מחבר: admin

שתי פרשות השבוע, אחרי-מות וקדושים שמציגות שני צירים מרכזיים בתורה: התקדשות פנימית והתנהלות מוסרית-חברתית. פרשת אחרי-מות נפתחת באירוע טראומטי- מותם של נדב ואביהוא, בני אהרון, על שהקריבו "אש זרה". תזכורת כואבת לכך שעבודת הקודש אינה יכולה להישען על רגש פרטי אלא מחייבת דיוק, גבולות וציות- מתוך ראיית והתחשבות בכלל.
מכאן עוברת התורה לתיאור סדר יום הכיפורים- שיא הקדושה בשנה. הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים פעם אחת בלבד, לטהר את העם. שני השעירים- לה' ולעזאזל- מדגישים את הבחירה החופשית, האחריות והכפרה. הפרשה ממשיכה באיסורי עריות ומציבה קו מוסרי ברור: לא להיגרר אחר נורמות 'מצרים' או 'כנען', אלא לבחור בדרך של מוסר וקדושה.

לעומתה, פרשת קדושים פונה אל הלב הפועם של חיי היום-יום. הקריאה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" אינה מבקשת פרישות, אלא להפך- מבקשת קדושה בתוך המציאות: ביושר, בצדק, בכיבוד הזולת, באהבה. היא מציבה חזון של קיום אלוקי דווקא בחול: לא לשנוא, לא לנקום, לא לקלל, אלא- : "ואהבת לרעך כמוך".

הרב שניאור אשכנזי מדגיש בדבריו עד כמה מציאות חיינו התרחקה מרוח זו:
"אנחנו בימים טוטליים- של הכל או כלום. או שאתה איתי או שאתה לא קיים. אם הדעות שלך לא תואמות את שלי- אין לך זכות קיום, ואתה הופך לאויב." הרב מתאר מציאות מטרידה ממחקר אליו נחשף: "כ-30% מהציבור מחרימים עסקים של אנשים שמחזיקים בעמדה פוליטית שונה משלהם." מכאן נובעת שאלה עמוקה- יהודית ואנושית כאחת:
האם האדם הוא דעותיו? האם מותר ונכון לשנוא ולהוקיע אדם בשל השקפתו?
בפרשת השבוע נאמר בפירוש: "לא תשנא את אחיך בלבבך". אז מה אנו אמורים לעשות כשאחרים מביעים עמדות שפוצעות, שמכאיבות, שמפרקות?
"אם חשבנו שהמלחמה תאחה את הקרעים ותרפא את השסע, אנו מגלים כי השבר רק מעמיק." הרב אשכנזי ממשיך ומזהיר:
"אל תקרעו את החבל. אל תזדהו עם האויב יותר מאשר עם אחיכם. אל תגיעו למצב שבו העוינות בין יהודים ליהודים עזה יותר מזו שבין יהודים ללא יהודים. כך מתחילות מלחמות אחים."
הרב שניאור אשכנזי מזכיר את חורבן הבית- כאשר יהודים היו אלו שהביאו את הרומאים כדי שיילחמו באחיהם בני עמם, בשם אידיאולוגיה. "אסור שהדעות יגדירו את הקשר בינינו. לכולנו יש נפילות, כי כולנו אנושיים. עלינו לעצור עכשיו, לשנות גישה, להכיל את השונה ולגלות סובלנות." הרב שניאור אשכנזי מוסיף וקורא לכל אחד ואחת מאתנו "לחפש הזדמנויות להתחבק, לראות את המשותף, ולהזכיר לעצמנו: המחלוקת היא אידיאולוגית- לא אישית. בסופו של דבר, אנחנו עם אחד."

פרשת קדושים היא מהחשובות בתורה. חז"ל אומרים: "יסודות התורה תלויים בה, ולכן, משה רבנו מקהיל את העם כולו- כי הוא רוצה שכולם ישמעו ויטמיעו את היסודות האלה:
"ואהבת לרעך כמוך"
"לא תגנובו, לא תכחשו, לא תשקרו"
"לא תקום ולא תטור"
"לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעיך"
"לא תשנא את אחיך בלבבך"
"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"

אין אצל יהודי מקום להתפוצצות משנאה. גם כשהלב כואב ומתנגד- יש דרך. הדרך דורשת עמידה, אמת, אך גם כבוד. לא נתק, אלא שיחה. לא חרם, אלא תיקון.

לאחרונה, נחשפנו בכאב לאירועים ברעננה, וכפי שגם תואר ב־ynet: בערב יום הזיכרון מחאות פרצו בסמוך לבית הכנסת הרפורמי שערך טקס בשיתוף עם פלסטינים, היו מעצרים, פצועים, והשיח גלש לאלימות קשה. מנהלת התנועה הרפורמית, אנה קיסלנסקי, הוסיפה:
"יידוי אבנים לעבר בית כנסת, ירי זיקוקים לעבר אזרחים, שמשות מנופצות- זהו מופע של שנאה, בימים אפלים מאוד."
מהעבר השני, תנועת "שווים ברעננה" טענה: "זה טקס חסר רגישות בעיר ששכלה לוחמים – זה בלתי נתפס." ובתיעוד נוסף שפורסם ברשת- תועדו מבוגרים תוקפים נערים דתיים בעת הפגנה.
האם אבדה לנו דרכנו? מה עושים? איך שומרים על קדושה בעולם כל כך סוער, פצוע, טעון?

במרכזי הגישור, אנו לומדים שדווקא רגע לפני שהכעס גובר ומאבדים שליטה- אפשר ומומלץ לעצור. פסק זמן. רגע אחד, לפני שהמילים נשפכות או הוויכוח מתלקח- יש לנו את הבחירה:
לבחור להבין, לבחור להקשיב, לבחור לתקן.
לא מדובר בוויתור על אמת- אלא בהכרה בכך שאנחנו עם אחד, ושקדושה, לפי התורה, נוצרת לא בהסתגרות ונוקשות- אלא דווקא במפגש: עם השונה, עם הנוקשה, עם המאתגר.
נדמה כי השיח הציבורי הפך לא פעם לשדה קרב. מקום שבו המטרה היא ניצחון- לא פתרון. עמדות מתבצרות, מילים מתחדדות, קווי ההפרדה נעשים חדים, לעיתים חדים מדי. וכל אחד בטוח- שאם רק יצליח להסביר עוד קצת, לצעוק עוד טיפה- הצד השני יבין. ישתכנע. ייכנע.

אבל המציאות מלמדת אחרת.
האתגרים שאנו ניצבים מולם היום אינם רק פוליטיים או חברתיים- הם קיומיים. הם נוגעים בשורשי הזהות שלנו, בהשתייכות, בתחושת הצדק, בשבר ובתקווה.
בעוד השיח הציבורי גולש לעימותים- השטח מדמם.
הכאב של מחדל 7.10, השבויים שעדיין לא שבו הביתה, החיילים שממשיכים להתגייס שוב ושוב, המשפחות השכולות ואלו שמתווספות, הפצועים בגוף ובנפש, השסעים החברתיים, המורים השובתים, יוקר המחיה – ורשימת הכאבים, לצערנו, עוד ארוכה…
ולצד כל אלה- ידיעות על הצעות לעליית שכר לחברי הכנסת, משחקי כוחות ואגו פוליטיים…
הפער צורם. הזעם מובן. אבל האם האופן שבו רבים מאתנו בוחרים להתמודד מוליך אותנו למקום טוב יותר?בדיוק משום כך, הפנייה היא אל כל אחד ואחת מאתנו פניה לא רק אל הראש, אלא גם אל הלב.

מנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק בעמדה שהיא נוקטת- אלא ביכולת שלה לעצור, להקשיב, לבחון, לבחור אחרת.
ההזמנה היא לכולנו- אנשי חינוך, קהילה, אקדמיה, רוח, תקשורת, דת, ביטחון, ומדינה- לשוב לדבר. לא כדי לשכנע. אלא כדי לברר. לברר יחד- לאן אנו הולכים? מה חשוב לנו באמת? איזה עתיד אנחנו רוצים ליצור ולהנחיל לילדינו?

וכך גם המסר המשולב של שתי הפרשות מתבהר: עבודת ה' לא מתרחשת רק בקודש הקודשים – אלא גם, ואולי בעיקר, ברחוב, בבית, בשוק, בשגרה. הקדושה היהודית נבנית מהחיים עצמם- מתוך בחירה בטוב, בפרט כשיש קונפליקט, קושי או פער.
לא מדובר בחזון תיאורטי- אלא בצעד ראשון ומעשי:
לקיים מפגש. שיח. הקשבה. בניית בסיס מחודש של אמון, אחריות ותקווה.
כי זהו השלב ההכרחי לפני כל תהליך ריפוי- ברמה האישית והלאומית גם יחד.

בואו נעצור לרגע. נקשיב. נדבר. נכיל. נתקן. ביחד.

שבת של בשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע אנו קוראים את הפרשה האחת-עשרה והאחרונה בספר שמות – פרשת פקודי. פרשה זו מסכמת את מלאכת המשכן, את בנייתו בפועל ואת ההכנות לחנוכתו, והיא מסתיימת ברגע הנשגב שבו השכינה שורה על המשכן. לכאורה, התוכן בפרשה דומה מאוד לזה שנאמר בפרשות תרומה ותצווה, אך פרשת פקודי מדגישה נקודות חשובות ושונות: השקיפות, הדיוק, הנראות, והאחריות שבניהול התרומות והמשאבים.
שקיפות המנהיגות של משה רבנו–
משה רבנו מבין שבסופו של יום, ודווקא בשל מדרגתו הנעלה, המעשים וההתנהלות שלו נמדדים בעיני כל אחד ואחת מהעם. כדי למנוע חשדות ופרשנויות לא מבוססות שמא התרומות לא מומשו כראוי, הוא בוחר לפרט ולהתנהל בשקיפות מלאה. הוא נותן דין וחשבון מפורט על כל החומרים שנעשה בהם שימוש, ומוודא שהכול נעשה ביושרה וללא מקום לספקות.

הרב שניאור אשכנזי מסביר זאת דרך דוגמה עכשווית: כאשר רב נפגש עם אדם חילוני בבית קפה שאינו כשר, מי שיראה את הרב שם עלול להטיל ספק ביושרתו, אף אם כוונת הרב טהורה והוא איננו אוכל שם כלל. למעשה, הוא נמצא שם רק כדי לסייע לאותו אדם, ועדיין – נוצר פתח לפרשנויות. משה רבנו מבין שהעם זקוק למנהיג שההתנהלות שלו תהיה ברורה וגלויה, ללא מקום לשאלות ולפקפוקים.

תורת המראות של הבעל שם טוב והמשכן כאדם–
השקיפות של משה ונושא הפרשנויות מזכירים את תורת המראות של הבעל שם טוב. על פי תורת המראות, העולם משמש כמראה לאדם – מה שאנו רואים באחרים משקף את עולמנו הפנימי. אם אדם רואה חסרונות בזולת, עליו להבין שזהו רמז לבדוק את עצמו. גישה זו מתכתבת עם דרכו של משה בפרשה – הוא בוחר להיות שקוף לחלוטין עם העם, מתוך ידיעה שהאמון בין המנהיג לעם הוא קריטי.
בדיוק כפי שהתורה מדגישה שכל כלי של המשכן נעשה "כאשר ציווה ה' את משה" – ללא סטייה או שיקול אישי- כך גם האדם צריך לבחון את עצמו ולשאוף לטוהר פנימי ויושרה. תהליך זה הוא יסוד מהותי בתורת הבעל שם טוב, המדגישה שהאדם יכול להגיע לתיקון עצמי אמיתי רק כאשר הוא רואה את המציאות כמראה לליבו ונפשו.

עין הבדולח ולקיחת אחריות על המציאות
הרב יובל אשרוב פיתח תורה לטיפול נפשי בשם "עין הבדולח", המבוססת על תורת המראות של הבעל שם טוב. על פי גישה זו, כל חוויה רגשית היא השתקפות של מצבנו הפנימי. אם אדם חווה קושי או כאב בעולם החיצוני, עליו לבחון את עצמו מבפנים ולבצע תיקון פנימי.
לדוגמה, אדם שקיבל הערה פוגענית יכול להיפגע ממנה למשך שנים, או להבין שמדובר בהשתקפות של תפיסתו הפנימית- כלומר, כאבו היה שם עוד קודם להערה הפוגענית. זוהי לקיחת אחריות מלאה על המציאות שלנו מתוך הבנה שהעולם הוא מראה לנו. הרב אשרוב מסביר זאת כך: "אם אתה רואה בהשתקפות שלך כתם – הוא כנראה לא במראה, אלא בך. כל העולם הוא בעצם מראה שלך. הדרך שפירשת בה את המציאות היא זו שקובעת את עולמך הפנימי והחיצוני".
עין הבדולח מלמדת אותנו כי תהליך הניקוי הפנימי שלנו הוא זה שמשפיע על המציאות החיצונית. כשם שהמשכן נבנה בדיוק לפי ההוראות האלוקיות והפך לכלי להשראת השכינה, כך גם האדם – כשהוא עוסק בתיקון פנימי ומטהר את עצמו – הופך להיות כלי לקדושה.

וכך כתוב ב- בראשית, קכ״ו
"שנינו (במס' נגעים פ"ב משנה ה') כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ופירש הבעל שם טוב הקדוש, כל הנגעים שאדם רואה חוץ, זה נמשך מנגעי עצמו, כמאמר רבותינו ז"ל (קדושין ד"ע ע"א) כל הפוסל במומו פוסל:"
(דברי שלום פ' קרח דנ"ו ע"ב).

סיכום – המשכן כמראה לנפש האדם
כאמור, פרשת פקודי חותמת את חומש שמות, הספר שמתאר את המעבר מעבדות לחירות, מגיבוש עם ישראל ליצירת מערכת ערכים המבוססת על קדושה, חוקים ומוסר. בסיומה של הפרשה, עם חנוכת המשכן, שורה השכינה על בני ישראל – זהו רגע השיא שבו מתברר כי עבודת ה' אינה רק עמידה במצוות טכניות, אלא בעיקר חיבור עמוק, שקיפות פנימית ושאיפה לטהרה.
כפי שהמשכן היה מקום של גילוי שכינה, כך גם האדם- כאשר ליבו נקי ומכוון למלאכת התיקון האישית. כשם שמשה תיאר בפירוט כיצד מומשו התרומות, כך אנו נדרשים לבחון את עצמנו ולהיות בתהליך מתמיד של זיכוך פנימי.

בסופו של דבר, השקיפות של משה מלמדת אותנו שיעור עמוק: העולם משמש כמראה לנו, וכל מה שאנו רואים בו הוא השתקפות של עולמנו הפנימי. כך גם נוכל להפוך את עצמנו למשכן קטן, מקום להשראת אור אלוקי בתוכנו.

שבת מבורכת

לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

וכך כתוב בבראשית, קכ״ז-
"הבעל שם טוב אמר כי האיש אשר הוא נקי לגמרי, ולא פגם כלל מעולם אפילו כל שהוא, אי אפשר לו לראות רע בשום אדם, או שישמע מרע שיעשה שום אדם, כי לא יזמין לו השם יתברך לראות רע או לשמוע שום רע, ולכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע, או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו, ואף אם הוא צדיק, מכל מקום יש בו קצת דקצת מאותו ענין, והזמין לו השם יתברך ראייה זהו או שמיעה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא, ועל ידי זה ישוב גם האיש הזה העושה רע, כי הוא תלוי בו ולכן אין לאדם לדבר לשון הרע על חבירו אף שראה אותו עובר עבירה, או ששמע מאיש מהימן שעשה עבירה, דהא מזה שהוא ראה או שמע הדבר ההוא, מזה יראה שמסתמא גם בו בעצמו יש מקצת מאותו הדבר, ומוטל עליו לתקן אצלו הדבר ההוא, ועל ידי זה יתוקן גם האיש העושה רע וכו':" (ערבי נחל פ' לך, אמתחת בנימין קהלת בפ' את הכל ראיתי)

השבוע פרשת ויקהל, הפרשה העשירית בספר שמות. הפרשה עוסקת בעיקרה בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציווים על הקמת המשכן ובגדי הכהונה שפורטו בפרשות תרומה ותצווה באים לכלל ביצוע בפרשות האחרונות- ויקהל ופקודי שחותמת את ספר שמות. בפרשה יש קווי דמיון מרובים לפרשת תרומה; חלק מהטקסט נראה זהה לחלוטין, פרט למעבר מלשון ציווי בפרשת תרומה ללשון הווה או עבר בפרשת ויקהל.
פרשת ויקהל מהווה את השלב האחרון בתכנון ובביצוע של הקמת המשכן: "(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם." (שמות לה)

משה חוזר על הדברים שנאמרו לבני ישראל במעמד הר-סיני, ופרשת ויקהל פותחת בתיאור הדרך שבה בני ישראל נרתמו יחד לבניית המשכן. כל אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן מזדרזים להביאם, וכל איש ואישה "חכמי לב" מוצאים את מקומם במלאכה. הם תורמים בשמחה ובהתלהבות את תכשיטי הזהב שלהם ואת האבנים היקרות שנדרשו עבור האפוד והחושן של הכהן הגדול, עד שמשה מודיע לעם כי אין צורך בתרומות נוספות מאחר ונאספו די והותר.
משה רבנו מכנס את העם ומעביר להם את ציווי ה' על יום השבת ועל מלאכת המשכן, אך גולת הכותרת של הפרשה היא ההתגייסות ההמונית של העם למשימה. כל אחד ואחת כאמור העניקו מעצמם – מי בזהב ובכסף, מי במלאכת יד, מי בתבונה ובמיומנות. התוצאה- יצירה מופלאה שהיוותה לא רק מקום להשראת השכינה, אלא גם עדות לכוח החיבור והאחדות. זהו אותו כוח שמניע אותנו גם כיום- היכולת להתלכד למען מטרה משותפת, מתוך הכרה בכך שכל פרט תורם את חלקו הייחודי להשלמת השלם. החיבור הזה, שהתגלה במלוא עוצמתו במהלך התקופות המאתגרות ובפרט האחרונות, הוא שמחזק אותנו כפרטים וכאומה.

למעשה, פרשת ויקהל מדגישה את הקשר בין חכמת הלב לאינטליגנציה הרגשית, במיוחד בכל הקשור לבניית המשכן. התורה מתארת את בעלי המלאכה כ"חכמי לב", המדגישים לא רק מיומנות טכנית, אלא גם תבונה מעשית, חיבור רגשי ותחושת שליחות עמוקה. נראה כי הביטוי “חכמי לב” מופיע שוב ושוב בפרשה, ומתייחס לאנשים שעסקו במלאכת המשכן:
“וְכָל חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה’…” (שמות ל”ה, י’)
מהי חכמת הלב?
חכמת הלב אינה רק ידע טכני, אלא הבנה עמוקה המחברת בין שכל, רגש ואמונה. המשכן לא נבנה רק באמצעות כישרון מקצועי, אלא מתוך חיבור לערכים, רוחניות ותחושת שותפות. העם כולו נרתם למשימה מתוך נתינה אמיתית. חכמת הלב מלמדת אותנו שהצלחה אינה תלויה רק במקצועיות, אלא גם ביכולת להרגיש, להבין ולפעול מתוך חיבור עמוק. השילוב בין שכל ללב יוצר שותפות אמת, שבה כל אחד תורם לא רק מכישוריו, אלא גם מהלב והרגישות לזולת.

הרלוונטיות של המסר הזה לזמננו ברורה במיוחד בשנה וחצי האחרונות שבהן אנו עדים למעורבות יוצאת דופן של עם ישראל, שהתלכד למען מטרה משותפת – המאבק באויבים מבחוץ ושמירה על הבית שלנו מבפנים. כמו בבניית המשכן, כל אחד תורם כפי יכולתו – חיילים שנלחמים בגבורה, מתנדבים שתומכים בעורף, משפחות שמארחות, אנשים שמתגייסים להכין אוכל לחיילים ולמשפחות שכולות, יוזמות של עזרה כלכלית וסיוע נפשי, ועוד אינספור מעשים שמחזקים את החוסן הלאומי שלנו.

הרב שניאור אשכנזי מסביר כי סכסוכים וקונפליקטים מתגברים כאשר הצדדים לסכסוך חושבים שהם יכולים להסתדר זה בלי זה. כאשר אדם חש שאינו זקוק לזולתו, קל לוותר על המאמץ להשלים, ויותר מזה הנטייה היא להסלים את המריבה. אך אם נבין שאנחנו באמת זקוקים אחד לשני– בדיוק כמו כל האיברים בגוף האדם, שלכל אחד מהם תפקיד ייחודי וחשוב, ועדיין כולם נצרכים וחשובים לתפקוד השלם- נוכל לנהוג אחרת. ההכרה בכך שאנו חלק ממכלול, שהתפקוד של כולנו יחד הוא שמייצר חוסן אמיתי, מחייבת אותנו לנהוג בכבוד במעורבות ובהערכה הדדית גם כאשר קיימים חילוקי דעות.
יוזמות החסד והערבות ההדדית שאנו רואים בימים אלה הן הוכחה חיה לכוחו של החיבור. אנחנו לא מחכים שהממשלה או גורמים רשמיים יובילו- אנחנו, העם, לוקחים אחריות. העוצמה הזו, כמו בבניית המשכן, מגיעה מלמטה, והיא הכוח שלנו כחברה וכאומה. כאשר כל אחד מרגיש שהוא נצרך ונחוץ, וכשהעשייה היא למען מטרה משותפת, נוצרת אחדות עמוקה שמתעלה מעל חילוקי דעות אישיים.

המשכן נבנה מתוך שותפות אמיתית, שבה כל אחד הביא את חכמתו, את כישרונו, אך גם את ליבו ורגישותו. זו לא הייתה רק משימה אדריכלית, אלא מסע של חיבור, תיקון והעצמה. כאשר עבודת הצוות מבוססת על כבוד הדדי, רגישות ותחושת שליחות – היא הופכת לתהליך מעצים, מעניק אנרגיה וכוחות לעשייה טובה. בחיים בכלל, לא רק היעד חשוב, אלא הדרך אליו. כשהתהליך מלווה בעבודת צוות, ברגישות ובאכפתיות, גם התוצאה הופכת למשמעותית יותר, לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי הנפש. כאשר הדרך עצמה היא שמעצבת אותנו ומעניקה לנו כוחות, למידה וצמיחה.

חכמת הלב מלמדת אותנו שהצלחה, יצירה והובלה אינן תלויות רק בכישורים טכניים או בידע קר, אלא גם ביכולת להרגיש, להבין ולפעול מתוך חיבור אמיתי למה שאנחנו עושים. בדיוק כפי שהמשכן נבנה מתוך לב פתוח, נדיבות, הבנה ואמונה, כך גם בחיינו האישיים – כשאנו משלבים שכל עם לב, אנו סוללים את הדרך ליישום ויוצרים דברים בעלי משמעות אמיתית.

בעל הסולם, הרב יהודה לייב הלוי אשלג, משתמש במשל הגוף ואיבריו כדי להמחיש את חשיבות האחדות והחיבור בעם ישראל. בעל הסולם מדגיש שכל איבר בגוף פועל בהרמוניה עם שאר האיברים, וכל שינוי או פעולה באיבר אחד משפיעה על הגוף כולו. כך גם עם ישראל- כל פרט משפיע ומושפע מהכלל, והאחדות ביניהם היא המפתח לתפקוד בריא ושלם של העם כולו.​

לכן, המסר של פרשת ויקהל רלוונטי מתמיד- כאשר נהיה בתודעה שאנו זקוקים זה לזה, נרצה להתפייס ולהתגבר על קונפליקטים ולפעול למען מטרה משותפת. החיבור דרך הנתינה, דרך האחריות ההדדית, הוא שמאפשר לנו לא רק לשרוד, אלא גם לבנות מציאות טובה יותר. וכמו במשכן, כאשר העשייה נובעת מחכמת הלב ומכוונה טהורה, השכינה שורה בנו. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת

לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע הפרשה התשיעית בספר שמות, פרשת כי תשא שפותחת בפסוק : (יב) "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם .." (שמות, ל'). פרשת כי תשא פותחת בציווי על מחצית השקל, שבו כל אדם תורם סכום שווה למען המשכן. בכך מלמדת אותנו התורה על חשיבותו של כל פרט בתוך הכלל. אין אדם פחות חשוב מהשני, ודווקא השילוב בין כולם, ללא הבדלים מעמדיים או אישיים, יוצר את הכוח המשותף. העיקרון הזה רלוונטי במיוחד לימינו, כאשר החברה שלנו מתמודדת עם אתגרים קיומיים, ואנו נדרשים להכיר בכך שכל אחד ואחת הם חלק בלתי נפרד מהמערכה, בין אם בחזית או בעורף.

אך לצד האחדות, הפרשה מציפה גם את שבריריותה של האמונה האנושית. בני ישראל, שאך לפני זמן קצר חוו את מעמד הר סיני, נתקפים בפחד ואי ודאות כאשר משה מתעכב לשוב. התחושה שמשה נעלם גורמת להם לחפש תחליף מוחשי – וכך נוצר חטא עגל הזהב. רגע זה מהווה עבורנו תמרור אזהרה: כמה קל לאבד את הדרך ברגעי משבר, וכמה חשובה היכולת להחזיק באמונה, בפרט כאשר המציאות אינה ברורה. בחברה הישראלית של ימינו, כאשר הביטחון מתערער והאתגרים רבים, אנו נקראים לבחור האם לתת לפחד לנהל אותנו, או להיאחז באמונה, בערכים ובדרך המשותפת…

שבירת הלוחות על ידי משה אינה רק ביטוי לזעם, אלא גם מעשה עמוק של אחריות מנהיגותית. משה רואה לנגד עיניו עם שאינו בשל לקבל את התורה כפי שהיא- שלמה, ולכן הוא שובר את הלוחות כדי להמחיש שדרוש תהליך של בנייה מחודשת, בנייה מלמטה. משה רבנו לא בוחר בעצמו או בתורה אלא בוחר בעם ישראל. זהו מסר חשוב עבורנו: בפרט בתקופה זו כאשר אנו עומדים מול מציאות כואבת, שבה נדמה כי הכל נשבר, ועדיין, מתוך השבירה ניתן לצמוח ולבנות מחדש, כפי שבני ישראל עשו לאחר מכן עם קבלת הלוחות השניים ובניית המשכן. כך גם היום- מתוך המשברים הלאומיים והאישיים שאנו חווים, אנו יכולים לבחור כיצד לבנות את עצמנו מחדש. שבירת לוחות הברית מסמלת רגע שיא של משבר, אך גם נקודת מפנה. לעיתים דווקא במצבי קיצון, כשהמציאות מטלטלת אותנו, אנו נדרשים להתבוננות פנימית עמוקה, לחשבון נפש כנה, ולבחינה מחודשת של דרכנו- לאן פנינו מועדות, ומה אנו באמת מבקשים לחיות ולהגשים.

בתוך מציאות קשה ומורכבת, הבחירה הופכת להיות הכוח החזק ביותר שלנו. משה רבנו בוחר בעם ישראל, גם כאשר הוא ניצב מול החטא הגדול שלהם. הוא מסרב להצעה להקים עם חדש תחתיו, ובמקום זאת נלחם עליהם, מבקש עליהם רחמים ומוליך אותם לתיקון. זו בחירה שמגלמת אהבה, מחויבות ונכונות לשאת אחריות. כיום, כאשר אנו נדרשים לעמוד מול אתגרים לאומיים, אנו גם נקראים לבחור – האם נתייאש, או נמשיך להילחם ולתמוך זה בזה, מתוך הבנה שגורלנו משותף?

הקשר בין פרשת כי תשא לבין מגילת אסתר אותה נקרא השבוע, מחזק עוד יותר את רעיון הבחירה. במגילה, שם ה' אינו נזכר, והמציאות נראית כאוטית, מציאות של הסתרה מלאה, אך דווקא שם מתגלה הכוח הפנימי של עם ישראל. מדגיש הרב שניאור אשכנזי, כאשר אסתר פונה למרדכי ומבקשת "לך כנוס את כל היהודים", היא מדגישה את חשיבות האחדות דווקא בזמן הסתר הפנים. כפי שהפרשנים מציינים, אפילו ביציאת מצרים רק חמישית מהעם הלך אחרי משה, ובימי מתתיהו, רק חצי אחוז, נלחם לצידו, ואילו בימי פורים – בצאת הגזרה, "להשמיד, להרוג, ולאבד את כל היהודים…" (אסתר ג, יג) בתוך שיא של גלות ופירוד, היהודים "המפוזרים", כולם, בוחרים להיאסף ולחבור יחד ולפעול להצלת העם היהודי.

וכך נאמר על חודש אדר: "משנכנס אדר מרבין בשמחה"– חז"ל מצווים אותנו להרבות בשמחה, משום שהיא אינה מובנת מאליה, במיוחד בזמנים קשים. במציאות הכואבת שאנו חווים, כיצד נוכל להרבות בשמחה?
לרוב, שמחתנו תלויה בתנאים חיצוניים, וכאשר אלו נעלמים, העצבות תופסת את מקומה. אך בעוד שעצבות מחלישה ושואבת כוחות, השמחה מעניקה חוסן, מחזקת את הרוח, מסייעת בהתמודדות עם אתגרים ואף משפיעה לטובה על הבריאות. היא הכוח שמניע אותנו לחיות בעוצמה ולממש את ייעודנו בעולם. התקופה הזו העמידה בפנינו בחירה מהותית – כיצד נבחר להתמודד עם הכאב? האם נישאר שבויים בכאב ובשכול, או שנמצא בתוכנו את הכוח להמשיך, לתמוך, להילחם ולהיבנות מחדש? חודש אדר וחג פורים מזכירים לנו כי גם במצבים הקשים ביותר, קיימת בנו היכולת לבחור בשמחה- לא ככיסוי לכאב, אלא כביטוי לצידו. אכן, אין זו אותה שמחה שלפני האובדן, אך עדיין יש בכוחה לחזק ולרומם ולו במעט את הנפש. כך גם בני ישראל לאחר חטא העגל – לא הסתפקו בחרטה, אלא ביטאו את מחויבותם על ידי שיתוף ונתינה נדיבה לבניית המשכן. וכך גם בימי מרדכי ואסתר – היהודים לא נכנעו לגזירה, אלא התאחדו ופעלו להצלתם.

השמחה שאנו מצווים עליה אינה שמחה של שכחה, אלא שמחה של מחויבות – מחויבות להמשיך את דרכם של אלו שהקריבו למעננו, לחיות לאור הערכים שעליהם מסרו נפשם, ולהעביר את הלפיד לדורות הבאים. השמחה משנה את המציאות: היא אינה תוצאה של מציאות טובה, אלא גורמת למציאות להיות טובה יותר. זו שמחה פנימית רוחנית שמגיעה מתוך חוסן, אחדות, ואמונה בדרך. וזהו כוחה של השמחה- לא רק לשקף מציאות טובה, אלא לעצב אותה, להפוך את האור הפנימי לכוח שמאיר גם ברגעים החשוכים ביותר.

חג פורים שמח, צום מועיל ושבת מבורכת

לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

השבוע אני מקדישה את הפרשה באהבה רבה גם להוריו ומשפחתו של דביר חיים רסלר שנהרג ב-7 באוקטובר כאשר הגן בגבורה על חבריו במיגונית שהותקפה על ידי מחבלים. דביר חיים רסלר הגיבור הי"ד שירת בגולני, בגדוד 51, והוריו ואחיו היקרים הולכים בנאמנות בדרך המורשת שהותיר, מורשת של "שמחה ואחדות". ועם כל האתגר שבכך, כל יום מחדש ה-בחירה בחיים על כל המשתמע מכך. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.

לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️