חודש: נובמבר 2025

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה השביעית בספר בראשית, והיא מתארת את קורותיו של יעקב אבינו ב- דרכו לחרן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.

פרשת ויצא מציגה את דרכו של יעקב לא כמרחב של שבר, אלא כתהליך של בנייה והתעצמות. הוא עוזב את ביתו מתוך פחד, אך ההתרחקות הופכת עבורו להזדמנות להתפתח. כל קושי שהוא פוגש בדרך- ניתוק, בדידות, חוסר ודאות- הופך למפתח שמרחיב את המבט ואת היכולת לצמוח. כמו הסולם שבחלום, המסע שלו יוצר חיבור בין מה שמכביד עליו עכשיו לבין הדמות שהוא יכול להפוך להיות. אומר על כך הכתב סופר: "נראה לי, כי האדם פרא אדם יולד, ויש בידו להשלים נפשו, הולך ממדרגה למדרגה עד שמגביה עצמו יותר ממלאכי השרת…", גם כשהחיים מבלבלים או מכבידים, הסיפור מזכיר את מה שלפעמים שוכחים: שבתוכנו יש מנוע התאוששות טבעי- כוח לקום מחדש, להתגבר על ירידות, ולגלות עוצמות שלא ידענו שהן חלק מאתנו.

לאורך הדרך יעקב נושא איתו בחירה מורכבת- רכישת הבכורה ולקיחת הברכה בדרכי מרמה. גם אם האידיאל שעמד מאחורי מעשיו היה גבוה, הדרך הייתה בעייתית, וכשהוא נאלץ לברוח מפני עשו, המציאות מחזירה לו מראה. המפגש עם לבן, הדוד שהופך למעסיק, מציב אותו בדיוק במרחב שבו הוא העמיד את אחיו: בין רצון כן לבין מניפולציה, ביטוי של רצון אמיתי שמתערבב בתחבולות, והצורך לנווט בין כוונות טובות לבין התערערות מוסרית בדרך. מה שיעקב עשה לאחיו, עשו, הופך לשיעור שעליו לעבור בעצמו.

בבית לבן המרמה הופכת לשגרה- החלפת רחל בלאה, שינויי הסכמות, תנאי עבודה מתערערים. אלה לא רגעים חד־פעמיים אלא מציאות מתמשכת שמערערת ביטחון וגבולות. אבל דווקא שם, במקום שבו הוא יכול היה להתייאש, מתחיל להתעצב בו משהו חדש. הוא לומד התמדה ללא תחבולות, עבודת עומק, בניית גבולות ויכולת לומר "עד כאן". מה שבעבר התבטא בעקמומיות הופך לתהליך של דיוק עצמי: הבנה מי הוא, מה חשוב לו, וכיצד הוא רוצה להתנהל גם מול אחרים.
לבן מייצג את אותם כוחות בעולם- פנימיים וחיצוניים- שמנסים לשאוב מאדם את זהותו, לטשטש גבולות, או לגרור אותו לוויתורים. ויעקב, במשך עשרים שנה, לומד לעמוד מולם. לא בבריחה אלא בעמידה. לא בתחבולה אלא בבחירה מודעת. זהו מסע שמעמיק בו הבנה אנושית בסיסית: מה שקורה לנו בחיים לא רק מאתגר אותנו- הוא גם מחנך אותנו, מפתח ומעצב אותנו, ולבסוף, גם מחייב אותנו לדייק את עצמנו.
שנות לבן מתגלות לא כעונש אלא כתהליך תיקון. הן מאפשרות ליעקב להבין את הכאב של מי שנפגע ממנו, את המשמעות של אמון שנשבר ואת האחריות הכבדה של מי שמבקש להוביל. מתוך השנים הללו יעקב יוצא אדם אחר- אב, בן זוג, עובד, מנהיג- שמתחיל לפעול לא מתוך מה שקיבל, אלא מתוך מה שיצר במו ידיו.

כאשר יעקב חוזר למולדתו ומתמודד שוב עם עשו, מתברר עד כמה השתנה- המאבק הלילי, שינוי שמו לישראל, והמפגש המחודש עם אחיו, עשו, כל האירועים הללו משלימים תהליך שבו אדם, בתחילת דרכו, קיבל את הברכה והבכורה במרמה, ומצליח לסגור מעגל ולהפוך את חייו למסלול של אחריות, יושרה וחוסן אישי.

בסופו של דבר, הסיפור של יעקב הוא סיפור אנושי. דווקא בתוך השנים הללו, שבהן הוא נושא בעול, מתעקש, נאבק ונשאר נאמן לאמת הפנימית שלו, נבנה בו הכוח שמכשיר אותו להפוך מ"יעקב"- זה שאוחז בעקב- ל"ישראל", ישר-אל, מנהיג בעל יושרה, עומק וחוסן רוחני.
כולנו יוצאים למסעות שלא בהכרח בחרנו, נופלים בהחלטות שלא תמיד היו מדויקות, ומתמודדים עם אתגרים וקשיים בחיינו. אבל כמו יעקב, גם אנחנו יכולים להפוך רגעי בלבול למסלול צמיחה, לבנות עמוד שדרה מתוך אתגר, ולהפוך את הדרך- על כל עיקוליה – למסע שמשדרג אותנו, והופך אותנו שלמים ויציבים יותר; ובעיקר: מסע שמלמד אותנו מהי גדילה, מהי אחריות, ומהו כוחו של תיקון פנימי.

שבת של שלום  💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת כל השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס מנשקו ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

בשנתיים האחרונות, כולנו חיים בתוך מציאות לאומית רוויית מאבק, עייפות, תקווה ושאלות גדולות של כיוון ומשמעות. יש ימים שבהם נדמה שהלב נמשך לשני כיוונים: בין הרצון לשרוד את ההווה ולשמור על השגרה המעטה שיש, לבין הכמיהה לאחוז בעתיד- לבנות, להמשיך, לא לוותר גם כשכואב. בתוך הנקודה הרגישה הזו נכנסת פרשת תולדות, הפרשה השישית בספר בראשית, שמזמינה אותנו להתבוננות לא רק בעבר הרחוק של האבות, אלא במאבק הפנימי והאנושי שמתרחש בכל אדם ובכל בית- גם בימינו.

הפרשה פותחת בבית אחד, ביתם של יצחק ורבקה, שבו מתפתחים מבפנים שני כוחות: יעקב ועשו. שני ילדים, שני אחים, שתי דרכים- ושתי נקודות מבט אותנטיות על איך חיים בעולם. עשו, "איש יודע ציד", אדם שמכיר את העולם המוחשי, עובד קשה, מתעייף באמת, רעב… יעקב, "איש תם יושב אוהלים", אדם של מחשבה, רוח… ואולי גם מי שעדיין לא יודע את קשיי העמל היומיומי.
כאשר עשו שב מן השדה "עייף", הוא מבקש לאכול. זהו צורך אנושי בסיסי, ולאו דווקא ביטוי לזלזול בערכים. לפעמים אדם מותש פשוט צריך רגע של נשימה- וחשוב לציין כי האמירה מתייחסת לפשט בפרשה. כאן נכנס יעקב, שמנצל את הרגע ומציע לעשו להחליף את הצורך המיידי שלו לאוכל בבכורה. נכון, זו עסקה לכל דבר- אך היא עסקה שנולדה מתוך פערי כוח ברגע של חולשה. התורה עצמה מדגישה: "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה", אך לא מתוך רשעות אלא מתוך עייפות, הצפה, ואולי חוסר בשלות לראות רחוק.

ובהמשך, הסצנה המורכבת בבית: יעקב, בעידודה של רבקה, מתחפש לעשו וגונב את הברכה. זהו מעשה שקשה לעטוף בניצוצות קדושה בלבד. זה שקר, וגם התורה אינה מסתירה את המתח, הכאב והכעס שמתעוררים בעקבותיו. עשו חש פגוע, ובצדק. הוא מרגיש שהבכורה נלקחה ממנו בשעת חולשה, יחד עם הברכה שנגזלה ממנו מאחורי גבו. והכאב הזה אמיתי, אנושי, מובן.
דווקא משום כך הפרשה אינה סיפור של "טובים" מול "רעים". היא מציגה שני אחים שכל אחד מהם פועל מתוך מי שהוא- ומתוך חוסר מושלמות. ההורים, יצחק ורבקה, גם הם אנשים מורכבים, אוהבים, אך גם כאלה שנוטים, טועים, ומשפיעים על ילדיהם בדרכים שלא תמיד מתיישבות זו עם זו. פרשת תולדות אינה ספר הדרכה לחיים אידיאליים, אלא סיפור כן של משפחה במלוא אנושיותה- עם אהבות, עיוורונות, מאוויים, ופערים.

ובתוך המורכבות הזאת צומח הרעיון המרכזי: בחירה, כפי שמסביר הרמב"ם בהלכות תשובה, פרק ה', א' :
“רשות כל אדם נתונה לו… אם רצה להטות עצמו לדרך טובה- בידו, ואם לדרך רעה- בידו.”
הבחירה אינה בין טוב מוחלט לרע מוחלט, אלא בין דרכים, נטיות, תגובות- בתוך אזורי האפור של החיים. כל אחד מהאחים בוחר על פי אופיו: עשו- מהמיידי, מהגוף, מההווה; יעקב- מהרוח, מהמחשבה, מהעתיד. אף אחד מהם אינו שלם, אך כל אחד מהם מזכיר לנו אמת עמוקה: הדרך שבה אנו מממשים את אופיינו היא זו שמעצבת אותנו. לא מי אנחנו בטבע, אלא איך ומה אנחנו עושים עם מה שניתן לנו.
מנקודה זו נפרש סיפור הבארות של יצחק שסותמים אותן שוב ושוב; סיפור שמלמד שלא כל קונפליקט נועד להכרעה. יצחק חופר, חוזר וחופר- עד שמגיע ל"רחובות", למרחב שבו אפשר לנשום. זהו מסר מרגש על ההתמדה והנחישות הנדרשות כדי לפנות מקום לצמיחה בפרט כשהדרך מתישה.

ומה לכל זה ולנו- כאן, עכשיו?
אולי יותר מתמיד, אנחנו עומדים במציאות שבה המאבק בין "הרגע" לבין "העתיד" חי בתוכנו. יש ימים שבהם העייפות מדברת בקול, והדאגה גואה. ויש ימים שבהם משהו בתוכנו מזכיר שיש דרך ארוכה קדימה, ושעלינו לשמור על "בכורתנו"- לא כזכות, אלא כערך: החוסן, האחדות, התקווה, והיכולת לבחור בטוב גם כשנדמה שכוחותינו דלים.
פרשת תולדות קוראת לנו להתבונן בשני הכוחות שבתוכנו, שני כוחות חיוניים בנפש האנושית: עשו הוא כוח החיים, הגוף, הפעולה והצורך המיידי; ויעקב הוא כוח המשמעות, הכיוון, והשורש הפנימי. עשו מתעייף אחרי יום של מאמץ, ויעקב נושא כאב של חיפוש עתיד- ושניהם נצרכים. פרשת תולדות מלמדת שהבחירה האמיתית אינה להעדיף אח אחד, אלא לאזן ביניהם: לכבד את הצרכים האנושיים של הרגע, ויחד עם זאת לא לוותר על הבכורה הפנימית- על הכיוון, הערך והדרך שאנו מבקשים לבנות. ובמקביל, להמשיך לחפור בארות של משמעות, גם אם הן נסתמות שוב ושוב, ולהאמין שנגיע לרגע של "רחובות"- נגיע למקום שבו הלב מתרחב, ושבו העתיד נפתח.
ובעיקר, לשאול:
מי נרצה להיות ברגעים המעצבים את עתידנו כפרטים וכעם?
האם נבחר מהמקום הצר והמותש, או מהמקום שמאמין- גם עכשיו- שעתיד טוב יותר אפשרי?

שבת שלום ומבורכת 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת כל השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס מנשקו ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

פרשת חיי שרה, החמישית בספר בראשית, נפתחת במילים שמעלות קושי פרדוקסלי:
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה… וַתָּמׇת שָׂרָה."
דווקא ברגע שבו מתוארת מותה, התורה מדגישה את חייה.
נדמה שדרכה של שרה אינה מסתיימת במותה, אלא ממשיכה לחיות דרך דרכו של אברהם, דרך אהלה של רבקה, ודרך העם שנושא את מורשתם. שרה איננה עוד, ואברהם נותר לבדו. אך במקום לשקוע באבל, הוא נוקט פעולה: הוא רוכש את מערת המכפלה- לא רק כקבר לאשתו, אלא כמעשה לאמונה בעתיד.
רכישת הקרקע הראשונה בארץ ישראל היא הצהרת חיים- ביטוי לאמונה שהסיפור אינו נגמר כאן. אברהם מלמד אותנו כי גם מתוך כאב- אפשר וצריך להמשיך. לא לשכוח את מה שהיה, אך גם לא לקפוא בתוכו.

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל כתב:
“כולנו, במובן מסוים, ניצולים. להיות יהודי פירושו לשאת את זיכרונות העבר בלי לאבד בגללם את האמונה והתקווה לשלום עולמי.”
זו תמצית דרכו של אברהם- לאדם הכואב, השונה, המורד במוסכמות אך גם היוצר. הרב זקס מוסיף וכותב כי:
“…אומץ כביר נדרש מניצולי השואה להתרומם מתוך הקורבנוּת, אך מה מתוק היה ניצחונם- ניצחון החופש, האחריות והאצילות של האדם. הלקח שלנו הוא זה: אינכם יכולים לשנות את העבר, אבל בידכם לשנות את העתיד. תמיד יש בחירה.”

ואכן, אחרי האובדן- באה הבחירה.
לאחר פטירת שרה, אברהם גם שולח את אליעזר למצוא שידוך ליצחק. זהו רגע של צמיחה מתוך השבר שמובילה ומייצרת המשכיות. אליעזר פוגש את רבקה- אישה צעירה, נדיבה ורגישה, שמעשיה הקטנים ליד הבאר מעידים על לב גדול וראייה אנושית נדירה. כאשר יצחק מביא אותה אל אוהל שרה אמו נאמר:
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ… וַיֶּאֱהָבֶהָ."
שרה איננה- אך רוח חייה ממשיכה. החסד, האמונה והפתיחות עוברים הלאה. כך נראית אהבה אמיתית לדורות: לא אחיזה במה שאבד, אלא המשך זרימה דרך מה שעוד יצמח.

חז"ל מלמדים שעבריין הוא מי שחי בעבר. לא מפני שהעבר חסר ערך, אלא מפני שהישארות בתוכו מובילה לתקיעות, ומונעת מהחיים להמשיך לזרום. הפרשה קוראת לנו להכיר בכאב האובדן, להתאבל, לכבד ולהוקיר את הזיכרון- ובו בזמן, גם לבחור בחיים.
על פי רוח הגותו של הרב קוק ב"אורות הקודש", הכאב על העבר הוא כוח חיים כאשר הוא מוליך לתקווה לעתיד… אך אם הוא סוגר את הנשמה- הוא מחליש את האור.
אברהם, אליעזר, רבקה ויצחק- כולם פועלים. כולם נעים קדימה. כל אחד בדרכו ממשיך את "חיי שרה"- לא רק במילים, אלא בעיקר במעשים.

וכך אנחנו גם היום-
לומדים מהעבר, מתאבלים כשצריך, אך לא מתמסרים לו. אנחנו נקראים להמשיך ליצור, להשפיע, לאהוב- כאן ועכשיו. כי אמונה אמיתית איננה רק להאמין באלוהים- אלא גם להאמין באפשרות שהחיים שלנו, על אף השברים, יכולים להבנות ולהתקדם.

מעניין לראות בפרשה כי רבקה פועלת בתנועה של חיים, ממש כמו אברהם אבינו:
היא לא מחכה שיבקשו ממנה- היא רצה, שואבת, משקה וחוזרת שוב ושוב אל הבאר. תנועה שמזכירה את אברהם, שרץ לקראת אורחיו מפתח האוהל.
אברהם ורבקה פותחים את ליבם ואת ביתם לאחר. שניהם מתאמצים, פועלים, נותנים מעצמם לאחר, גם כשהוא זר. נדיבותם אינה מחשבת רווח, אלא נובעת ממעיין פנימי של חסד וטוב לב, גם כשאותו אדם הוא זר, וגם כשנדרש מאמץ והשקעה.

זכיתי לפגוש את הנדיבות, ואת האור הזה אמש בחתונה מרגשת של חבר של בננו- לוחם יקר שנפצע ב־7 באוקטובר. לאחר שיקום ארוך, קשה וכואב, הוא בחר לבנות את חייו מחדש. כל חבריו מהפלוגה הגיעו לשמוח איתו, ילדים אמיצים ויקרים, נושאי לפיד של חיים.
מי שעוד הגיעו- היו בני משפחת דביר חיים רסלר הי"ד, שהיה עם החתן באותו יום ארור, הגן בגופו על חבריו ושילם בחייו.
בחתונה היה בכי ושמחה מהולים זה בזה. אם החתן המקסימה בדמעות של התרגשות חיבקה ואמרה למשפחת רסלר- " אנחנו יחד מחתנים הערב בן… " גם החתן היקר עטף אותם באהבה והערכה רבה. כמה עמוק הרגע, לאור הפרשה, שבו אנו מבינים כי דביר חיים הי"ד, שנרצח לפני כשנתיים, למעשה ממשיך לחיות- לא רק בזיכרון, אלא במעגל החיים החדש שקם בזכותו ויוצר המשכיות למורשת שלנו. כמאמר חז"ל: "צדיקים במותם- נקראים חיים."
עם כל כאב השכול, משפחת רסלר האצילה והאהובה בחרה להגיע ולהיות חלק מהשמחה- לראות את פירות מעשיו של בנם הגיבור, ולהמשיך את דרכו, דרך של חיים על אף הכאב. אחיו של דביר, שהתגייס לאחרונה לסיירת גולני, נושא בגאווה את הלפיד שהותיר אחריו אחיו. הם כולם במשפחה בחרו בחיים, בבנייה, בהמשכיות, כשבמקביל כאב האובדן תמיד ילווה אותם בליבם.

וזוהי בדיוק הקריאה של חיי שרה-
להמשיך גם כשהלב כואב. להקים מתוך השבר חיים חדשים, אהבה חדשה, אמונה מחודשת. כי החיים עצמם הם מעשה אמונה מתמשך.
"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב', ט"ז)

אברהם ושרה לא סיימו את הסיפור- הם רק התחילו אותו עבור כולנו. שרה הייתה “באה בימים"– כל יום שלה היה יום של נוכחות, הגשמה ומשמעות. ורבקה מלמדת שגם כשאין ודאות- תמיד יש לנו בחירה. בין מותה של שרה להליכתה של רבקה אל יצחק, נפרש סוד הקיום האנושי והלאומי גם יחד:
לדעת לבחור בחיים, שוב ושוב.

ובהקשר זה, הרב איתמר אלדר משתף כי "'באגדה מפורסמת המספרת על אדם שהגיע לכפר אחד ובטרם נכנס עבר בבית הקברות ושם נדהם לגלות כי המשותף כמעט לכל המצבות הוא הכיתוב המורה על גילם הצעיר של הנפטרים: בן שנה, בן שנתיים, בן שלש וכו'. בחרדה גדולה נכנס האדם לכפר ומיד כשנתקל באדם הראשון שאל אותו  האם הייתה בכפר מגיפת ילדים כלשהי, שהרי אחרת כיצד ניתן להסביר מדוע קבורים כ"כ הרבה ילדים בבית הקברות? האיש חייך והשיב כי בכפר זה לא מונים את שנותיו של האדם כנהוג, כי אם אוספים רק את הרגעים בהם אותו אדם חי את חייו באופן מלא ומשמעותי ומכאן גם ההסבר למספרים הנמוכים הנקובים על גבי המצבות…"

מי ייתן ונצליח להפוך כל יום, גם קשה, ליום של משמעות. לדעת מתי להיאחז ומתי לשחרר, מתי לשמור ומתי לפתוח את הלב. זוהי למעשה גם תנועת העם כולו- מן הגורל אל הבחירה, מן השכול אל התקווה, מן הכאב אל הבנייה.

שבת שלום ומבורכת 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת כל השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס מנשקו ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

השבוע אנו קוראים את פרשת וירא, רביעית בספר בראשית, הנפתחת במעמד נדיר של התגלות אלוקית לאברהם:
“וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא” (בראשית י"ח, א’).

חז"ל מספרים שזו הייתה שעת חום כבד, שלושה ימים בלבד לאחר שאברהם מל את עצמו- ובכל זאת, הוא יושב בפתח האוהל, מצפה לאורחים. דווקא ברגע של חולשה וכאב, הוא פותח את ליבו ואת אוהלו בפני אחרים.
מכאן נולדת תובנה עמוקה: ההתגלות האלוקית מתרחשת כאשר האדם פונה אל הזולת, כשהוא מתגבר ומתעלה על הקשיים שלו ובוחר להתמקד בקשיים של האחר; שמענו עדויות רבות מהשבויים שחזרו מהשבי בעזה, על הזוועות שעברו ומה שהחזיק אותם היה המיקוד בלתמוך ולעזור אחד לשני והמחשבה על המשפחות וכל היקרים להם. במקום שבו האדם בוחר לראות את הזולת, נוצר רגע של חסד שמחולל נוכחות אלוקית בעולם.

אברהם איננו ממתין שיבואו אליו האורחים; הוא “רץ לקראתם”, “וימהר אל האוהל אל שרה”, “ואל הבקר רץ אברהם”. שלוש פעמים התורה מדגישה את ריצתו- כדי ללמד שהכנסת אורחים איננה רק מעשה, אלא תנועה של הלב.
חז"ל מלמדים: “גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה” (שבת קכ"ז ע"א). זהו חידוש מדהים- אפילו המפגש עם האלוקות עצמה נדחה מפני המפגש עם האחר. המשמעות היא שהאהבה האנושית, הנתינה, האכפתיות והחמלה- הן הערוצים שדרכן מתגלה האלוקות בעולם.

שואל הרב דוד סתיו,
"האם אי אפשר היה לבשר לאברהם על הולדת בנו גם בלי לספר על הכנסת האורחים שלו? מדוע אפוא החליטה התורה לכרוך את שני הסיפורים יחד?"
והרב מסביר, "הכנסת אורחים היא אחד הערכים היותר חשובים במסורת החסד של העם היהודי. לפעמים, בטעות, אנו מתפתים לחשוב כי פג תוקפה של מצווה זו וזמנה עבר… כי בימי קדם, ימים של עוני ומסעות ארוכים בדרכים משובשות, כל מי שנסע מעיר לעיר נעדר ממושכות מביתו ובאמת היה זקוק מאוד לנדיבותם של מארחיו; אבל בימינו, בעידן המודרני, עידן של שפע ותחבורה מהירה וזמינה ובתי מלון, אין לזה כמעט כל ערך ומשמעות. האמת, היא שונה לגמרי… ייתכן שהכנסת האורחים נעשית חשובה וחיונית דווקא לנו. ייתכן שאנו חייבים להקדיש לה יותר תשומת לב ומודעות, וככל שנמהר כן ייטב לנו… נראה כי אין מדובר חלילה בקמצנות או בצרות עין: פשוט קשה לנו לצאת מקונכייתנו הצברית ולנסות להכיל, ולו לערב אחד, משפחה בעלת תרבות אחרת, סגנון חיים שונה וצורת דיבור שאיננו מורגלים בה…"
למעשה, מסביר הרב כי חיבור שני הסיפורים יחד הוא ביטוי לכך שהבשורה הגדולה נולדת מהיכולת להכיל את האחר.

בהמשך הפרשה אנו גם פוגשים את סדום ועמורה- תמונת הראי לאוהלו של אברהם. אם אברהם מגלם פתיחות ונדיבות, הרי שסדום מגלמת סגירות ואכזריות חברתית. על אנשי סדום נאמר במדרש:
“כל מי שייתן פת לעני- ישרף באש.” (אבות דרבי נתן) בעולם כזה, הכנסת אורחים נאסרת בחוק והאכפתיות נחשבת לפשע. חורבן סדום אינו עונש בלבד, אלא תוצאה טבעית של חברה שסגרה את ליבה.

הרב סתיו מוסיף תובנה מרגשת: “הכנסת אורחים פירושה להיות נכון להכיל עולמות אחרים ולהכניסם לתוך ביתנו שהוא מבצרנו. כך גם בעבודה, עם חברים, בזוגיות או בהורות- כל הולדת חיים חדשים מחייבת נכונות להכיל שוני, אי־נוחות ולעיתים אף ויתור.. זוג המבקש להביא ילד לעולמו הזוגי, גם הוא מכניס שותף שלישי לבית. לעיתים קרובות הוא יפריע בלילות ובימים; ייתכן שיעכב את התקדמות הקריירה של הוריו; הוא יוסיף לחייהם לא מעט דאגה ו"יעשה צרות". ולכן, המבחן האחרון של אברהם ושרה לפני הביאם ילד לעולם הוא נכונותם האינסופית להכיל אנשים הבאים בצל קורתם…
החברה הישראלית היא חברה רבת- סערות הנוטה לחדד את עמדותיהן של הקבוצות השונות הכלולות בה, וטוב שכך. יחד עם זאת, מן הראוי ללמוד להכניס אורח לתוך הבית- ללמוד להכיל גם אפשרויות נוספות, כדי שנוכל ללדת דבר חדש."

בעידן המודרני, אין לנו אוהל במדבר, אך יש לרבים מאתנו לבבות סגורים ובודדים. הכנסת אורחים היום איננה רק לתת אוכל או מיטה- היא היכולת להכניס את האחר לתוך המעגל הרגשי והאנושי שלנו: להקשיב, לראות, לשתף, לתת מקום אמיתי לאחר. כפי שאומר הרב קוק ב"אורות הקודש":
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה… אהבה פנימית מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם ולאשר את חייהם."
האהבה הזו אינה מסתפקת ברגש. היא תובעת מאתנו מעשה, אחריות, ביטוי לרצון אמיתי להיטיב עם העולם.

 דמותו של אברהם מזמינה אותנו לבדוק: כמה מאוהלו נשאר בתוכנו?
האם אנו נעים לקראת האחר, או נסגרים מאחורי מסך של פחד ושיפוט?
הגדולה של אדם נמדדת לא בכמה אורחים הוא מקבל- אלא בכמה הוא נע לקראתם.

כמו שאברהם אבינו רץ מתוך כאב כדי להעניק, כך גם אנחנו נדרשים היום לרוץ לקראת- לא רק במובן הפיזי, אלא במובן הרגשי, המוסרי, הלאומי והאנושי. החברה הישראלית כאמור מתוחה ומקוטבת, ולכן, היום יותר מתמיד, מצוות הכנסת אורחים מקבלת משמעות חדשה: לנוע לקראת האחר- העולה החדש, המשפחה הפצועה מהמלחמה, השכן הבודד… וגם לקראת הצד השני של הוויכוח/ המחשבה/ הדעה.
אברהם הקים אוהל פתוח מארבע רוחות, כך שכל אדם יוכל להיכנס בו. האוהל הזה איננו רק מבנה גשמי, אלא סמל לתודעה הפתוחה. כפי שאומר ה"מדרש תנחומא":
“כל מי שמכניס אורח- כאילו מקריב קרבן.” (מדרש תנחומא) קרבן מלשון קרבה.

גם היום, כל פעם שאנו פותחים דלת או לב- אפילו לרגע- אנו ממשיכים את דרכו של אברהם. הכנסת אורחים היא הזמנה לחיים של השפעה, אמון וקרבה. אברהם אבינו לימד אותנו שהדרך לאלוקות עוברת דרך האדם.

שבת מבורכת  💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת כל השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס מנשקו ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.