מחבר: admin

השבוע הנושא המרכזי הוא מחלוקת. אז מה החידוש? וויכוחים יש כל הזמן ובכל מקום, אנשים נקלעים לוויכוחים ולמריבות שתחילתם במחלוקת קטנה וסופם לצערנו לא פעם ביריבות של ממש. לעתים אנו שומעים על מריבה כזו או אחרת, ואנו מתפתים לקחת בה חלק. אחרי הכל, גם לנו יש מה לומר ובד"כ כמעט בכל נושא, אז למה לא נוסיף את הגחלים שלנו למדורה? אש המחלוקת יכולה להיות כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי להגיע לשלום ופיוס, בלי לשקול עד כמה המהלך הגיוני או מהם הסיכויים להצלחתו כדי להימנע מפירוד.
חכמינו כבר הטיבו להנחות אותנו 🤓-
"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:" (מסכת אבות פרק ה)
התורה מלמדת אותנו כמה חשוב להשתדל ולהימנע מלהיקלע לכל מריבה או ויכוח, ולהקדיש תשומת לב מיוחדת לחלקנו במחלוקת. אבל כיצד נדע האם המחלוקת היא אומנם לשם שמיים? האם זו מחלוקת הלל ושמאי או מחלוקת קרח שסחף ציבור גדול לעימות, והובילו לטרגדיה רק בגלל הכבוד והקנאה שמקורם ברצון לקבל לעצמנו?
ההמלצות שכדאי להטמיע-
1.) התווכחו על הנושא מבלי להזיק ואו לפגוע אחד בשני, מתוך ענווה ולא גאווה.
2.) בדקו האם המטרה משותפת ולא מבוססת על אינטרסים אישיים, אלא רצון להגיע לפתרון שמשרת את כל הצדדים. מה מניע אותנו במחלוקת? לנצח או לפתור בעיות?
3.) בכל מחלוקת בין הבתים (בית שמאי ובית הלל) כל צד היה קשוב לצד האחר ובמידה והוצגו ראיות מתאימות היו הצדדים מודים בטעותם. הקשיבו לצד השני בפתיחות והיו מוכנים להודות בטעויותיכם.
4.) יתכן באמת ששני הצדדים צודקים, למרות שדעותיהם הפוכות, מה שנקרא דברי אלוקים חיים, קחו בחשבון ששני הצדדים צודקים.

אינספור פעמים השתתפתי בשיחה שנאמר בה, "אבל זו המציאות…" כאילו שיש מציאות אחת אובייקטיבית, לא פעם זו החוויה שלנו…
12 המרגלים שאפילו לא כונו מרגלים בפרשה אלא כאנשים שתרים את הארץ, הם היו נציגים משמעותיים, ראשי בני ישראל, נציגי כל השבטים, שמבחינתם עשו את שליחותם נאמנה. הם עדכנו את מה שראו וחוו ובהתאם הם התריעו. אבל האם זו הייתה שליחותם, להביע את דעתם והרגשתם האישית על מה שראו עיניהם?
מה ההבדל בין ההסתכלות החיצונית באמצעות חמשת החושים שלנו, שפועלים מן החוץ פנימה להסתכלות הפנימית שלנו?
בנוסף, אנו נוטים גם להאמין ש- "אם זה מה שכולם אומרים, או לפחות הרוב אומרים… אז זה כנראה נכון".
כשמשמיעים לנו כביכול שמועות, המוצגות בפנינו כאילו היו עובדות מציאותיות אובייקטיביות, לעיתים קרובות, אנו עלולים לטעות בשיפוט שלנו לגבי אותם מצבים ואנשים. אחרי הכל, לאותה מציאות סובייקטיבית המתוארת בפנינו אנו מוסיפים גם את השיפוט הסובייקטיבי שלנו… ועלול להיות לכך השלכות משמעותיות ואף גורליות על כל המעורבים בדבר.
בפרשת השבוע שלנו בני ישראל עוסקים בהכנות המרגשות לקראת רגע השיא, הכניסה לארץ המובטחת. ו-12 נציגים, נשיאי השבטים, נשלחים לתור, לבדוק ולבחון מקרוב את הארץ המובטחת בטרם יכנס אליה עם ישראל.
אבל כשהמרגלים שבים למחנה, עשרה מתוכם במהלך תיאורם את הארץ מוסיפים פרשנות אישית למציאות שנגלתה לעיניהם. ובעקבותיה, מוסרים דיווחים שליליים על הארץ ויושביה, מה שיוצר בהלה וחרדה בקרב בני ישראל השומעים את דבריהם ומשתכנעים, ואפילו מאבדים את אמונתם בהבטחתו של הקב"ה.
הפחד שמתעורר במחנה מוביל לכך שדור המדבר מאבד את זכות הכניסה לארץ המובטחת, ומקבל ארבעים שנות נדודים קשות במדבר.
המסרים הם פשוטים וחשובים-
1.) המחויבות שלנו לפיתוח חשיבה עצמאית וביקורתית. לזכור שהמציאות היא סובייקטיבית והיא בעיני המתבונן; לא להתפתות להאמין לכל מה שאוזנינו שומעות. השמועות אינן עובדות אובייקטיביות בהכרח, גם כשהרוב אומרים שזה נכון.
2.) הפרשנות שלנו נוטה לא פעם להיכנע לפחד שמאיים לכבוש אותנו. כאשר פחד מפעיל את המוח הרגשי, חלק מן החרדות הנגרמות מקבע את תשומת הלב שלנו באיום הקרוב, ומאלץ את המוח להתרכז, לעיתים אפילו באובססיה, בשאלה כיצד להתמודד עם איום זה ולהתעלם מכל דבר אחר.
אלברט אליס (1995), חוקר שעסק בהשפעת המחשבה על מצבי מתח וחרדות, טען שרגשות שונות, ובפרט חרדות, אינם נובעים ישירות מאירועים מציאותיים, אלא מהפירוש שאנו נותנים להם.
חיזוק לטענה זו ניתן למצוא גם אצל הרמב"ם המציע דרך דומה להתמודדות עם חרדות. "מחשבות שליליות שאדם מתחיל לחשוב עליהן הכוללים פחדים וההבלים התופסים את מוחו של האדם קורים כשמוחו של האדם פנוי ממחשבות חיוביות… אם האדם ממלא את עצמו בחכמת התורה, קובע עיתים לתורה, מחכים ומעשיר יותר, מוחו לא פנוי לעסוק בהבלים, וכך יכול האדם לחיות באמונה ובטחון בבורא עולם ולא ליפול לתסכולים וחרדות, האווירה סביבו היא אוירה חיובית, דן לכף זכות, הוא חושב חיובי גם על עצמו וממילא גם מתנהג בצורה חיובית. אדם שחושב בצורה מסוימת גם מתנהג בהתאם." (צהלון, תשס"ב)
ג׳וזף מרפי (1987), שכתב את הספר המפורסם כוחו של התת-מודע טען כי הפחד הוא אויבו הגדול ביותר של האדם. מחשבות המוקפות ברגש של פחד זוכות להכרה בתת-מודע, ומגיעות לכדי הגשמה במציאות. זו מעין נבואה שמגשימה את עצמה. מרפי מציע לנצח כל פחד ע"י מחשבות חיוביות שנוגדות את ההצהרות שבבסיס הפחד והחרדה שלנו.
האם הפחד מנהל אותי או אני מנהל את הפחד?!
כיום רבים מאתנו מתמודדים עם חרדות באמצעות טיפול לחרדה. אנו מבינים שאנו איננו יכולים לשנות את מה שקורה בעולם החיצוני, אבל אנו כן יכולים לשנות את התגובה הפנימית שלנו. באמצעות איתור של תפוס החשיבה המוביל לתחושת חרדה, ניתן ללמוד תגובה פנימית טובה יותר לחרדות.
ולבסוף המסר-
3.) שהיהדות מבהירה לנו שהחיים מתנהלים תמיד בשני מסלולים נפרדים ומקבילים-
המסלול הראשון הוא המאמצים שמשקיע האדם בכדי להגשים את שאיפותיו וחזונו;
בעוד המסלול השני מורכב מאמונה.
כלומר, בכדי שהאדם יצליח להגשים את מטרותיו, הוא זקוק להשתדלות, למאמץ האישי שלו, ובמקביל הוא גם זקוק לאמונה שיצליח.
יחד עם זאת, האדם שמשקיע את מרצו ומאמציו לתהליך, צריך לזכור שהתוצאה הסופית איננה תלויה בו. הרב אלעזר מנחם מן שך תמצת את הרעיון הזה במשפט הבא- "תפקידנו הוא 'לפעול', אם נצליח במטרה – זה כבר לא תלוי בנו."
מי ייתן ונצליח לגבור על הפחדים שלנו ולפרוץ ולהרחיב את גבולותינו בדרך למימוש הייעוד והפוטנציאל שלנו, שנשכיל להשתמש בחשיבה ביקורתית, ונצליח בהשתדלות האישית שלנו יחד עם חיזוק האמונה בנו, בה', ביקום, ובשורש הטוב והמטיב שקיים. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של אביבה בת מזל, מיכל בן רעי, ומשה בן חנה רבקה, יהי זכרם ברוך.

 

המצווה מופיעה בפרשה שלנו, שלח לך, בספר במדבר, פרק טו, פסוקים יח'-כא':

"בבואכם אל הארץ.. והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה… מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם."

מצוות הפרשת חלה היא אחת מ-613 המצוות שבני-ישראל מצווים בהן, נשים וגברים, אך היא אחת משלושת המצוות המיוחדות לנשים ובנות ('ח-נ-ה'= חלה- נידה (דיני טהרת המשפחה) – הדלקת נרות).

מדוע מפרישים חלה?

משום שבזמן שבית המקדש היה קיים, חלק קטן מהבצק היה ניתן לכוהנים שהקדישו את חייהם לעבודה בבית המקדש.

בנוסף למטרתה של הפרשת החלה כמתנה עבור הכהן, טמון במצווה זו גם רעיון נפלא של הכרת תודה והכרת הטוב.

חכמינו משווים בין בריאת האדם לאופן יצירת מזונו. האדם נברא על ידי הקב"ה על ידי עירוב ולישה של עפר במים, כפי שכתוב- "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), וגם החלה נוצרת ע"י עירוב ולישה של קמח ומים.

כיום בחלק של הבצק שאנו מפרישים לא עושים שימוש אלא שורפים אותו כסמל למעשר שניתן לכוהנים.

 

 

פרשת המרגלים בפרשת שלח לך מלמדת אותנו שגם אנשים גדולים וצדיקים כמו נשיאי שבטי ישראל עלולים לחטוא. אך האם חטאם היה העדר אמונה כה קיצוני ביכולת ה' לסייע ולהכניס את העם לארץ ישראל ?!

תורת החסידות מבהירה- הנשיאים היו בבסיסם אנשי אמונה אוהבי ה', והם אהבו את חיי המדבר הרוחניים, רחוק מהמולת החיים הארציים. ממש כמו עובר בבטן אימו, במדבר הם קיבלו את מזונם מהשמיים, המן, מרים דאגה למים, וענן השכינה האלוקי הגן ושמר עליהם. הסיור בארץ כנען והמפגש עם תרבות העמים שחיו שם, חשף בפניהם חיי-עמל-כפיים. משמעות הכניסה לא"י הייתה דאגה לפרנסה, עבודה ארצית, להיות חקלאים, חומרנות, נגמרים הניסים, המן, המים… רק מי שיעבוד את אדמתו ישבע ללחם. ולכן, לאחר התור בארץ כנען עשרת המרגלים היו נחושים לדבוק בחיי הרוח במדבר.

"ארץ אוכלת יושביה" – כוונתם, תורת החסידות מסבירה – הכניסה לארץ "תבלע" אותנו אל חיי ארציות וחומרנות. הם האמינו, שחוקי המדבר הניסיים יוחלפו בחוקי טבע אכזריים.
החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שהם לא הכירו ולא חוו במדבר. אך עם ישראל שנגאל ממצרים וקיבל את התורה, נדרש בסופו של דבר לבצע את המשימה שהיא לכבוש את הארץ – את הארציות – ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי הלכה למעשה.

 

שם הפרשה שלנו, בהעלותך, עוסק בחינוך והוא מציג את הרף הכי גבוה בנושא חינוך-
"(ב) דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. (ג) וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן–אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה." (במדבר ח')
אומר רש"י הבקשה לאהרון צריכה הייתה להיות "בהדליקך את הנרות" מדוע נאמר "בהעלותך את הנרות". רש"י מסביר שזהו מסר חשוב ביהדות, מהי בעצם פעולת ההדלקה? עלינו להדליק את הנר ולא למהר אלא להדליק עד שהאש נתפסת בפתילה ורק אז השלהבת עולה מעצמה.
ועל כך אומר הרבי מלובביץ- עלינו לנהוג אותו דבר בחינוך ילדינו, חינוך הדור הצעיר. ספרים רבים שעוסקים בחינוך מתארים כיצד מממשים "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה." (משלי כב ו) זוהי משימת חיינו ולמרות זאת אנו לא פעם פוגעים בילדים ומשאירים להם משקעים ועוגמת נפש, שלא במכוון מייצרים סכסוכים וכעסים. כלומר, כיצד מתקשרים ומחנכים ילדים נכון? כיצד מתקשרים ומטמיעים בהם את הערכים והמוסר שאנו מאמינים בהם? וכיצד אנו משיגים הקשבה, ציות והערכה שלהם שלא מתוך פחד אלא מתוך יראת כבוד, הערכה והנאה מהלימוד. במילים אחרות, שהדרישה של המחנך לעשות, לנהוג ולהתנהל, שזוהי ההדלקה, תייצר שלהבת עולה מאליה, כלומר גם כשהמחנך איננו נמצא בסביבה, הילד ינהג ע"פ הערכים והמוסר שהפכו להיות חלק ממנו, ובוערים בו.
ראשית הדרישה היא מאתנו, המבוגרים, להוות מודל לחיקוי ע"י נתינת דוגמא אישית. אומר הרבי מלובביץ, "בראש ובראשונה צריך המחנך להראות דוגמה חיה מדרך התנהגותו האישית. זו הדרך הטובה ביותר להשפיע על הזולת, כי כשהמחונך רואה שהמחנך שלו וסביבתו הקרובה מתנהגים על-פי אותם עקרונות שדורשים ממנו, הדבר פועל עליו שגם הוא ינהג כן." והוא מוסיף ש-"חינוך אמיתי הוא כאשר אין המחונך זקוק לעידוד מתמיד של המחנך, אלא יכול להלך בכוחות עצמו. יש להביא את המחונך שיהיה בבחינת 'שלהבת עולה מאליה'." זהו החינוך שהילדים מתחברים ומזדהים עם מה שהם לומדים, שהמסר אכן עבר ונקלט.

כמחנכים עלינו לא פעם להחריש ולהתרחק, ואז לבחון כמה נטמע המסר, וכמה מהילדים התחברו והזדהו איתו.
מדוע ההסבר נעשה באמצעות נרות ואש? "נר השם נשמת אדם" (משלי כ' כז'), כמו הנפש ששואפת לעלות מעלה כך גם הנר ששואף מעלה. הדלקת נרות זו משימה גדולה, משימה של קדושה. האש היא ללא אגו, היא מתאחדת אחדות גמורה עם הלהבות האחרות, היא ללא גבולות, לא מתמעטת אף פעם גם כשמדליקים ממנה נרות נוספים.
רש"י, הרמב"ם, הרב אשלג ועוד חכמים רבים הסבירו שחינוך זה להרגיל. היהדות מאמינה בכוח האנרציה, כלומר כשנעשה את אותו הדבר שוב ושוב, נהפוך את המעשה להרגל ובסופו של דבר הוא יהפוך לטבע שלנו. השאלה מה קורה ביום שאינני צריך את אותם הרגלים, נניח הרגלים ששירתו אותי בתקופה מסוימת ולפרק זמן מסוים, כמו בשירות צבאי, באוניברסיטה וכו.? סביר להניח שאם אנחנו לא חייבים אנחנו לא נמשיך עם אותם הרגלים שרכשנו, אז מה המענה לחינוך האידיאלי, אם יש בכלל דבר כזה?
בעל התניא מסביר- חינוך זה למשוך את הלב. האתגר של המחנכים הוא להדליק את הילד, למשוך את ליבו, לגרום לו לאהוב את הלימוד. להרים אותו ולרומם אותו, כי רק כשהילד ירגיש מגורה, סקרן, ושהמחנך רואה אותו, הוא יביע עיניין וישקיע מאמצים. כמו חנוכת המזבח- חנוכה מלשון חינוך, עשיית מעשה שמושכת את הלב, כמו הבאת המתנות למזבח, נתינת תמריץ חיובי, לתת פרסים, כן, זהו סוג של שוחד- שוחד מלשון הנותן והמקבל הופכים להיות חד- אחד. משיכת ליבו של הילד יוצרת התקרבות. חינוך זה למשוך ולקרב, כמו מגנט, מתן תמריצים שיגרמו ויביאו את הילדים להמשך לימוד ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ראשית ייתכן והילד יעשה עבור המתנות אך בהמשך כשייווצר החיבור וההזדהות הילד יעשה בעבור הערכים, המוסר והתורה.
למשל, כשאנו גוערים בילד אומר הרבי זהו רגע קריטי- אנו נוטים לפרט בפניו כמה הוא לא מוצלח, ובכך למעשה אנו מרחיקים אותו ובטח לא מרימים אותו. המילים שלנו מחתימות את הילד. במילים אחרות, כשאנו כועסים על הילד אנו מקבלים הזדמנות להרים ולחבר אותו, ולחזק את בטחונו האישי, למשל- 'אתה הרי כל כך טוב', 'זה לא מתאים לך', 'אתה מוכשר ומסוגל…' דווקא כשהילד במקום נמוך המחנך מחויב להזכיר לו כמה הוא גבוה ולא שייך למקום הנמוך הזה. (משיעורו של הרב שניאור אשכנזי)
כמה מאתנו הגיבו כשאחד מילדינו שיתף אותנו בציון גבוה שקיבל, בקולות התלהבות ושבח, כאילו זה סוג של הפתעה, כביכול לא ציפינו, תגובה של- מדהים וכל הכבוד. בעוד כשאותו ילד לוקח כוס מלאה במיץ בדרכו לסלון ואנו ממהרים לצעוק לו תזהר זה יישפך… ואז כשזה נשפך אנחנו כועסים וממהרים לדווח לו- "אמרתי לך" ועוד פנינים שמושכים אותו מטה ומרחיקים. הבנתם? בעצם במקום לומר לילד כל הכבוד על הישג הציון הגבוה אבל דע לך אני לא מופתע, כי אתה יכול הכל, אתה מוכשר, השקעת, עבדת, גילית מסירות- לא באמת מפתיע…
ולגבי הכוס? נכון שלעיתים יש לנו יכולת נבואית מצומצמת ובכל זאת, יש לזכור מה אנו מטביעים בילד… נראה לי שכדאי כשאנו מזהירים אותו וצופים את העתיד🤓 להוסיף שברור לנו שהוא אחראי והוא ינהג בזהירות מרובה- ובכך נרים אותו, נעביר לו את האהבה ללא תנאי והאמונה שיש לנו בו. ללא ספק, זה יסייע לנו בקירוב והעצמת ילדינו.
מי ייתן ונצליח בחינוך הדור הצעיר, שנצליח להנחיל ולהטמיע בו את הערכים בתוך תוכו, בנחת ובשליטה ולהוות עבורו דוגמא אישית. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

Sent from my iPhone

השבוע פרשת בהעלותך שהיא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון שמקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים, ושאר הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה שלהם.
בהמשך מתוארת ההזדמנות הנוספת לחוג את חג הפסח חודש לאחר מכן, פסח שני, לכל אלה שלא יכלו לחגוג את חג הפסח במועדו (כי היו טמאים או היו במקום מרוחק) הפרשה למעשה ממשיכה את סיפורי עם ישראל בנדודיו במדבר.
עם ישראל יודע כי הוא צריך להתכונן למסע, ולנוע כשהענן עולה מעל אוהל מועד. התורה מדגישה כי "(יח) עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ:" (במדבר ט')

כהכנה נוספת למסעות, מצווה משה להכין חצוצרות שישמשו לכנס את העם, ולהעברת הודעות שונות לעם. התורה מתארת את מסע כל השבטים בחגיגיות מרובה, ושוב מציינת כל שבט ושבט בשמו ובשם נשיא השבט.
למרות האווירה האופטימית התלונות לא מאחרות להגיע. המסע במדבר איננו קל, ובני ישראל מתלוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר. הם מתגעגעים לסיר הבשר במצרים. משה פונה לה' ואומר לו שלבדו הוא לא יכול לטפל בכל תלונותיהם של עם ישראל. ובתגובה- ה' ממנה שבעים זקנים שיסייעו למשה, ורוח ה' שורה עליהם, על שבעים הזקנים, והם זוכים כולם לרוח נבואה. בנוסף, ה' מציף את העם בכמויות של שלו.
הסיפור החותם את הפרשה הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. אין לנו מושג אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת, גם אין לנו מושג מה בדיוק נאמר, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. כתוצאה מלשון הרע שדיברה מרים אודות משה היא נענשת קשות בצרעת. אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים ומשה אומר את תפילתו המפורסמת " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, והענן שמסמן לעם ישראל שניתן להמשיך הלאה, והמסע חוזר למסלולו.

השבוע פרשת נשא, הפרשה השנייה בספר במדבר, והיא הארוכה ביותר בתורה (למעט פרשיות מחוברות); יש בה 176 פסוקים. בפרשה נמשכות ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מן המדבר אל ארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה לעסוק בתהליך הספירה, הפעם ספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו, מוזכרת חלוקת התפקידים בין משפחות בני לוי, גרשון, קהת ומררי. בפרשה מוזכר על איזה חלק במשכן אחראית כל משפחה. בני משפחת קהת – אחראים על כלי המשכן, הארון, השולחן המנורה וכו', בני משפחת גרשון – על כל הבדים, יריעות המשכן, הפרוכות והציפויים ובני משפחת מררי – על עמודי העץ של המשכן, הבריחים והאדנים, וחלק מגדרות החצר.
בהמשך מסופר על מקרים שונים בהם זקוקים בני ישראל לעזרת הכוהנים והמקדש-
• החובה לשלח טמאים מחוץ למחנה בכדי לשמור על קדושתו של המשכן
• דיני מעילה- אדם שחטא וגזל אדם אחר (גנב ממנו או הזיק לרכושו)
• פרשת סוטה (מלשון סטייה מדרך הישר)- בעל המקנא לאשתו עד כדי כך שהקנאה מעכירה את עולמם ומערערת את ביתם. במקרה כזה האישה מובאת אל הכהן למבחן קשה של שתית מים מאררים ולבדיקת החשדות לגבי בגידתה בבעלה.
• פרשת נזיר- אדם שמחליט שלמשך תקופת זמן קצובה הוא מתנתק מהחיים הרגילים והוא מקדיש את חייו לעבודה רוחנית. על הנזיר חלים שלושה איסורים: אסור לו להסתפר ולהתגלח, אסור לו לשתות יין, ואסור לו להיכנס לבית קברות.
• הציווי על ברכת הכוהנים לברך את בני ישראל. "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם (כד) יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (כז) וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. " (במדבר ו')
• קורבנות נשיאי השבטים- תרומות לרגל סיום הקמת המשכן- חנוכת המשכן. בכל יום הקריב נשיא אחר את קרבנו וסדר ההקרבה נקבע לפי סדר המסע במדבר, הנשיא הראשון היה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, הוא האיש שקפץ ראשון למים בעת קריעת ים-סוף.
לאחר שנים-עשר יום בהם הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם נכנס משה רבינו אל אוהל-מועד ואז נשמע קול ה' יוצא מבין שני הכרובים (דמויי המלאכים) מעל ארון הקודש. "(פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו." (במדבר ז')

 

נשא מלשון נשיאת ראש שמעידה על קומה זקופה, גם בגשמי וגם ברוחני. כשאדם נקי ומרגיש שלמות, ראשו מורם. הפרשה באה לתת לנו את הכוח לשאת את ראשנו. המשך המפקד והסדר של עם ישראל עוזרת לנו לעורר את הסדר הפנימי שבתוכנו בכדי שנוכל לזקוף את ראשנו.
פרשת נשא עוסקת בהרחבה בקורבנות שהביאו הנשיאים לרגל חנוכת המזבח. בתחילה רצו הנשיאים להביא את קורבנם יחד, באותו יום. אך ה' ביקש שכל נשיא יביא את קורבנו בנפרד, ביום אחר.
פשט התורה מורה כי הקורבנות היו דומים זה לזה, אם כך מדוע היה צורך בחזרה על קורבנות נשיאי השבטים כל אחד בנפרד?
מה העניין?
לשם כך עלינו להבין את מבנה עם ישראל, המשול לגוף האדם. בגוף ישנם איברים רבים, ולכל איבר תפקיד שונה ותרומה ייחודית משלו לתפקוד הגוף. דווקא השוני בין האיברים מאפשר את פעילותו התקינה של הגוף. העניין הוא להדגיש את הייחודיות והאותנטיות המתבטאות בכוונה השונה שמוטבעת במעשה זהה. ובמקביל, ישנה הדגשה של הלאומיות הכללית שבאה לידי ביטוי בקורבן הזהה בפרטיו. גישה זו מאפשרת נתינת משמעות מיוחדת לכל קורבן וקורבן ברמת הפרט וברמת הכלל.
כך את עם ישראל הרכיבו שנים עשר שבטים בעלי תרבויות ומנהגים שונים. כל שבט תרם גוון משלו לפסיפס המיוחד של העם. נשיאי השבטים חשבו שהאחדות תיווצר באמצעות טשטוש ההבדלים ביניהם, ולכן ביקשו להקריב את קורבנותיהם באותו יום. אך ה' חפץ להבליט את היופי הייחודי של כל שבט, שכן רק כך חנוכת המזבח תיעשה בצורה שלמה.
זהו גם היחס הנכון כלפי הזרמים השונים שיש לנו בעם. היופי והייחודיות של עמנו הוא דווקא בעושר הרב-גוני של העדות והמנהגים. יחד עם זאת כולנו איברים של גוף אחד, ואין נעשית השוואה בין חלקי הגוף לגבי חשיבותם; כולם חיוניים באותה המידה ליצירת הרמוניה ושלמות התפקוד.
ככל שבני ישראל מתקרבים לארץ ישראל יש צורך לבסס את מערכת ההנהגה שתהא עצמאית ולכן יש צורך בדגלים, באותות, במספרים ובמחנות, בסדר ובארגון, שהם למעשה שלבי ההתכוננות איברים, ייחודיות, ארץ ישראל לארץ. לכן, נשיאי השבטים מקבלים בפרשה זו מעמד מיוחד שלא היה קיים קודם לכן, הם הופכים להיות חלק מההיררכיה הלאומית ויוצקים תוכן אישי עצמאי לטקס החיצוני של הקרבת הקורבן. (מבוסס על דברי תורתם של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, הרב דוד אגמון והרב יובל שרלו.)
מי ייתן ונדע לתת מקום לזרמים ולקולות השונים שבעמנו דווקא מהמקום של השונות שנצליח להתחבר ולחבר ובכך להעשיר ולהפרות אחד את רעהו. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

מקורה של מצוות ברכת הכוהנים הוא בפרשת השבוע, פרשת נשא – "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם (כד) יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (כז) וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. " (במדבר ו')
אלו הן המילים שהכוהנים מצווים להשמיע באזני עם ישראל. הרב משה גרילק מתאר כיצד זה מתנהל- "הכהנים שבין המתפללים יוצאים מבית הכנסת בשעה שהחזן חוזר על תפילת ה"שמונה עשרה", נוטלים את ידיהם ומתייצבים על הדוכן בנכונות נפשית עמוקה לברך את קהל הנאספים – במילים שצוטטו לעיל. שם, על הדוכן הם מחכים עד שיוזמנו על ידי הקהל, ויתבקשו לשאת את ברכתם. אחד מן הקהל קורא: "כהנים!" ואז, רק אז, הם פותחים בברכה. זו נקודת ציון ראשונה שתסייע לנו להבין את מהות התרגיל כולו."
הרבה מהפרשנויות מסבירות שהברכה הראשונה, "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ," מתייחסת להצלחה החומרית; הברכה השנייה, "יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ," להארה והחן הרוחניים. ולבסוף, "יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם." השפעה סביבתית ע"י מתן שלום בטחוני וברכתו של ה' על בני ישראל.
למעשה אנו למדים שברכה מצויה במקום שבו שניים נפתחים זה לזה, נושאים זה לזה את פניהם ואת נפשם, נפתחים כדי לברך ולהתברך ושומרים זה על זה, כך שהברכה תישאר שרויה עליהם וביניהם. לכן, הכוהנים חייבים לפתח בלבם רצון, כוונה ושאיפה שהמבורכים על ידיהם אכן יזכו לברכה הראויה. במילים אחרות, הכוהנים חייבים באהבת חינם, לאהוב את המבורכים. על הכוהנים לתרגל בלבם אהבת ישראל בכדי שהברכה תהא עם ערך, כוח והשפעה.
וזוהי תזכורת עבור כולנו שעוד לפני מעמד מתן תורה הופיעה דרישה ברורה ומשמעותית-
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות, י"ט, ו'). כלומר, כל עם ישראל קדושים הם. גם אלו העוסקים בחיי היום יום- קדושים הם. כל העם על כל מרכיביו קדושים ונחשבים כוהנים. ולכן, רק אם קיימות בלבנו רגשות חיוביים כלפי הזולת, כיחיד וכחברה, נצליח לפתח בליבנו אהבת חינם ולהשפיע ביצירת חברה בריאה ומטיבה.
אמר הרב משה גרילק-
"כל בוקר, בימי חול, שבת ומועד, פונה הקהל בנכונות נפשית אל הכהנים ומבקש מהם שיברכוֹ. ואז, מרכינים המתפללים את ראשיהם, עוצמים את עיניהם ועונים "אמן", כנגד הכהנים הנושאים בפיהם ומברכים את העם. הלבבות של המברכים והמבורכים כאחד, נפתחים, באותה שעה, איש כלפי רעהו. טוב עין הדדי זה, גורם לברכתו של האלוקים שתחול על הציבור כולו. וכל אחד מן הקהל זוכה להתעוררות האהבה האנושית בלבו, לתחושת ההזדהות עם הכלל, לפלח נוסף של נדיבות ועין טובה.
לו היינו נוטלים אל תוך חיי המעשה שלנו מעט ממה שאנו חייבים לחוות בשעת ברכת כהנים, היו חיינו משתנים עד לבלי הכר. כולנו יודעים ומכירים את מצוקת נפשנו הגדולה. את אי היכולת שלנו להשלים עם טובת הזולת – בכל מישורי החיים. כולנו חשים שבכך אנו, למעשה, מונעים טובה רבה מעצמנו. כפי שאמר אחד מגדולי המוסר בדורנו:
"מי שחינך את עצמו לשמוח בהצלחת חברו ומחק את הקנאה מלבו, חי חיי שמחה ללא הרף. הרי הצלחות האדם, המשמחות את לבו – מעטות הן. ואם הוא מוסיף עליהן גם את השמחה על הצלחות חבריו וידידיו, מוסיף הוא לעצמו אין סוף שעות אושר. לצערנו, גורמת הקנאה בלבנו לעצבות למראה הצלחתו של הזולת. מי מפסיד? האדם עצמו!"…
ברכת כהנים, כל בוקר, היא התרגיל. בה טמון המנוף האדיר שבכוחו לשנות מצב זה. אם, כמובן, ישכיל האדם היהודי להיות מודע למרב התועלת שהוא עשוי להפיק ממנה. אם יחושו בעליל – הכהן המברך והציבור המתברך – כיצד נפתחים באותה שעה מעיינות האהבה בלב. או אז, אם ייקחו פירורים מרגשות אלו שהתעוררו בלבם באותה שעה, אל שוק החיים. אל חיי המאבק בחוץ, במשרד, בסדנה, על הכביש ובכל מישורי החיים – תשתנה דמות החברה ואיכות חייה. תשתנה – עד לבלי הכר." אמכי"ר.

שבת מבורכת ❤