חומש בראשית- פרשת ויחי- להשאר ב-יחד

Image by Tumisu from Pixabay

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. יעקב מברך את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כולל ילדיו של יוסף, אפרים ומנשה, כל אחד בברכה הייחודית לו. שבטי ישראל הינם התוצר של בני יעקב וילדיו של יוסף.
לאחר שיעקב מת, חוששים האחים שיוסף יתנקם בהם, מאחר והם האמינו כי יחסו הטוב אליהם נובע רק מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם, ולכן, עתה, הם אף מוכנים להיות לו לעבדים רק שיחוס עליהם. יוסף בוכה על שאחיו עדיין חושדים בו ועדיין חוששים מנקמתו, והוא מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם, גם לאחר שמת יעקב אביהם.
סיפור יוסף ואחיו עוסק בשאלה כיצד משפחה שחווה משברים מאתגרים נשארת יחד ולא מתפרקת? השבוע, בפרשת 'ויחי', סיפור יוסף ואחיו חותם את חומש בראשית, וזהו רגע המפנה של הספר. זוהי פעם ראשונה שמלחמת אחים לא מסתיימת בדחייה של אח ללאום אחר. השבוע הסיפור עוסק ביחסי האחווה בין האחים ללא מתח ומאבק לאומי. ואין מנוס אלא לשוב ולשאול לאור האירועים משני חיים שחווים האחים, כיצד יוסף הצליח לסלוח לאחיו, מהיכן מצא את תעצומות הנפש, ומה ארע שאפשר את הפיוס הזה?

נראה כי הפיוס התאפשר לאור ההבנה של יוסף ואחיו שהתמונה במציאות הרבה יותר רחבה. יהודה לוקח אחריות טוטאלית על קורות המשפחה, אחריות שלמה ונוקבת. בהמשך, לאחר פטירתו של יעקב אביהם, גם האחים מכירים במעשיהם הקשים כלפי יוסף אחיהם, והם אף, מציעים את עצמם להיות לו לעבדים. כתוצאה מההצעה הזו של אחיו, יוסף בוכה על חוסר האמון והמחשבה כי הוא לא באמת התפייס איתם עד הסוף, וזאת לאחר 17 שנים של שהות משותפת במצרים- "(כ) וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ') כלומר, יוסף איננו מסיר את אחריותם ממעשיהם- שחשבו עליו רעה, אך הוא מפנה את התבוננותם והתייחסותם לתמונה הרחבה יותר, לתפקיד שכל אחד ואחד מהם ממלא במסע שלהם. למשל, חלק מתכלית שליחותו של יוסף כולל את פרנסת משפחתו בשנות הרעב הכבד. יש פה כאב וזיכרון, והשאלה אם ניתן לבנות קומה גבוהה יותר, קומה שתתגבר על אותו כאב למרות הזיכרון הצורב, קומה המאפשרת חיבור מחודש.

בהתבוננות על סיפור יוסף ואחיו מורגש שכל השתלשלות האירועים עד הגעתם מצריימה נובעת מניתוקים בתקשורת. כך, גם אנו לעיתים בולמים איתותים רגשיים שעולים מתוכנו עקב שיקולים שונים המובילים לאי יצירת מפגשים אינטמיים ואותנטיים עם הזולת.
לדוגמה, לגיטימי וטבעי לחלוטין לכעוס על אדם שפגע בנו. יחד עם זאת, חשוב להבין מדוע אנו נשארים עם הכעס וכיצד הכעס "משרת" אותנו (התקרבנות, האשמה, סחטנות רגשית וכו'). ישנם מקרים בהם הדברים נראים לכאורה מוחלטים שאינם ניתנים לגישור, ואפילו מתעוררות שאלות וספקות ביחס לניתוק. לכן, חשוב לפתח יכולת לגמישות מחשבתית, שתאפשר לנו פתיחות ובחינת אפשרויות החיבור מחדש. לעיתים, עצם הניסיון עצמו להתפייסות, גם אם האחר אינו משתף פעולה אפילו מסרב, עדיין זה עשוי להיות מתכון לשחרור והקלה מאותו קונפליקט שיאפשר, בסופו של דבר, לצדדים להתקדם הלאה.

​מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, סיכם כי "ב-7.10 נפרצו גבולותיה של מדינת ישראל ומחבלי החמאס הארורים עשו ביישובי המדינה כבשלהם באין מפריע. אלפי אזרחי ישראל נטבחו, נפגעו, נאנסו ונחטפו והופקרו לגורלם בשמחת תורה. בהמשך, מאות אלפים מתושבי קווי העימות בדרום ובצפון שפונו מבתיהם הפכו לנזקקים ונפגעו מהעדר טיפול ממשלתי בעורף במועד הנדרש. זהו אירוע משנה מציאות ברמה הלאומית. המציאות שהייתה קיימת עד יום הטבח לא יכולה להימשך לאחריו…"

המציאות שקדמה לטבח מדברת על משבר חברתי עמוק, שנבע מתקשורת לקויה, חוסר אמון ובעיקר מפני שלא הצלחנו להגיע להסכמה על פרשנות המציאות. וכך כותב ד"ר רונן שובל- "מחנה הימין יכול לנצח – יש לו 64 חברי כנסת והוא יכול להעביר את הרפורמה המשפטית על אפה וחמתה של המחאה החברתית. מחנה השמאל יכול לנצח – יש לו את האליטות והוא יכול לקרוע את החברה הישראלית לגזרים כדי לסכל את הרפורמה המשפטית. השאלה ששני הצדדים צריכים לשאול את עצמם היא האם אנחנו רוצים להיות צודקים, ולנסות לנצח אחד את השני, או לחפש מודל של פשרה. האם נוכל להישאר חלוקים בדעות, אך לא בלבבות? לדאבוני, אם אחד הצדדים ינצח, הלבבות ייפרדו. וזה מחיר כבד מדי. מחיר שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לשלם…"

כאמור, פרשת ויחי מציבה את ברכת יעקב לבניו במרכזה כאשר כל אחד מהאחים זוכה לברכה מיוחדת המדגישה את הגוון הייחודי לו ואת תרומתו למרקם הלאומי. הברכה היא איננה עניין אישי כי אם הצבת ייעוד שבטי עם תפקיד לאומי. יעקב אבינו מבקש ללמד את בניו, ששונות אישית ופיתוח ייחודיות אישית צריכים לשאוב את כוחם מהגרעין המרכזי, המשותף והמחיה את הכלל. יעקב אמנם מטיל על כל אחד מבניו תפקיד ייחודי, אך הוא גם מבקש מהם לשמר את ה-ביחד (המסורת, האמונה, האידיאלים והערכים).

במקומות שבהם אנו חווים חוסר יכולת לקבל שונות ולהכיל ייחודיות, נכון לשאול שאלות לגבי הנעשה בחיינו במרחבי ה- הורות, זוגיות, מערכת היחסים בין אחים, בין חברים, קהילה וגם אופן ההתמודדות האישית שלנו עם החיים.
אצל יוסף אנו פוגשים את הרצון לבאר ולהגשים חלומות, הגעגוע, הכעס, הצורך לחנך, ויחד עם כל זאת, יוסף ממוקד בשליחותו, ובהבנת חשיבות מימושה הגוברים על כל אותן תחושות אישיות.
בעת מאתגרת זו של מלחמה, ברוע ובאכזריות בלתי נתפסת, מחויבים אנו, יותר מתמיד, ליצירת שלום פנימי בתוכנו שיוביל ליצירת שלום גם בינינו, בין הרבדים השונים של עם ישראל. וזהו שיעור נוסף שאנו מקבלים מיוסף, אותיות פיוס, היכולת להתעלות, להאמין ולראות את התמונה הכוללת, המלאה.

וכך מחדד הרב שי פירון, "ספר בראשית נקרא גם ספר הישר. בספר זה אנו רוכשים דרכי הנהגה, מוסר ודרך ארץ.  לקראת סיומו של הספר, מבקש יעקב מבניו להקפיד על ה'יחד'. ומה אנו מבקשים מעצמנו?"

רבים מאתנו אוחזים בתפיסות השרדותיות שלא מאפשרות שיח או הקשבה. אך, למדנו על בשרנו כי כוחנו באחדותנו. לכן, היכולת לכבד אחד את השנייה ולהקשיב, הן שיאפשרו הקשבה מקרבת, ללא אגו או שיפוטיות. בנוסף, בענווה, היכולת להקשיב גם למה שלא נאמר, לטון שמחביא כאב, לתדר, לשפת הגוף ולמבט, מסייעת לתת מקום לאחר בפשטות על עצם הקיום של כל אחד ואחת מאתנו. וכן, יש מקום לכולנו.

שבת שלום ובשורות טובות💐

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.