חודש: ספטמבר 2025

השבוע אנו קוראים את פרשת האזינו, הפרשה העשירית בספר דברים, שבה משה נפרד מן העם ומוסר להם שירה- מעין צוואה רוחנית אחרונה. השירה הזו איננה עוד נאום רגיל, אלא עדות חיה לדורות. היא נועדה להזכיר לעם ישראל את המסע הארוך שעבר ואת הדרך שעוד לפניו: רגעי חסד ושפע לצד טעויות, משברים ותיקון. זו לא רק עדות לעבר, אלא מפת דרכים לעתיד.

וכשאנו חושבים על ראש השנה, קשה שלא לראות את החיבור הישיר. גם אנחנו, כמו בני ישראל העומדים מול שירת משה, מתבקשים לעצור לרגע, להתבונן אחורה על השנה שחלפה, ובכלל על התקופה המאתגרת שכולנו עדיין חווים, ולהבין איזו שירה אנחנו כותבים בחיינו. בראש השנה הזה איננו מחפשים תשובות גדולות, אלא רק לבחור לפתוח את השנה בלב פתוח.
מה זה אומר לב פתוח?
לב פתוח זה לא רק שמחה, אלא גם היכולת להכיל עצב וכאב, לקבל את עצמי גם במה שלא הצלחתי לשנות, ולזכור שכל אחת ואחד מסביבנו הוא אנושי, עם שמחות ותקוות וגם עם שברונות, ממש כמוני וכמוך. בדיוק כמו בשירה של משה שמכילה גם יופי וגם אזהרה, כך גם חיינו מורכבים מהצלחות לצד כישלונות, משמחה לצד קושי.

ומכאן, באופן טבעי, אנחנו מגיעים ליום כיפור. אם ראש השנה מזמין אותנו להתבוננות, הרי שיום כיפור מבקש מאתנו לעשות מעשה- לבקש סליחה, לסלוח, ולפתוח דף חדש. זהו היום שבו הלב מקבל הזדמנות לנשום עמוק יותר, להשיל מעליו כעסים ואשמה, ולהתמלא באור של פיוס ותקווה.
בפרשת האזינו, כאמור, משה רבנו נושא את שירתו האחרונה, מעין סיכום גדול של חייו ושל בריתו עם העם. מסביר הרב אברהם אבן עזרא כי משה בדבריו מבקש שהמילים יהיו "כַּמָּטָר לִקְחִי"- שיחדרו ללב ויצמיחו חיים, שיישאו פרי. ולכן, לא במקרה גם אנו פותחים את יום הכיפורים בשירה מיוחדת- תפילת כל נדרי.
מבחוץ התפילה נראית טכנית- ביטול נדרים והתחייבויות. אך בעומק, כפי שמסביר הרב שניאור אשכנזי, זוהי תפילה על שחרור פנימי: רגע שבו אנו מתירים את הקשרים שכרכנו סביב עצמנו- ציפיות, שיפוטים, הבטחות שלא הצלחנו לקיים. כל נדרי מזכיר לנו שהקשר הכי עמוק שלנו- לעצמנו, לזולת ולמקור חיינו- חזק מכל טעות. זו המצווה היחידה מסביר הרב אשכנזי, שמאפשרת לשנות את העבר למפרע. זוהי לא בריחה מאחריות, אלא הזדמנות לנשום מחדש, ולפנות מקום לנקודת ההתחלה הטהורה ביותר שבתוכנו. תפילת כל נדרי זו תקווה, וזמן שבו הנפש מתגלה.

בנקודה הזו מילותיו של רבי נחמן מברסלב מחזקות אותנו:
“וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבור עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד,
וְהַכְּלָל וְהָעִיקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל.”
לכולנו יש גשרים צרים- הפחדים, הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, החשש שלא נעמוד בהם. מותר לפחד, אבל אסור לתת לפחד לנהל אותנו. זהו הצעד שראש השנה ויום כיפור מזמינים אותנו לעשות יחד: לעבור את הגשר, גם אם הוא צר מאוד, בלב פתוח.
כמו שמשה רבנו מזכיר בשירת האזינו את הברית הנצחית שאינה תלויה בחולשותינו, כך גם כל נדרי מזכיר שהקשר העמוק ביותר שלנו- לעצמנו, לזולת, ולמקור חיינו- חזק מכל טעות, כישלון או נדר שלא עמדנו בו.

יום הכיפורים נפתח אפוא לא במבט של אשמה אלא בניגון של חירות. זו קריאה לראות את עצמנו ואת חיינו בעיניים חדשות, להתיר קשרים חונקים, ולבחור שוב באמונה, באהבה ובחיים.
אז לקראת השנה החדשה אני בוחרת לחיות בחיבור, להיות נוכחת, להשיל כעסים ולהתמלא באור מפייס של תקווה. והשאלה היא מה אתם בוחרים להיות בשנה החדשה?
הרי כמו משה שמסיים את שירתו במבט על הארץ המובטחת, כך גם אנו מבקשים לסיים את ימי הדין במבט רחוק- לעתיד של אור שבו נוכל לשבת בארץ המובטחת בביטחון ובשלווה, וללא מלחמות על עצם קיומנו.

ובתוך כל זה, איננו שוכחים את כאב השעה. בלב פתוח וזועק אנו זוכרים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ומתפללים: מי ייתן וכל החטופים ישובו במהרה הביתה, יחד עם כל החיילים, לשלום ובבריאות הגוף והנפש.
מי ייתן ונזכה לשנה של חוסן, תקווה, אור וביטחון.
אמן כן יהי רצון.

צום קל ומועיל, גמר חתימה טובה ושבת של שלום  🍎🍯 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתה של לוסיאני (יעל חיה בילא) האהובה, הגיבורה והאמיצה שתמיד תישאר מקור להשראה❤️

היום חל צום גדליה שמציין את רצח גדליה בן אחיקם, המנהיג שמונה על ידי הבבלים לאחר חורבן בית ראשון. האירוע הטראגי הזה חתם את קיומה של שארית היישוב היהודי בארץ, והפך לסמל לא רק לאובדן ריבונות אלא גם להשלכות ההרסניות של פילוג פנימי. לא בכדי נקבע היום הזה כיום צום- הוא מבטא את ההכרה בכך שלעתים האיום מבית מסוכן לא פחות מן האויב מבחוץ.

בזמן שבו אנו חיים, עם אתגרים כבדים ומאבקים פנימיים סביב מחלוקות חברתיות ופוליטיות, לצד המלחמה המתמשכת על קיומנו, צום גדליה מתחדד כתמרור אזהרה. זהו יום שמבקש מאתנו לעצור לרגע, לבחון את עצמנו, ולשאול: האם אנו יודעים לחלוק בדעותינו בלי לפרק את הלכידות? האם אנו מצליחים למצוא את המאחד ולבנות שפה משותפת גם כאשר הדרך שונה? כמו אז, גם היום הפירוד עלול להחליש אותנו מול האויבים.
דווקא בשעה קשה ומטלטלת כל כך, אנו זקוקים לאהבת חינם, לסולידריות ולשותפות אמיצה. כשם שהנביא זכריה מזכיר:
“אֱמֶת וּמִשְׁפָּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִלְבַבְכֶם, וּשְׁבוּעַת שָׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ” (זכריה ח’, טז–יז).

הצום הזה מזמין אותנו להתבוננות מחודשת בחשיבותה של הנהגה אחראית, במודעות לשבריריות הריבונות, ובחובה להגן על החברה מפני התפוררות פנימית. המשמעות מתעצמת במיוחד בעת מלחמה, כאשר כל אחד מאתנו נדרש לגלות אחריות אישית ולתרום לחוסן הלאומי.
היום אנו מקדישים את הצום לתפילה ולזכותם של כל החטופים, החיילים והפצועים, ושבים ומתחננים על שלומם ועל שובם הביתה לשלום. אנו מבקשים רפואה שלמה לפצועים ולחולים, בגוף ובנפש, ונושאים תפילה עמוקה לשלום העם והארץ.

צום גדליה מלמד אותנו שהחורבן אינו גזירה אלא תוצאה של בחירות אנושיות. אך הוא גם מזכיר את התקווה: אם הפירוד הרס, הרי שהאחדות יכולה לבנות מחדש. כפי שאמר הרב יונתן זקס זצ”ל:
"אנחנו יכולים לקיים עולם טוב מזה, אפילו אם יש בינינו מחלוקות בסוגיות יסוד… בעידן של פחד, קשה למצוא מתינות וקשה אף יותר לשמר אותה. מי רוצה להקשיב לטיעון מורכב ועתיר ניואנסים, כשכל מאוויינו למצוא מישהו שיקל מעלינו את משא המחשבה וישכנע אותנו שצדקנו לאורך כל הדרך? אז אנשים לועגים. מאשימים. מגחיכים. מפחידים… דרושים לנו מתונים, כלומר אנשים המבינים שתיתכן גם התנגשות בין טוב לטוב, לא רק בין טוב לרע. דרושים לנו אנשים המסוגלים להבין שיש יותר מדרך אחת להתבונן בעולם. דרושים לנו אנשים שיכולים להקשיב לדעות שאינן שלהם בלי להרגיש מאוימים. דרושים לנו בעלי ענווה."
במילים אחרות, השלום איננו היעדר סכסוך, אלא היכולת לחיות יחד גם כשיש חילוקי דעות. מי ייתן ונזכה לעמוד באתגרי הזמן מתוך אחווה ואחריות הדדית, מתוך חוסן פנימי ואמונה בצדקת דרכנו.

וכך כותב הרב יואב אנדי-
״בן אדם מה לך נרדם קום וראה את תקוות חיינו.
מי שהאיר עיניהם של אדם וחווה להמשיך ולראות בתוכם אהבה כדי לבנות משפחה- הוא יאיר עינינו.
מי שהעיר את יצחק לקום מן העקדה ולמצוא נחמה באהבה- הוא יעירנו.
מי שהאיר פנים לבנות לוחות שניים לאחר שבירת הראשונים- הוא יאיר עינינו.
מי שהעיר רוחו במשה להוביל באמונה לאחר שהבין שהארץ אסורה עליו לכניסה- הוא יעירנו.
מי שהאיר ברוחו על נביאי חורבן אך הפיח בנו גם את תקוות נבואות הנחמה- הוא יאיר עיננו.
מי שהעיר והצית את התקווה גם כשלא היה שמן אלא ליום אחד בלבד- הוא יעירנו.
מי שהעיר את החכמים להתמלא בתקווה בצחוקו של רבי עקיבא לאחר חורבן הבית- הוא יעירנו.
מי שהאיר עיניו לחזות בשרידי השואה מקימים משפחות ומאמינים ברוח האדם- הוא יאיר עינינו.
מי שהאיר את החולמים להגשים חלומותיהם למציאות- הוא יעירנו.
מי שקמים מתוך קהילות עוטף עזה החרבות ובונים את חייהם וקהילותיהם מחדש הם מאירי דרכנו.
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא אבדה תקוותנו."

תחל שנה וברכותיה- צום קל ומשמעותי.

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב היקר מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתה של לוסיאני (יעל חיה בילא) האהובה, הגיבורה והאמיצה שתמיד תישאר מקור להשראה. יהי זכרה ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים במלחמה הממושכת וכואבת. יהי זכרם ברוך.

השבוע אנו קוראים את פרשת ניצבים ובשבוע הבא נקרא את פרשת וילך. שתיהן נקראות תמיד בסמיכות לראש השנה- ולא במקרה. הן מניחות לנו את היסוד לפתיחת שנה חדשה: לא מתוך ייאוש או אשמה, אלא מתוך תחושת ערך, חיבור ואחריות.
בפרשת ניצבים מחדד משה כי הברית עם ה' אינה מוגבלת לדור מסוים, אלא חלה על כל יחיד ויחיד- ועל הדורות כולם. היא איננה מופשטת או בלתי־נגישה: “לא בשמים היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו” (דברים ל, יב). כאן מונח יסוד חשוב- האחריות הרוחנית והערכית איננה מונחת רק על כתפי העם כולו, אלא גם על כל אדם בפני עצמו- איש, אישה, משפחה וקהילה.
מכאן אנו מגיעים לשיאה של הפרשה, בפסוק הידוע:
“רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע… נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” (דברים ל, טו–יט). כאן מתבררת לנו נקודת עומק נוספת: הבחירה החופשית אינה רק זכות, אלא גם חובה מוסרית. התורה מבקשת מאיתנו לבחור בטוב לא כאירוע חד־פעמי אלא כקו מנחה מתמשך בחיינו- במחשבה, בדיבור ובמעשה.

ומיד אחר כך, בפרשת וילך, אנו פוגשים את משה ברגעי חייו האחרונים: “בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא” (דברים לא, ב). הוא עצמו לא ייכנס לארץ, אך דואג להבטיח לעם כי ה’ עמם, וכי יהושע הוא ממשיך הדרך. בתוך המעמד הזה משה מחזק את העם ואת מנהיגו החדש במילים שיהפכו לנחלת דורות: “חזק ואמץ”. כאן מתווסף נדבך נוסף: לא די בבחירה האישית בטוב- יש גם אחריות לאומית, חיזוק הדדי והבטחת רצף הדורות.
כדי להבטיח זאת, מוסר משה את ספר התורה לכהנים ולזקנים, ומצווה לקרוא בו בפומבי אחת לשבע שנים- יסוד לחברה שמבוססת על זיכרון, למידה וחינוך מתמשך. התורה אינה אמורה להישאר סגורה בארון; היא נועדה להיות חיה ופועמת בלב כל הדורות.

חז”ל מסבירים מדוע פרשת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה: כדי להזכיר שאין יאוש בעולם כלל. התשובה איננה שקיעה בעבר ובהלקאה עצמית, אלא בחירה להתחיל מחדש. הרב שניאור אשכנזי מוסיף כי עיקר התשובה הוא העתיד- היכולת לעזוב את החטא, להתחרט וליצור שינוי. לא ייסורים ועצבות במרכז, אלא הוספת אור: מצוות, חסד וטוב. אפילו טעויות קשות יכולות להפוך לכוח מניע של קדושה- אם התשובה נעשית מתוך אהבה.

ומכאן עולה השאלה של הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל: מדוע דווקא ראש השנה קודם ליום הכיפורים? הרי לכאורה נכון יותר להיטהר תחילה מן החטאים, ורק אחר כך לעמוד בדין. תשובתו מאירה: השינוי האמיתי אינו מתחיל מביקורת או הלקאה עצמית, אלא מתחושת ערך וחיבור פנימי. בראש השנה אנו מתבקשים להיזכר קודם כול במהות הטובה שבנו- בכישורים, בפוטנציאל ובכוח להשפיע. רק מתוך תחושת ביטחון ואמונה בעצמנו נוכל להגיע ליום הכיפורים, רק אחרי שהתחברנו למהות שלנו, ממנה התרחקנו- אנו מסוגלים להישיר מבט לעבר, להכיר בכשלונות ולבקש תיקון ביום הכיפורים. כי רק מתוך תחושת ערך זו אנחנו מסוגלים להביט אחורה באופן אמיתי: לראות את הטעויות שלנו, להכיר בחסרונות, ולהחליט בכנות לשוב לעוצמה הנשמתית שבנו. אם היינו מתחילים בביקורת בלבד- היינו שוקעים בייאוש ובבושה, והשינוי לא היה מתרחש.

מתוך כך מתברר כי השינוי נובע מקרבה ואהבה, לא מפחד ובושה. ראש השנה מעניק לנו כוח, תקווה ואמונה בעצמנו; יום הכיפורים נותן לנו את הכלים לשחרר את העבר ולבנות עתיד טוב יותר.

דווקא בימים של חוסר ודאות, מלחמה ופחד, אנו מתבקשים להפנים את המסר הכפול של פרשות ניצבים- וילך: אחריות לאומית ואחריות אישית כרוכות זו בזו. עם ישראל חזק כשהוא נאמן לערכיו ומאמין בכוחו, וחברה איתנה נוצרת כאשר כל יחיד בה יודע- “לא בשמים היא”– הכוח לבחור בטוב ולחולל שינוי נמצא בתוכו.
זהו החוסן הפנימי שמאפשר לנו לעמוד מול אויבים מבחוץ, ולתת לעצמנו עוגן של ביטחון, תקווה והתחדשות מבפנים. פרשות ניצבים-וילך, יחד עם ראש השנה, מלמדות אותנו כי ראשיתה של תשובה היא חיבור לערך ולכוח שבנו. מתוך החיבור הזה אנו יכולים לבחור בטוב, לפתוח דף חדש, ולהפוך את השנה הבאה לשנה טובה יותר, שנה של אחדות וברכה.

וכך כתב הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"חיינו הם יצירת האומנות הגדולה ביותר שניצור אי פעם. כפי שכתב הרב יוסף רב סולוביצ'יק על "איש ההלכה":
"עיקר העיקרים הוא שהאדם חייב ליצור את עצמו."
זו מהות התשובה- מעשה של יצירת עצמנו מחדש. בראש השנה אנו צועדים צעד לאחור ומתבוננים בבד חיינו, כדי לראות מה עלינו לשנות ולהשלים, בדומה לצייר או לצייד המסתכל אחורה כדי לראות את התמונה בשלמותה.
בזמן זה אנו זוכרים את אלו שחיו לפנינו- אברהם, יצחק, שרה, חנה, רחל, משה ובני ישראל, וכל אותם אנשים שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות בארצנו בבטחה ובשלווה; שכל אחד מהם הותיר טביעת מורשת חיה בתפילות ובמנגינות שאנו ממשיכים לומר ולשיר עד היום."

התשובה היא לא התבוססות בעבר אלא פתיחת דלת לעתיד חדש וטוב יותר. התשובה היא הכוח האנושי האינסופי שמאפשר לנו להתחבר מחדש לעצמנו ולסביבתנו.

שנה טובה ומבורכת 🍎🍯
שנה של כוח ואומץ, של תקווה חדשה בכל יום,
ושנצליח למצוא אור גם ברגעים הקשים.
שנה של תיקון וצמיחה, של שלום פנימי ואהבה,
שנה של עמידה איתנה מול כל אתגר,
של תיקון וצמיחה אישית ולאומית,
שנה של בריאות הגוף והנפש,
ושכל החטופים יחד עם כל החיילים ישובו הביתה במהרה, ולשלום. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום וחג ראש השנה משמח🍎🍯 🇮🇱  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע קוראים את פרשת כי־תבוא, השביעית בספר דברים, המכונה "פרשת התוכחה הגדולה". בפרשה זו מציבה התורה בפני עם ישראל את אחת התמונות הדרמטיות ביותר: מעמד הברכה והקללה. העם ניצב בפתח הכניסה לארץ, והתורה מציבה בפניו מראה חדה- אם ילך בדרכי ה', יזכה לברכה; אם יסטה מערכיו- הקללה תבוא בעקבותיו.
חז"ל קשרו את קריאת הפרשה למעבר בין שנה לשנה:
"עזרא תיקן לישראל שיהו קורין קללות… קודם ראש השנה… כדי שתכלה שנה וקללותיה" (מגילה לא ע"ב).
המטרה איננה ענישה, אלא טהרה וזיכוך- סיום שנה עם כל כובד משאה וקללותיה, ופתיחת דלת לשנה חדשה וברכותיה.

ובכל זאת, הקריאה בפרשה אינה קלה. רשימת הקללות קשה ומכאיבה: חולי, חורבן, פחד, גלות ואובדן. אך דווקא מתוך התוכחה הזו צמח הביטוי הנצחי: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"- קריאה פנימית להפוך את הכאב למנוף, ואת החושך לנקודת מוצא להתחדשות.
השנתיים האחרונות הפכו את מילות הפרשה למוחשיות מתמיד: מלחמות ופיגועים, חטופים ומשפחות שכולות, חוסר ודאות מדיני, כלכלי וחברתי. כל אחד ואחת מאתנו נושא עמו חוויות של שבר, חרדה ואובדן. נדמה שהקללות אינן טקסט עתיק אלא מציאות יומיומית של חוסר ביטחון, קרע פנימי ודאגה לעתיד ילדינו, חיילינו ושובם של כל החטופים.
ועדיין- הקריאה חדה וברורה: לא לתת לקללות להגדיר אותנו.

הפרשה פותחת דווקא במצוות של חיים ופריחה בארץ- הבאת ביכורים למקדש, סמל להשתרשות והודיה, ומצוות המעשרות המחייבות אחריות כלפי היתום, האלמנה והגר. שתי המצוות הללו מזכירות שהבסיס לחוסן הלאומי הוא שילוב של הכרת הטוב, ערבות הדדית ודאגה לחלש.
מכאן עולה חיבור ישיר למציאות העכשווית שלנו:
הכרת הטוב ואחדות לאומית- כמו טקס הביכורים, שמדגיש הכרת הטוב והחיבור לארץ, כך גם בתקופת מלחמה, יש חשיבות להכרה בחיבור העמוק שלנו לארץ ישראל ולערכי האחדות הלאומית. ניכר החוסן הלאומי, הקרבת הלוחמים והאזרחים והמחויבות ההדדית, המזכירים לנו את עקרונות ההודיה על קיומנו כאן.
ברכות וקללות תוצר של בחירה? הבחירות שלנו כחברה, השיח והמעשים הפנימיים, הם שקובעים את עוצמתנו מול האיומים מבחוץ.
התמודדות עם אתגרים– כמו אז, גם היום נדרשים חוסן נפשי וערכי, שמירה על מוסר וצדק כחלק מהניצחון.
שיקום העתיד– הברכה אינה מתבטאת רק בהישרדות אלא גם בשיקום ובבניית חברה מוסרית יותר, שמבוססת על ערכים של צדק, עזרה לזולת ואחריות הדדית.

במילים אחרות, המלחמה, כפי שמלמדת אותנו הפרשה, איננה רק פיזית אלא גם רוחנית. היא נבחנת לא רק בכוח הזרוע, אלא ביכולתנו לשמור על מוסר, על ערבות הדדית ועל אחריות משותפת. דווקא עכשיו נשמעת הקריאה ביתר תוקף: להיאחז בערכים- כי בהם טמון הניצחון האמיתי, היכולת להפוך חושך לאור, שבר לתקווה וקללה לברכה.

הקללות אינן גזירת גורל. הן משקפות תוצאות של בחירות אנושיות וחברתיות. התורה מציבה מראה: אם נלך אחרי אנוכיות, זלזול בחלש ושחיקה רוחנית- נביא חורבן על עצמנו. אך אם נבחר בחמלה, באחדות ובחיבור לערכים ולשורשים- הברכה בהישג יד. הברכות אינן תלויות בנס חיצוני, אלא בבחירה פנימית וחברתית. ודווקא מתוך החושך הזה מתרקמת קריאת הנפש: הגיע הזמן לסיים את השנה עם כל כובד משאה- ולהיפתח לאפשרות של התחלה אחרת, חדשה וטובה יותר.

תכלה שנה וקללותיה- כל מה שהכביד, פצע והכאיב- נזכור, ונניח מאחורינו.
תחל שנה וברכותיה- שנה של שיבה, של גאולה, של ביטחון, של בריאות ופריחה. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע אנו קוראים את פרשת כי־תצא, הפרשה השישית בספר דברים, שהיא העשירה ביותר במצוות מכל פרשה בתורה 74 מצוות, מתוכן 27 מצוות עשה ו־47 מצוות לא תעשה. מצוות אלו עוסקות במנעד רחב של תחומי חיים: הלכות מלחמה, דיני ירושה, יחסי משפחה, דיני מסחר, שמירה על זכויות החלש, יחס לבעלי חיים ועוד.
העושר הזה מלמד שהתורה אינה מסתפקת בעקרונות מופשטים, אלא מעמיקה לפרטי היום־יום, כדי לעצב חברה מוסרית, רגישה וחומלת. ובכל זאת, הפרשה בוחרת לפתוח דווקא בנקודת הקיצון- במלחמה:
“כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה…” (דברים כ"א, י').

דווקא במקום שבו נדמה שהאדם עלול להיסחף אחרי כוח, פחד ויצרים- התורה מציבה גבולות מוסריים ברורים, ומזכירה שגם במצבי קיצון אנו נבחנים ביכולת לשמור על צלם אנוש. חז"ל עמדו על כך שבמלחמה קל לטשטש את הגבול בין טוב לרע ולשכוח ערכים בסיסיים. התורה מורה לנו אחרת: דווקא במלחמה- ואולי במיוחד בה- מתבררת עוצמתו של האדם ביכולתו לרסן את עצמו, להבחין ולבחור בטוב.
גם ההנחיה להציע שלום לפני יציאה לקרב משקפת את התפיסה שהתורה רואה במלחמה כורח מצער ולא יעד. היא מזכירה שהמלחמה איננה טוטאלית: מי שבנה בית חדש, נטע כרם או התארס ועדיין לא נשא אישה- פטור מן הלחימה. גם בשעת חירום לאומי, קדושת החיים האישיים והמשפחתיים נשמרת.

בהמשך, התורה חוזרת על מצוות ערי המקלט- לאפשר לאדם שגרם למוות בשגגה לחיות ולהינצל מנקמת דם. המסר ברור: האדם איננו חד־ממדי. גם מי שטעה זכאי להגנה, לחיים ולהזדמנות לתקן.
מעבר להלכות מלחמה, הפרשה רצופה בציוויים שמעצבים חברה מוסרית וחומלת. לדוגמה:
מצוות השבת אבידה- לא להתעלם מחפץ אבוד, אלא להחזירו לבעליו. בעולם שבו קל "לעצום עיניים", התורה דורשת אחריות הדדית, שלא נחליק החוצה ממצוקה של האחר.
שילוח הקן- רחמים גם על בעלי חיים קטנים, כדי שלא ניקח אם ובניה יחד. מסר על רגישות אפילו לחלשים ביותר.
מעקה לגג- אחריות למנוע מראש סכנה לאחר. לא מספיק "לא להזיק"- צריך גם לדאוג שהמרחב שלנו יהיה בטוח לאחרים.
לא תחסום שור בדישו- גם כשהבהמה עובדת, היא זכאית לאכול מפרי עמלָה. גם עובד, גם חלש, גם "האחר" זכאי לכבוד.
צדק חברתי- איסור הלנת שכר שכיר, איסור ריבית, דרישה לדיוק במידות ומשקלות, מתנות עניים (פאה, לקט). התורה מבקשת חברה שמקדשת יושר, חמלה ושוויון הזדמנויות.

אלו אולי מצוות "קטנות", אך הן בונות את התשתית המוסרית של חברה. בימים אלו, לאחר כמעט שנתיים של מלחמה שעדיין מדממת, עם חטופים שעדיין בעזה, לוחמים בחזית, משפחות שכולות ופצועים רבים- מסר הפרשה מקבל משנה תוקף.
קל ליפול לפירוד, לקשיחות, לדיכוטומיה חדה של "אנחנו" מול "הם". קל להפוך מחאות לחרב מפצלת, או לאבד את תרבות השיח לטובת זעם מתפרץ. אך פרשת כי־תצא מזכירה: החברה נמדדת לא רק בעמידתה מול אויביה, אלא גם ביכולתה לשמור על אחריות הדדית, על שיח מכבד, על חמלה כלפי החלש ועל צלם אנוש גם בזמנים הקשים ביותר.

קריאת פרשת כי־תצא בחודש אלול איננה מקרית. אלול הוא זמן של התבוננות פנימית ותיקון אישי, וגם של חשבון נפש חברתי ולאומי:
-האם אנו מצליחים לשמור על צלם אנוש בתוך הקושי?
-האם אנו רואים את האחר- בפרט כשהוא שונה מאיתנו?
-האם אנו מקדשים את ערך החיים באמת, גם בתוך שגרת כאב ולחץ?

פרשת כי־תצא מלמדת כי התורה איננה עוסקת במופשט בלבד, אלא מעצבת מציאות חיה: היא תובעת מאיתנו מוסר גם במלחמה, רגישות גם כלפי בעלי חיים, יושר במסחר, הגנה על החלש ודאגה לבטיחות האחר. דווקא עכשיו, בעידן של מלחמה מתמשכת ושסעים פנימיים, אנו נדרשים לאחוז במסר הזה בחוזקה- להגן על חיינו מבלי לאבד את דמותנו המוסרית, לחתור לאחדות מבלי לטשטש את השוני, ולבנות כאן חברה חומלת וצודקת יותר.
דווקא בימים מאתגרים אלו, חוזקנו האמיתי נבחן לא רק בעוצמת הזרוע אלא בעיקר בעמידה הערכית שלנו מבפנים- ביכולת להיות חברה מלוכדת, רגישה ואיתנה. זהו הכוח הפנימי שמעניק לנו את היכולת להכריע את אויבינו מבחוץ, ולהעניק לעצמנו עוגן של ביטחון, תקווה והתאוששות.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️