השבוע, פרשת "כי-תצא" מרובה במצוות. כ-74 מצוות המקיפות את כל קיומו של האדם- בעולם, בין אדם לרעהו, ובין אדם לעצמו. ספר דברים תכליתו ללמד את בני ישראל העומדים להיכנס לארץ ישראל כיצד עליהם לנהוג, ולהתוות עבורם את דרך הישר באמצעות המצוות. בהמשך לפרשת שופטים, הצדק חייב להיות מבוסס על היושר.
אחרי הכל, עלינו לזכור שהמבחן האמיתי להתנהלות האדם ובחירותיו היא לא בעת שהייתו בחממה(המדבר), מקום אשר בו האוכל (המן), המים (מרים הנביאה), ההגנה (ענני הכבוד) וכו' הוגשו וניתנו לבני ישראל. אלא, המבחן הוא עתה בכניסתם לארץ, במעבר מעולם רוחני לעולם ארצי וחומרי. ונשאלת השאלה האם יידעו לשלב ולאזן את הרוח עם החומר? האם המפגש הזה יגרום לכך שעם ישראל יחדול מלנהוג ולפעול על פי אותם ערכים ואמיתות של תורה בדרך הישרה והמוסרית? התורה קוראת לנו לבחון את משמעות המילה "ישר"- המדרגה הגבוהה יותר שבה האדם פועל מתוך עצמו ולא רק משום שהוא מחוייב. אחד מהציווים בפרשה השבוע הינו- "(א) לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. . (ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ… לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם."(דברים כב)
מסביר הרב ירֹחם שמשוביץ-
"…המצוות בתור ציווי פונות אל הצד הבחירי שבאדם. המבחן של הבחירה הוא להוכיח שרצונו של האדם הוא לטוב, בבחינת ובחרת בחיים. אבל במצב כזה ישנה עדיין המצאות של טוב ורע ובחירה בטוב. אמנם כאשר הרצון הצליח לנצח את הרע ונשאר רק טוב, אזי הבחירה השייכת לאותו המאבק נעלמת ומתעלה האדם למדריגת הטוב בפועל…"
בנוסף, הצטווינו בפרשה גם: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". לפי הפשט, השור, כידוע, הינו עז באופיו וחזק בגופו, הרבה יותר מהחמור האדיש והחלש ממנו. חרישה בשניהם כאשר הם רתומים יחדיו למחרשה או לעגלה, יכולה לגרום צער לחמור שלא יעמוד בקצב הנמרץ של השור. וזה נקרא – "צער בעלי חיים". בתורה שבעל פה הורחב איסור זה גם לבעלי חיים אחרים ולפעולות נוספות מלבד חרישה.
מרחיב על כך הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"פרשת כי תצא עוסקת במערכות יחסים: בין איש לאישה, בין הורים לילדים, בין מעסיקים למועסקים, בין משאילים לשואלים. ועדיין מפתיע לגלות שהיא עוסקת גם במערכות יחסים מסוג נוסף: בין בני אדם לבעלי חיים.
הפילוסוף רֶנה דקארט, הנחשב למייסד הפילוסופיה המודרנית, חשב שלבעלי חיים אין נפש. על כן, סבר, רשאי אדם לעשות בהם כחפצו. אמונת ישראל אינה גורסת כך: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ", למשל (משלי יב, י). אומנם הכוונה לנפש, רוח חיים, ולא לנשמה. אבל המקרא אכן רואה את החיות כיצורים מרגישים. אין הן יכולות לדבר, אולי אפילו לא לחשוב, ובכל זאת הן מרגישות. הן מסוגלות לחוות מצוקה. יש לבעלי החיים צער – ועלינו לחסוך אותו מהם במידת האפשר.
על כן מצווה התורה בפרשתנו "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). כאשר מעבידים שור בדיש תבואה אין לחסום את פיו לבל ילחך את השיבולים בעת הדיש. המיוחד כאן הוא שמצווה זו מקבילה למצוות העוסקות בבני אדם: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ, וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (כג, כה-כו). העיקרון זהה: אכזריות היא למנוע מהעובדים עם אוכל לאכול מהאוכל הזה אכילה מזדמנת. ההקבלה בין השור לאדם מאלפת: גם לבעלי חיים יש רגשות, וחובתנו לכבדם.
כך גם בדין נוסף בפרשה: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (כב, י). השור חזק מהחמור, ועל כן אכזריות היא לצפות מהחמור לעמוד בקצב של השור. לכל מין של בעלי חיים תפקיד ייחודי בתוכנית הבריאה, ועלינו לכבדו…
כשהתורה אוסרת לצעֵר בעלי חיים היא מוטרדת לא רק מצערה של החיה אלא ממידותיו של האדם. האכזריות היא מידה רעה. לדברי הרמב"ם שם, דין צער בעלי חיים נלמד מן התורה על סמך דברי ה' לבלעם "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ" (במדבר כב, לב) ומטרתו "להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול" למעט "בשעת הצורך"…
גישתו של הרמב"ם דייקנית ומורכבת. החיות הן חלק מעולמו של הקב"ה. יש להן מקום של כבוד בתוכנית הגדולה של הבריאה. אנו יודעים כיום שהן קרובות לבני האדם הרבה יותר מכפי שדימו בנפשם פילוסופים כגון דקארט. גיבורי התנ"ך, לעומת זאת, לא היו מתפלאים למשמע הגילויים המדעיים הללו. אברהם, משה ודוד היו כולם רועים שבילו את שנותיהם המעצבות בהשגחה על בעלי חיים ובטיפול בהם. רעיית הצאן הייתה אימון המנהיגות הראשון שלהם…
התורה גם מזכירה לנו דבר שאנו נוטים לשכוח: שחיי המוסר מורכבים מכדי שנדחוס את כולם למושג היחיד "זכויות". לצד הזכויות יש חובות, ועשויות להיות חובות שאין להן זכויות תואמות. כך כאן: לבעלי החיים אין זכויות, אבל לנו יש חובות כלפיהם. כפי שמבהירות לנו כמה מצוות בפרשת כי תצא ובפרשות אחרות, אסור לנו לגרום להם סבל גופני או נפשי מיותר.
בשיחתנו בשבוע שעבר, על החקיקה הסביבתית בפרשת שופטים, ציינו כי בפרק א של ספר בראשית ניתן לנו המנדט "לכבוש" את הארץ ו"לרדות" בבעלי החיים שבה, אבל בפרק ב הוטלה עלינו האחריות "לעובדה ולשומרה". לבעלי החיים אומנם אין זכויות אבל יש להם רגשות, וחובתנו לכבדם אם אנו מבקשים לכבד את תפקידנו שלנו כשותפיו של אלוהים בבריאה."
לסיכום, הפרשה קוראת לנו לא לשכוח להיות בני אדם, לא לאבד את צלם האנוש שבנו. הפרשה עוסקת במצבים חריגים ולא שגרתיים ואו תקינים, כמו, שבויית מלחמה, בן סורר ומורה, גנבה, הלוואה, אבדת ממון, ועוד.
אומנם יש לנו עוד עבודה ודרך בכדי שאכן נפעל מתוך עצמנו ולא כי אנו מחויבים, כחברה וכפרטים, עם זאת, לא ניתן להתעלם מכברת הדרך שעשינו. התורה מבהירה לנו כי דווקא במצבים מאתגרים נבחן האדם ודווקא דרכם הוא יכול להתרומם ולהתפתח. מי ייתן ונצליח להטיב לבחור, ולהוציא לאור את החלק האלוק שבנו. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום❤️