הפטרת פרשת ניצבים (ולעיתים- הפטרת פרשת ניצבים וילך), הפטרת "שוש אשיש", היא שיא הנחמה של הפטרות "שבע דנחמתא" ושל כל ספר ישעיהו. זוהי למעשה ההפטרה האחרונה בסדרת הפטרות הנחמה, והיא נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. ההפטרה היא בספר ישעיהו פרק ס"א, פס' י' – פרק ס"ג, פס' ט'.
ישראל משולים לכלה מלאת אנרגיה וחיוניות, הששה לקראת החתן. הגאולה המתוארת היא תוצר של החיבור המרגש בין ה' לעם ישראל. שואל הרב משה ליכטנשטיין-
"…האם אכן יש כאן עליית מדרגה חיובית והגעה לדרגה העליונה של הגאולה או לא, ואם כן במה זה מתבטא?"
והוא מסביר-" "שוש אשיש" מוגדר כנחמה המשובחת וכסוף הנחמות.. נחמה באה בעקבות אבלות. יצאנו לסדרת הפטרות נחמה בעקבות תשעה באב והאבלות עליה, שהוגדרה בפסוק הפתיחה של מגילת איכה כאלמנות: "העיר רבתי עם היתה כאלמנה". ההפטרות שקראנו עד עתה, הניחו את המציאות של אלמנות וניסו לנחם את ישראל בתקוות והבטחות בדבר ההתגברות על צרות האלמנה. ואולם, ההבקעה הגדולה של שוש אשיש איננה בהבטחה טובה יותר אלא בהתכחשות לעצם המציאות של אלמנות, והגדרת המצב כמצב של כלה צעירה ובתולה רעננה הפותחת את חייה עם בעלה וחתנה ללא עבר כאוב כלל ועיקר."
במילים אחרות, מתוך התקוות ותיאור ירושלים שבעתיד, אנו לומדים למעשה על מצבה בהווה. בהבטחותיו של ישעיהו הנביא הוא מבקש שלא להתכחש לכל ההבטחות כי הן עומדות להתגשם… ההתמודדות של שבי ציון עם הארץ החרבה, עם התושבים שבארץ, עם השלטונות, עם קשיים כלכלים ומיעוט השבים לציון – יצרה פער בין הציפיות למציאות. והאכזבה השתקפה בתחושת הנטישה שהם חוו, ובתחושה זו בא הנביא להילחם. לכן, בהפטרה יש שירה של חלום ותקווה שמעמדה של ירושלים ומצבה בעתיד משקף מציאות חדשה שמשכיחה את הכאב והמצוקה ששבי ציון חווים בהווה. בנוסף, גדולתם מגיעה דווקא מהיכולת שלהם לפעול כשיש קושי, כאב ואפילו יאוש שאז מתגלה היכולת המופלאה לשנות, להשפיע ולצמוח.
מה שמוביל לשאלה של מערכת 929- "אז מי יביא את הגאולה – ה' או בני אדם?
נראה כי לפנינו עמדה, שאלפיים שנה מאוחר יותר הייתה נקוטה בידי מבשרי הציונות הדתיים: 'אין נוקפין אצבע מלמעלה, עד שלא נוקפין מלמטה.' "
בהקשר זה של מציאות תובענית, נאמר גם בהפטרה, "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים" – פנייה של הנביא ישעיהו אל שבי ציון, 'נוקפין מלמטה', כלומר, כותב ד"ר חגי משגב, המצפים, שבי ציון, מצפים לגאולה בתמימות נאיבית אך המסר מישעיהו ברור- יש מכשולים ואתגרים שיש לעבור בדרך לאושר המבוקש, וזה נכון לתקופה אז, ולגמרי רלוונטי גם היום בחיינו. הפער שיש בין הציפיות למציאות, ואיך יש לפעול כדי לצמצם אותו.
מסכמת מערכת 929-
"וודאי, ה' הוא הנותן דגן (פס' ח), הוא שישיש (פס' ה); אבל על שבי ציון לא לחשות – גם מולו, וגם אל מול המציאות התובעת עשייה. וכשההרמוניה הזו בין אלוהים לשבי ציון תתממש מציאות לפיה – "וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ה' וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה".
מי ייתן ובשנה הבאה עלינו לטובה 'ננקוף מלמטה', ונפעל לעשות את המיטב בכדי לייצר את השינויים הרצויים בחיינו ובחיי הסובבים אותנו, שנחווה חזרה את האור, השפע, ואת התחושה החזקה של דברי רבותינו- "הבא להיטהר מסייעין אותו מן השמים״, ו"פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם." שנצליח להגשים את המציאות אליה אנו שואפים. אמכי"ר.
אז שנהיה לראש ולא לזנב,
שנה של הגשמת חלומות לטובה❤
השיעור מוקדש לרפואת דניאל דב בער בן רבקה זלדה