חומש במדבר- פרשת מטות מסעי- המסע שלא הושלם

Photo by Vlad Bagacian on Unsplash

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, ופרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר. בד"כ קוראים את הפרשות הללו יחד באותו שבוע בשנים שאינן מעוברות, בשנים שאין בהן אדר א' ואדר ב', כי אז יש פחות שבועות ויש צורך לצרף כמה פרשות לאותה השבת.
אנו כאמור בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק.
השבוע אתמקד בפרשת מסעי שהיא הפרשה האחרונה שחותמת את ספר במדבר. פרשה זו הינה סיכום של המסע כולו, 40 שנה במדבר סיני, וההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. בפרשה מופיעה רשימה מפורטת של התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע, מיציאת מצרים ועד נהר הירדן מול יריחו, סך הכל 42 תחנות. כאשר כל תחנה במסע הייתה שלב נוסף בבניית הזהות הלאומית והאמונה. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו למעשה מסתיימת תקופה ומתחלף דור. דור יוצאי מצרים הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר, והם אלו שיכניסו את בני ישראל לארץ ישראל.
מלחמות בני ישראל במהלך המסע, כמו במלחמת חרבות ברזל, הן מלחמות קיום שמציבות את העם הישראלי מול אתגרים שמציפים שאלות של זהות, משמעות ושייכות, צורך להגן על הבית והקהילה, והשאיפה לשמור על ערכים אנושיים ומוסריים שהם חלק מהמאבק הכולל.  במהלך המסע במדבר, בני ישראל נדרשו, כמו היום, לפעול יחדיו ולהישען אחד על השנייה. היו רגעים של משבר ומחלוקת, אך גם רגעים של ערבות הדדית ואחדות.  
גם כיום, העם היהודי ניצב בפני אתגרים מורכבים, כולל סוגיות של זהות יהודית, דתית ולאומית, וכן דילמות מוסריות וחברתיות.  המורשת של המסע מזמינה אותנו להמשיך לחקור, ללמוד ולהתפתח, לשאוף לצדק ולמוסר, ולהתמודד עם אתגרי הזמן ברוח של עמידות ותקווה.
המסע של עם ישראל, כפי שהוא מתואר בפרשת מסעי, אינו מסע שהסתיים, אלא תהליך מתמשך של התפתחות וצמיחה. כל דור ודור נדרש להתמודד עם אתגרים חדשים ולהמשיך את המסע של העם היהודי – חיפוש אחר משמעות, זהות ואמת. המסע הזה, מבחינה היסטורית, חברתית ורוחנית, הוא חלק בלתי נפרד מההוויה היהודית וממשיך לעצב את דרכנו גם כיום.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"…להיות יהודי הוא להיות במסע. כך החל הסיפור היהודי, כשאברהם שמע את המילים "לֶךְ לְךָ" שקראו לו לעזוב את מקום הימצאו וללכת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). וכך החל הסיפור שנית, בסדר גודל לאומי, בימי משה, כאשר המשפחה הפכה לעם. עניין זה חוזר כמעט עד בלי די בפרשת מסעי: "ויסעו מ־א' ויחנו ב־ב'. ויסעו מ־ב' ויחנו ב־ג'" – ארבעים ושניים שלבים במסע בן ארבעים שנה. אנחנו העם הנוסע. אנחנו העם שאיננו עומד במקום. אנחנו העם שבשבילו הזמן עצמו הוא מסע במדבר לקראת הארץ המובטחת. …הסיפור היהודי שונה מסיפורי המסע המיתולוגיים בהיבטים מרכזיים:
במסע יציאת מצרים משתתפים כולם, העם כולו. גברים, נשים וילדים. דומה כי לדידה של התורה כולנו גיבורים, או לפחות מזומנים להיות כאלה.
משך המסע ארוך מדור אחד. אולי, אלמלא קלקלו המרגלים במעשיהם, היה מסע יציאת מצרים קצר. ובכל זאת, בדרך שבה נתגלגלו הדברים יש אמת רוחנית וכלל־אנושית. התנועה מן העבדות אל האחריות הכרוכה בחירוּת אורכת זמן. אנשים אינם משתנים בן לילה. משום כך, מהלכים התפתחותיים מצליחים בדרך כלל, ואילו מהלכים מהפכניים נוטים להיכשל. המסע היהודי החל לפני שנולדנו, ועלינו מוטל להעבירו לאלה שימשיכו בו אחרינו.
במיתוס, הגיבור בדרך כלל עומד בפני ניסיון גדול: אויב, דרקון, כוח אפל. הוא (בדרך כלל זה הוא ולא היא) עלול אפילו למות – ולקום לתחייה… הסיפור היהודי אחר. היריב העיקרי שבני ישראל נתקלים בו הוא הם־עצמם: הפחדים שלהם, החולשות, הדחף המתמיד לחזור אחורה.
נראה לי כי התורה, בעניין זה כמו בעניינים רבים אחרים, אינה מיתוס אלא אנטי־מיתוס, מאמץ מחושב לסלק מהסיפור את הרכיבים המאגיים ולדבוק בשניים: בדרמה האנושית המעמתת בין אומץ לבין פחד ובין תקווה לבין ייאוש; ובקריאה הא־לוהית לא לאיזה גיבור גדול־מהחיים אלא לכולנו־יחד, אנו שכוחנו בא לנו מזיקתנו אל העבר שלנו ומן העבותות הקושרות אותנו בהווה איש לרעהו. התורה איננה בריחה מהמציאות אל האגדה אלא המציאות עצמה, המצטיירת בדמות מסע שכולנו צריכים לצאת אליו, כל אחד בכוחותיו האישיים ובתרומותיו הייחודיות לעמנו ולאנושות.
כולנו במסע. וכולנו צריכים לנוח מעת לעת. המתח שבין נסיעה לחניה הוא חלק מפעימת החיים היהודיים. עת לנסוע ועת לחנות, עת ל"ניצבים" ועת ל"וילך"… אנחנו הולכים, אבל אנחנו גם עומדים במקומנו. אנחנו במסע, אבל אנחנו גם מושרשים כעץ.
בחיים, יש מסעות ויש חניות. אם לא נחנה נישָׁחק. אם לא ניסע לא נצמח. והחיים הם צמיחה. אי אפשר להימלט מן האתגר ומן השינוי…
מכאן הרעיון משנה־החיים של השבוע: החיים הם מסע, לא יעד. אל לנו לדרוך במקום. עלינו להתכונן תמיד לאתגרים חדשים שיוציאו אותנו מאזור הנוחות שלנו. החיים הם צמיחה."

בני ישראל נאלצו להתעמת עם שאלות של אמונה, מוסר וערכים, כמו גם עם הקושי להתגבש כעם בעל תודעה ואחריות. נראה כי המסע במדבר הוא גם משל למסע פנימי של חיפוש. כל אחד מאיתנו עובר מסע אישי במהלך חייו, מסע המורכב מחוויות, אתגרים, למידות והתפתחות אישית. זהו מסע שאין לו מסלול קבוע מראש או יעד אחד ברור, אלא הוא מתפתח ומשתנה עם הזמן. במהלך חיינו, אנו שואלים שאלות על זהותנו – מי אנחנו? מהם הערכים והאמונות שלנו? אנחנו מחפשים משמעות במה שאנו עושים ובחיים בכלל.
המסע האישי שלנו הוא תהליך מתמשך של גילוי עצמי (כוחות, יכולות, חולשות), התפתחות וצמיחה. כאשר המפגש עם אנשים אחרים, תורם לעיצוב האישיות והערכים שלנו, וגם משפיע ומעצב את המסע האישי שלנו. המטרות שהצבנו לעצמנו, נותנות לחיינו כיוון ומטרה, אך גם אם לא תמיד נגיע לכל יעד שהצבנו לעצמנו, עצם ההשתדלות מקנה סיפוק ומשמעות. כל שלב במסע הזה הוא הזדמנות ללמוד ולהתפתח, ומוביל אותנו להבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל העולם סביבנו.
בקיצור, הכניסה לארץ ישראל לא הייתה סוף המסע, אלא התחלה חדשה. העם ממשיך להתמודד עם אתגרים, קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, ועם המשימה להקים חברה מוסרית וצודקת בארץ. המסעות במדבר מסמלים את הדרך הארוכה שלנו כעם לעבר תודעה חדשה, ואת ההזדמנות שיש עדיין בידנו, להטמיע לקחים מניסיון העבר, לעצב את זהותנו הלאומית ולגבש את ערכינו המוסריים, הגשמיים והרוחניים יחד כאומה וכפרטים. אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.