השבוע בפרשת אמור מופיעה רשימת מועדי השנה, ודווקא השבת מופיעה כמועד הראשון. רק לאחר מכן מופיעים חג הפסח, חג השבועות ושאר החגים. יש כאן סדר עמוק שמצביע על ראיית זמן אחרת- זמן שמתחיל בקדושה מוחלטת (שבת), ממשיך במעגלים של יציאה ממצרים, ספירה, והתגלות בהר סיני.
הרמב"ן עומד על קשר סמוי אך מהותי בין פסח לשבועות. לדבריו, בדיוק כפי שבין היום הראשון של חג הסוכות לשמיני עצרת יש "חול המועד", כך גם בין פסח לשבועות ישנם ימי ספירת העומר – מעין "חול המועד" ארוך ומובנה. ימי הספירה הם גשר רוחני, ימי ביניים שמהווים תהליך- מאנשי עבדים שיצאו ממצרים אל עם שיצא אל החירות והעצמאות, ומוכן לעמוד מול ה' ולקבל את התורה.
במילים אחרות, ספירת העומר אינה תקופת המתנה סתמית- אלא מסע עומק אל תוך עצמנו, הכנה רוחנית אישית ולאומית לקראת יום "החתונה"- יום מתן תורה.
ועם זאת, דווקא הימים הללו, שאמורים להיות ימים של התעלות ושמחה, הפכו במהלך ההיסטוריה לימים של אבל לאומי. על פי חז"ל, בתקופה זו מתו עשרים וארבעה אלף תלמידים של רבי עקיבא, "על שלא נהגו כבוד זה בזה". מדובר באסון בסדר גודל כמעט בלתי נתפס- גם במספרים, וגם באובדן רוחני; כל עולמו של רבי עקיבא חרב ברגע אחד.
דורות אחרינו, בימי מגפת הקורונה, הבנו שוב עד כמה מגפה עלולה להיות קטלנית. אך כאן מדובר לא רק בטרגדיה אנושית- אלא גם בשממה רוחנית- כל התורה שלמדו נעלמה יחד איתם. "והיה העולם שמם", מתארת הגמרא.
הנקודה המרתקת והמעוררת ביותר היא מה שקורה מיד אחרי שהמגפה פסקה- ביום ל"ג בעומר, רבי עקיבא לא שוקע באבל ולא קורס נפשית. הוא אוסף חמישה תלמידים חדשים, ובהם רבי שמעון בר יוחאי, ומתחיל מחדש. לא מנותק מהכאב של אובדן תלמידיו אלא אדם שבוחר בבנייה גם מתוך ההריסות. איך אפשר להשוות חמישה תלמידים מול עשרים וארבעה אלף? זו בדיוק הנקודה. אין פה השוואה כמותית אלא ביטוי ליכולת לייצר תקווה, להמשיך, להאמין שהעתיד עדיין פתוח. כפי שכותב החיד"א: "שמעשה השמחה שבל"ג בעומר הוא משום שרבי עקיבא החל מחדש את העברת התורה- לרשב"י, לרבי מאיר, לרבי יהודה, ובכך לא כבתה להבת המסורת אלא להפך, היא התחזקה."
ומעבר לכך, ל"ג בעומר הוא חג של תקומה נפשית. רבי עקיבא עובר מהמשבר הגדול ביותר של חייו, לאקט של מנהיגות חסרת תקדים. הוא אומר לתלמידיו החדשים: "הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה אלו באלו… תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם…" לא רק שהמשיך את המסורת, אלא אף תיקן אותה.
המסר של ל"ג בעומר הוא מסר אוניברסלי, רלוונטי מתמיד גם לדור שלנו:
*כן, יהיו כישלונות.
*כן, נחווה אובדן אישי או לאומי.
*כן, אנשים סביבנו (ולעיתים אנחנו עצמנו) ישקעו בציניות או ניכור.
אבל אפשר לבחור אחרת. אפשר להיות כמו רבי עקיבא. לא לקפוא, לא להתייאש, אלא להתחיל לבנות- גם מחורבות. גם ממינימום כוחות. גם אם זה נראה "קטן" מדי מול גודל ההפסד.
וממולו- עומד סיפור המקלל, שמופיע בסוף פרשת אמור. אדם שחווה משבר אישי- ובוחר לשקוע בו, לבוז, לגדף, לפרוק עול. הוא נפגע, נדחה, נכנס לבית הדין ויצא ממנו מר נפש- ומרוב ייאוש, הפך את הכאב לעוינות. המקלל בחר להישבר ולא להשתנות. כלומר, הבחירה אם להיות רבי עקיבא או המקלל, היא הבחירה שלנו, בכל זמן ובכל אתגר.
ובכך חוזרים אנו למהות העמוקה של ספירת העומר שהיא לא רק ספירה של ימים, אלא תהליך נפשי- התקדמות, תיקון, מבט אל המחר. לכן התורה לא כותבת תאריך אלא מציינת: "ממחרת השבת"– כדי שנזכור: סופרים מהמחר, סופרים אל עבר מחר חדש. לא חיים בעבר – אלא את התקווה, את המחר.
והיום?
דווקא במציאות שלנו- של חברה שסועה, של שכול, של קושי נפשי, של חוסר ודאות- מסר פרשת אמור ול"ג בעומר מאיר באור מחזק מתמיד. אנחנו יכולים להיות ממשיכיו של רבי עקיבא:
בחינוך- כשאנחנו מאמינים בדור הבא ומעבירים הלאה את הערכים שהעניקה לנו ההיסטוריה והגיבורים שחירפו את חייהם עבורנו ועבור ביטחון וקיומו של הבית שלנו.
ביחסים- כשאנחנו סולחים, מכילים, רואים את הטוב בזולת, ומקדמים דיאלוג בונה ומקרב.
כאומה- כשאנחנו מבינים שגם מתוך הרס אפשר לבנות משהו חזק יותר.
בפרשת אמור, הנקראת תמיד בעיצומם של ימי העומר, אנו מצווים כאמור למנות מדי יום- החל מיום הקרבת העומר (ט"ז בניסן)- את הימים שחלפו. זו ספירה יוצאת דופן, שכן בדרך כלל אנו נוהגים לספור את הימים שנותרו עד לאירוע נכסף (חתונה, חופשה, לידה). אך בספירת העומר- אנו סופרים את מה שכבר עבר. מדוע?
תשובה- הספירה הזו מזמינה אותנו להתבוננות אחרת. כל יום שעובר איננו סתם המתנה- אלא לבנה נוספת במסע בניית עצמנו. זהו זמן של עבודה רוחנית, ול"ג בעומר הוא היום שבו אנחנו בוחרים לקום מהשבר ולחזור אל הקדושה, אל הקשר, אל הבנייה. הוא מחבר את הלב ואת הזמן- בין קדושת פסח לקדושת שבועות- ביניהם, נמצאת גם קדושת האדם, והיכולת לבחור- דרך משקמת, מחברת ומקדמת על אף האתגרים שבדרך.
ל"ג בעומר משמח ושבת של שלום ובשורות טובות בתקווה לשחרורם של כל החטופים במהרה ממש.
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️