הפטרת פרשת מסעי היא ההפטרה השנייה בסדרת שלושת ההפטרות שלפני תשעה באב, שלוש נבואות תוכחה ופורענות קשות הנקראות כאמור בימים של בין המצרים. עיקר ההפטרה היא בפרק ב' בספר ירמיהו, ומתחילה בדיוק במקום בה הסתיימה הפטרת פרשת מטות בשבוע שעבר. העם ממיר את אמונתו ונאמנותו, ופונה אל עבודת אלים אחרים. גם במישור המדיני העם מחפש את מבטחו באימפריות כמו אשור ומצרים, ולא בה', בעוד בפרשת מסעי השבוע יש ציווי ברור על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל רגע לפני כניסתו של עם ישראל לארץ.
הנביא ירמיהו פונה לעם ואומר- "(ד) שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ה) כֹּה אָמַר ה' מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:" (ירמיהו ב') מדוע בני ישראל התרחקו מה'? גם אם יש צרות וקשיים, מאיפה האמונה והביטחון שעבודה זרה היא המענה שיסייע? הרי הניסיון ההיסטורי, מזכיר להם ירמיהו, הוכיח שעבודת ה' היא שסייעה לעם ישראל בעבר, "(ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם: (ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ…" ירמיהו מדגיש כי התוכחה מופנית ראשית להנהגה של העם, שההליכה אחרי העבודה הזרה החלה דווקא באליטה של העם. "(ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ:" הכוהנים עצמם, שאמורים להיות מוקדשים לעבודת ה', ואפילו נביאים- פנו ברובם לעבודת הבעל. תגובת ירמיהו היא הביטוי הידוע והמוכר 'שומו שמים' שמקורו בהפטרה השבוע, "(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל-זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם-ה:", קריאה המביעה זעזוע צער ותדהמה.
מערכת 929 מסבירה-
"הוראת התורה מחייבת את הכוהנים לנדוד בין ערי ישראל וללמדם תורה. מתברר שהכוהנים התבצרו בעולם הפולחן שבמקדש, התפרנסו מקופת הציבור, ואת תפקידם העיקרי – הוראת התורה – שכחו. הקבוצה השנייה שאותה תוקף ירמיהו הם "תופסי התורה" ש"לא ידעוני". ידיעת ה' אינה ההשגה האינטלקטואלית של התורה. הידיעה מתבררת במעשה המוכיח שהעושה יודע את אלוהיו. המדד הקובע את מידת דתיותו של אדם, הוא תשומת הלב שלו לצורכי החיים שסביבו, ולא רק למערכת היחסים שבינו לבין אלוהיו.
אין משל מובן וברור יותר. את נטישת דרך האלוהים ואת הבחירה בפולחנים חלופיים, מתאר הנביא באופן שיהיה נהיר לכל תושב הארץ: הענקתי לכם את הטוב ביותר שאדם יכול לחלום עליו – מקור מים חיים. ואתם בגדתם, נטשתם את מקור המים והעדפתם לחצוב בורות משלכם. אלא שהבורות הללו הם בורות נשברים שאינם מחזיקים מים; הם מופרכים, חסרי ערך ומשמעות, "(יג) כִּי־שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם׃"
ירמיהו הנביא מציג את עבודת האלילים של העם כטעות טרגית של אנשים מבוהלים וטועים שהלכו אחרי ההבל והשקר בגלל ראייה מעוותת של המציאות וכשל של ההנהגה הרוחנית שהובילה גם לבגידה באמונה בה' ובדרכי התורה.
האחריות הלאומית שלנו גם כיום היא הצורך בדבקות בדרכנו המוסרית והתרבותית. אומר הרב דוד מנחם- כשבפנימיות שלנו נצליח להאיר את אותה נקודה יהודית אז נוכל להיות גם אור לגויים. עלינו להבין מהי התרבות המיוחדת והנקודה הערכית של עם ישראל.
שנצליח לגלות ולחשוף את הנקודה היהודית העברית המוסרית שאנו אמורים להראות בפנימיות שלנו כך שנוכל גם לתרום ולהעניק לעולם כולו. אמכי״ר.
שבת שלום❤