר השבטים הופכים לעם, לעם ישראל. חומש בראשית עיקרו עיסוק ביחסים המשפחתיים, והוא הרקע להתהוותו של עם ישראל.

 מסביר הרב אליהו בירנבוים,
"…לאורך הדורות היהדות רואה במשפחה מוקד של העברת המורשת, בצורות רבות חוזר ונשנה הציווי 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ' 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ', 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם'.
התורה אכן מטפחת את חשיבות התא המשפחתי, אך לא זו בלבד אלא שהיא מטפחת את התודעה שכל ישראל הם משפחה, כל ישראל אחים. הכינוי 'אח' בלשון התורה ביחסים אינו רק עניין סמנטי, הוא הבסיס להתנהגות שהאדם נדרש לנהוג בה כלפי זולתו. בין אחים נדרשת סולידריות ועזרה הדדית, מכאן גם הדרישה שלא להתעלם ממצוקתו של הזולת: 'לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ… לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ'…
למשפחתיות בישראל אפוא שני ממדים, הראשון – חשיבות התא המשפחתי, והשני – הניסיון להחיל את אחוות המשפחה על מעגלים רחבים יותר.
היהדות, מאמינה במוסד המשפחה  ומבקשת ליצור משפחה שתהיה מאוחדת, שיש לה חזון אחיד ומטרות משותפות, משפחה שיש בה לא רק אהבה, אלא גם אמונה משותפת. משפחה שהיא בעצם לא רק יחידים שונים זה מזה הגרים תחת קורת גג משותפת, אלא יש בהם שותפות רעיונית ואמונית, כפי שהיה במשפחתו של יעקב אבינו."

כלומר, הכרה והערכה בחשיבות חיי המשפחה יכולה לעורר אותנו, ואף לשנות את דפוסי החשיבה שלנו. מסתבר, שהמשפחה איננה צומחת מאליה אלא יש צורך בהשקעה וטיפוח מערכות היחסים. האחריות היא של כל אחד ואחת מאתנו להשקיע, להתאמץ ולבנות את המשפחה שלנו מתוך חום ואהבה. האירועים בחיינו מגוונים ומרובים אך המשפחה היא נכס יציב, ולאורך זמן אשר מעניק לנו ביטחון וכוחות בפרט בימים קשים. בנוסף, ערכים כמו, חסד, כבוד, עזרה הדדית, כיבוד הורים, אהבת חינם המוטבעים בנפשנו מקטנות, הם שיתנו את חותמם על צורת המשפחה שאנו בונים. אותם ערכים ינתבו את המידות שלנו להכרת הטוב וראייה חיובית.

מוסיף הרב שי פירון-
"פרשת ויחי מציבה את ברכת יעקב לבניו במרכזה. ברכת יעקב משולה לקשת של צבעים, כשכל אחד מהאחים זוכה לברכה מיוחדת המדגישה  את הגוון הייחודי לו ואת תרומתו הסגולית למרקם הלאומי. הברכה איננה עניין אישי כי אם הצבת ייעוד שבטי עם תפקיד לאומי…
מתברר כי יעקב היה מוטרד מתוצאותיה של ברכתו. יעקב מבין שברכותיו לבנים עלולות להוביל למשבר רוחני גדול הנובע מהדגשת השונות והייחודיות של כל אחד מהבנים שעלולים דווקא בגלל אותה ייחודיות לחפש דרך עצמאית ואישית לכל אחד ואחד… כאן, מבקש יעקב ללמד את בניו, ששונות אישית ופיתוח ייחודיות אישית צריכים לשאוב את כוחם מהגרעין המרכזי המחיה את הכלל. …  יעקב אמנם מטיל על כל אחד מבניו תפקיד מיוחד, כשלכל תפקיד יש שורש רוחני, אולם הוא גם מבקש מהם לשמר את ייחודיותו מבלי לגרוע ממרכזיותה של האמונה באל אחד.
התקופה שבה אנו חיים מתאפיינת דווקא בבעיה הפוכה והיא חוסר היכולת לקבל שונות ולהכיל ייחודיות. הרעיון שיש לטפח את תרומתן של כל הקהילות והעדות מבלי למיין אותן לקרובות ורחוקות, עדיין לא הפך לנחלת הרבים…
הנצי"ב מוולוז'ין  שחי בתקופת ההשכלה, תקופה בה הייתה לגיטימציה לפירוד הקהילות, כתב באותם ימים: "עצה זו להיפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט קשה כחרב לגוף האומה וקיומה… ספר בראשית נקרא גם ספר הישר. בספר זה אנו רוכשים דרכי הנהגה, מוסר ודרך ארץ. לקראת סיומו של הספר, מבקש יעקב מבניו להקפיד על ה'יחד'. ומה אנו מבקשים מעצמנו?"

במילים אחרות, המקרא מכיר במאפייניו השונים של כל שבט ושבט, לכל אחד זהות ותכונות נבדלות. נראה כי השונות ביניהם היא ערך מרכזי. החברה שלנו עדיין מורכבת מ'שבטים', יחידות זהות עצמאיות, זרמים שונים ומגוונים, קבוצות אתניות, קבוצות דתיות, מגזרים תרבותיים, פוליטיים וכו'. כיצד ניתן לסייע ללכידות החברתית שהמקרא מציע. נראה כי 'היחד' שלנו כאומה מתרחש בעוצמות בעיקר ברגעי משבר חריגים, בנקודות זמן של זכרון משותף וכד'. הפרשה מזכירה לנו כי ריבוי הפנים הוא דווקא מקור ייחודיותו וכוחו של העם.
אנו כנראה עוברים מסע בירור פנימי נוקב, שבתקווה יגדיר מחדש את מערכות היחסים הפנימיות בין כל 'שבטי החברה', הזרמים השונים. מי יתן והבירור יחשוף את הפסיפס העשיר שלנו, ומורכבותו ויאפשר ביטוי אותנטי יותר של הזהויות השונות. אומנם כיום, אין דמות ציבורית שפונה לכל מגוון הזרמים כמו יעקב אבינו- "(א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם…" (בראשית מט). זוהי סמכות המכירה בכל הקבוצות ורבדי החברה כפי שמוצג במקרא, הרואה במגוון ובשונות לפיהם לכל שבט תרומה ייחודית משלו. ייתכן והמענה ליצירת מסגרת רחבה יותר של אחדות העם על 'שבטיו השונים', מונחת דווקא על כתפי מנהיגי הקבוצות השונות ועל כל אחד ואחת מאתנו, כפי שביטא זאת רבי נחמן מברסלב,
״ דע לך שכל רועה ורועה,
יש לו ניגון מיוחד משלו.
דע לך שכל עשב ועשב,
יש לו שירה מיוחדת משלו,
ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה…
ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב.״
זוהי קריאה לכל אחד ואחת מאתנו לפעול למען האחדות שלנו כאומה ועדיין לשמור על הייחודיות של כל אחד מ'השבטים', הזרמים. קריאה לגלות יותר סובלנות, הכלה וקבלה.

שבת שלום💞

חומש בראשית- פרשת ויגש- האשמה או לקיחת אחריות?

הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? מצב האחים רעוע, יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בעקבות הרעב הכבד, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים.
הדרמה ממשיכה, והפרשה פותחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; כידוע, יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו, ולכן, הוא נחוש לשחררו. פרשת ויגש היא למעשה שיאה של הדרמה.

מסביר הרב הישראלי והמרצה איתמר לפיד, " פרשת השבוע חושפת שתי גישות הפוכות לחיים: האשמה מטהרת את המצפון ומהווה פורקן לרגשות של כעס ותסכול, לעומת זאת היכולת לשנות מציאות טמונה ביכולת לקחת אחריות. בשיאו של המלכוד, מתחילה פרשת השבוע שלנו ומראה לנו כי הכל עניין של גישה. הניגש הוא יהודה: מספר 4 בסדר האחים, שעוקף את אחיו הבכורים והבכירים ממנו ולוקח אחריות על המציאות. במלים חדות וקצרות הוא חוזר בפני יוסף על מכלול האירועים, וקובע חד משמעית: אנוכי ערב את הנער.  
כדי להבין את הגישה, צריך לחזור כמה פרקים אחורה, אל השלב שבו מנסים האחים לשכנע את יעקב, אביהם, לאפשר להם להוריד את בנימין איתם מצרימה. ליעקב, שמבחינתו כבר איבד בן אחד, אין כוונה לאבד את בן זקוניו. שתי גישות ניסו להתמודד עם המעמד: ראובן, הבן הבכור, פנה אל יעקב ואמר "אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ". זוהי גישת האשמה: אני אהיה האשם, אותי תעניש, ואת בניי תהרוג.
יהודה נקט גישה אחרת: גישת האחריות. "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ". יהודה ערב, ובדרך הזו הוא מסמן היכן מונח רף האחריות. ואילו ראובן מציע את קולר האשמה.
מה הקו המפריד בין אשמה לאחריות? האשמה הולכת פנימה, ומטהרת את המצפון. היא אינה משנה את המציאות. היא מהווה פורקן לרגשות של כעס ותסכול, ולכן היא כל כך נפוצה במחוזותינו: חיפוש אשמים הפך זה מכבר לחלק נכבד מסדר יומנו הציבורי. כאילו הקביעה 'אשם' או 'לא אשם' – מחזיקה את סך תפיסתנו לגבי אדם ועולם. הדיון הציבורי נאלם דום והכל מחכים למוצא פי השופטים: אשם או זכאי. עם קלון או בלי קלון.
הוויית חיינו לא תשתנה גם אם נעניש את האשמים. היכולת לשנות מציאות טמונה ביכולת לקחת אחריות. הערבות והאחריות של יהודה מצליחות לחדור את חומת הקשיחות העומדת מולו: "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו… וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי". רק הבכי של יוסף משחרר אותו ואת אחיו מהמלכוד של שנאת אחים. ואותו הבכי מזכיר לנו כי המציאות הישראלית – במיוחד בימים אלה – מחכה לאחריות. מחכה לערבות."

ההליכים המוכרים לנו כמענה לעוולות הינם ההליכים הענישתיים והמשפטיים. בעוד הליכים חלופיים למשפט, כמו הגישות המאחות, כמענה משלים, חלופי ואו מקביל למענה ענישתי לפגיעה, עדיין לא מוכרים דיים, ולא ממומשים באופן מיטבי. למשל, הצדק המאחה הינו תהליך מוגן ומונחה שתכליתו לאפשר לנפגע עבירה להגיע להסכם עם מבצע העבירה באשר לתיקון הפגיעות שנגרמו מהמעשה. כיצד? באמצעות מפגש בו משתתפים הנפגע, הפוגע, ולעיתים גם אנשים נוספים שהושפעו מהעבירה ואף נציג מהקהילה. המפגש מתקיים רק בהסכמת הנפגע והפוגע שלוקח אחריות כנה על הפגיעה. המפגש הזה מעניק הזדמנות לנפגע להשמיע בפני הפוגע את הדברים שעל ליבו, ולהיות שותף לקביעת הסכם תיקון הפגיעות ובכך להחזיר את הביטחון לידיו. ממש כפי שהתנהל יהודה השבוע בפרשה.

פגיעה מכל סוג שהיא יוצרת מחויבות לאחות את הנזקים אותם מגדירים הנפגעים, כאשר האחריות העיקרית מוטלת על הפוגע. צדק ענישתי נותן מענה לגינוי המעשה, גמול, מניעה, שיקום והרתעה. יחד עם זאת, הגישה המאחה עוסקת גם בשיקום הנפשי והרגשי של הצדדים ושל המעגלים הנוספים שנפגעו (המשפחה, חברים וקהילה). הגישה המאחה מבהירה כי יש צורך בהכרה בפגיעה, ולקיחת אחריות כמשמעותיים בהליך האיחוי של הנפגע אל מול הפוגע. העובדה שיהודה מתוודא בפני יוסף על מעשיהם, ולוקח אחריות מביאה את יוסף, הנפגע, להיחשף בפני אחיו, "(א) וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. (ב) וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. (בראשית מה). התפיסה של גישה מאחה, כמו צדק מאחה, מאפשרת שיקום עמוק ושינוי של המציאות.

יוסף איננו מטיח האשמות באחיו אלא חווה את כל האירועים בחייו כהשגחה פרטית, מטרתית המכוונת לתכליתו. ועם זאת, נראה כי רק לאחר נאום יהודה, נטמע השינוי שעברו האחים ויוסף אחיהם, "…וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. (ב) וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי;… (יד) וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו, וַיֵּבְךְּ; וּבִנְיָמִן–בָּכָה, עַל-צַוָּארָיו. (טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ. (בראשית מה). יוסף חווה והרגיש שאחיו אכן עשו תיקון, אשר התבטא בדאגתם ומסירות הנפש שגילו כלפי האח הצעיר, בנימין, ובלקיחת אחריות על מעשיהם. נראה כי תהליכי צדק מאחה בתוך המשפחה יכולים להתאים לנפגע/ת שרוצה לחולל שינוי במערכות היחסים שלו/ה עם האנשים המשמעותיים לו/ה במשפחה. התהליכים יכולים להתאים למשפחות שרוצות לשפר את הקשרים המשפחתיים, ומעוניינות להבין את החוויה של הנפגע/ת ולגבש יחד הסכמות. במקום להתמקד בהאשמות שלא מקדמות ולא מייצרות שינוי, השיח, הדיאלוג, המתרחש במסגרת תהליך הגישה המאחה, מתמקד כאמור בפגיעה, בתחושות וברגשות של המשתתפים, במתן תוקף לפגיעה ולהשלכותיה. וכפי שראינו בפרשת ויגש, זהו תהליך איחוי שיכול להוביל לתיקון מערכות היחסים שנפגמו, לפיוס מלא, ולשינוי המציאות לטובה.

שבת שלום💞

חומש בראשית- פרשת מקץ- הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים

Image by Mohamed Hassan from Pixabay

השבוע בפרשה יוסף יוצא מבית הסוהר, אליו הוא הושלך בעקבות תלונותיה של אשת פוטיפר, אדונו המצרי. יוסף בפרשה זו מטיב לפתור חלומות אך הפעם לא את חלומותיו שלו כי אם של שר המשקים ושר האופים. וכך, ברבות הימים, שר המשקים נזכר באותו איש עברי שהצליח לפתור חלומות, וממליץ עליו לפרעה. יוסף מטיב לפתור גם את חלומותיו של פרעה ואף מציע הצעות מעשיות להתמודדות קונקרטית עם שנות הרעב העתידות לבוא. בהמשך, מתוארת לנו התנכרות יוסף לאחיו המגיעים למצרים בעקבות הרעב, והם לא מזהים אותו. יוסף בוחן את אחיו, האם יש בהם חרטה על אשר עוללו לו, והאם הם השתנו.
" (ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת… (ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ.  .. "(בראשית מב). מדוע לא מזהים האחים את יוסף, אחיהם?

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"התמה היא בגדים הממלאים תפקיד מפתח בסיפור. סיפורנו הוא החמישי בסדרה. הראשון הוא סיפור יעקב הלובש את בגדי עשו ומביא לאביו ארוחה כדי לקחת את ברכת אחיו. השני הוא סיפור כותונת הפסים של יוסף, שאחיו מספיגים בדם ומביאים לאביהם כדי לומר לו שחיה רעה אכלתהו. השלישי הוא סיפור תמר המסירה את בגדי אלמנותה, מתכסה בצעיף, ומתחזה לזונה. הרביעי: הבגד שיוסף משאיר בידי אשת פוטיפר במנוסתו מפניה. והנה לנו החמישי, שבו פרעה מלביש את יוסף כמצרי רם מעלה, בבגדי שש וברביד זהב ובטבעת מלכות. המשותף לכל הסיפורים הללו הוא שהלבוש מסייע בהם למעשה מרמה. בכולם נוצר מצב שבו הדברים אינם כפי שהם נראים…
חמשת סיפורי הבגדים מספרים אפוא סיפור אחד: הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים. החזות החיצונית מטעה. על כך מרמזת משמעותו הכפולה של השורש בג”ד – בגד כמלבוש, בגד של בגידה. האם הרמיזה לכפל משמעויותיה של מילה זו היא רק תחבולה ספרותית, דרך לשזור סדרת אירועים שאין ביניהם קשר אחר? או שמא לפנינו רעיון מהותי?
ההיסטוריון היהודי בן המאה ה-19 צבי (היינריך) גרץ הוא שהצביע על הבדל יסודי בין היהדות לבין תרבויות קדומות אחרות: “עובד האלילים תופס את האלוהי שבטבע באמצעות העין, ומתרגל להכירו כדבר שמסתכלים עליו. מנגד, יהודי תופס את אלוהים כנמצא מחוץ לטבע ואשר קָדם לו, ועל כן האלוהי מתגלה דרך הרצון ובאמצעות האוזן… עובד האלוהים חוזה באלוהיו, היהודי שומע אותו; כלומר, מבין את רצונו."
…הסיפור המקראי, ממעט מאוד בתיאורים. איננו יודעים אם אברהם היה גבוה או נמוך, ולא מה היה צבע שיערה של מרים, ולא מה היה מראהו של משה. הפרטים הוויזואליים נדירים, ונמסרים רק כאשר הם חיוניים להבנת המתרחש. מסופר לנו, למשל, שיוסף היה “יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה” (לט, ו) רק כדי שנבין מדוע, כמסופר בפסוק הבא, אשת פוטיפר חושקת בו.
המפתח להבנת חמישיית הסיפורים מצוי בהמשך התנ”ך, בסיפוריהם של שני מלכי ישראל הראשונים. לשאול היה מראה מלכותי. הוא היה “מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבוֹהַּ מִכָּל הָעָם” (שמואל-א’ ט, ב). הוא היה תמיר. הייתה לו נוכחות. אבל חסר לו ביטחון עצמי. הוא הלך אחרי העם במקום להובילו…
והיפוכם של דברים אצל דוד… הדחף הראשון של שמואל היה למשוח את אליאב, שכמו שאול היה גבה קומה ומרשים למראה. אך ה’ אמר לו, “אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתו, כִּי מְאַסְתִּיהוּ. כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה’ יִרְאֶה לַלֵּבָב” (שם טז, ז).
רק משקראנו את כל הסיפורים הללו, אנו יכולים לשוב לסיפור שטרם הזכרנו, שבעצם הוא הראשון לכל הסיפורים שבגדים נוטלים בהם חלק: סיפור אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת וגילו שעירומים הם. הם התביישו ועשו להם כותנות עור… זהו סיפור על עיניים ואוזניים, על ראייה ושמיעה. חטאם של אדם וחוה היה קשור לכך שהם נתנו למראה עיניהם לדחוק אל הצד את משמע אוזניהם.
“וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ”. מדוע לא הכירוהו? מפני שעוד מן ההתחלה הם נתנו ללִבם לָתוּר אחר מראה עיניהם, אחר כותונת הפסים שהציתה את קנאתם באחיהם הצעיר. אם תשפטו אנשים ומצבים על פי ההופעה החיצונית – תחמיצו את האמת שמתחתיה. גם את הקב”ה עצמו תחמיצו, כי אותו אי אפשר לראות אלא רק לשמוע. משום כך צו היסוד של היהדות הוא “שמע ישראל”, ומשום כך אנו מכסים את עינינו באמרנו את המילים הללו. לשמוע, ולא לנהות אחר המראה הכוזב. החזות מטעה. הבגדים בוגדים. כדי להבין לעומק אנשים אחרים, וגם כדי להבין את רצון ה’, אי אפשר להסתפק במראה עיניים. כדי לבחור בין טוב לרע, בין אמת לשקר – כדי לחיות את חיי המוסר – חובתנו לוודא שאיננו רק מביטים, אלא גם מקשיבים."

למעשה, כל האירועים שחווה יוסף בפרט המאתגרים שבהם, כולל המלבושים והדמויות כולן, אינם חזות הכל. זוהי תזכורת חשובה עבורנו, בפרט בימים אלו, כשכל יום אנו מדליקים נר נוסף בחנוכייה, ומעצימים את ההארה סביבנו. יוסף נזרק לבור, נמכר כעבד לישמעאלים, נזרק לכלא ללא עוול בכפו… ולבסוף, מתמודד עם אחיו. אין ביכולתנו לבחור את האירועים שאנו חווים, אך בכל סיטואציה בחיינו, אנו יכולים לבחור כיצד להתמודד עימה. בסופו של דבר, ההקשבה חושפת בפנינו אינספור פרשנויות, ומגלה לנו חלקים נוספים מתוך התמונה הגדולה. האמונה בטוב וב-לטובה מסייעת לבריאות הנפש והגוף. היא מצמצמת עד ביטול, את התסכול והייאוש, ומעניקה לנו את יכולת ההקשבה ואת הכוחות להמשיך הלאה, ולעשות את המיטב. שלמה המלך מבקש מה' : " וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע…"(מלכים א, ג) ליוסף זה עבד בגדול, עם כל תלאותיו, בעודו בכלא, הוא התעניין לשלומם של שר המשקים ושר האופים ובזכות זה הוא משתחרר ועולה לגדולות. כמו כן, יוסף איננו נוטר לאחיו. הוא מחפש פיוס אמיתי ומלא. למרות שהשמיעה תלויה באיבר האוזן ולא בלב, ניכר כי השמיעה אינה פעולה טכנית אלא היא נעשית עם לב, עם רגישות, ועם איכפתיות, והיא מסייעת לנו באמצעות היציאה מעצמנו וראיית האחר, להתחזק ולהתקדם.

שבת שלום וחג חנוכה מאיר ושמח💞🕎

חומש בראשית- פרשת וישב- התא המשפחתי

Image by Gordon Johnson from Pixabay  We are Family

השבוע בפרשה אנו קוראים על מערכת היחסים המאתגרת של בני יעקב. כאשר במרכז הפרשה- מכירת יוסף, המובילה בהמשך לירידת המשפחה למצרים. ברקע האירועים יש מאבק על הכרה והנהגת המשפחה. מאבק שילווה אותנו לדורות. יחסי שנים עשר האחים מורכבים. הם בנים לשתי אמהות שונות ושתי שפחות. רחל היא המועדפת על יעקב, ובכורה, יוסף, גם כן אהוב על יעקב מכל בניו. לכן, בניה של לאה, שישה בנים, חשים דחויים.

מסביר אביעד הכהן, פרופסור למשפטים ועורך דין ישראלי-
"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם". כך פותחת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. והדברים עתיקים, וכבר אמרם הנביא מלאכי: "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא אל אחד בראנו" (מלאכי ב, י). והוסיפו חכמים: "לפיכך נברא האדם יחידי… שלא יאמר אדם לחברו 'אבי גדול מאביך!".
מילים לחוד ומציאות לחוד…
אכן, "הפליה, ידענו, היא הרע-מכל-רע. הפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני -אנוש, ביניהם לבין עצמם", כתב השופט מישאל חשין, והוסיף: "הפליה תפרק משפחה. בהפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה…"

יעקב אבינו, שלא מדעת, מעצים את איבתם של האחים כלפי יוסף, אחיהם, בהעניקו לו כותנת פסים. והנתק בין יוסף לאחיו הולך וגדל ככל שהשנאה מתעצמת. יוסף איננו מצליח לזהות את התחושות הנרקמות סביבו, ולכן, בטבעיות ללא השהיות הוא משתף את אחיו בחלומותיו הכוללים התנשאות ואפליה. הניכור מחמיר עד שהם מדברים על האפשרות להרוג אותו, ומחליטים לזרוק אותו לבור. בעת שיוסף זועק לעזרה, אחיו אדישים לבכיו, יושבים לאכול ולטכס עצה מה לספר ליעקב אביהם.  
השיא מתבטא בטבילת כותנת הפסים בדם, באומרם לאביהם כי "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (בראשית לז, לג), ובכך גוזרים עליו עצב כבד ואבל מתמשך.

מסבירה אפרת גרבר-ארן, אנליסטית ומנחה-
"זה מתחיל בקין שהורג את אחיו, אחר כך לוט שמפקיר את בנותיו, אברהם שמגרש בן אחד וכמעט עוקד את השני, יעקב שגונב לעשו את הברכה ועשו שרוצה להרוג אותו בחזרה. בהמשך שתי אחיות שמתחתנות עם אותו גבר ומקנאות זו בזו, והנה הגענו לשיא – עשרה אחים שזורקים את אחיהם הקטן לבור, רוצים להרוג אותו ולבסוף מוכרים אותו ומספרים לאביהם שהוא מת. משפחה לתפארת.
מה יש להן, למשפחות המייסדות של האומה, שהן כל כך סבוכות, אלימות, טראגיות? איפה ה"אחווה" המפורסמת בין אחים? האהבה היוקדת של הורים לילדיהם?
כנראה יש משהו מאד מסובך בתשתית המשפחתית. להיות אח לא בהכרח אומר לאהוב. לפעמים זה אומר לשנוא עד כדי לרצות להרוג. קנאה בין אחים היא תופעה כל כך נפוצה, וההדחקה שלה רק מגבירה את הסיכון שהיא יוצרת.
סיפורי התנך לא באים לצייר תמונה אידילית של אנשים או של משפחות. סיפורי התנך מציפים את הרגשות האנושיים הכי בסיסיים ואומרים לנו – אל תתעלמו מהם. אל תחשבי שאם יש לך שני ילדים הם בהכרח יאהבו אחד את השני… משפחה לא בוחרים, את זה כבר אמרו לפני, אבל כן בוחרים איך לנהל אותה." 

במילים אחרות, סיפורי התנך מבטאים את היכולת לשוב, לתקן, ולהודות בטעות גם בעת מאתגרת ביותר, ואת היכולת לקום מחדש. אין הסתרה של המעידות. יציאתו של יוסף מהבור על כל ההשתלשלות שלה בהמשך מבטאת את העוצמה האנושית. מערכות יחסים טובות בתוך המשפחה גורמות לילדים לחוש בטוחים ואהובים, ומסייעות להתפתחות בריאה והתגברות שלהם על קשיים.
למעשה, התא המשפחתי הינו התא החברתי הבסיסי והחשוב ביותר אשר יכול להוות דוגמא לאופן שבו צריכות להתקיים מערכות יחסים גם בתאים החברתיים הגדולים יותר- בקהילה, במדינה, ובאנושות כולה. את כללי החיים במשפחה לא מנסחים שום משפטנים. לכל משפחה יש את "האני מאמין", האידיאולוגיה שלה, ויש בעצם קשר אינטימי וקרוב בין חבריה. לכן, אנחנו נזהרים יותר בחיי המשפחה כי הקשר בין התנהגות ותוצאתה, החיובית או השלילית, ברורים יותר. מסתבר, שבחוץ אנו מתנהגים אחרת, "ידנו קלה על ההדק", אינספור מקרי אלימות ששמענו לאחרונה עם אפס הכלה הינם ביטוי לכך שבחוץ יש לנו פחות תחושת מחויבות ואחריות. כולנו מכירים את היעד- 'משפחה מתפקדת', הלוואי ונצליח להעמיד בפנינו גם יעד של חברה 'מתפקדת'.

מה הקשר בין פרשת "וישב" לחג החנוכה שיחול בערב יום ראשון הקרוב? נרות חנוכה מפרסמים באורם את נס הניצחון הברור בהתמודדות שלנו מחוץ לביתנו. נרות החנוכה מקרינים את האור הפנימי שלנו החוצה כשגרירי אור שזוהרים למרחוק. אך, לשם פרסום הנס, יש להאיר תחילה את הבית מבפנים באור השלום, השלווה, השמחה, התקשורת המטיבה וכו'. נרות החנוכה מוצבים על אדן החלון או ליד משקוף הדלת ותפקידם להאיר את ה"חוץ". בעוד נרות השבת מטרתם להאיר את הבית מבפנים.  

מסכם המגשר והיועץ הזוגי, עמי ברעם,
"כל אחד הוא נר בפני עצמו ואת כוחו של העם מייצגים כל סוגיו וכל חלקיו, על כל גווניהם והייחודיות שלהם. השלום והשלמות הפנימיים של כל אדם עם הדרך שלו, ויחד עם זאת בלי לכפות את עצמו על אחרים – הם אלו שיאירו לבסוף החוצה, ואותם יספגו הילדים והמשפחה. זהו פרסום הנס. נס הגדלות והשלום שבלב המקרין לכל הבית ומחוצה לו."

שבת שלום וחנוכה מאיר ושמח💞🕎

חומש בראשית- פרשת וישלח- המאבק היומיומי

Photo by Alexander Grey on Unsplash

עשרים ושתים שנים חלפו מאז המשבר הגדול בין שני האחים. יעקב בורח לחרן, לאחר גניבת הברכות מעשיו, ושם מקים משפחה ענפה, ארבע נשים ו-שלושה עשר ילדים. עתה, הוא חוזר לכנען והוא יוזם במהלך המסע מפגש עם עשיו. האם עשיו סלח ליעקב? מה יהיה טיב המפגש ביניהם?
יעקב חושש מאוד מהמפגש, מסיכון חייו וחיי משפחתו המורחבת, והוא מתארגן אסטרטגית לקראת המפגש. תחילה הוא שולח לו מתנות, בניסיון לפייס, לאחר מכן, הוא מתפלל, ולבסוף, יעקב לא סומך על הנס ולא על טוב ליבו של עשיו, הוא נערך גם למצב של מלחמה. יעקב בהשתדלות והכנה מיטבית לקראת הפגישה, בתקווה להצליח להתפייס עם אחיו.  

מסביר הרב אוריאל גנזל  –
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה ). בודד, בלא איש עימו, מוצא יעקב את עצמו בחשכת הלילה. הוריו, נשיו וילדיו – העבר, ההווה והעתיד – נמצאים מעברו האחד של נהר היבוק. הוא נותר לבדו, חרד מהמפגש הגורלי עם עשיו. "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ" (שם , ח). בתום יום מלא בפעילות הכנה ובניסיונות הצלה באמצעות דורון, תפילה ומלחמה, יעקב נותר לבדו כדי להתמודד.
…ברגעים מיוחדים אלו, לאחר שכבר נאמר כל מה שניתן היה להאמר, לא נותר למנהיג אלא להתבונן אל תוכו פנימה ולברר מחדש את ערכיו הפנימיים ומשמעותם…
"וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם כה). ההיאבקות של יעקב התנהלה במשך לילה שלם. היא מתנהלת כך ללא הכרעה. קרב שכזה איננו יכול להתרחש במציאות ריאלית. קרב יכול להימשך דקות ארוכות, אך הוא איננו ממשיך עד עלות השחר. מכאן שאין מנוס מההבנה כי מדובר במאבק רוחני עם מלאך, או שמא מאבק המתנהל בליבו פנימה של יעקב: "כתלמיד חכם נדמה לו" (חולין צא, א).
המאבק הצמוד, שכמעט ואינו מוכרע, מסתיים בשינוי שמו של יעקב: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם כט). שינוי שמו של אדם הוא מדרכי התשובה ומשמעותו: "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" (רמב"ם הלכות תשובה ב, ד). מהו השינוי שמתחולל אצל יעקב אבינו?…
ההכרזה "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (שם לב, כט), מסמלת מעבר לעידן חדש שבו דמותו של יעקב הופכת לעצמאית ומקורית הבוחנת את עצמה ביחס לאמת הא-לוהית, ולא ביחס לסביבה. "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם). עם בוקר, בניגוד לתוכניתו המקורית לפצל את משפחתו לשני מחנות, כדי ש"אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה", (שם לב, ט) עומד ישראל בעוז בראש המחנה המאוחד כשהוא מוכן למפגש עם עשו. לאחר שהוכרע המאבק הלילי על דמותו של יעקב, המפגש המפחיד עם עשו מוכרע באופן מפתיע עוד לפני שהחל. לא רק שאין קרב, המפגש אף מסתיים בחיבוקים ונשיקות…
רגעי משבר המתרחשים בחיי כל אדם, משפחה קהילה ועם, מזמנים רגעים מקודשים, העשויים להוביל להתמודדות ערכית שתסייע בגיבוש זהות מובחנת ובוטחת…"

במילים אחרות, מפרשים רבים מסבירים כי מאבק יעקב במלאך ה', הוא למעשה מאבק בכוחותיו הפנימיים. יעקב עובר מסע משנה חיים. בתחילת מסעו, לאחר חלום 'סולם יעקב', הוא היה חסר כל. יעקב ניצב מפוחד וחושש לחייו, ולמרות הבטחת ה' להיות לצידו, "(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ…" (בראשית כח), יעקב מסיים בנדר מותנה, " (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה …"(בראשית כח). כלומר, יעקב חושש וביטחונו עדיין מעורער. לעומת זאת, במסעו חזרה לכנען, לאחר 22 שנה, וזמן קצר לפני המפגש המחודש עם אחיו, עשיו, נאבק יעקב ממושכות עם המלאך, ודורש את ברכתו של ה' כהתנייה לשחרור אותו מלאך. הוא כבר לא עוד אדם מפוחד וחסר ביטחון. יעקב הופך להיות 'ישראל'. הוא מצליח להשאיר מאחוריו פחדים וחרטות ולצאת לדרך חדשה כאשר הוא נחוש יותר, כראש משפחה מורחבת ובעל רכוש.

מוסיף הרב איתמר אלדר,
" דבר ידוע הוא כי יעקב לא היה היחיד ששמו השתנה. אברם הפך לאברהם ושרי הפכה לשרה, אולם בניגוד אליהם, שאצלם לאחר שינוי השם בוטל השם הקודם לחלוטין, הרי שיעקב ממשיך גם אחרי שינוי שמו להקרא בתורה לעתים יעקב ולעתים ישראל.
בכך אולי מבקשת התורה ללמדנו כי בחיינו אנו ניצבים בפני חוויות של כשלון וגם בפני חוויות של הצלחה. ישנן חוויות שבהן אנו מובילים אולם מנגד ישנן גם חוויות שבהן אנו מובלים ומסתגלים ל'הכתבות'.
לכל אחת מן הסיטואציות והעמידות הרוחניות הללו – של יעקב מחד ושל ישראל מאידך – יש ערך. ושתיהן בונות ומכוננות את קומתו של האדם השלם ושל האומה השלמה. התורה מלמדת אותנו כי לעתים יש להיות יעקב, וכך לשרוד גם בימים קשים, כשכולם נגדי. לעיתים צריך לדעת להוריד את הראש ולקבל את רוע הגזירה, את תקופת השפל. זהוי סגולה קריטית לעם כעם וגם ליחיד כיחיד.
מאידך, לעתים צריך להניח מאחור את ה'יעקביות' ולהיות ישראל – תוך אמון עצמי גדול, תוך ידיעה שאצליח ותוך חוסר נכונות להשלים עם כשלון או עם אכזבה. יעקב וישראל, שני שמות, שתי מעמדות ושתי עמדות נפשיות, לכל יחיד ולאומה כאומה – מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל."

סיפור המאבק מגלה ביעקב את עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. הכוח שעליו מדובר הוא איננו רק כוח גופני אלא גם כוח רצון, כוח הרוח.
שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו של יעקב- מאבק. במהלך אלפיים השנים שהיינו בגלות נאבקנו לשרוד, לשמור על אמונתנו ועל מורשת אבותינו. יחד עם זאת, זכינו לחזור לארצנו, אבל כמו יעקב, גילינו שגם כאן לא פסק האיום על עצם קיומנו. היכולת לצמוח מתוך הקשיים ולהפוך קללה לברכה היא מתנה, וכך אמר שמעון פרס ז"ל, "אתה תמיד גדול כגודל העיניין שאתה משרת, ואתה נהייה קטן אם אתה משרת רק את עצמך." הפרשה קוראת לנו להאמין בעצמנו, ביכולתנו להצליח, להעיז ולהגשים את ייעודנו תוך ראיית צרכייו של האחר, וזוהי תכונתו של ישראל.

שבת שלום💞