י' בטבת

 

עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית/צום יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. בתאריך זה בשנת 586 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וכאמור חורבן בית המקדש הראשון.
וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר …"
עם הקמת בית שני, מפסיקה הנבואה מהעולם, ואין עוד דיבור ישיר בין הקב"ה ובין בני האדם. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את סוף הנבואה. סופה של הנבואה היא גם תחילתה של הפילוסופיה. החכמה היוונית פורצת ומופצת בעולם.
בהמשך כופים על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. תרגום השבעים הוא השם שניתן לתרגום חמשת חומשי תורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס. העניין כאן הוא לא רק התרגום המילולי, אלא העברת התורה לכלי ניתוח יווניים מה שיצר שינויים ושיבושים.
שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות. בעקבות המעבר משפה שמית לשפה הודו-אירופית, נאלץ המתרגם להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת, ועם אוצר מילים שונה, ולכן, כנראה שעסקו במלאכה זו מספר מתרגמים. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כלומר, ניתן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים. חז"ל מתארים שכשתרגמו את התורה ליוונית ירד על העולם חושך לשלושה ימים.
בנוסף, מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה:
" יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת הקשר שלהם לקדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר "
צום קל ומועיל!

 

מכתב אישי ששלח חסיד לרבו. אריה בן לאה שלח מכתב לרבו הרב ישראל שפירא, האדמו"ר מבלוזוב לפני הירצחו ע"י הגרמנים וכך הוא כותב: ( המקור:אתר קטיף נט, אתר ישיבה- צום עשרה בטבת)

ב"ה 13.1.1943

רבי ישראל שפירא שליט"א, האהוב והיקר!

זה עתה הקיפו הרוצחים את בית החרושת למברשות בו מרוכזים כשמונה מאות יהודים. הרוצחים עומדים לרצוח אותנו, רק שעדיין לא יודעים אם לרוצחנו במקום, או לשלוח אותנו לשריפה (לטרבלינקה, או לבלזיץ).

מבקש אני ממך, רבינו היקר, כשתבוא לארץ ישראל, תקים באיזשהו מקום בארצנו הקדושה אבן מצבה קטנה, עליה תציין את שמי ושם זוגתי, למען לא ישכחו שמותינו, או תכתוב ספר תורה על שמנו. אני שולח לכת"ר 50 דולר עם שליח, ואני ממהר, מפני שהרוצחים מצווים עלינו להתפשט.

אמסור לאבותיך הקדושים פ"ש ממך ואבקש השתדלות בעדך לאריכות ימים ושנים.

עבדו ארי' בן לאה

נ.ב. בני אחותי אצל ואשילבסקי ליד וירצ'יג. אנא, השתדל להוציאם משם ולמסור את הילדים לידיים יהודיות, יהא מי שיהא, ובלבד שיישארו יהודים. אשתי שבע בת חי' נרצחה אתמול. הנ"ל.

פרשת ויגש- חלק 3 ואחרון

ונסיים- אז מה בין יוסף ליהודה?

בשתי הפרשות האחרונות, 'מקץ' 'ויגש', יוסף (אותיות פיוס) שמסמל את העולם הרוחני, ויהודה שמסמל את העולם הגשמי שלנו למעשה הם מגשרים על שני העולמות הללו. באופן טבעי בגלל ההבדלים והניגודים תהא התנגשות בין העולמות, וזה מה שקורה תחילה בין יהודה ליוסף, ולכן "ויגש" מלשון התנגשות. כשלאחר התוודעות לאחיו אותה התנגשות הופכת למפגש משפחתי מאחד, "(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה… (.טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ." (בראשית מה)

אחיו של יוסף עוברים ממצב קשה ונואש למצב מפתיע ומרומם רוח. מעבר שמתאפשר מתוך תהליך שהם עברו, תהליך של זיכוך המשולב בלקיחת יוזמה ועשייה. יהודה שמייצג את אחיו ואת העולם הגשמי שלנו יוזם מעשה שנראה נועז וחסר סיכוי.  יהודה, איש עברי בארץ זרה, רועה צאן, מעז לגשת לשליט האימפריה המצרית בנחישות, בדיפלומטיות, ברגישות ובחכמה ולשכנע אותו לשנות את גזר הדין, ולשחרר את בנימין שנמצא אשם מעל כל ספק. להזכירנו, יוסף הוא השליט שעל פיו יישק דבר, אז מה הסיכויים לשנות את החלטתו?

הפרשה מלמדת אותנו שגם בחיינו, בסיטואציות לא מעטות, אם ניזום וננהג בנחישות ובמלוא הרגש והעוצמה, מתוך אמונה מלאה במטרה שהצבנו לפנינו, נוכל להשפיע ולשנות מצבים לטובה, ולעיתים אפילו לעשות את הבלתי אפשרי. יהודה שהציע לאחיו למכור את יוסף, מקבל למעשה הזדמנות נוספת, הפעם עם אחיו בנימין, לתקן את התנהגותו, והפעם הוא מתמודד ונלחם למען האח הקטן, הוא ערב לו, מגייס תעצומות נפש, ומגלה מסירות נפש. עם כל הניגודים והשוני יוסף ואחיו מצליחים בסופו של דבר לגשר על הפערים ולהתקרב. המאבק בין האחים שהתחיל בשנאה, מסתיים בהשלמה ובאחדות. האחים מבינים שלכל אחד מהם יש תפקיד ומקום, ושהם יכולים לחיות יחד בשיתוף ובאחווה.

פרשת ויגש משקפת לנו את כח החיבור בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, להשיג דברים הנראים בלתי ניתנים להשגה, או לפתרון, תמיד ישנן אפשרויות להפוך התנגשות להתמודדות מאוזנת ומטיבה, תלוי כמובן בכמות ובעוצמת ה"ויגש" שאנו מוכנים לעשות וליזום בכדי להשיג את מבוקשנו.

מי ייתן ונזכה לפתח ולאמץ "ויגש" שיקדם, יפרה, יחבר, ישפיע וישנה לטובה את כל אותן התנגשויות בחיינו. ושיהיה בידינו, האמונה והכח ליזום, לעשות, ולפעול בנחישות ובדבקות להשגת מבוקשנו לטובה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורכת 🌺

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל

פרשת ויגש- חלק 2

פרשת ויגש פותחת ב-

(יח) " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי…" (בראשית מד)

" רבי יהודה אומר: "הגישה למלחמה, כנאמר (שמואל ב, ז): "ויגש יואב והעם אשר איתו למלחמה".

רבי נחמיה אומר: "הגישה לפיוס, כנאמר (יהושע יג): "ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו".

וחכמים אומרים: "הגישה לתפילה", כנאמר (מלכים א, ח): "ויגש אליהו". (מדרש רבה בראשית צג, ו).

בשיחה זו נראה שהכל היה כלול- יהודה התפלל בסתר ליבו לקב"ה שיצליח בפנייתו אל המושל. היו בהן מלות פיוס, להרגיע את רוחו הסוערת והזועמת של המושל המצרי המוזר, ובנוסף נחישות ההחלטה להילחם עד הסוף על חייו וחירותו של בנימין.

כלומר, יהודה החליט להילחם. להילחם בכל כוחו למען חירותו של אחיו בנימין, למרות שאשמתו של בנימין כביכול הוכחה. עתה, הכל תלוי במוצא פיו של יהודה שפותח בנאום ארוך, הארוך ביותר בספר בראשית, נאום שכולו פיוס ורצון לבקוע את מעטה הקשיחות של המושל המצרי, ולמצוא נתיבות אל ליבו. יהודה משתף אותו בכל השתלשלות המאורעות עד לאותו רגע. כולל התנהגות המושל איתם, את חשדותיו והתנכלויותיו (פסוקים יח-כט). לאחר מכן, הוא מתאר את ההשלכות, את סכנת המוות המרחפת על ראש האב הזקן, יעקב, שעדיין מתאבל על בנו יוסף שנעלם, שאם גם בנה השני של רחל, בנימין, לא ישוב לביתו (פסוקים ל-לב) הוא לא ישרוד. ולבסוף, מציע יהודה למושל את ההצעה הבאה:

"(לג) וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.  לדכִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי." (בראשית מד)

זו נקודת השיא. יהודה מוכן להיות עבד עולם, בתמורה שאחיו הקטן ישוחרר. (וזאת, למרות שלכאורה הוכח שבנימין פשע, ובמקרה כזה נקי יהודה מהבטחתו). אכן, המדרש רואה במעשהו זה של יהודה את הפסגה. הנכונות לשאת בסבל האיום של העבדות. סבל של יום יום, שעה שעה, רחוק מהבית ומהמשפחה.

כשאנו מרגישים ש"סידרו אותנו", אנו נוטים להגיב בכעס, או לעיתים נדמה לנו שאין לנו ברירה אלא לוותר ולקבל את המצב כמו שהוא. השבוע הפרשה מראה לנו שלמעשה קיימת דרך שלישית. כשיהודה היה נחוש להחזיר את אחיו בנימין הביתה לאביו, יעקב, הוא עמד באומץ רב בהחלטתו תוך עיקשות ודבקות במטרה, אבל יחד עם זאת הוא נותר רגוע והתייחס למושל, יוסף, בכבוד. שיעור חשוב בכיצד לעמוד על זכויותינו בלי לעורר מריבה ואנטגוניזם.

ואז, דקה לפני "הפיצוץ", ברגע השיא של הדרמה-

יוסף ראה, יוסף שמע יוסף הרגיש ויוסף הבין-

האחים הביעו חרטה בכל נימי נפשם על שחטאו כשמכרו אותו לעבד לפני שנים רבות. במקביל, יהודה בנאומו מוכן עתה למסור את נפשו למען חירותו של בנימין – האחים הוכיחו ללא ספק שהם עשו תשובה שלמה. ולכן, זהו הזמן שבוחר יוסף להתגלות לפניהם. הגיעה העת שיבינו מדוע עד כה נהג עימם כך.

רגע השיא הגיע… יוסף מסיר את ה"מסכה" מעל פניו ומתגלה לאחיו –"…  (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.  ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. (בראשית מד)

הייתה זו הכרזה מדהימה, ברגע השיא של המשבר בין יוסף לאחיו, ולאחר המונולוג של יהודה. האווירה בפגישה זו הייתה קשה מנשוא, המתח היה בשיאו. האחים הובאו אליו – כמסופר בפרשה – מוכים ומובסים. לכאורה אשמת בנימין הוכחה מעל לכל ספק, הרי באמתחתו נמצא גביע הכסף, גביע המושל. לכן, כשיוסף עצמו לא יכול לשאת את הרגשות שעולים הוא קורא: "הוציאו כל איש מעלי!", כדי שאחיו לא יתביישו, ורק כשנשארו לבדם, באינטימיות, פנה אליהם ואמר: "אני יוסף, העוד אבי חי?"
נשמתם של האחים כמעט פרחה… – "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".

אומר הרב משה גרילק  "זהו סיפור השבוע… אנו קוראים אותו בפעם המי-יודע-כמה. גדלנו על ברכיו מגיל הינקות, ואין בו כל חידוש, גם כשנעבירנו לבנינו הלאה, נלמדנו כפי שנכתב, בתוספת פרשנות זו או אחרת. יתירה מכך, לו היינו ניצבים שם בארמון, בעת המעמד המרגש של איחוד המשפחה מחדש; לו היינו עיתונאים, המסקרים את החדשות בארץ הנילוס, היינו מעבירים "סקופ" זה לאנושות כולה, כל עיתון בשפתו ובדגשיו – וזהו.

כשאדם מגלה – בוקר בהיר אחד – שטעה בכל מהלך חייו – הוא חש בושה צורבת שאינה נותנת מנוח. במיוחד, כשנשוא הבושה (במקרה זה יוסף) עומד מולו, ובעצם נוכחותו מסיר מעליו את כל מחלצות התירוצים, ההסברים והתיאוריות השקריות, שבהם הצדיק את מעשיו עד היום. שם, בארמון, עמדו האחים ומול עיניו הבוכיות של יוסף, חשו עצמם עירומים ומבוזים בעיני עצמם…

העוקב אחר הפרשיות "מקץ-ויגש" יודע, שהאחים, ברדתם למצרים, היו נבוכים מאוד. הם לא קלטו את פשר התנהגותו המוזרה של המושל על הארץ. מדוע הוא מאשים, דווקא, אותם בריגול? מדוע מגלים הם את הכסף ששילמו בעד התבואה בתוך שקי התבואה הקנויה? מדוע רוצה המושל לראות את בנימין, דווקא? מדוע עורך הוא להם משתה מלכותי? וכיצד השתלשלו הדברים, שדווקא בנימין, שהתחבב על המושל, הוא שגנב את הגביע? הם חשו שהם נקלעו אל תוככי טירוף-מערכות מוחלט, שאין ממנו מוצא, ובעיקר טירוף מערכות ללא פשר.

אולם, בהישמע המלים: "אני יוסף" – סרו כל השאלות בבת אחת. הם לא נזקקו להסבר התנהגותו. שתי המלים הללו הרימו את המסך, ופתרו את התעלומה כולה. לפתע – הבינו הכל.

אז מה עוד ניתן להפיק מסיום מרגש זה?

אכן, איש אמונה מסדר-גודל של "החפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – מענקי הרוח בדור שלפנינו, נפטר ב-1934) הצמיחו לו שתי מילים אלה כנפי תקווה מגביהת עוף. וכך אמר:

"גם אנו, כאחי יוסף, מתרוצצים על פני תבל זו נבוכים, מלאי שאלות כרימון. ההנהגה האלוקית אינה מובנת לנו כלל. מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע שולט הרע בעולם? מדוע עם ישראל סובל? (ואנו נוסיף לשאלות אלו את השאלות על השואה.) ועוד ועוד. אך מה שברור הוא, שביום הגאולה, כשתישמע מקצה העולם ועד קצהו בשורת אמת: "אני ה' לא שניתי" (ירמיה ו) – יורם הפרגוד, וייעלמו כל השאלות כלא היו. נבין את הכל רטרואקטיבית מתוך הפרספקטיבה החדשה שתוענק לנו – ממש כאחי יוסף", סיים ה"חפץ חיים" את דברי נחמתו."

 

פרשת ויגש- תקציר- חלק 1

השבוע פרשת ויגש, הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית שממשיכה לתאר את מסכת אירועי יוסף.

הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה ברגע של מתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? יהודה ניגש ליוסף ומבקש להציל את בנימין; הוא הרי הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו. יהודה נחוש בפני יוסף שישחרר את בנימין, ומשתף אותו כי חיי אביהם בסכנה אם לא יוחזר בנימין הילד בשלום לביתו. יוסף שמתרגש מדבריו, פורץ בבכי, ואז מגלה להם כי הוא יוסף, אחיהם. הוא מבקש מהם לשוב לארץ כנען ולקרוא ליעקב להצטרף ולבוא למצרַיִם.
כששומע יעקב את הבשורה שיוסף חי, הוא יורד למצרַיִם, והמשפחה מתאחדת ומתגוררת בארץ גושן. באותו הזמן הרעב בארץ מצרַיִם גובר ויוסף מוכר לעם המצרי תמורת תשלום מהמזון שנאגר. אך עם הזמן גם הכסף של העם המצרי נגמר, ותמורת אוכל מוכרים התושבים את כל אשר להם כולל אדמותיהם.

 

פרשת מקץ!

המציאות בעיניי המתבונן- מה זה אומר?
יוסף כאמור מתקדם בתפקידו ובמעמדו. הוא הופך להיות אחד האנשים היותר משפיעים במצרים; הוא משרת בתפקיד ראש ממשלת מצרים והוא בניגוד לאחיו מזהה אותם במידית. יוסף מחליט לבדוק את יחסם אל האח האובד ונכונותם לפעול לשחרורו וכן את לכידותם המשפחתית על רקע מכירתו.
יוסף מתנכר אל אחיו ומאשים אותם כי הם מרגלים. הוא מאלץ אותם לחזור לכנען ולהביא את האח הצעיר בנימין. כשחוזרים אחיו בפעם השנייה עם בנימין, יוסף מתרגש לראות את בנימין אחיו האהוב, האח היחיד מאמו רחל. והוא מצווה את מנהל משק ביתו להביא את האורחים לביתו הפרטי כדי שיסעדו אתו על שולחנו. הסעודה מתנהלת באווירה נעימה ולבבית ובסיומה, האחים ההמומים והמבולבלים זוכים לקבל מתנות רבות, וכך הם יוצאים לדרכם חזרה לכנען.
אבל עוד לפני שהספיקו להתרחק מהעיר, מנהל משק ביתו של יוסף שרדף אחריהם עוצר אותם ומבקש לחפש בכליהם. הוא טוען כי גביע הכסף של יוסף נגנב והחשד נפל עליהם. האחים כועסים ומסבירים שאין מצב שמישהו מהם גנב את הגביע, בוודאות מוחלטת, ובביטחון מלא הם אפילו מצהירים כי זה שימצא הגביע בכליו יומת, והם כל אחיו, יהיו ליוסף עבדים. האיש מתחיל בחיפושים וכשמגיע לשקו של בנימין מתגלה גביע הכסף שנשתל בכליו.
האחים קורעים את בגדיהם ומבינים שנקלעו לטרגדיה משפחתית נוספת, ושבים כולם למצרים. שרשרת של אירועים שעל פניו ניתן לפרשם בוודאות מוחלטת שהאחים אכן עשו תשובה מלאה ביחסם לאחיהם יוסף או לחילופין יש מי שישפוט אותם כלא אחראיים ושאין בליבם חרטה כנה על מעשיהם בעבר. שרשרת של אירועים שלכאורה אין קשר ביניהם.
הרב סטפן בארס כתב ש- "מי שמחפש חבר מושלם, יישאר בלי חברים." והוא מוסיף-
"השקרן מביט בבוז בגנב. הגנב, לעומתו, מזועזע מן הרוצח. כולם מקבלים בהבנה את החסרונות שלהם עצמם, אבל ההבנה הזו חסרה מאוד כשהם מתבוננים בזולת. אנחנו סובייקטיביים כשמדובר בחולשות האישיות שלנו. אנחנו רגילים לשפוט אחרים לא על פי יתרונותיהם, אלא על פי קנה המידה שלנו: עד כמה הם טובים או גרועים יחסית אלינו! אילו יצאנו ממסעדה והייתי רואה שיש כפית בכיס שלך, הייתי אומר: "גנב!" אבל אם הכפית הייתה בכיס שלי, הייתי אומר: "מעניין איך הכפית הזאת הגיעה לכאן?""
כלומר, גם אם הכפית נלקחה בידיעה והבנה גמורה אני מניחה שהיה לי הסבר הגיוני שמצדיק את המעשה ולבטח לא הייתי מחשיבה זאת כגניבה, כך גם טעימות (יותר מאחד☺) בסופר, לקיחת דבר מה מהילד שלי ללא רשות הרי כל מה שיש לו מגיע ממני, לקיחת מגבת במלון, הרי שילמנו די והותר שלגיטימי שגם היא תהיה כלולה… וכו'. האחים שהחליטו יחד לזרוק את יוסף לבור ובהמשך למכור אותו לישמעאלים, לא נראים כמו האחים האידאליים בלשון המעטה. יוסף מחליט להטמין את גביע הכסף באמתחתו של בנימין, אחיו הצעיר, ולהפלילו.
 נשאלת השאלה האם יוסף חיפש נקמה או האם היה פה רצון לבירור אמיתי?
כשאנו עושים טעות קל לנו להזדהות עם אנשים שעושים אותן טעויות, לעומת זאת, אין לנו שום סימפתיה או רחמים כלפי אלה שעושים טעויות אחרות. האחים יכלו להזדהות זה עם זה כשהואשמו בגניבת הכסף, אבל לא בגניבת הגביע שהיה רק באמתחתו של בנימין, האם האמינו האחים שאכן גנב בנימין את הגביע? בכל מהלך סיפור חשיפת כליו של בנימין, לא מצוינת במקרא עמדת האחים בנוגע לגניבה. אלא מאליה מתבקשת מסקנה שחייב להתעורר בקרבם או החשד שבנימין גנב, או האמונה שבנימין לא גנב את הגביע אלא הופלל. בשורה התחתונה, יוסף מביא את אחיו למקום של וודאות מחשבתית (שאין מצב שמישהו מהם יגנוב), שמתערערת ע"י הבאתם של האחים לתדהמה והלם במעשה הגביע, ורק לבסוף יוסף חושף את זהותו לאחיו ואת המעשים.
המניע של יוסף בכל התחבולה הזאת, היה להביא את האחים להבנה שאין זה נכון לדון מישהו לחובה כשאני משווה אותו לעצמי. עלי לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטו של הזולת, אחרת המציאות שנגלית לי היא סובייקטיבית לחלוטין. כלומר, יוסף רצה שמתוך הגנתם על בנימין, האחים יגיעו להבנה שמנקודת מבטו של בנימין כולם נראים אשמים באותה מידה. כלומר, שאנחנו נוטים לשיפוט מהיר ולרוב לחומרה.
 רבים מהעוולות שאנשים עושים, הם לא היו נעשים לו הם יכלו לראות את מעשיהם כפי שאנחנו רואים.
במקביל, חשוב לזכור ולהבין שאחרים מוטרדים מהדברים שאנחנו עושים. כמוהם, אנחנו לא חושבים שהמעשים שלנו כל כך גרועים, אבל אילו היינו יכולים לראות מעשים אלה כפי שהם רואים אותם, יש להניח שגם אנחנו לא היינו עושים אותם.
כשאדם מודע לחולשותיו, סביר להניח שהוא יסלח גם לחולשותיהם של האחרים. ולהפך, ככל שאדם מתעלם יותר מחסרונותיו, או נוקשה עם עצמו, ודן עצמו לחומרה, סביר להניח שהוא ישפוט גם את האחרים בלי רחמים. העבודה שלנו היא להבחין ולזהות כשאנו שופטים לחומרה את האחרים על החסרונות שלהם (בפרט כשהם לא מודעים לקיומם), אנו למעשה שופטים לחומרה את עצמנו על החסרונות שלנו בפרט אלו שאנחנו לא מודעים להם.
כשנפסיק כולנו לדון אחרים, ונתחיל להעריך זה את זה, (הרי כל אדם הוא עולם ומלואו, ויש בכל אחד ואחת מאתנו את הכל), תהא באפשרותנו לבחור מה אנו גונזים ומה אנו מגלים. לכן, כשנפסיק לדון ובטח לחומרה נוכל לגלות את עצמנו ויותר אנשים באור חדש, אור חיובי, שיאפשר חיבור לעצמנו ולסביבה. עלינו לשאול את עצמנו, כמה פעמים טעיתי בשיפוט מחמיר כלפי עצמי ואחרים, כמה פעמים השיפוט היה שיקוף ישיר לתחושותיי האישיות ומצבי הרגשי? ולא כי ראיתי והרגשתי את המקום של האחר, של הזולת. ושאלה נוספת- מה המחיר שאני משלם כשאני דן…?
ברוח חג החנוכה אסיים עם משמעות ששמעתי למילה סופגניה –
לפי אחת מהמסורות העתיקות שלנו הסופגנייה ניתנה לאדם וחווה לאחר שגורשו מגן העדן ומכאן שמה: סוף–גן–יה.
הסופגנייה מסמלת את המעבר אל העולם שמחוץ לגן העדן. העולם הזה הוא כמו הסופגניה: עגול, יש קו אמצע המשווה אותו לשניים, צריך לדעת לאכול אותו בלי להתלכלך והחוכמה הכי גדולה היא להגיע לריבה שבתוכו. לתוכן הפנימי שהוא עיקר מהותו של העולם, ואני מוסיפה עיקר מהותו של האדם.
מאחלת לכולנו בחג החנוכה הזה שנדע ליהנות מהמעטפת החיצונית של החיים, אבל שגם נמצא את הדרך למיצוי המתיקות הפנימית של העולם, של הסביבה שלנו, ושל עצמנו. שנדון אחד את רעהו לכף זכות ונזכור שפרשנויות יש אינסוף. אמכי"ר.
חג חנוכה שמח ומאיר ושבת שלום🌺
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל

פרשת מקץ- תקציר הפרשה

 

התקציר-
השבוע פרשת מקץ היא הפרשה העשירית בספר שמות והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף. יוסף, שישב עשר שנים בבית האסורים במצרים נקרא לפתור את חלומותיו של פרעה, ובעקבות הפתרון המוצלח, יוסף מתמנה למושל מצרים והוא האחראי לאגירת המזון בשנות הרעב ולמכירתו בשנות השובע. כשהרעב מתגבר בארץ כנען, אחי יוסף באים לקנות לחם. יוסף מאשים אותם שהם מרגלים, אוסר את שמעון אחיו ודורש מהם שיבואו בפעם הבאה עם בנימין, אחיו הצעיר, וכאשר האחים מגיעים שוב, יוסף מפליל את בנימין ודורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם כאות וכהכרה כי נקלעו לטרגדיה משפחתית חדשה. הם תופסים את יוסף בביתו, ניגשים אליו ונופלים ארצה לרגליו. יהודה, מתוך השלמה עם הגזירה האלוקית וחוסר האונים מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים. אך יוסף איננו מסכים. 'הפושע' צריך לשלם את המחיר. בנימין יישאר במצריים, וכל יתר האחים יעזבו את המקום וישובו לביתם. וכך במתח הזה מסתיימת הפרשה השבוע.

פרשת וישב!

 

השבוע פרשת וישב, פרשת השבוע התשיעית, בספר בראשית. הפרשה פותחת:" וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז,א') את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה.

פרשת וישב מהווה את פתיחתו של קובץ סיפורי יוסף ואחיו, החלק האחרון בסיפור תולדותיו של יעקב ומשפחתו, והחלק האחרון בספר בראשית בכלל. בפרשה זו מתחילים להשתלשל האירועים אשר יביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל שם.

מוקד הפרשה הוא חיי יוסף עד עלייתו לשלטון במצרים. כולנו שמענו על כְּתֹנֶת הפסים שקיבל יוסף, בן הזקונים, מאביו יעקב, ועל אֶחיו שקינאו בו ושנאו אותו על התנשאותו. יוסף יוצא בשליחות אביו מ"עמק חברון" אל "שכם" –וממשיך עד לעמק דותן בחיפושיו אחר אחיו. כאשר הוא מגיע אחיו מתנכלים לו ומשליכים אותו לבור, ולבסוף מוכרים אותו לעבד. יוסף נלקח למצרים  והוא מגיע לבית פּוֹטִיפָר, ולמרות היותו עבד הוא מתקדם ומצליח "וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (ל"ט,ב') ומנהל את משק ביתו.
אשתו של פוטיפר מנסָה לפַתּוֹת את יוסף, והוא בורח ממנה, למרות זאת היא מאשימה אותו בפיתוי. ויוסף נלקח ונזרק  ל"בור" נוסף שהוא הכלא המצרי. שם פוגש יוסף את שַׂר המַשְׁקִים ושר האופים, המספרים לו על חלומותיהם. יוסף פותר את החלומות. והמאורעות אכן מתרחשים כפי שניבא אותם יוסף.
גם על יהודה, שלושת בניו, ותמר כלתו מסֻּפָּר בפרשה, וכן על התאומים שנולדו מתמר ויהודה, פרץ וזרח, (כל מלכי ישראל, מדוד ואילך, הם צאצאי הריונה של תמר). בסיומה של הפרשה יוסף בן 22 שנה.

 

(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. (בראשית פרק לז)

נשמע כמו המשפחה בדירה הסמוכה…. חס ושלום. השנאה של האחים ליוסף אחיהם הצעיר הגיעה עד ש”לא יכלו לדברו לשלום”, הביאה לנתק הידברות ביניהם, רש”י מסביר כי הכתוב למעשה משבח את מידת האמת שלהם, האחים לא דברו אחד בפה ואחד בלב. שנאת האחים בלב באה לידי ביטוי בהימנעותם מלדבר עם יוסף. ולעומת זאת, הרש”ר הירש מסביר שאחיו של יוסף לא יכלו לדבר אתו באופן שמביא לידי שלום. כלומר, גם כאשר יוסף ביקש לדבר איתם בידידות, הם לא יכלו לשאת את דברו לשלום. יש להניח שהבאת דיבתם של האחים לאביהם יעקב ע"י יוסף הוסיפה וגרמה למתיחות גדולה יותר, עד כי גם כשביקש יוסף לדבר דברי שלום וידידות עם אחיו, האחים פרשו את דבריו לגנאי.

ואולם הרב יהונתן איבשיץ, בעל התפארת, למד מהפסוק “ולא יכלו דברו לשלום” על חשיבות ההתנצלות, ושמירת ערוץ הידברות פתוח בכדי להשיג שלום: “כשיש לאדם בלבו תלונה ותרעומת על חברו נתרבה השנאה יום ביומו; אבל כשמדבר ואומר לחבירו ראה מה זה שעשית לי וחבירו יתנצל לפניו, או שמודה לו ומבטיח אותו מבלי לעשות עוד כזה, אז סרה השנאה…ושב השלום למקומו. ואלו היה השבטים יכלו לדבר עמו היה נעשה שלום ביניהם”.  בעל התפארת יהונתן מפרש את המילה “לשלום” = כתוצאה של הדיבור. מקום שיש בו הידברות – יש סיכוי שיעשה שלום. מאחר ולא יכלו לדבר עמו, כפי שהסביר רש”י – לא יכול היה להיעשות שלום. ללמדנו, שגם במקום ובזמן שיש מתיחות גדולה בין אנשים, ואולי דווקא במקומות הללו חשוב שנשמור על היכולת שלנו לדבר האחד עם רעהו. כי כשנחסמים ערוצי ההידברות, לא ניתן ללבן את העיניינים ולהגיע לשלום.

בהמשך, למרות שאחיו “לא יכלו לדברו לשלום” יוסף ממשיך לדבר איתם ולספר להם את חלומותיו המגדילים את שנאתם אליו. כאחות גדולה נהגו לומר לי לא פעם שדוקא מהאחים המבוגרים יותר מצפים לגלות את הסבלנות הנדרשת כלפי אחיותיי הצעירות יותר, ובמקרה זה, האח הצעיר יותר, יוסף, כדי להקטין את המתיחות, ולהימנע ממצב של אי יכולת לדבר עימו. האחים שהיו בעמדת כח בנוסף להיותם האחים הגדולים, בחרו בנתק עם יוסף שהביא אותם לבסוף למכרו. לעומת זאת, יוסף, שנים רבות לאחר מכן, בהיותו בעמדת הכח מול אחיו, לאחר מותו של האב יעקב בוחר את השלום עם אחיו וסולח להם. יוסף מבטיח לאחיו היראים מנקמתו: “אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם” [פרשת ויחי, נ, כ”א]. ללמדנו, שמי שמצוי בעמדת הכח חשוב יותר שישמור על היכולת להידבר עם מי שנראה באותה עת החלש יותר.

יותר מזה, מוטלת על בעל עמדת הכח החובה לגלות את האיפוק והסובלנות הנדרשת כדי להימנע מנתק הידברות ופירוד.  אין לנו צורך להרחיק אלא להתבונן סביבנו, ולהפנים את עוצמת חשיבות הדיבור בין בני הזוג, אחים/אחיות, משפחה, חברים, זרמים שונים וכו. אני נזכרת בחבר טוב שלנו שאחותו לא מדברת עם האמא כבר 20 שנה, יש שם כעס אבל אף אחד כבר לא זוכר אפילו על למה? יותר מזה, יש לנו נטייה לתת פרשנויות למצבים מאתגרים ומכעיסים, ובעצם אנו מנהלים את הדיאלוג עם עצמנו ולא עם האחר, ומשם הדרך קצרה להסקת מסקנות משמעותיות וקריטיות.  ללא הדיבור, השיח, ההקשבה וביטוי תחושותינו ומחשבותינו אנו עלולים להקצין את רגשות השנאה ולהפוך תחושות אלו לקנאה ולבסוף למעשים, להוציא את תחושות הקנאה לפועל, וחלילה לזרוק מישהו לבור יבש שמלא בעקרבים ונחשים בדיוק כמו שקרה ליוסף ואחיו. אז בואו נדבר!

 

ממשיכים עם פרשת וישב- מה שמר על יוסף במצרים?

יוסף בכל זמן שהותו במצריים שמר על נאמנותו לערכיו, לבית אביו יעקב ומורשתו. תמוה בעיני כי הרי יוסף היה אז נער צעיר בן 17, כשאביו שלח אותו בשליחות לאחיו ששנאו אותו, אחיו שזרקו אותו לבור ובהמשך מכרו אותו לעבדות… בקיצור, היו לו סיבות ממש טובות למרוד ולנטוש את בית אביו עם כל המשתמע מכך, בפרט שמתואר לנו כיצד צלחה דרכו בארמון המלך במצרים וכל השפע המפתה שהיה סביבו.

אז מה גרם ליוסף לא להיענות לאשת פוטיפר?

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן." (בראשית ל"ט, ז-ח)  יוסף הצדיק דוחה את אשת אדוניו, פוטיפר, ראשית הוא אומר לה, אני לא יכול להיות כפוי טובה לפוטיפר, הוא מינה אותי על כל הבית, והוא לא חסך ממני מאומה. ובנוסף הוא אומר 'וחטאתי לאלהים', הרי את אשת איש ואת אסורה עלי. בגמרא כתוב שבאותה שעה ראה יוסף את דמותו של אביו, יעקב, והיא שסייעה לו לעמוד בניסיון זה. מעוררת השראה נאמנותו של יוסף.

בהרצאה שהייתי בשבוע שעבר הפסיכולוג  שליווה את הילדים לפני הטריאתלון שהתקיים באילת, הסביר לנו, ההורים, שילדינו היקרים מתנהגים ומחקים אותנו, ולמען הסר ספק, זה כולל את ההתמודדות עם לחץ, עם כישלון, השאיפה למצוינות, וההתנהלות שלנו בחיים בכלל. שלא נצפה שהילדים יעשו כדברינו, כי ילדים עושים מה שההורים עושים, ולא מה שהם אומרים. ג'יימס בולדווין אמר פעם להורים: " ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם… אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם מוכרחים, כי אין להם דגמי חיקוי אחרים קרובים יותר."
כדי שהאדם יוכל להתקדם, עליו להציב לעצמו דמות ומודל לחיקוי שאליו הוא ישאף. המודל לחיקוי שנשים לנגד עינינו יהיה דמות גדולה, אדם ספציפי, הורה, אח, וכו או דמויות מהמורשת שלנו וכו או כל דמות דמיונית שהאדם יכול להמציא לעצמו בדמיונו. בעידן הנוכחי, עידן האינסטנט, של תוצאות מידיות ומהירות, יותר ויותר ילדים שואפים להיות מפורסמים, או "סלבס" כשיהיו גדולים. כאלה שעולים לתודעה הציבורית בן רגע, בזכות יחסי ציבור ואפילו בעקבות 'הישג' חד פעמי של השתתפות בתכנית ריאליטי, או סרטון ויראלי בכיכובם. עצם הפרסום הוא הערך העליון אותו הם מקדשים ואליו שואפים. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הסיבה שבגללה הם שואפים להיות "מפורסמים" או "סלבס", היא פשוט כי אנחנו לא מראים להם מספיק מודלים אחרים ראויים לחיקוי, כאלה שיעוררו השראה בעיני הדור הצעיר? מודלים לחיקוי שבחרו בדרך הארוכה ולא בדרך הקצרה, שהתמודדו עם אתגרים וקשיים כחלק מדבקותם במטרה וכך זכו להגיע להישגים בתחומים שונים, ובמקביל לוודא שאנחנו מתנהגים את הערכים שאנו מנסים להנחיל להם. דוגמה אישית היא אולי הכלל החשוב ביותר בהורות, והמפתח לשלל וארגז הכלים שילדינו מקבלים מאתנו. במילים אחרות, הדרך ליצור שינוי בסוג האנשים שנחשבים דמויות לחיקוי או גיבורי תרבות, עוברת דרך מתן דוגמה אישית. עלינו כמבוגרים להראות לדור הבא כי איננו חוששים מאתגרים, מכישלונות וממשימות שנראות "בלתי אפשריות". הורים, מורים, מדריכים ומובילים חברתיים למיניהם – עלינו להראות לדור הבא כי הישגים משמעותיים דורשים מאמץ, השקעה, אמונה, התמחות ולמידה, במטרה לאמץ את הערכים שאנו מאמינים בהם, ולהגיע להישגים משמעותיים ופורצי דרך.

כך גם יוסף (מלשון הוספה) שהטמיע את ערכיו ואמונתו בבית הוריו, ונותר נאמן להם גם בהיותו במצרים. יוסף הדגים יכולות נפש גבוהות, אמונה ודבקות, הכלה וסולחנות מופלאה, והוא גם לימד אותנו שאף פעם איננו יכולים לדעת את התוצאות ארוכות הטווח של מעשינו. אף פעם איננו יודעים עד כמה השפענו על חייהם של אחרים. חייה של נפש אחת, אומרת המשנה, שקולים לעולם שלם. אם שינינו חיים של אדם, התחלנו לשנות את העולם. כך מתקנים את העולם: צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. לעולם אין לדעת איזו השפעה תהיה למעשה אחד שלנו, ובמקרים רבים איננו יודעים גם לאחר מעשה.

ליוסף יש את כל הסיבות בעולם שלא להסתכל על האסירים החדשים שמגיעים לתא שלו. הוא הושלך לכלא המצרי על לא עוול בכפו, אחרי שהאחים שלו מכרו אותו. זה אמור להיות מצב של תסכול, כעס ומרירות. עשר שנים בהם הוא חי בתנאים מחפירים, ללא כל סיכוי הגיוני לצאת לחופשי. היו ברשותו כל הסיבות והנסיבות שיאפשרו לו לשקוע בתוך עצמו ובמצבו הקשה, בטח שלא להבחין בהבעת פניהם של הסובבים אותו. ויוסף, למרות כל זאת מביע דאגה כנה להבעת פניהם של האסירים החדשים, שר המשקים ושר האופים, שמושלכים לכלא, התורה מספרת לנו: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר, וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים". כלומר, יוסף מיד שם לב למצב הרוח שלהם, ולכן גם ממהר לשאול אותם: "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?" (בראשית מ ז).
המפרשים מדגישים את ארבע המילים הללו: "מדוע פניכם רעים היום?". כביכול תשומת לב קטנה כלפי הזולת, שאלה זו, הנראית לכאורה שולית וחסרת משמעות, מובילה לפתרון החלומות שבסופו של דבר גורם לשחרורו של יוסף ולעלייתו המסחררת בהיררכית ארמון המלך, יוסף מתאחד בהמשך עם האחים שלו שיגיעו למצרים רעבים… עד ליציאת מצרים.
המשמעות היא שהשחרור וההצלה שלנו כיחידים וכקבוצה מתחילים מהבעת עניין ואכפתיות קטנה כלפי האחר. אילולא שאל יוסף את השרים לסיבת מצוקתם, ייתכן ולעולם לא היו יודעים עליו ועל כוחו בפתרון חלומות, וההזדמנות שהייתה לו לצאת לחופשי לא הייתה מתקיימת.

בכל אחד ואחת מאתנו קיימת נטייה חזקה ששואבת אותנו לחיות את חיינו כשאנו שקועים בתוך עצמנו,  עד שאיננו מבחינים בצרכים של הסובבים אותנו. כדי להגיע למדרגת חסד אמיתי, עלינו לפתח את היכולת להתגבר על השקיעה בתוך עצמנו, ולהבחין במתרחש בעולם סביבנו, ולעיתים ידרש מאתנו לוותר על צרכינו האישיים למען אחרים.

הרב יהונתן גפן הטיב לסכם- "יש דוגמאות אין ספור למעשים קטנים ביותר שבאים מתוך מחשבה על הזולת ובכוחם להאיר את חייהם של אנשים אחרים. אנו לומדים מיוסף הצדיק שלעולם לא נוכל לדעת מה יכולות להיות התוצאות של מעשה חסד אחד שאדם עושה עם הזולת. כל מעשה קטן ביותר של חסד, הנעשה מתוך טהרת הלב הינו בעל ערך ללא גבול ומידה."

מי ייתן ונזכה לדבר ולתקשר בזוגיות, בין האחים, במשפחה, חברים ובכלל בין כל המגזרים, שנשים לנגד עינינו דמויות גדולות הראויות לחיקוי בפרספקטיבה של נצח ולא קצר מועד, ושנזכה לפתח את הרגש שלנו לזולת, ולראות את הבעת פניהם כדי שניתן יהיה להקל ולסייע, בפרט כשקשה לנו, כי כך נזכה להוציא יחד איתנו אחרים מהמצוקה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך🌺

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל

 

 

חני וינרוט ע"ה -נשמה ענקית!

 

עוד משהו קטן שהרגשתי צורך להוסיף לפרשת השבוע, וישלח, בעקבות הפטירה של חני וינרוט היום-
הבוקר הלכה לעולמה חני וינרוט ע"ה אחרי תשע שנים של מאבק במחלת הסרטן, והיא בת 34 בלבד. חני וינרוט ע"ה הפכה לסמל ודוגמה להתמודדות עם כל הייסורים והקשיים מתוך אמונה פנימית טהורה ותמימה. הרצאותיה וספריה הפכו עד מהרה לרבי מכר כשהיא מחזקת ומעודדת בהם את הקוראים והמשתתפים להביט על הצד החיובי בחיים ולהאמין בבורא עולם שעושה הכל לטובה. חני השתדלה לנפץ את כל המיתוסים ותפקדה כאם במשרה מלאה לילדיה, כמרצה בחסד וכסופרת. אהבתי לקרוא את הטור האישי שלה במגזין 'פנימה'; כנות שיתוף וחיזוק היו מהמאפיינים הבולטים בכתיבתה. למשל באחד הטורים על 'סם השגרה' היא כותבת-
"אתה יודע איך זה, העצב והשמחה, הדכדוך והתקווה, הם כולם רגשות שנובעים מאותה הנקודה.
"אותה נקודה? הוא מדייק אותי.
אותה האלוקות, אני עונה. האלוקות שרוצה אותי חיה, ערה ומרגישה."
בפטירתה הותירה אחריה חני וינרוט ע"ה את בעלה ושלושת ילדיה ואלפים רבים שהתפללו למענה וכואבים את הבשורה הקשה. החיבור ללימוד שלנו השבוע לפרשת וישלח הוא כה ניכר- כמו שאמרה רחל פרנקל, אמא של נפתלי הי"ד, כל מה שנותר לנו לומר עכשיו זה 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך'. חני ע"ה הייתה השראה של ממש!
יהי זכרה ברוך.

פרשת וישלח

השבוע פרשת וישלח פותחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו, עשיו, לאחר למעלה מעשרים שנות נתק. יעקב חושש מאוד מהפגישה עם אחיו, שלפני 20 שנה, תכנן להורגו על שגזל ממנו את ברכת אביו יצחק.

בשבוע שעבר, בפרשת ויצא מסופר על מסע יעקב לחרן, נישואיו עם רחל ולאה, בלהה וזלפה ו-12 הילדים שנולדו להם, כמו גם הרכוש הרב, הכולל צאן ובקר שצבר, והשבוע, בפרשת וישלח מסופר על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ כנען.

בבית הספר היסודי שלנו, יש מורה נפלא למוסיקה, אבשלום שמנגן על אקורדיון, ומפליא ללמד את ילדינו תפילות וניגונים.  השבוע נעמיק בשיר ששמעתי את ילדי לא פעם שרים, ושרבים מאתנו מכירים מהביצוע המרגש של יונתן רזאל "קטונתי" שמבוסס על פסוקים מפרשת השבוע, פרשת וישלח-

"(יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ:  כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  (יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ-" (בראשית פרק לב)

כולנו זוכרים ביוני 2014 כיצד מדינה שלמה התאחדה כשנחטפו שלושה נערים ישראלים,  גיל-עד מיכאל שַׁעֶר, בן 16, יעקב נפתלי פרנקל, בן 16, ואיל יפרח, בן 19,  בגוש עציון ונרצחו עוד באותו לילה, בידי מחבלים מתנועת החמאס. קראתי שיתוף של יונתן רזאל בהקשר: "ואז רחל פרנקל, אמא של נפתלי הי"ד, ראתה אותי בפינה, וניגשה אלי ואמרה לי: יונתן, אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל כל מה שיש לנו לומר עכשיו זה 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך'. ככה היא אמרה לי". סיפר רזאל, והוסיף: "פחד פחדים. היא באה להגיד לי שזה מה שיש להם לאמר. 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", חזר. "אז השיר הזה מוקדש להם ולכל עם ישראל שהוא באמת משהו מיוחד".

בפתיחת השיר יעקב מודה בענווה- 'קטנתי'. ההמשך מעורר תהייה, קטונתי מכל החסדים מתפרש כאחד שאיננו זכאי לכל החסדים שעשה עימו הקב"ה.  ולכן אני נוטה דווקא לפרשנות שיעקב מודה שאינו מסוגל להבין לגמרי את דרכו של הקב"ה, את ההנהגה של שכר ועונש את בעיית הצדיק ורע לו, הוא, יעקב, מנסה להתמודד עם העולם ע"פ מיטב הבנתו ודרכו מונחת ע"י אמונתו המלאה.

יעקב כבר חצה את הירדן, ועתה נאלץ לפצל את משפחתו לשני מחנות, ועם כל ההבטחות שקיבל ואמונתו העצומה בקב"ה הוא פונה לקב"ה שיציל אותו מאחיו ומודה בפניו שהוא פוחד מהעימות וההשלכות שלו.

מדוע מחלק יעקב את מחנהו ומדוע הוא פוחד?

נראה מהפסוקים הקודמים שזהו מצב של התכוננות למלחמה, מצב שחייב לבצע חלוקה זו, זוהי אסטרטגיה של יעקב כדי להגן על משפחתו, ויחד עם זאת יעקב יודע ומודע שחלוקה זו נושאת סיכונים, פיצול זה בראשית תולדות משפחת יעקב צריך להדהד ללא הרף באוזננו.

גם בימינו, חשוב להבין שעיקר תפילותינו ומאמצנו לא צריכים להיות מכוונים כנגד אלו שחושבים ופועלים בניגוד אלינו, אלא ראשית על עצם הפירוד ועל העובדה שנוצרו מחנות. השבוע שמעתי על עמותה שנקראת פנים אל פנים,  שמתנדביה הולכים ודופקים על דלתות בתים ומבקשים לקיים שיח, פנים אל פנים, שיח אישי על ערכים, יותר הקשבה לאחרים, במטרה להביא לאחדות וליצירת מרחב המאפשר קיום לכלל הזרמים בעמנו, אני קוראת לזה אהבת חינם (שימו לב, הקריאה היא לא לאחידות אלא לאחדות!), רעיון נפלא בפרט בימינו עם התקשורת האינטנסיבית של המסכים שהשתלטה על כל חלקה טובה, מצבים שבהם הורים מתקשרים עם ילדיהם כשהם בבית בהודעות ווטסאפ במקום לגשת ולדבר פנים אל פנים, איבדנו את הקשר האישי והישיר.

על רקע זה ניתן להסביר כי הביטוי "הצילני נא" מתייחס לאותו פיצול של המחנה, לחוסר האיחוד של המשפחה. אמנם ע"פ הפשט הכתוב ההצלה היא מעשיו, אבל יעקב יודע, כי ברגע שהמשפחה מפוצלת, נדרשת תפילה מיוחדת על הצלה.

לכן, למרות שיעקב קיבל את הברכות וההבטחה מהקב"ה ש-

"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (בראשית פרק כח, פס' יג, טו)

יעקב עדיין פעל בשלושה מישורים, שלח דורון (מתנה) לעשיו, התכונן למלחמה (הפיצול), והתפלל(הצילני נא…) אמונתו של יעקב בקב"ה הייתה כאמור מלאה יחד עם זאת הוא מבין שעליו עדיין לפעול ולקיים השתדלות מלאה.

ע"פ הגמרא במסכת שבת, מוטב לו לאדם לא לקחת סיכונים מיותרים, כלומר אל לאדם לחכות לניסים או לומר שבזכות זכויותיו, מעשיו הטובים, יקבל את שהוא מבקש ורוצה. למעשה יעקב יודע שהוא עלול להיות בסכנה גדולה, והוא מקבל את העובדה שייתכן שהפעם הוא לא ייוושע בדרך ניסית, ולכן, הוא פועל. כמו יעקב, גם עלינו במצבים השונים, בפרט במצוקה, להשתדל לעשות את כל שניתן.

יעקב מפחד. פחד הוא רגש חשוב ואנושי שקיים בכל אחת ואחד מאתנו ומטרתו להגן עלינו, וחשוב שנפתח מודעות לקיומו. אך עלינו לשים לב שהוא לא מנהל אותנו, ומחליט עבורנו, כדי שנוכל לאפשר לעצמנו להתפתח ולממש את ייעודינו.

הרב קוק אומר ש"מקור כל חולשה וכל רפיון חומרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו. הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו, שמא יינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון…" אנחנו מחפשים וודאות, לא לבלוט ולא לקחת סיכונים, וכך אנו מובילים עצמנו לעצבות, פסיביות, קיפאון ומרמור אחד גדול.

להיות אמיץ, אין פירושו לא לפחֵד – אלא כמו יעקב, לפחֵד ולהתגבר על הפחד. כך הוא הדבר באומץ פיזי, וגם באומץ מוסרי ורוחני. והסופרת מריאן ויליאמסון זכתה לפרסום רב, כשהטיבה לתאר-

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, הוא שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, "איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?"

למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוקים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן, אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוקי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו; כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".

מי ייתן ונזכה לגבור על פחדינו ולממש את הקסם האלוקי שגלום בנו, ושנזכה לקחת חלק פעיל בקירוב לבבות ואחדות עם ישראל. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך🌸

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולעילוי נשמתה של חני וינרוט.

 

פרשת ויצא

השבוע פרשת ויצא, הפרשה השביעית בספר בראשית, שעוסקת בקורות יעקב בדרכו לחרן, בחייו עם לבן הארמי ובעזיבתו אותו. יעקב בורח מביתו לחרן משום שעשיו אחיו כועס וזומם להורגו לאחר שנטל ממנו את ברכותיו של יצחק אביהם. בפרשה זו אנו מתוודעים לטלטולי הדרך ולחלומו המופלא של יעקב והידוע "סולם יעקב", למגוריו וחייו בבית לבן אח של אימו, כולל הנישואין לשתי בנותיו של לבן הארמי, לאה ורחל, שמביאים בסוף לבריחה מפני לבן ומחרן.
השבוע אנחנו עולות או יורדות בסולם?
כולנו מכירים את חלום סולם יעקב, והפרטים ידועים כמעט לכל ילד בבית ספר. למרות זאת, נבחן אותם שוב ונקבל מבט חדש על משמעות החיים, וכל זאת לאור דבריו המרתקים של רבי שמשון רפאל הירש.
יעקב אבינו עוזב בהוראת אמו את ביתו אשר בבאר שבע, ופניו לכיוון חרן. יעקב כאמור נמלט מאחיו – עשיו, המתכנן להורגו בעקבות סיפור הברכות. בדרכו לחרן – "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם… וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא). חכמים כותבים שהמקום הוא המקום הידוע – הר המוריה, שכבר הוזכר אצל אברהם בתור "המקום" – "וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (בראשית כב, ד).
יעקב לן במקום – "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר, אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יב-יג). יעקב רואה סולם מוצב ארצה וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו. מישהו ממרום הציב את הסולם על הארץ. בחלום מתגלה הקב"ה ליעקב ומבטיח לו את הארץ אשר הוא שוכב עליה כמו גם הגנה בדרכו. יעקב קם בבוקר נפעם מהחלום ומצהיר שזהו בית אלוהים ושער השמים, קורא למקום "בית אל", מקים שם מצבה ונודר נדר שאם אלוהים ישמור ויגן עליו, הוא יקבע את המקום כבית אלוהים ויתן מעשר מרכושו לאל כאשר יחזור. יש סוברים שהיישוב בית אל של היום נמצא שם ומכאן שמו, אך יש מפרשים שזהו הר הבית.
מה החלום הזה בא ללמד את יעקב?
מסתבר שההליכה של יעקב לחרן תוביל אותו בסופו של דבר אל המטרה הנעלה ו"השמיימית", מימוש ייעודו, להתחתן, להקים בית שיוביל לעתיד לבוא את ייסוד עם ישראל. הסולם הוא למעשה ביטוי לכך שכל הדברים והאירועים שהוא יעבור במסגרת ההליכה הזו – הלימוד, ההתמודדות במשך עשרים שנה בבית לבן בכל המישורים, קשיי הפרנסה והעבודה, הזיווג, וכו' אירועים אלו הם שיובילו אותו אל תכליתו הראויה.
למעשה כל הנקרה בדרכו של האדם במהלך יציאתו והליכתו ממקום למקום, הטרדות, הדילמות, המצוקות וכו' מטרתם היא אחת – להעלות אותו בשלבי הסולם לשמים, לתכלית הראויה, למימוש יעודו. רק כ-20 שנה מאוחר יותר יעקב חוזר לארץ ישראל למוד קשיים, ניסיונות ותחבולות, עליות ומורדות, אך כל אלו חישלו ועיצבו את מידותיו. יעקב חוזר בן אדם חדש ומאוזן.
המחזה הזה אקטואלי ורלוונטי לכל אחד ואחת מאתנו. פעמים רבות אנו חושבות שהעיסוקים היומיומיים, טרדות הפרנסה וקשיי המשפחה מונעות מאתנו מלממש את הפוטנציאל הגלום בנו. כשבעצם במקרים רבים אדם יכול להגיע אל משמעות חייו דווקא מתוך חיי העולם הזה, על כל קשייו.
הקושי מצמיח ומעלה אותנו מדרגות, זה מה שראה יעקב בחלומו וזה מה שאנחנו צריכים להפנים בלומדנו פרשה מרתקת זו.
הסולם המפורסם, מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, "והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו."
כל אחד יודע שלמלאכים יש כנפיים, לא רגליים. מדוע הם צריכים לטפס על סולם? מה הרעיון?
כשאנו מטפסים כלפי מעלה, אנחנו לא בהכרח צריכים כנפיים. ישנו סולם, המסלול הרוחני שתוכנן עבורנו; מסלול שבו עלינו להתקדם צעד אחר צעד, שלב אחרי שלב. הדרך לשמים, למעלה, היא הדרגתית, שיטתית ועבור כל אחד, לא רק עבור מטיבי לכת.
"רבים חוששים לצאת למסע רוחני, כי הם חושבים שלשם כך צריכים מנה גדושה של אמונה. נראה להם כי המטרה נמצאת בעולם אחר. אבל כשמאמצים את הגישה ההדרגתית והעקבית, ניתן לגלות כי המסע הרוחני ניתן למימוש, וכי היעד לא נמצא בחלל החיצון.." (הרב יוסי גולדמן)
יש הרואים את הסולם בחלום כמשקף את חיי האדם בעולם, המקשרים בין הארץ לשמיים. הסולם מצביע על כך שאין ניתוק בין העולם הגשמי לעולם הרוחני- האדם מתחיל את חייו בארץ, אך הוא יכול להגיע לדרגות רוחניות גבוהות.
"והנה סֻלם מֻצב ארצה ורֹאשו מגיע השמימה" – אומרים חז"ל: "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו". חלום הסולם אינו חזיון חיצוני ליעקב, אלא מבטא את הלכי רוחו וערגתו הפנימית, השתקפות עולמו הפנימי של האדם. יתכן שיעקב היה מוטרד לגבי ההתמודדות שלו עם המעבר מלימודי התורה והרוח לביתו של דודו, לבן, בחרן עם כל המשתמע? כיצד ניתן יהיה לגשר את הפערים?

האדם מתחיל את מהלך חייו ברחם אמו בטהרה גמורה וידע של התורה כולה. בניין הבית בישראל מתחיל ממעמד החופה והקידושין וכל שבעת ימי המשתה וכן הלאה. כלומר אנו מתחילים מנקודה של קדושה, ואז יורדים אל הארציות, חיי המעשה כדי לברר את שייכותם אל הקודש.
המעשים מתחילים בארץ, והרעיונות מובילים אותם השמימה. צריך להגשים את הרעיונות. המעשה מגשים את הרעיון השלם במחשבה.
אין עניין שיהודי יעלה בסולם הרוחניות ויישאר שם, מנותק מן המציאות הגשמית; העניין הוא לרדת אל המציאות ולפעול בתוכה באותה מדרגת קדושה שהגיע אליה בעבודה קשה וממושכת. הרי זוהי תכליתה של ההתעלות ברוחניות, לרדת אחר כך ולהעלות את המציאות הגשמית.
נאמר ליעקב- היעוד שלך הנו לרשת את הארץ שהבטחתי לאבותיך אברהם ויצחק. את זה לא תוכל לעשות אם תתרכז ברוחניות תוך ניתוק מן הגשמיות; עליך לרדת לחרן, מקום נחות ביותר מבחינה רוחנית, ודווקא שם לשאת אישה, להוליד ילדים, להתפרנס, וכל הזמן לשמור על אותה מדרגה רוחנית שיש לך כעת. כלומר, תחושה של קדושה יש גם בשטיפת כלים, הכנת שיעורי בית עם הילדים, העבודה השגרתית במשרד, במערכת יחסים שנראית שגרתית וכד', יש חשיבות עצומה בעשייה היומיומית, במשפחה, בעבודה, עם חברים וכו', העשייה האפורה כביכול. ניתן להתייחס למשימות אלו בזלזול, אבל אפשר להרגיש חשיבות ולמצוא עוצמה ועומק דווקא במשימות השגרתיות ולא לפספס את כל הדברים הנפלאים שסביבנו, למצוא בהם ממש קדושה, כפי שכתוב בפרשה זו "טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי." (בראשית פרק כח) רק כשנתעורר ונשים לב- נתחבר!
שנזכה להתחבר לכוח של יציאה והצבת מטרות בהתמודדות ובהתמדה, הכח של "סולם יעקב" שמחבר באיזון טוב ומטיב בין השמים לארץ, בין הרוחניות לגשמיות בעולם היומיומי שלנו, בשוטף. ושנזכה למצוא ולחוות את הקדושה שבשגרה, אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ומבורך 🌺
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל