קטגוריה: חומש בראשית

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. הפרשה מתחילה- "(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה." (בראשית פרק מז)
מתוך 147 שנותיו, חי יעקב את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב. יוסף מביא בפני יעקב את בניו, אפרים ומנשה, כדי שיברכם, ויעקב מתייחס אליהם בברכתו כאילו היו בניו.
לאחר מכן, מברך יעקב את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כל אחד בברכה הייחודית לו. בני יעקב וילדיו של יוסף- הם אלה שמהם נוצרו שבטי ישראל. בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף ובהמשך מצווה גם את כל האחים שיעלו את ארונו לקבורה במערת המכפלה שבארץ כנען. יוסף נשבע לקיים את הבטחתו.

בפרשה, יעקב, על ערש דווי, מודאג מהעתיד של בניו ושל עם ישראל. הוא מברך אותם כאמור אחד-אחד לפי תכונותיהם ומקומם במשפחה, ומשאיר להם חזון ברור, גם כשנראה שהמציאות קשה, כמו תקופת השעבוד במצרים שעומדת להתחיל, יעקב שותל בזרעו את התקווה ואת הבטחת ה’ להמשכיות. בימינו, מול הדאגות היומיומיות והאתגרים הביטחוניים, אפשר לשאוב מהפרשה את הרעיון שראייה רחבה ואמונה ביכולת שלנו להשפיע יכולים להקל על תחושת אי-הוודאות. לאורך הפרשה, האחים מתמודדים עם חשש שעם מות יעקב, יוסף ינקום בהם על מכירתו לעבדות. תגובת יוסף: • “אַל תִּירָאוּ… וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה.”

יוסף מסמל את היכולת לראות מעבר לכאב הרגעי ולמציאת משמעות ותועלת גם בקשיים. כשאנו במצבי לחץ וחרדה כה מרובים, חיבור ושמירה על אחדות משפחתית ולאומית יכולים לשמש עוגן של יציבות. יעקב מבקש להיקבר במערת המכפלה, ולא במצרים. הוא מלמד אותנו שלא להיתפס רק בהווה, אלא לחפש משמעות עמוקה ונצחית. במילים אחרות, אל לנו להישאב למעגל הדאגות היומיומיות בלבד, אלא להישען על יסודות של אמונה, ערכים וחזון ארוך-טווח.
בשנה האחרונה בפרט, כשאנחנו מתמודדים עם דאגות לביטחון, כלכלה, חברה ובריאות, המסרים של פרשת ויחי מכוונים אותנו לראות את האתגרים כזמניים, תוך אמונה בצמיחה מתוכם, לאחד כוחות עם משפחה וחברים, ולפעול מתוך חזון, ערכים ולא מתוך פחד בלבד. הפרשה מזמינה אותנו לבחור במבט רחב ובתקווה. המציאות של חטופים בידי אויב וחיילים המסכנים את חייהם מעלה תחושות קשות של דאגה אינסופית, פחד וחוסר אונים. חשוב לזכור שזו מלחמה שנכפתה עלינו, ולאורך ההיסטוריה עם ישראל התמודד עם מצבים קשים ונלחם על צדקתו, וגבר.

בתקופות קשות, חיבור למשפחה, חברים ולקהילה מספק יציבות ותחושת שותפות. שיחה פתוחה על רגשות, שיתוף בתחושות, וחיפוש אחר מקורות עידוד משותפים יכולים להקל. תרומה למאמץ הלאומי, כמו סיוע למשפחות החטופים, חיזוק החיילים, או השתתפות בפעילויות קהילתיות, עוזרת להפיג תחושת חוסר אונים. כאשר אנחנו פועלים למען אחרים, אנחנו מרגישים חלק ממשהו גדול יותר ומשיבים לעצמנו תחושת שליטה. זוהי תקופה קשה, ובאפשרותנו לבחור כיצד להתמודד עם הקושי, הבחירה ב- לתמוך זה בזה, ולפעול מתוך אחדות, אמונה ותקווה לשובם של כל החטופים לשלום ולשלום חיילינו יכולה לחזק אותנו ולשמור על כוח פיזי ונפשי להתמודד עם המציאות. החברה שלנו מורכבת מזרמים מגוונים, אך רב המשותף על השונה. לצד ההבדלים, כולנו חולקים ערכים כמו משפחה, ערבות הדדית ושאיפה לעתיד משותף טוב יותר. הכרה בשונות תוך התמקדות באחדות מאפשרת לבנות חברה חזקה ומלוכדת, שבה ריבוי הקולות יוצר הרמוניה מגוונת. "השלם גדול מסך חלקיו" מזכיר לנו לראות את הערך והפוטנציאל בשיתופי פעולה, באחדות ובכוחו של הגיוון. דווקא כאשר אנחנו מתמודדים עם אתגרים אישיים או קולקטיביים, החיבור בין הפרטים ליצירת מכלול עשוי להוביל לעוצמה, יצירתיות ופתרונות שגדולים מהיכולת האישית של כל אחד מאיתנו.

ממש כפי שיעקב מתייחס לכל אחד מבניו לפי אופיו, תכונותיו ותפקידו העתידי. הוא מכיר בשונות שלהם ומכוון אותם לממש את הפוטנציאל שלהם. בעולם מורכב ומלא אתגרים, חשוב להכיר בייחודיות של כל אדם, לעודד אותו לתרום בדרכו המיוחדת ולהבין את מקומו כחלק ממערכת שלמה. ברכות יעקב מדגישות את חשיבות התרומה האישית, אך גם את השותפות ביצירת עתיד משותף לעם ישראל. בתקופות מאתגרות, כמו בימינו, אנו נדרשים לפעול יחד כאומה, תוך שמירה על אחריות אישית למעשים ולתרומה לחברה. יעקב מברך את בניו מתוך ראייה ארוכת טווח, ומעביר להם את האמונה בהתגשמות הבטחות ה’. למרות האתגרים הצפויים, כמו השעבוד במצרים, יעקב מכוון אותם להאמין שעם ישראל יגשים את ייעודו. גם כשאנחנו עומדים מול אתגרים לאומיים ואישיים, צוואת יעקב מזכירה לנו לשמור על תקווה ואמונה שימים טובים יגיעו. יעקב מצווה להיקבר במערת המכפלה, כדי לחזק את הקשר של צאצאיו לארץ ישראל ולמורשת האבות.  יש חשיבות בשמירה על קשר לשורשים, למסורת ולערכים שמגדירים אותנו כיחידים וכאומה, גם בזמנים של משבר. יעקב מברך גם את שמעון ולוי, שהיו מעורבים באירועים קשים, מתוך כוונה לנתב את כוחם לאפיקים חיוביים. גם כשיש חולשות או אתגרים במציאות, אפשר לברך, לתקן ולבנות עתיד טוב יותר מתוך הכוחות והפוטנציאל הקיימים.

פרשת ויחי מסכמת את ספר בראשית ומעניקה לנו מסרים רלוונטיים לימינו, העוסקים בהתמודדות עם דאגות לעתיד, מורשת ואחדות. יעקב, בברכותיו לבניו, מלמד אותנו לראות את הייחודיות של כל אדם, לשלב אחריות אישית עם אחריות קולקטיבית, ולפעול מתוך חזון ואמונה גם בזמנים של חוסר ודאות. יוסף מדגיש את הכוח שבאחדות ואת היכולת למצוא משמעות גם בקשיים. הפרשה מזכירה לנו את חשיבות החיבור לשורשים, שמירה על ערכים, ופעולה מתוך תקווה, אמונה ואחדות – כלים שמסייעים להתמודד עם אתגרי ההווה ולבנות עתיד טוב יותר. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת ויגש שהיא הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית. הפרשה ממשיכה לתאר את אירועי יוסף ואחיו.
הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? מצב האחים חמור, יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בעקבות הרעב הכבד שיש בארצם, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים.
פרשת ויגש נפתחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו והוא נחוש לשחרר את בנימין. יהודה מספר ליוסף את כל הסיפור על אחיהם יוסף שהיה בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, שנטרף למוות על ידי חיה רעה, ואת העובדה שאביהם עדיין מתאבל עליו. הוא מוסיף ומשתף את יוסף כי בנימין הוא בעצם הבן היחיד שנותר ליעקב מרחל, והוא הבן זקונים, ולמעשה חיי יעקב אביהם בסכנה אם בנימין לא יוחזר בשלום לביתו. יהודה מבקש את רחמיו של יוסף, ומציע ליוסף שייקח אותו לעבד במקום בנימין.
יוסף שמתרגש מדבריו של יהודה לא מתאפק, והוא מבקש מכל היועצים והאנשים שבחדר לצאת, ולהיוותר לבדו עם אחיו. ואז הוא פורץ בבכי, ומגלה להם כי הוא יוסף, אחיהם. האחים נדהמים מהגילוי וחוששים מיוסף שעתה ירצה לנקום בהם על שמכרו אותו. אבל יוסף מרגיע אותם, ומסביר להם שהאירועים שקרו הם למעשה חלק מהתכנית האלוקית.

בפרשת ויגש ניתן לראות אלמנטים דומים של התהליך צדק מאחה בתהליך הפיוס בין יוסף לאחיו, ובהמשך, בין האחים ליעקב אביהם. תהליך צדק מאחה הוא שיטה שיקומית שבה נעשה ניסיון לתקן ככל שניתן את הפגיעה שנגרמה בעקבות מעשה עוול, באמצעות מעשים מאחים. מטרת התהליך היא לתת מענה לצורכיהם של כל אלו שנפגעו ממנו, להביא לפיוס, הבנה ושיקום מערכות היחסים.
סיפורו של יוסף, אחיו ואביו יעקב, משמש כמודל עתיק אך רלוונטי לתהליכי צדק מאחה. לאחר שנים של ניתוק, כאב ופגיעה קשה – כאשר אחי יוסף מכרו אותו לעבדות והסבו לו וליעקב צער עמוק – מתאפשר מפגש מחודש שמוביל להכרה, חרטה ושיקום היחסים. תהליך זה אינו פשוט. הוא דורש מהפוגע (האחים במקרה הזה) להכיר בפגיעתו ולשאת באחריות למעשיו. יוסף, למרות הכאב שחווה, בוחר לנהוג בחמלה, מאפשר תהליך של פיוס ומעניק הזדמנות לתיקון משפחתי מלא.

חכמינו, למשל, הרמב"ם בהלכות תשובה מדגיש את החובה לתשובה הכוללת חרטה, וידוי ובקשת מחילה: "אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עברות שבין אדם למקום… אבל עברות שבין אדם לחברו, אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חיב לו, צריך לרצותו ולשאול
ממנו שימחול לו." (משנה תורה, הלכות תשובה ב:ט).
כלומר, התשובה היהודית אינה שלמה ללא תיקון הפגיעה ככל שניתן והשבת השלום בין הצדדים. וכך גם חז"ל במסכת יומא מלמדים:
"עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (יומא פה:ב).
תהליך זה מדגיש את החשיבות של שיח ישיר עם הנפגע, לקיחת אחריות אמיתית והבעת חרטה כנה.
היהדות קוראת לנו לא רק לשפוט את המעשה אלא גם לתקן את השבר שנגרם. צדק מאחה מתכתב עם הרעיון של תיקון עולם, שאינו עוסק רק בעונש אלא ביצירת שינוי חיובי עבור כל הצדדים, במטרה לבנות חברה מוסרית, אחראית ושלמה יותר.

באופן עקרוני, תהליך כזה יכול להתקיים ללא מתווך, אך הדבר מתאים בעיקר למצבים שבהם יש תקשורת ברורה ומכבדת בין הצדדים, והבנה לחשיבות התהליך כמו גם רצון הדדי לתהליך, הכרה במעשה, נשיאת אחריות, הבעת חרטה, רצון לתקן את הנזק ולעיתים אף מחילה. יחד עם זאת, יש לזכור כי במקרים מורכבים, מעוררי רגש, כאלו שבהם קיימים גם פערי כוחות, נוכחות של מגשר, מנחה או מתווך עשויה להיות קריטית להצלחת התהליך.
כפי שסיפור יוסף מלמד אותנו, צדק מאחה הוא הרבה מעבר לתיקון עוול – הוא דרך לריפוי ושיקום מערכות יחסים, לתמורה נפשית ולבניית עתיד טוב יותר עבור כל המעורבים.
כחברה, חובתנו לעודד ולטפח תהליכי צדק מאחה – תהליכים שמבקשים לא רק ענישה או הכרה בפגיעה, אלא גם שיקום אמיתי של כל הצדדים המעורבים: הפוגעים, הנפגעים והמעגלים הסובבים אותם. צדק מאחה מציע דרך שונה ועמוקה להתמודדות עם פגיעה, המבוססת על דיאלוג ישיר, אחריות וריפוי.

למרבה הצער, גישה זו עדיין אינה מוכרת מספיק בקרב הציבור הרחב ואינה מיושמת במידה מספקת. רבים מהפוגעים נמנעים מלשאת באחריות למעשיהם, לעיתים מתוך חשש לעונש ולעיתים מתוך חוסר מודעות להשלכות מעשיהם. מצד שני, נפגעים רבים נותרים כלואים בכאבם, מתקשים להשתחרר מהפגיעה ולשוב לעוצמתם הפנימית.
אם נצליח להעלות את המודעות הציבורית לתהליך צדק מאחה ולהדגיש את הפוטנציאל השיקומי שלו, נוכל להביא לתהליכי ריפוי משמעותיים, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית. צדק מאחה אינו רק תהליך שיפוטי, אלא גם כלי להבראה – דרך ליצירת קשר מחודש בין הפוגע לנפגע, ובניית מסלול שיאפשר תיקון, לקיחת אחריות כנה, ויצירת שינוי אמיתי.

בשנתיים האחרונות, המהפכה החברתית והמלחמה העמיקו את הקיטוב בחברה הישראלית. הפתרון טמון לא רק בצעדים פוליטיים או צבאיים, אלא בתהליך חברתי עמוק של הקשבה, אמפתיה והכלה. בדומה לאחיו של יוסף שהביעו חרטה ונשאו אחריות למעשיהם, וליוסף שבחר בחמלה ובפיוס, גם החברה הישראלית יכולה להתמקד באיחוי שברים ובבניית עתיד משותף תוך חיבור בין מגזרים.
הדרך להבראתנו כחברה וכפרטים עוברת דרך ההכרה בכך שמענה ראוי לפגיעה כולל התבוננות מעמיקה בצרכים של כל המעורבים, לצד יצירת מרחב שמאפשר שיקום. ככל שנעמיק את השיח על צדק מאחה ונעודד את יישומו, נוכל לבנות חברה שמושתתת על חמלה, אחריות, אמפתיה ושאיפה אמיתית לתיקון עולם. שנזכה להיות ראויים. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

פרשת מקץ, העשירית בספר בראשית, ממשיכה את סיפורו המרתק של יוסף ומביאה אותנו לנקודת מפנה משמעותית בחייו. יוסף, שישב שתים-עשרה שנים בכלא המצרי, נשלף באחת מבור החשכה בעקבות חלומותיו של פרעה. שר המשקים, שנזכר ביוסף שפתר את חלומו בעבר, ממליץ עליו לפרעה, וזה שולח להביאו. יוסף מצליח לפרש את חלומותיו של פרעה על שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, ומציע תכנית מפורטת להתמודדות עם שנות הרעב הצפויות. וכך בזכות תבונתו, ממנה פרעה את יוסף למושל מצרים, מעניק לו טבעת, ארמון, ואף משיאו לאסנת, בתו של פוטיפר.
סיפורו של יוסף מדגים את היכולת של המציאות להשתנות ברגע אחד. יוסף בתחילת דרכו, נזרק לבור על ידי אחיו ומוצא את עצמו נמכר לעבדות בארץ זרה. משם, הוא נשלח לכלא בעקבות עלילה שקרית, ולכאורה, אין לו מוצא מהשפל אליו הגיע. ואז, ברגע אחד, הכל מתהפך: יוסף יוצא מבית הסוהר לאחר שפותר את חלומות פרעה. לא רק שהוא יוצא לחופשי, אלא הוא גם ממונה למשנה למלך מצרים, מקבל סמכות עצומה והופך לדמות המרכזית בניהול כלכלת הממלכה בשנות הרעב.

הסיפור של יוסף הוא לא רק תיעוד היסטורי, אלא גם מסר עמוק עבורנו. מסר רלוונטי, מעצים ומחזק גם בזמננו, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל עם כל הכאב, תחושת חוסר האונים והתסכול המתמשך מההתמודדות עם אובדן, חטופים שעדיין לא שבו לבתיהם, פצועים בגוף ובנפש ומשפחות שכולות הכואבות את אובדן יקיריהן. הסיפור של יוסף מזכיר לנו שהחיים אינם סטטיים, וגם במצבים שנראים חסרי תקווה, ישנה האפשרות לשינוי. יוסף, שמצא את עצמו מושלך לבור ומואשם שלא בצדק, בוחר להיאחז באמונה ובתקווה. הוא לא נותן לייאוש לגבור עליו, אלא ממשיך לפעול בנחישות ובאמונה. השינוי הדרמטי בגורלו מזכיר לנו שגם מתוך החושך הגדול ביותר יכולה להופיע קרן אור שתשנה את המציאות. יוסף מלמד על כוחה של תקווה, על היכולת שלנו להאמין ולפעול גם במצבים הקשים ביותר. למרות כל התלאות שעבר יוסף, הוא נשאר נאמן לעצמו, לערכיו ולאמונתו. הוא לא נתן לייאוש להשתלט עליו, ויתכן שזה גם מה שהביא לשינוי גורלו. גם במציאות שלנו, פעמים רבות אנחנו חווים זמנים של משבר, של תחושת "בור" שאין ממנו דרך החוצה. הסיפור של יוסף מזכיר לנו שהחיים הם בלתי צפויים, ושגם מתוך החושך, ברגע אחד, יכולה להאיר קרן של אור שתשנה את הכל.

סיפורו של יוסף הוא סיפור של נפילה לשפל המדרגה – לבור, לעבדות ולכלא – אך גם של תקווה וגאולה, כי כאשר יוסף הופך למשנה למלך מצרים הוא משיב תקווה למשפחתו ולעולם כולו. במציאות שלנו, החטופים והפצועים מייצגים את השפל, התסכול והכאב שכולנו מרגישים כעם. אך יחד עם זאת, כמו יוסף, אנו נדרשים להאמין שיש תקווה, שיש עתיד שבו נצליח להשיב את החטופים הביתה, לשקם את הפצועים ולתמוך במשפחות השכולות. המסר הזה מזכיר לנו שגם במצבים שנראים חסרי מוצא, יש כוח לתקווה, לאמונה ולעשייה מתמדת, המובילים לגאולה אישית ולאומית.

השבוע אנו חוגגים את חג החנוכה שמקביל לקריאת פרשת מקץ, ומוסיף ממד נוסף של תקווה. סיפור נס פך השמן, שבו מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, מדגיש את כוחה של אמונה מול מציאות קשה. כשם שהמכבים נאחזו באמונה ובנחישות מול אויב חזק ורב, כך אנו יכולים להדליק אור פנימי גם בזמנים של משבר וכאב. מעטים שגברו על רבים, ופך השמן הקטן שהאיר במשך שמונה ימים, מבטאים קרן אור קטנה שיכולה לנצח חושך גדול. כך גם נרות החנוכה שמסמלים את האמונה בניצחון הרוח על החומר, מהדהדים את סיפורו של יוסף שפעל בנחישות גם במצבים בלתי אפשריים, ומעניקים השראה להתמודד עם האתגרים של ימינו.
הרב קוק התייחס לכך וחידד כי "צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר ואין נרו שלו כנר חברו. ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו." האור הזה טמון בכל אחד ואחת מאיתנו, וכוחנו המשותף כעם יכול להוביל לתמורות גדולות, גם במצבים הקשים ביותר.

במציאות של מלחמת חרבות ברזל, עם כאב החטופים, הפצועים, המפונים והמשפחות השכולות, המסר של פרשת מקץ וחנוכה קורא לנו לזכור שכשם שיוסף הצליח להפוך את גורלו ולבנות עולם חדש, וכשם שנרות החנוכה האירו חשכה גדולה, כך גם אנחנו יכולים להפוך את הכאב למנוע של צמיחה ואת החשכה לאור גדול. כבר נאמר כי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", הקריאה היא להאמין באור שבתוכנו, לפעול יחד כעם, ולפעול יחד למען גאולה אישית ולאומית, מתוך אמונה שאור גדול יכול להאיר גם את הרגעים האפלים ביותר.

יהי רצון שנזכה לחזות בשינוי המיוחל ממש בקרוב, להשיב את החטופים הביתה בשלום, להביא מזור ורפואה לפצועים, להחזיר את המפונים אל בתיהם, ולחבק את המשפחות השכולות באהבה עמוקה, ברגישות ובהוקרה אינסופית, שרק נהיה ראויים. אמן כן יהי רצון.

חג חנוכה מאיר ושמח ושבת של שלום   

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת וישב, הפרשה התשיעית בספר בראשית שקוראים אותה בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. פרשת וישב מהווה את פתיחתו של קובץ סיפורי יוסף ואחיו, החלק האחרון בסיפור תולדותיו של יעקב ומשפחתו, והחלק האחרון בספר בראשית בכלל. בפרשה זו מתחילים להשתלשל האירועים שיביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל במצרים.
המיקוד בפרשה הוא חיי יוסף עד עלייתו לשלטון במצרים. כולנו שמענו על כתונת הפסים שקיבל יוסף, בן הזקונים ובנה הבכור של רחל אמנו, מאביו יעקב, ועל אחיו שקינאו בו ושנאו אותו על התנשאותו, והיחס המועדף שקיבל מאביהם, יעקב.
אנו נחשפים לאירועים מרובים וסוחפים בחייו של יעקב, והנה פרשת וישב נפתחת בבקשתו של יעקב אבינו לשבת בשלוה: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז, א'). יעקב, שעד כה חייו היו מלאי אתגרים: בריחתו מעשיו, ההתמודדות עם לבן, מותה של רחל, האסון של דינה – שואף כעת למנוחה פנימית. אך מיד אחר כך כבר נפתחת פרשת יוסף, שהופכת את חייו של יעקב לדרמטיים וסוערים עוד יותר. מה המשמעות של המסר הזה עבורנו, ומה ניתן ללמוד מכך על החיפוש אחר מנוחה פנימית בתוך חיינו?

חז"ל מפרשים את המילה "וַיֵּשֶׁב" כרצונו של יעקב לשבת בשלווה לאחר שנים של התמודדויות קשות. עם זאת, דווקא אז מתחילים האתגרים סביב יוסף ובניו, מה שמלמד אותנו על הדינמיקה בין חיפוש מנוחה לבין ההתמודדויות שהחיים מציבים.
הרב שבתי סלבטיצקי, בדבריו על פרשת וישב, מציע התבוננות עמוקה על מושג המנוחה ועל הקשר שלו לחיי היומיום שלנו. הוא מסביר שהשאיפה למנוחה היא טבעית ועמוקה, אך לעיתים אנו טועים לחשוב שהיא תלויה בהיעדר אתגרים או עומסים חיצוניים. פרשת וישב מלמדת אותנו שהחיים תמיד יהיו מלאים בתנועה, בקשיים ובשינויים, ולכן המנוחה האמיתית אינה נובעת מהסביבה, אלא מהיכולת שלנו למצוא שקט פנימי בתוך המציאות המורכבת. וכך מתאר הרב, "לא מסוגל יותר" – כמה פעמים המילים האלה עולות בראש שלנו? כשהמשימות והאתגרים מרגישים כמו הר שמאיים למחוץ אותנו. כשאנחנו רוצים לברוח מהכל, אבל גם כשאנחנו בורחים – משהו בפנים לא מרוצה, לא שקט…"

 בסיפורו של יעקב אבינו, שהצליח למצוא שלווה פנימית גם בתוך סערות החיים והאתגרים הקשים ביותר, מתגלה לנו דרך מופלאה להתמודדות עם מצבים מורכבים. הרב סלבטיצקי מציע מפתח ייחודי להתמודדות – לא באמצעות שינוי הנסיבות החיצוניות, אלא דרך שינוי הפרספקטיבה הפנימית שלנו. בעזרת סיפורים מעוררי השראה והתבוננות עמוקה, אנו לומדים כיצד להתחבר לנקודת השלווה שבתוכנו, שממשיכה להאיר גם כאשר העולם סביבנו רועש וסוער.
יעקב אבינו מייצג את המתח בין חיי המעשה לבין השאיפה לשלווה. על אף כל מה שעבר, הוא מצליח לשמר את תחושת השליחות שלו. גם כאשר חייו מתמלאים באתגרים חדשים, הוא לא מתמוטט, אלא ממשיך לפעול מתוך אמונה עמוקה שמה שקורה לו הוא חלק מתוכנית אלוקית רחבה. זהו שיעור חשוב: מנוחה פנימית אינה תלויה בתנאים החיצוניים, אלא בנקודת המבט שלנו על המציאות.

הרב סלבטיצקי מדגיש שכאשר אנו חווים עומס בחיינו – בעבודה, במשפחה או בהתמודדות אישית – לעיתים קרובות אנו מאשימים את המצב החיצוני בכך שאנו חשים חוסר שלווה. אך למעשה, הסוד לשקט נפשי טמון בפיתוח כוחות פנימיים ובאמונה. "כאשר אנו רואים את האתגרים כהזדמנויות לצמיחה, אנו יכולים למצוא את המנוחה הפנימית גם בתוך סביבה סוערת. מסביר הרב את ההבדל בין מנוחה לשלווה: מנוחה היא כאשר אני פסיבי ברפיון, בעוד שלווה היא ביטוי לעשיה ממקום מאוזן רגוע, ושקול."
המנוחה מתייחסת לרוב להפסקת פעילות פיזית או מנטלית לצורך התאוששות. עצירה יזומה מהמולת היום-יום, למשל מצב של שינה, ישיבה רגועה או חופשה. מנוחה היא מצב שבו האדם לוקח הפסקה מהעשייה והמאמץ כדי לחדש כוחות. והיא תלויה לעיתים קרובות בסביבה החיצונית – השקט, המקום והתנאים שמאפשרים אותה.
בעוד שלווה היא מצב רגשי-נפשי עמוק של יציבות ורוגע, שאינו תלוי ישירות במנוחה פיזית. אפשר לחוות שלווה גם בעיצומו של מאמץ או פעילות.  שלווה נובעת מהיכולת לקבל את המציאות כפי שהיא, מהתמודדות עם לחצים ופחדים ומתודעה ברורה ורגועה. זו תכונה פנימית שניתן לחוות גם בתנאים מאתגרים או בסביבה סוערת.
מנוחה עשויה להוביל לשלווה, אך אין הכרח בכך. אפשר לנוח ועדיין להרגיש חוסר שקט פנימי, ואפשר לחוות שלווה גם בזמן עבודה או פעילות אינטנסיבית. שלווה פנימית, לעומת זאת, יכולה לשפר את איכות המנוחה, שכן היא מפחיתה מתחים ומאפשרת רגיעה עמוקה יותר.

אנו חווים עומס מתמיד – בעבודה, במשפחה, במציאות פוליטית וחברתית מורכבת, ולבטח כעת במציאות קשה של מלחמה ממושכת שגובה מחיר יקר. אירועים אלו מגבירים את תחושת הכאב, הפחד והעייפות, ומעמיקים את השאלה: כיצד ניתן למצוא שלווה פנימית בתוך סערת החיים?
במובן הזה, חיי יעקב משמשים לנו השראה. יעקב מלמד אותנו שהחיים מלאים עליות ומורדות, אך הדרך להתמודד עם הקשיים היא להאמין בכוחנו הפנימי ולראות בכל אתגר שלב נוסף במסע שלנו. מנוחה אמיתית אינה התנתקות מהעולם, אלא חיבור עמוק לשקט פנימי שמאפשר לנו לפעול מתוך איזון וצלילות.

הרב סלבטיצקי מסביר עוד כי האמונה בכך שכל מה שקורה לנו נשלח כדי לקדם אותנו היא מפתח מרכזי. במקום לברוח מהקשיים, עלינו לפתח מבט מאוזן שמכיר בכאב אך מברר בו את המשמעות. השקט הפנימי הזה מאפשר לנו לא רק להתמודד, אלא גם לפעול מתוך נחישות, שמחה ואמונה, מתוך ידיעה שאנו חלק ממשהו גדול יותר.

המסקנה מפרשת וישב היא ברורה: השקט הפנימי הוא מצב של תודעה, לא של נסיבות. יעקב אבינו, על אף כל מה שעבר, מצליח להמשיך בדרכו מתוך אמונה ושליחות. גם אנחנו, בתוך העומס והלחצים של חיי היומיום, יכולים ללמוד ממנו כיצד למצוא את המנוחה האמיתית – בתוך עצמנו. המציאות החיצונית עשויה להישאר מורכבת וסוערת, אך אנו יכולים לבחור כיצד להתבונן בה וכיצד להתמודד עמה. בעיצומם של ימים מאתגרים, המפתח הוא לשלב בין המאבק למציאת פתרונות לבין שמירה על איזון פנימי ואמונה. אם נצליח לטפח את השלווה בתוכנו, נוכל להקרין אותה גם החוצה – למשפחותינו, לקהילותינו ולחברה כולה.

שבת שלום   
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

פרשת וישלח היא הפרשה השמינית בספר בראשית. השבוע, בפרשת וישלח מסופר על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ כנען.
הפרשה פותחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו, עשיו, לאחר ניתוק של יותר מ-20 שנה. יעקב חושש מאוד מהפגישה עם אחיו שתכנן להורגו על שגזל ממנו את ברכת אביהם, יצחק, "(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי…" (בראשית לב')
בלילה שלפני המפגש נאבק יעקב עם דמות לא מזוהה, כנראה מלאך שמיימי, ויעקב שגובר עליו דורש ממנו ברכה. אותה דמות מסתורית מברכת ומעניקה ליעקב את שמו החדש- ישראל. לאחר מכן, עשיו מגיע ולהפתעתו ולשמחתו של יעקב, עשיו רץ לעברו, נופל על צווארו, והשניים מתחבקים ומתפייסים.
פרשת וישלח מדגישה את ההיבטים האישיים והפנימיים של המפגש עם המציאות, וממחישה את האמת העמוקה שאין דבר כזה מבט אובייקטיבי על החיים. כאשר יעקב נאבק עם המלאך בלילה, המאבק הוא לא רק פיזי אלא גם פנימי – עימות עם עצמו, עם פחדיו, ועם תודעתו. יעקב יוצא מהמאבק הזה עם שינוי שמו ל"ישראל," עדות לכך שההבנה והחוויה שלו את המציאות השתנו, כפי שהשתנתה תודעתו.

בהקשר הזה, ניתן להבין שכל אדם חווה את המציאות דרך פרשנותו האישית, שהיא תוצאה של הרקע, החוויות והנטיות הפנימיות שלו. כפי ששני אנשים יכולים לעמוד באותו מקום ולראות דברים שונים לחלוטין, כך גם יעקב ועשיו, שנפגשו לאחר שנים של נתק ומאבק. כל אחד מהם פירש את המפגש הזה דרך עיניו – עשיו אולי ראה פיוס או סיום מאבק, בעוד יעקב ראה צורך בזהירות והתגוננות.

כמגשרת, אני נפגשת פעמים רבות בתהליכי גישור במצבים שבהם הפרשנות האישית והפחדים של כל צד יוצרים חומות בלתי נראות, המונעות מהם הקשבה, הכלה, הבנה ואי יישוב הסכסוך. אנשים מגיעים לעימות כשהם נאחזים בפרשנויותיהם הנוקבות, לעיתים מתוך תחושת איום, פחד או פגיעות, אך דווקא המפגש עם נקודות מבט אחרות מאפשר פתח לשינוי ולצמיחה.

הסופרת מריאן ויליאמסון מזמינה אותנו להתבוננות מעצימה על פחד,
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו.
הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

זו גם החוויה שלי במפגשי הגישור שיוצרים הזדמנות להתעלות מעל הפרשנויות המגבילות ולאמץ התבוננות במציאות בעיניים חדשות, מתוך הבנה שהמציאות אינה מוחלטת אלא מורכבת מפרשנויות אישיות של שני הצדדים. ההבנה הזו היא שפותחת חלון הזדמנויות ליישוב הסכסוך ולעיתים אף לפיוס. כאשר אנו מתגברים על הפחדים שמנהלים אותנו, אנו משחררים את עצמנו ואת האחרים מהכבלים של פרשנות חד-ממדית. כך אנו יוצרים לא רק פתרון לסכסוך, אלא גם דרך חדשה לחוות את המציאות מתוך חמלה, הבנה ורצון להתקדם יחד לעבר עתיד טוב יותר.

מחדד הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"…רובנו חווים מפעם לפעם את הפחד הזה, הפחד שאינני ראוי.
הפחד הזה הוא שגיאה – ולא מפני שאינו אמתי, אלא מפני שאינו רלבנטי. מובן שאנו מרגישים לא ראויים למשימות גדולות לפני שאנחנו מקבלים אותן על עצמנו. האומץ לקבל על עצמנו את המשימה הוא העושה אותנו לגדולים דיינו. מנהיגים צומחים מתוך כך שהם מנהיגים. סופרים צומחים באמצעות הכתיבה. מורים צומחים על ידי כך שהם מלמדים. רק משאנו מתגברים על תחושת הקַטנוּת והבלתי-ראויוּת, וקופצים למים הקרים של המשימה, אנו מגלים שהתרוממנו וגדלנו: העשייה היא שהִגדילה אותנו. כלשונה של כותרת ספר פופולרי – "הַרגישו את הפחד, ועֲשו את זה בכל זאת".
…אין זו משימה קלה; אך ממתי משימה ראויה לשמה היא משימה קלה? אנחנו גדולים כגודֶל האתגרים שיש לנו אומץ לקבל על עצמנו. ואם לפעמים אנו מרגישים רצון לברוח, איננו צריכים להרגיש רע; זה קרה גם לגדולים ביותר. להרגיש פחד – זה בסדר גמור. להיכנע לפחד הזה – לא."

המסר של פרשת וישלח הוא קריאה לפתח את הכלים הפנימיים שלנו – רמת התודעה, המידות האישיות והיכולת לפרש את המציאות מתוך עולמנו הפנימי. הכלים הללו הם שמעצבים את האופן שבו אנו מתבוננים בעולם, וההשקעה בשיפורם מאפשרת לנו לראות את המציאות באור רחב ומאיר יותר. כמו יעקב, שהשתנה והתפתח מתוך התמודדויותיו, גם אנו מוזמנים לייצר שינוי ולהבין שהמציאות החיצונית היא שיקוף של עולמנו הפנימי.
בתקופה זו, כאשר אנו ניצבים מול מציאות קשה שממלאת אותנו בפחדים ואי-ודאות, כאשר הפחד משתק, יש בידינו עדיין את הכוח להיאבק ולפעול. אם נראה את התקווה ונאמין בכוחנו לפעול, נוכל לטפס מתוך הכאב ולהפוך את המציאות למקום טוב יותר. יעקב לא נשאר פסיבי, ההתבוננות שלו קבעה את דרכו, כך גם היום, אם נראה רק פחד, נישאר כלואים בתוכו. יעקב מלמד אותנו שאפילו במצבים של פחד וחוסר ודאות, הכוח להיאבק ולפעול טמון בנו. בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, שבה אנו מתמודדים עם אובדן, חטופים שעדיין לא שבו הביתה ופצועים רבים בגוף ובנפש, המסר של הפרשה הופך לרלוונטי מתמיד. ההתמודדות עם הפחדים, העמידה לצד המשפחות השכולות והתמיכה בפצועים הם עדות ליכולת המופלאה של העם שלנו להמשיך קדימה, גם במצבים הקשים ביותר.

יהי רצון שנזכה לראות את כל החטופים שבים הביתה לשלום, שנשקם את החברה ונבנה עתיד מלא אמונה, תקווה ועשייה. בדומה לדבריה של מריאן ויליאמסון, עלינו להאמין בכוחותינו – ביכולת שלנו להחזיר את החטופים, לשקם את הפצועים ולהביא מזור לחברה שלנו. המאבק של יעקב עם המלאך מזכיר לנו שגם בלילה חשוך – סמל לזמנים של קושי ובלבול – אפשר לצאת מחוזקים. לאמונה ולעשייה יש כוח להאיר את הדרך ולהוביל לשינוי אמיתי במציאות. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום   
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה השביעית בספר בראשית, והיא מתארת את קורותיו של יעקב אבינו ב- דרכו לחרן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.
בעצתה של רבקה, אמו, ובברכת יצחק, אביו, יוצא יעקב אל משפחת דודו, לבן, שבחרן. עשיו, אחיו של יעקב, כועס עליו ומתכוון להורגו לאחר שלקח ממנו את ברכות הבכורה, ולכן יעקב נשלח לחרן. בדרכו לחָרָן , כשהוא לבד במדבר, הוא חולם את חלום הסולם המפורסם: "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כ"ח, י"ב), מלאכים עולים ויורדים עליו, וה' מבטיח לו הגנה וברכה. חלום שמבטא את היכולת לחלום ולשאוף גבוה גם כאשר אנו נמצאים במציאות קשה ומורכבת.

בעיצומה של שנת מלחמה קשה, שבה מלחמת חרבות ברזל גבתה חיי אדם יקרים מכל, הותירה משפחות שכולות מרובות, פצועים רבים, ושוברת את לב כולנו על החטופים שעדיין לא שבו הביתה – המסר של פרשת ויצא מקבל משמעות מיוחדת. החלום של יעקב אינו רק פנטזיה; הוא מחבר בין שמיים וארץ, בין מציאות לכאב ובין תקווה למעשיות. גם אנחנו, בעיצומם של ימים מאתגרים, נדרשים להעז לחלום על מציאות טובה יותר, אך גם לפעול בנחישות למענה.

מסביר הרב נחמיה רענן,
"בזמן הבריחה לחרן, מצב הרוח הכללי של יעקב אבינו לא היה מרומם, ככל הנראה. בלא הכנה מוקדמת הוא מצא את עצמו במנוסה מפני עשיו אחיו, תוך עזיבת משפחתו וסביבתו המוכרת והליכה אל הלא נודע. על רקע הסערה הנפשית הזאת חולם יעקב אבינו את חלום הסולם, ולכן מתבקש לפרש את המסר של החלום על רקע מציאות הקושי והמשבר שבה היה נתון יעקב אבינו.
…ה"דגל מחנה אפרים" מפרש שחלום יעקב עוסק ב"סוד גַּדְלוּת וקַטְנוּת". "קטנות" מבטאת את מצב האדם בתקופת הירידה והקושי, ו"גדלות" מבטאת את התקופות הטובות והמוצלחות. בתקופות ה"גדלות" אין שום בעיה: הכול הולך טוב, וזורם בהתאם לציפיות. תקופות ה"קטנות" מתאפיינות בקושי ומשבר: שום דבר לא מצליח, והאדם לא עומד בציפיות שלו מעצמו. בתקופות ה"קטנות" האדם נאלץ להתמודד עם כישלון ושחיקה בדימוי העצמי. לעיתים הוא מאשים את עצמו בכניסה למשבר, ובנוסף לקשיים האובייקטיביים, מצפונו מייסר אותו על עצם הימצאותו בתקופת "קטנות".
"סוד קטנות וגדלות" הוא שם קוד לנקודת ההשקפה החסידית על הקטנות והגדלות. הוא כולל התייחסות עקרונית וגם כלים מעשיים להתמודדות עם תקופת ה"קטנות". הנקודה הראשונה שאותה מציין ה"דגל מחנה אפרים" בהקשר זה היא שה"קטנות" היא מציאות טבעית: אדם אינו יכול לעמוד במצב אחד תמיד, ולכן הוא מוכרח מדי פעם לרדת למצב נמוך יותר. את הרעיון הזה מבסס ה"דגל מחנה אפרים" על דרשה של סבו, הבעש"ט, על הפסוק ביחזקאל "והחיות רצוא ושוב" (א', יד). הוא מפרש שכל מי שנמצא במצב של חיים ("והחיות") אמור להיות מטולטל בין רצוא ושוב. המושג "רצוא" מקביל ל"גדלות", דהיינו תנועת הריצה וההתקדמות, ו"שוב" היא מציאות ה"קטנות", בה האדם שב ונסוג אחור. ההכרה בכך שהמשבר והירידה הן תופעות צפויות וטבעיות, מנטרלת את תחושות האשם ועשויה לעזור להתמודדות נכונה.
… החוויה המרכזית שמלווה את תקופת "קטנות" היא ריחוק, ריחוק של האדם מעצמו ומאלוקים. תחושה זו עשויה להוליד פנייה כנה של האדם מעומק הלב אל ה' שיקרב אותו ויסייע בידו להיחלץ מהמצוקה… כשטוב לאדם, קשה יותר להתפלל באמת. דווקא המצוקה מאפשרת תפילה כנה מעומק הלב…" מתוך הריחוק והכאב נובעת הזדמנות לצמיחה – כפי שיעקב, ברגעי הקושי הגדולים ביותר שלו, התחבר לחלום שסייע לו להאמין שניתן לייצר מציאות חדשה, טובה יותר.

וכמו יעקב, שיצא למסע ארוך מתוך תחושת אחריות לעתידו, כך גם אנחנו נדרשים להתמודד עם האובדן, הכאב והפחד – ולשאוף לעתיד שבו נבנה את חיינו מחדש. החלום על מציאות שבה יוחזרו כל החטופים, שבה נעניק תמיכה לפצועים בגוף ובנפש, ולמשפחות השכולות, ובה ניצור חברה מלוכדת וחזקה, הוא המפתח להמשיך קדימה. בדיוק כפי שיעקב התעורר מהחלום והכריז על המקום כ"בית אלוהים", כך גם אנו נדרשים להפוך את התקווה למעשים שיניחו יסודות לעתיד בטוח וטוב יותר.
הסולם של יעקב מזכיר לנו שגם מהמקומות הנמוכים ביותר אפשר לטפס מעלה, שלב אחר שלב. לא תמיד הדרך ברורה או קלה, אבל האמונה, התקווה והמעשים שלנו יכולים להוביל אותנו אל מקום טוב יותר. המאבק של יעקב, כמו המסר של חז"ל, מלמד אותנו שהשינוי מתחיל דווקא מתוך מצבים של משבר ונחישות לא לוותר. יהי רצון שנזכה לראות את כל החיילים והחטופים שבים הביתה בשלום, שנשקם את פצעי החברה ונתחזק מתוך האתגרים.
פרשת ויצא מלמדת אותנו להאמין, לחלום, ובעיקר – לפעול למען מימושו של החלום. חז"ל מדגישים שהדרך לשינוי אמנם אינה פשוטה, אך היא מתחילה בחלום המחובר למציאות ובעשייה הנובעת ממנו. עלינו לחזק את עצמנו, לשאוב כוחות מהעבר ולפעול מתוך אמונה, תקווה ואחריות – כדי להשיב את החטופים, לטפל בפצועים, לחזק את המשפחות השכולות ולבנות חברה מאוחדת. בדיוק כפי שיעקב פעל מתוך קושי, והצליח לבנות את עתיד העם כולו.

שבת שלום   
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית. פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה של רבקה והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
בהמשך, מתארת לנו הפרשה שיש שוב רעב בארץ ישראל וכמו בימי אברהם, יצחק יורד דרומה אל אבימלך, מלך פלישתים, בדרכו למצרים. אבל הפעם ה' אומר לו לא לרדת למצרים, אלא להישאר בארץ ומברך את יצחק בכל הברכות שברך את אברהם.
יצחק עושה חייל ותבואתו מניבה מאד. הפלשתים כל כך מקנאים בו שהם סותמים את כל בארות המים שחפר אברהם אבינו, ואבימלך מחליט לגרש את יצחק – "(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד." (בראשית כו')."
יצחק חופר מחדש את בארותיו של אביו, אברהם, אך העימותים עם הרועים המקומיים ממשיכים, עד שבסופו של דבר יצחק מגיע לבאר שאין עליה מריבה וקורא את שמה רחובות (מלשון הרחיב ה' לנו).

מסביר הרב דוד סתיו,
"נראה כי אין חדש בארץ. תנועת ההתיישבות הציונית הביאה ברכה גדולה ליושבי הארץ, היהודים והלא יהודים, כמעט בכל מקום שהגיעה אליו. ארץ שהייתה שוממה ומלאה ביצות, ארץ מוכת מחלות, הפכה בידי המתיישבים היהודים לארץ פורחת. ומה הייתה תגובתם של תושבי הארץ הערבים באותם ימים? האם קבלה ורצון ללמוד מהישגי החלוצים, או קנאה שהובילה להרס ושנאה?
יצחק לא נשבר ולא התייאש, גם לאחר שקרא לבאר השנייה שחפר "שטנה", משום שגם עליה רבו עמו פלישתים. הוא העתיק את מקומו וחפר באר חדשה שנקראת בשם רחובות, "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (בראשית כ"ו, כב)
בסופו של דבר, הארץ תהיה ברשות אלו שיאהבו אותה וישקיעו את כל כוחם בבניינה ובטיפוחה. אלה שיבקשו לנשל את האחרים בשנאה ובשטנה, בסתימת בארות או בהפצצות, ימצאו כי הם טובלים בים של שנאה שאין לה מוצא."

פרשת תולדות משקפת בצורה עמוקה את ההתמודדות עם מאבקים מתמשכים, בפרט בהקשר לחיים בארץ ישראל. אחד הסיפורים הבולטים בפרשה הוא חפירת הבארות על ידי יצחק וסתימתן על ידי הפלישתים, ולאחר מכן מאמציו לפתוח אותן מחדש. המעשה הזה מסמל לא רק את המאבק הפיזי על מקורות המים – שהם תנאי יסוד לקיום חיים – אלא גם את המאבק העקרוני על הזכות להתקיים ולהפרות את הארץ, חרף ניסיונות חוזרים ונשנים להפריע ולהרוס.
רש"י מבאר כי יצחק קרא לבארות בשמות שאביו אברהם קרא להן, כדי להדגיש את הקשר הרציף והעמוק למורשת האבות. בכך הוא מסמל נאמנות להמשכיות ולשמירת הערכים והאמונה שהונחלו לו. יצחק לא נרתע מסתימת הבארות בידי הפלישתים אלא פעל לחדשן, כמסר לכך שגם מול עוינות וקשיים יש לשמור על הזהות והערכים.
במובן זה, הסיפור מתחבר למציאות חיינו היום, במאבקנו להבטיח את חיינו כאן בארץ אל מול מלחמה אכזרית, קשיים ואיומים בלתי פוסקים. כמו יצחק, שנאלץ להתמודד שוב ושוב עם ניסיונות לחבל במפעל חייו אך לא נכנע אלא המשיך בעקביות ובנחישות, כך גם אנו נדרשים להיאבק על זכותנו לחיות ולשגשג כאן. כל באר שיצחק חפר ופתח מחדש מבטאת לא רק עמידה באתגר אלא גם אמונה בעתיד, רצון להניח יסודות לקיום בר-קיימא ולחיים מלאים בארץ ישראל.

על פי החסידות, הבארות מסמלות גם את חפירת המעיין הפנימי בנפש האדם. הסתימות, שגורמות לעצירת זרימת המים, מייצגות את המאבקים והקשיים הפנימיים שמונעים מאתנו להתחבר לעומקינו. יצחק מלמד אותנו שעלינו להתמיד ולחפור מחדש, לשחרר את הזרימה הטבעית של כוחותינו הפנימיים ולא לוותר על פוטנציאל הצמיחה.

בנוסף, מעשה חפירת הבארות של יצחק מלמד אותנו שיעור עמוק על אחריות, התמדה וחתירה לתיקון. כמו יצחק, שנאלץ להתמודד עם סתימת הבארות ולפעול בעקביות לפתיחתן מחדש, כך גם אנו נדרשים להתמודד עם מציאות קשה ולפעול בנחישות למען שיקום וחיזוק עמנו. זוהי קריאה להיאחז במורשת ובחזון גם מול מכשולים, ולא לומר נואש. בדומה ליצחק, שבחר לא לוותר על מקורות החיים, כך היא חובתנו המוסרית והלאומית, להיאבק ולהשיב את היקרים לנו מכל הביתה, את- החטופים, המפונים, והחיילים לשלום, וכמובן להשיב גם את כל הגופות, לחזק את הרוח הלאומית, ולספק סיוע ותמיכה פיזית ורגשית לכל מי שנפגע במלחמה.
פתיחת הבארות מחדש מסמלת את הכוח לחדש, לשקם ולבנות גם לאחר הרס ופגיעה. היא מדגישה את המחויבות שלנו ליצירת חיים של תקווה וצמיחה למרות המכשולים. כמו יצחק, שמצא דרך להגיע אל הסכם של שלום ביצירת באר רחובות –– כך גם אנו שואפים למצוא את הדרך ליצירת מרחב של ביטחון ושלווה, מרחב שבו נוכל להבטיח את עתידנו בארץ, ולבנות עתיד של תקווה ושל חוסן עבור כולנו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום   
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה החמישית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים, ועל המשא ומתן שניהל אברהם אבינו כדי לרכוש עבורה חלקת קבורה בחברון. שרה נקברת במערת המכפלה שבחברון. למעשה, במערת המכפלה קבורים ארבעה זוגות – אדם הראשון וחווה; אברהם ושרה; יצחק ורבקה; יעקב ולאה.

וכך מתאר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל את אברהם אבינו-
"הוא היה בן מאה שלושים ושבע. הוא חווה שני מאורעות טראומטיים שקרו לאנשים היקרים לו ביותר. הראשון אירע בבנו שהוא חיכה רוב ימי חייו להיוולדו, ליצחק. הוא ושרה איבדו תקווה, אך ה' סיפר להם שיולידו בן שימשיך את הברית הכרותה להם איתו. השנים עברו. שרה לא הרתה. היא זָקנה, וה' הוסיף להבטיח שזה יקרה.
בסוף זה בא. ההיריון, הילד, האושר… אך משגדל הילד בא הרגע הנורא שבו אמר אלוהים לאברהם לקחת "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" ולהקריבו על מזבח (כב, ב). אברהם לא מחה, לא בכה, לא דחה. האב והבן הלכו יחדיו, ורק ברגע האחרון בא הצו מן השמיים – עצור. איך יכול אב, שלא לדבר על הבן, לשרוד מטראומה כזו?
ואז בא האֵבל. מתה שרה, אשתו האהובה של אברהם. היא הייתה שותפתו המתמדת. יחד איתו יצאה למסע לארץ לא נודעת, והשאירה מאחור את כל עולמה: ארץ, מולדת ומשפחה. פעמיים הצילה את חיי אברהם כשהתחזתה לאחותו.
מה עושה אדם בן 137 – התורה קוראת לו "זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (כד, א) – אחרי טראומה כזו ואובדן כזה? לוּ סופַּר לנו שהוא בילה את שארית ימיו בעצבות ובהתבוססות בזיכרונות, לא היינו מופתעים. הוא עשה כל מה שה' ביקש ממנו, אך קשה לומר שקיבל כל מה שה' הבטיח לו. שבע פעמים הובטחה לו ארץ כנען, אך כששרה מתה לא היו לאברהם בכל הארץ אפילו ארבע אמות כדי לקברה. ה' הבטיח לו זרע רב ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים, גוי גדול, המון גויים – אך רק בן אחד נולד לו כממשיך הברית, יצחק, שכמעט נשרף על המזבח, ושבגיל 37 עוד לא מצא לו אישה. לאברהם היו כל הסיבות שבעולם לשבת ולרחם על עצמו.
אבל הוא לא עשה זאת. באחד הרצפים המילוליים המופלאים ביותר בתורה מתואר אבלו של אברהם בחמש מילים, "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" – ומיד אחריהן באות המילים "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ" (כג, ב–ג). מרגע זה והלאה אברהם נתון בקדחת של עשייה. הוא פועל להגשמת שתי מטרות: לקנות חלקת קבר לשרה, ואז למצוא אישה לבנו. שתי מטרות אלו נוגעות בדיוק לשתי הברכות שקיבל מה': הארץ והזרע. אברהם לא חיכה בחיבוק ידיים שה' יפעל להגשמת ההבטחות. הוא הבין אחת מן האמיתות העמוקות של היהדות: שאלוהים מחכה לנו שנפעל."

אז איך התגבר אברהם על הטראומה והאובדן? ממשיך הרב זקס-
"את התשובה למדתי מהאנשים שהיו מוריי לאומץ מוסרי: ניצולי שואה שהייתה לי הזכות להכיר. איך, תהיתי, הם ממשיכים הלאה, עם הזיכרונות, המראות והמוראות? …הניצולים שהכרתי נאחזו בחיים בעקשנות שאין כמוה. רציתי להבין מה נתן להם את הכוחות.
לבסוף גיליתי. רוב האנשים הללו לא דיברו על העבר, אפילו לא עם בני זוגם, אפילו לא עם ילדיהם. הם התמקדו בבניין חיים חדשים בארץ חדשה. הם למדו את השפה ואת המנהגים. הם מצאו עבודה. הם בנו קריירה. הם התחתנו והולידו. הם, שאיבדו את משפחותיהם, היו כמשפחה איש לרעהו. הם הסתכלו קדימה, לא לאחור. הם בנו עתיד. רק אז, לפעמים כעבור ארבעים-חמישים שנה, הרשו לעצמם לדבר על העבר. רק אז סיפרו את הסיפור, תחילה לבני משפחותיהם ואז לעולם כולו. זה הכלל: תחילה עליכם לבנות את העתיד, ורק אז תוכלו לחזור ולהתאבל על העבר. זהו רעיון שבכוחו לשנות חיים ולב…"

הרעיון של בניית העתיד לפני התמסרות לאבל ועל העבר מתיישב עם המסר המרכזי של פרשת חיי שרה. אברהם, אחרי פטירתה של שרה, פועל מתוך הבנה שעתידו של העם תלוי בהחלטות ובמעשים שהוא מבצע בהווה. הוא, כאמור, רוכש את מערת המכפלה – מהלך שמבטיח חיבור לארץ ישראל לדורות – ואז מיד דואג לנישואי יצחק, שמסמלים את ההמשכיות והתקווה.

וכך מוסיף ומחזק הרב זקס, בספרו רעיונות-משני-חיים,
"כך עשה גם עם ישראל כולו. שלוש שנים בלבד אחרי שעיני מלאך המוות ניבטו אלינו באושוויץ הוכרזה מדינת ישראל בארצו העתיקה של עם ישראל. לו ישבה יהדות העולם כל השנים מתום השואה ועד עתה באפס מעשה ורק ביכתה את המיליונים שנרצחו, הייתה זו תגובה מובנת. אך עם ישראל בחר בדרך אחרת. הוא כמו שאג פֶּה אחד את דברי משורר תהלים, "לֹא אָמוּת כִּי אֶחיֶה" (קיח, יז) – ובזאת העיד כי ה' הוא אלוהי החיים.
ומשום הרגלו זה של עם ישראל, למהר לקום מאסונות ולבנות לו עתיד, עם זה, העתיק מכל העמים במערב, הוא עדיין צעיר ותוסס, ובעל מעמד מוביל בעולם."

המעשים הללו של אברהם מלמדים אותנו שיעור חשוב על מבט לעתיד, גם בזמנים של כאב ואובדן. אברהם לא נכנע לייאוש; הוא פועל מתוך אמונה עמוקה שהחיים ממשיכים, ושיש לו אחריות להבטיח את עתיד הדורות הבאים.
כדי להתקדם כעם וכחברה אחרי שנה של מלחמה קשה שעודנה נמשכת, יש להבין שהאבל אינו סוף הדרך אלא חלק ממנה. אכן, עלינו להוקיר את זכרם של הנופלים, והדרך המשמעותית ביותר להנציח אותם היא דרך יצירת המשכיות ובניית עתיד שמכבד את זכרם, כמו גם בהטמעת ערכים של מסירות, נתינה אכפתיות ואחדות בחיים היום- יומיים שלנו. חיים המתבטאים גם בתמיכה במשפחות השכולות, השבת כל השבויים הביתה בהקדם, תמיכה בניצולים מהטבח ובכל הפצועים, והמשך חיזוק החזית והעורף; כאשר התכלית היא לבנות חברה חזקה, ערכית, שממשיכה את דרכם ומגשימה את התקווה של כל אלו שנלחמו עליה. החיבור לערכים ולמשמעות עוזר לנו לבנות את העתיד מתוך עומק זהותי.
רק מתוך בניית עתיד משמעותי אפשר לגשת לאבל בצורה שמעצימה ולא משתקת. אז זכרם של הנופלים הופך ליסוד שמחזיק אותנו, לדרך שבה חייהם ממשיכים להקרין אור ולתת השראה לעולם.
כפי שכתוב בתהילים (לד, יט): "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע." השבר והכאב הם תחנות בדרך, אך השאיפה היא להתרומם מהם, לבנות, ליצור ולהמשיך קדימה עם עיניים פקוחות, לב חומל וידיים פועלות.

שבת שלום 
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

ה-עקידה

פרשת וירא, עם סיפור הכנסת האורחים של אברהם וסיפור העקידה, מעלה את ערך המחויבות לזולת וההקרבה מתוך מסירות ואמונה. ביום חמסין ,אברהם אבינו, למרות גילו וחרף מצבו הרפואי לאחר ברית המילה, ממהר ורץ לקבל את פני אורחיו בכבוד ובאהבה, ובכך מדגים את מידת הכנסת האורחים הנדיבה והאכפתיות לאחר. הוא מצליח לראות מעבר למצבו האישי ולוקח על עצמו את האחריות להעניק מכל הלב, אף שהוא נמצא במקום מאתגר. היכולת לראות את האחר, מתוך מקום של חמלה ורצון לסייע, היא שיעור חשוב שמנחה אותנו לעזור לזולת ולראות את צרכיו –גם כאשר זה כרוך בהקרבה אישית.

בהמשך הפרשה, בניסיון העקידה, אברהם מתבקש להקריב את יצחק בנו יחידו, וכאן נבחנת עומק אמונתו ומחויבותו לאלוקים. המסר המרכזי בפרשנות רבת הדורות הוא שמעשה העקידה לא נדרש בפועל; מטרת הניסיון הייתה לבחון את הנכונות של אברהם ומסירותו. פרשנים כמו הרב יואל בן נון, הרב קוק והרב שמשון רפאל הירש מבינים את סיפור העקידה כבחינה של נאמנות והקרבה מוסרית, תוך שמירה על ערך חיי האדם. המלאך עוצר את אברהם ומורה לו לא לפגוע ביצחק, ומעביר מסר שהקרבה אמיתית אינה בהכרח פיזית, אלא פנימית ומוסרית – הקרבה המבוססת על אהבת הזולת ושמירה על אנושיות.

לפי גישה זו, אברהם תחילה שמע את הצו האלוקי כקריאה לעקוד את בנו, אך בהמשך הבין שייתכן כי הוא לא הבין את המסר במלואו. תפיסה זו מציעה נקודת מבט מרתקת, שלפיה כאמור מטרת הניסיון לא הייתה הפעולה עצמה, אלא הבנתו של אברהם לגבי ערכיו ואלוהיו. הבנה זו מעניקה לסיפור ממד רוחני ועמוק, המלמד אותנו כי אמונה ומסירות אינן מתבטאות בהכרח במעשים קיצוניים, אלא בהבנה פנימית, בבחינה ובמוכנות לפעול מתוך מחויבות גבוהה, אך גם מתוך הערכה לחיים ולרחמים. פרשנות זו מהדהדת גם מול המציאות שבה אנו נדרשים לעיתים לשלוח את בני ובנות משפחותינו לצבא. השליחה לצבא אינה ביטוי של רצון להקרבה לשם הקרבה, אלא פעולה שנובעת ממחויבות עמוקה להגן על חייהם של אזרחי המדינה ולהבטיח את עתיד העם והמדינה. בשאיפה שבני הדור הבא לא יצטרכו לעמוד בניסיונות דומים, אלא יחיו במציאות בטוחה ושקטה.

החיבור בין סיפורים אלה לימינו ברור במיוחד לאור מלחמת חרבות ברזל, החיילים, ניצבים מתוך תחושת שליחות ומשימה להגן על המדינה ועל אזרחיה, גם במחיר אישי גבוה. בדומה למתח שחש אברהם בעקידה, גם ההורים ששולחים את ילדיהם לצבא חווים תחושת מחויבות משולבת בכאב וחשש לשלומם, אך הם עושים זאת מתוך אמונה ובתקווה לשלום וביטחון לכלל הציבור. החיילים נדרשים להפגין מסירות עמוקה ולקבל עליהם משימות מתוך אמונה במטרה. לא תמיד הם מבינים את כל ההחלטות הצבאיות והפקודות שהם מקבלים ממפקדיהם, אך הם עדיין מגלים מסירות, נאמנות ומחויבות, מתוך תחושת שליחות ואחריות להגן על המולדת. בדומה לאמונה ולנכונות שהפגין אברהם, גם החיילים בוחרים ללכת בדרך הזו למרות הסיכון, מתוך הבנה עמוקה של ערך ההקרבה למען הכלל.
עם זאת, כמו שמלמד אותנו סיפור העקידה, גם בצבא קיים קוד ערכי ומוסרי ברור המנחה את החיילים, מתוך שאיפה לשמור על חיי אדם ולפעול מתוך הגינות וכבוד. הם אינם פועלים מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך מחויבות ערכית לשמירה על חיי אזרחים ולהגנה על כל אדם, לצד אמונה בצדקת הדרך והמטרה. ממש כפי שאברהם הבין את המגבלות ואת חשיבות חיי אדם כאשר המלאך עצר אותו בעקידה, כך גם החיילים מבינים את הערכים המנחים אותם, גם בזמני מלחמה קשים ומאתגרים.

כל אחד מהפרשנים לעיל מציב את ערך החיים כעקרון מרכזי בסיפור העקידה, ומפרש את הסיפור כסמל למחויבות ולאמונה עמוקה, בלי לדרוש את פעולת ההקרבה עצמה. מעשי הכנסת האורחים של אברהם והמסירות שלו בעקידה מהווים דגם למחויבות עמוקה המתבקשת מכל אחד ואחת לבטח במצבי חירום – בין אם בחזית ובין אם בעורף. כולנו נדרשים לקחת חלק במאמץ הלאומי כדי להבטיח את המשך קיומה, חוסנה ושלומה של החברה והמדינה.

המסירות והאמונה בצדקת הדרך משתלבים בקוד הערכי שמנחה את צה"ל, ובכך מחזקים את המחויבות האנושית והמוסרית, במקביל לנכונות להקריב את היקר מכל, את החיים. בתקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב וכל חיילנו ישובו הביתה לשלום בריאים בגופם ובנפשם, ושנזכה להשיב את כל החטופים הביתה בקרוב ממש.

סיפור העקידה הוא סיפור מורכב ורגיש שמעלה שאלות רבות. הפירושים המגוונים שהוצעו לאורך הדורות מבקשים להבהיר את מטרת המעשה, ואת עומק המשמעות הרוחנית והמוסרית הגלומה בו. האמונה שלנו נבנית ומתעצבת בהתאם לערכים שמנחים אותנו, והם שמכתיבים כיצד ננהג, במיוחד במצבים מורכבים ומאתגרים. אמונה אמיתית אינה עיוורת או כזו שמובילה להחלטות ללא מחשבה; היא קשורה לעקרונות שלנו ולמצפן הפנימי שמכוון אותנו להבחין בין נכון ולא נכון, מוסרי ובלתי מוסרי. סיפור העקידה מדגיש את הצורך לאזן בין מחויבות עזה לאמונה ובין שמירה על ערכי המוסר והאנושיות.

שבת שלום 
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית. בפרשת לך לך אנו מתוודעים לאברהם אבינו, אב המאמינים הראשון, שמצווה לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו וללכת לארץ כנען, הארץ המובטחת. הציווי האלוהי "לך לך" דורש מאברהם להתחיל מסע חדש, לעזוב את המוכר והבטוח למען שליחות רוחנית ואישית שממנה תיוולד האומה העברית.
אברהם עוזב את מצרים בדרכו חזרה לכנען, על מנת למנוע מריבה בין רועי צאנו לרועי צאן לוט, הוא מאפשר לאחיינו לבחור לעצמו את המרחב הנוח לו, ובכך נפרדות דרכיהם. אך, כאשר לוט נופל בשבי במלחמת ארבעת המלכים מול חמישה, אברהם יוצא להגנתו ונלחם להחזירו. הסיפור ממחיש את מחויבותו המוסרית של אברהם כלפי בן משפחתו.
מכאן עולה ערך "פדיון שבויים" כמצווה מרכזית, ששורשיה בסיפור חייו של אברהם. ביהדות, מצווה זו נחשבת לאחת מהחשובות ביותר, מצווה המשלבת הצלת חיים וגמילות חסדים, וגם מתוך הבנה עמוקה כי מצבי שבי פוגעים בביטחונם הפיזי, הנפשי והחברתי של הנמצאים בו.

סוגיית עסקת החטופים שנמצאת על הפרק כבר מזה זמן לא נידונה רק סביב שולחן הקבינט או זרועות הביטחון, אלא גם בזירות נוספות, ובין השאר גם בראי היהדות וההלכה. העיתונאי והמגיש שילה פריד מסביר, " פדיון שבויים מול מלחמת מצווה: הפוסקים חלוקים לגבי עסקת חטופים. הרמב"ם קבע כי "אין מצווה גדולה כפדיון שבויים", אבל כבר במשנה נכתב שפדיון השבויים לא נעשה בכל מחיר. מאמר הלכתי חדש מנסה לעשות סדר: איך אפשר לאזן בין הרצון העז לראות את החטופים חוזרים הביתה, ובין השאיפה לנצח במלחמה מול האויב ולא לעודד חטיפות נוספות? …הרב שאול ישראלי, מראשי הציונות הדתית, טען כי יש להציל שבויים, אך לא על חשבון ביטחונם של כלל ישראל, בעוד הרב יצחק יוסף, הרב הראשי לשעבר, ציין כי יש להעמיד את פיקוח הנפש של החטופים בראש סדר העדיפויות. הקונפליקט ההלכתי והערכי בין הגנה על עם ישראל כולו לבין החובה להביא את השבויים הביתה טומן בתוכו מורכבות שמעטים מסוגלים להכריע בה בבהירות."

השבוע, הפרשה קוראת לנו לזכור שכשם שאברהם לא עמד מנגד, כך גם עלינו לזכור את מחויבותנו העמוקה לשבויים, לפעול ולהתפלל לשובם הביתה לשלום. לאור המציאות הביטחונית המורכבת, הפוסקים נדרשים לשאלות של מידת המחיר או הסיכון שראוי לקחת כדי לפדות את השבויים. בכל מקרה, עיקרון פדיון השבויים נותר איתן וחשוב, והמסורת היהודית רואה בו ערך שמחזק את הערבות ההדדית והאחריות המשותפת בתוך העם היהודי.

שואל פרופסור ידידיה שטרן, נשיא המכון למדיניות העם היהודי למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, עסקת חטופים – כיצד נכריע?
"…הסיסמוגרף הישראלי מזהה שורה של זעזועים בקרקע שעליה אנו דורכים, אך הקו העבה – המסמן את רעידת האדמה הטקטונית – ממוקד בעתיד החטופים.
התרגלנו לכך: למען פדיון שבויים מדינת ישראל פועלת באומץ לב ובנחישות קיצוניים (מבצע יונתן ומבצע ארנון) מחד, ובהתרפסות ונמיכות קומה קיצוניים (עסקאות ג'יבריל, טננבוים, שליט), מאידך. ישראל יצאה למלחמה בגלל שני שבויים (רגב וגולדווסר במלחמת לבנון השנייה) וכעת מסרבת להפסיק מלחמה למען פדיון 101 חטופים. ישראל יודעת להכיל נפילת חיילים בקרב – רוב הישראלים מוכנים לשלוח את ילדיהם לעקידת יצחק משום שהם מבינים שזהו הכרח לשם קיום לאומי ריבוני, אך נפילה בשבי של אזרחים או חיילים, מעוררת דינמיקה שונה, סוערת בהרבה…
ככל ששחרור החטופים נתפס כמרכיב הכרחי לשימור ה"ביחד" הישראלי – ואין ספק שזהו המצב בעיני רבים – או אז דווקא דתיים-לאומיים, הרגישים לקולקטיב, אמורים להעמיד את העסקה בראש סולם העדיפויות. סולידריות וברית גורל – תחילה. וכך גם בכיוון ההפוך: סביר להניח, והעבר מוכיח זאת, ששחרור מאות רוצחים במסגרת העסקה יגרום לאובדן חיי אדם רבים בהמשך…
מסתבר שכאשר על הכף הלאומית מונחת דילמה כבדת משקל מאין כמותה, רבים מבקשים לסמוך את עמדותיהם על מחשבות ורעיונות שפיתחה הציוויליזציה היהודית משך אלפי שנים… ארון הספרים היהודי עמוס תקדימים מגוונים טרגיים לאופני התמודדות של דורות קודמים עם שבי על ידי שאינם יהודים.
אבל האם מתוך המקורות הרבים ניתן להסיק כיצד יש לנהוג כיום בדילמת החטופים? התשובה שלילית. ההלכה אמנם מדריכה אותנו לרגישות מוסרית גבוהה כלפי השבויים, אך אין דין הלכה בעידן גלות, כדינה בעידן ריבונות יהודית. בגלות, השיקולים היו "צרים": הגנה על פרטים וקהילות מפני פגיעה בגוף ובממון בידי מי ששלטו בהם. כיום, במדינת הלאום של העם היהודי, השיקולים חייבים להיות "רחבים": יעדים של ביטחון לאומי.
תשומת הלב והרגישות למצוות פדיון שבויים אסור שתקהה. שבי, במובן מסוים, קשה ממוות, משום שהשבוי (ומשפחתו) הם מתים לשיעורין. מותר לסכן חיי אדם – אפילו רבים – למען החטופים, אך ההכרעה בעד או נגד עסקה אסור שתנבע מנהמת לב, מרגשות אשם ("הפקרנו אותם"), מהעדפה מגזרית או מציווי דתי. הקריטריון היחיד להכרעה הוא מחשבה רציונלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי."

פרשת "לך לך" מעוררת בנו את ערך האחריות ההדדית והמחויבות לשחרור כל שבוי, בדומה לנחישותו של אברהם אבינו שפעל באומץ להציל את אחיינו לוט שנשבה. המסר הנוקב של הסיפור מציב בפנינו את החובה המוסרית שלא להותיר אף אדם מאחור, להילחם על חירותו מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך ובערכים של חמלה ואנושיות.
היום, כשיקירינו השבויים ממתינים זמן כה רב לשוב הביתה, תחושת המחויבות שלנו כלפיהם הולכת ומעמיקה. אנו חשים אחריות עמוקה אך גם לעיתים תסכול – הם כה קרובים פיזית, אך רחוקים במעשה. לו רק יכולנו, היינו פורצים את הגבולות בעצמנו ומשיבים אותם לחיק משפחותיהם. הדחף העמוק להשיב את הביטחון הפנימי ולהשיב את תחושת החוסן הלאומי הוא חלק מהותי מהמוטיבציה של כולנו.
אין זו שאלה של בחירה בין ניצחון להחזרת החטופים. השבתם הביתה בשלום הוא חלק משמעותי מהניצחון, ואי אפשר לנצח כל עוד הם לא שבים. במדינה ריבונית, שבה האחריות והמחויבות כלפי כל אזרח הן בסיסיות, החובה להשיב אותם מתעצמת פי כמה. כאן אנו חיים מתוך אמונה שיש מי שמגן עלינו ומתחייב להשיב את השבויים, לא משנה מה.
בהשראת אברהם אבינו, שראה כל קרוב כמי שראוי לפעולה למענו, אנו נושאים תפילה מתוך תקווה כנה ואמיתית, ומתוך אמונה שנעשים מאמצים כבירים להחזיר אותם הביתה במהרה, בריאים ושלמים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום 
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️