חומש דברים- פרשת שופטים- קדושת החיים

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ; חוקים שידריכו את חייהם בארץ.
נראה כי פרשת שופטים נוגעת בלב-ליבה של הזהות המוסרית של עם ישראל. בתוך מכלול החוקים וההנחיות המופיעים בה, מתבלט ערך אחד החוזר ונשנה: קדושת החיים וחשיבותם. התורה מציבה את חיי האדם כיסוד שאין לערער עליו, כקו אדום שאין לחצותו.
כך למשל, מצוות ערי המקלט מלמדת אותנו להבחין בין הרג בשוגג לרצח בזדון. האדם שהרג בשגגה זוכה למקלט שיגן עליו. יש כאן אמירה ברורה: גם כאשר התרחש אסון כבד, התורה מצווה לנהוג במידת הרחמים, ולמנוע מעגל נוסף של דמים.
בדומה לכך, דין עדים זוממים משקף אחריות כבדה כלפי חיי אדם. עדות שקר שמטרתה להמיט עונש מוות על חף מפשע איננה רק פגיעה באמת, אלא ניסיון ישיר לחסל חיים. התורה מגיבה בחומרה- "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. (דברים יט, יט), כדי להרתיע ולשמור על כבוד החיים מפני עיוות הדין.
גם בהקשר של המלחמה, המקום שבו חיי אדם מונחים על כף המאזניים, התורה אינה מתעלמת מערכם. היא מצווה להציע שלום לפני פתיחת קרב, להעניק פטורים למי שחייו האישיים עדיין לא התממשו (מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אישה ולא נשאה). בטרם יציאה לקרב, הכהן ידבר באוזני הלוחמים ויחזק את ליבם.  בראש הלוחמים יעמדו מפקדים שיפיחו בהם רוח קרב איתנה. התורה אף אוסרת השחתה מיותרת של הטבע- " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט). התורה מכוונת אותנו להבין שגם בעתות קשות, אין להתעלם מן הערך העליון של החיים והצמיחה.
ולבסוף- דיני המשפט והשופטים: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז, כ). הצדק איננו רק ערך משפטי. הוא התנאי המוסרי לחיים עצמם. חברה שלא שואפת לצדק פוגעת בחיים, מחלישה את החוסן המוסרי שלה, ומביאה חלילה לפירוד וקרע.

ערך החיים במציאות הישראלית:
בימים אלו, פרשת שופטים מהדהדת ביתר שאת. אנו נמצאים כבר קרוב לשנתיים בתוך המלחמה הארורה שהחלה באוקטובר 2023. חיי האדם הפכו לשבריריים, כל יום מביא עימו כאב חדש: חטופים שעדיין לא שבו, משפחות, חברים ובכלל מדינה שלמה שממתינה לשובם, חיילים היוצאים לקרב, פצועים המתמודדים עם מסע שיקום ארוך, ומשפחות שכולות שמנסות לחיות עם חלל שנפער בנפשם.
דווקא עכשיו, התורה קוראת לנו לראות ולהטמיע: חיי האדם אינם הפקר. כל נשמה היא עולם ומלואו. לא ניתן להשלים עם אובדן נוסף, לא במלחמה מיותרת ולא בהזנחה פנימית. האחריות לחיים- של כל אחד ואחת, וגם של האומה- מוטלת עלינו כחברה וכפרטים.
ערי המקלט מלמדות אותנו שהמציאות מורכבת: לא כל טעות היא פשע, ולא כל אשמה מצדיקה נקמה. גם אנו כעם צריכים לשמור על מורכבות זו- לדעת להיאבק באויב מתוך עוצמה ונחישות, אך בו-בזמן להמשיך להוקיר את החיים, להגן על החיילים, ולפעול בכל כוחנו להשבת השבויים הביתה וחיזוק המשפחות שאיבדו את יקירהם ואלו הממתינות לשובם.

אלי שתיוי, אביו של עידן שנחטף, נרצח וגופתו מוחזקת בעזה, פתח את ליבו והתבטא בכאב נגד צורת המחאה ב"יום העצירה". "חסימות כבישים והשבתת המדינה לא יחזירו את החטופים," אמר, "זה רק מציק לאזרח הקטן."
מתוך עומק השבר האישי שלו, הוא שיתף גם את חששו מהדהוד קולות חמאס בתוך החברה הישראלית- קריאות להפיל את הממשלה ולדרוש עסקה שתכלול גם הקמת מדינה פלשתינית. "אני לא מסכים שמדינה פלשתינית תקום על הדם של הילד שלי," הדגיש.
מאחורי הדברים נשמעת זעקת אב שכול: בקשה שלא לאבד את המיקוד. לא להסיט את המאבק למחוזות פוליטיים, אלא להשאיר את הלב, המחשבה והכוח מרוכזים במשימה האחת- החזרת כל החטופים הביתה, כאן ועכשיו.

חודש אלול – מבט פנימה
השבת הקרובה היא כבר בתוך חודש אלול-  זמן של חשבון נפש ותשובה. פרשת שופטים מלמדת אותנו שהחשבון הזה איננו רק בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחברו. האם אנחנו יודעים לכבד חיים גם כשהם שונים משלנו? האם אנו בוחרים בצדק, או מתפתים לקצרי-רוח של נקמה, כעס ושיפוטיות?
אלול מזמין אותנו למנות “שופטים ושוטרים” פנימיים- להציב לעצמנו גבולות, לבחון את מעשינו, לשמור על מחשבותינו. כמו ששופט נקרא לא לעוות משפט, כך גם אנחנו נקראים לא לעוות את התמונה הפנימית: לא לתת לייאוש, לציניות או לפחד להאפיל על האמת הפשוטה- שחיי האדם יקרים מכל.

לסיכום
מסביר הרב חגי לונדין,
"פרשת שופטים מלמדת אותנו לבנות חברה עם משפט ומלוכה, חברה שמונהגת בידי גורמים אחראיים ומתנהלת בצדק… הפרשה פונה גם אלינו, אל כל אחד ואחת מאתנו, היושב בשער ההחלטות והבחירות על עצמו. עלינו לפסוק ולהכריע, לפעול ולהלחם. לא להתפתות אחר קוסמים וחוזים שיבטיחו את עתידנו, ולא לתלות את האשמה והאחריות בגורמים חיצוניים…"

אכן, פרשת שופטים מציבה בפנינו מראה ברורה: חברה נמדדת ביכולת שלה להגן על חיי אנשיה ולהוקיר אותם. בין אם באמצעות משפט צדק, כללי מלחמה או מניעת נקמה- המסר אחד הוא: חיי אדם אינם הפקר.
במציאות הישראלית של ימינו, המסר הזה בוער מתמיד. האחריות לשמירה על החיים- של החטופים, הלוחמים, הפצועים והמשפחות שנושאות את כאב המלחמה- מונחת על כתפינו כולנו.
חודש אלול מזמין אותנו להפנות מבט פנימה, לשוב ליסודות של צדק, רגישות ואנושיות, ולבחור בחיים כדי שנוכל יחד לעצב עתיד משותף של חוסן, תקווה ומשמעות.

שבת של שלום 🇮🇱💞 

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש דברים- פרשת ראה- בחירה בנקודת מבט

השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ. פרשת ראה פותחת בפסוק שמציב לעם ישראל בחירה ברורה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו), ברכה אם ישמרו את המצוות, וקללה אם לא. ברגע הכניסה לארץ, משה רבנו לא מדבר רק על חוקים ודינים, אלא מציב מול העם שאלה קיומית: איזו חברה אתם רוצים לבנות?
שורת הפתיחה של הפרשה איננה רק הוראה להביט בעיניים, "רְאֵה", אלא זו הזמנה לבחור נקודת מבט. חז״ל והמפרשים עמדו על הלשון הייחודית: "ראה" בלשון יחיד מול “לפניכם" בלשון רבים- לרמז שכל אדם מתבקש לחדד את ראייתו, והבחירה של כל אחד ואחת מקרינה על הכלל. הראייה בפרשה היא- אמנות פירוש המציאות: לא מה קורה, אלא איך אנחנו בוחרים לראות ולפעול.

וכך מחזק הרב גור גלון,
"אמונתנו בבחירה איננה רק אמונה סתמית. אנו מצווים לחיות את חיינו כבעלי בחירה, ולממש את בחירתנו. הרבה מאד אנשים מספרים לעצמם, שהם לא יכולים להשתנות או להתקדם, שלכאורה הדבר לא בידיהם. לא לחינם יסוד זה חוזר ומופיע פעמים רבות בספר דברים…"

פרשת ראה פורשת לפנינו מצבי יום־יום שבהם הראייה קובעת: כשפוגשים אדם במצוקה- האם זה “מטרד” או הזדמנות ל־“פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדֶךָ? כשנכנס שיח רעיל בקבוצת הווטסאפ- האם נסחפים אחר נביא שקר מודרני, או בוחרים בשקט שמכבד? בסופרמרקט, בעמידה בתור, בגינה עם הילד שמבקש עוד דקה- האם זו עוד משימה לסמן וי, או רגע של נוכחות, סבלנות וחסד? הברכה איננה רק משהו “שקורה לנו”; היא היכולת לזהות ערך במעשים הקטנים ולהטעין אותם במשמעות.
המצוות בפרשה נוגעות לכל תחומי החיים- מהשמדת עבודה זרה ועד חוקים סוציאליים של חמלה, צדקה ושחרור. לצד דיני כשרות וחוקי הקרבת קורבנות, מופיעים עקרונות שמגדירים מהי חברה בריאה: לא לסגור את הלב, לא לקפוץ את היד, לזכור שיש תמיד מי שנשאר מאחור.
המסר הוא חד: חברה אינה נמדדת רק בעוצמה הצבאית או הכלכלית שלה, אלא באחריות ההדדית וביכולת לשים לב לחלשים ביותר שבתוכה.

האם עמדנו במחויבויות?
כשאנחנו קוראים את הפרשה היום, אי אפשר שלא לשאול- האם עמדנו בברית הזאת?
כעם היושב בארץ, אנחנו אמנם לא מחילים את המצוות במובנן ההלכתי העתיק, אבל העקרונות שביסודן עדיין רלוונטיים:
מאבק בעבודה זרה- אולי היום זו לא אלילות במובנה הקדום, אלא "עבודות זרות" אחרות: מרדף אחרי כוח, כסף ותדמית במקום ערכים של אמת וחסד.
ריכוז עבודת ה' במקום אחד- תזכורת לכך שלחברה דרוש מוקד משותף, חזון מאחד, ערכים ומורשת משותפת, ולא פיצול אינסופי בין שבטים, מגזרים ודעות באופן מוחלט וללא כל חיבור.
הדאגה לחלש- כאן האתגר גדול. עדיין יש פערים עצומים, עוני, בודדים, משפחות שנאבקות לשרוד. התורה דורשת מאיתנו לא "לקפוץ את היד" אלא לפתוח אותה.

נראה שאנחנו עדיין בדרך. יש אומנם הישגים גדולים, יש רגעים מרגשים של נתינה והתנדבות מעוררי השראה, אך, יש גם הרבה עבודה שנותרה לפנינו כחברה.
הרלוונטיות להיום
בשנתיים האחרונות עם ישראל עבר טלטלה קשה- מבית ומחוץ. פילוג פנימי חריף, מלחמה שגבתה מחיר דמים כבד, ולב כולנו מייחל לשובם של החטופים.
דווקא על הרקע הזה פרשת ראה מהדהדת בעוצמה:
* היא מזכירה לנו שהחוסן שלנו לא נבנה רק מחומות וברזל, אלא מהלב האנושי והיכולת לראות זה את זה.
* היא מלמדת שהברכה לא תלויה בנס, אלא בבחירה יומיומית: איך אנחנו מתייחסים לשכן, לאדם הזקוק לתמיכה, לזה שחושב אחרת.. וכו'.
* היא מזהירה אותנו לא להתפתות ל"נביאי שקר"- לאלו שמבטיחים פתרונות קסם או מטפחים שנאה, אלא לחפש מנהיגות שמחברת ומובילה לאחריות אמיתית.

אז מה עוד מוטל עלינו?
העבודה שלנו לא הסתיימה עם כניסתנו, עם ישראל, לארץ, וגם לא עם קום המדינה. העבודה האמיתית דורשת התמדה:
* לחזק את תחושת השותפות והאחדות בינינו.
* לזכור שהברית אינה רק עם אלוהים, אלא בעיקר בינינו- כפרטים וכחברה.
* להפוך את החמלה והדאגה לחלשים לסטנדרט חברתי, לא רק לגבורה בשעת מלחמה ומשבר אלא גם בשגרה.

ברובד הלאומי הפרשה מדגישה כי מיקוד העבודה הוא ב- שמיטה וצדקה, דאגה לגר, ליתום ולאלמנה. כל אלה מאמנים את הראייה- מסירים מסך של הרגל וציניות, ומבקשים מאתנו לראות אדם לפני קטגוריה, שליחות לפני שגרה. שתי נפשות יכולות לעמוד מול אותה מציאות: אחת תראה עומס ובלבול; השנייה תראה קריאה לעשייה טובה. "ראה”- זו הבחירה לאמן את המבט כך שהיום, הרגע, יהפוך לשדה של ברכה.

סיום-
 כיצד אנו רואים את האתגרים, את הכאב, את הקרעים וגם את התקווה? עונה הפרשה: הבחירה בידינו. בין ברכה לקללה, בין אחדות לפירוד, בין אטימות לפתיחת הלב.
ואולי דווקא עכשיו, כשאנחנו מתפללים לסיום המלחמה, להשבת כל החטופים ולריפוי הלב הלאומי, יש משמעות מיוחדת למילים: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ- " לפתוח את היד, לפתוח את הלב, ולבחור יחד בברכה.

שבת של שלום 🇮🇱💞 

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש דברים- פרשת עקב- גבהות הלב

השבוע אנו קוראים את פרשת עקב, הפרשה השלישית בספר דברים. משה רבנו עומד בסוף מסעו המנהיגותי ומזהיר את העם: דווקא לאחר שתיכנסו לארץ, תבנו בתים, תאספו תבואה, ותצליחו- שם טמון המבחן האמיתי. לא הקרב, לא המדבר- אלא השגרה. כשהמאמץ הגדול והקשיים הראשוניים מתחלפים בשפע וביציבות, קל לאדם לשכוח את המקור לכל הטוב, ולייחס את ההצלחה לכוחו ולחוכמתו בלבד. חז"ל מזהירים כי תחושת ביטחון זו עלולה לכרסם בענווה, לפגוע בתקשורת הזוגית, החברתית והלאומית, ולהוביל לניתוק ופירוד- שכן במקום שיח של הכרה והודיה, נוצר שיח של אגו ותחרות. דווקא בשעה של שגשוג, נדרש לזכור כי השפע הוא מתנה ותוצאה של שליחות משותפת, ולא הישג פרטי בלבד.
במרכז פרשת עקב עומד חיבור עדין בין שמירה על המצוות לבין שמירה על הלב. משה רבנו מתאר לבני ישראל את כל הטוב שעתיד לבוא אם ילכו בדרך ה', אך גם מזהיר:
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז).

חז"ל ראו בפסוק הזה לא רק אזהרה היסטורית, אלא נורת אזהרה חיה לכל דור. כשאדם או עם מתחיל לייחס לעצמו את ההצלחה, להאמין שהוא "עשה את זה לבד", מתעוררת גבהות הלב- תחושת עליונות שמצמצמת את היכולת להקשיב, להכיל ולהיות מחוברים זה לזה. גבהות הלב היא אחד הדלקים הגדולים ביותר לפירוד וריחוק- בזוגיות, במשפחה, בחברה, וגם ברמה הלאומית.
המסר הזה נוגע בנו בחדות בימים אלה וכנראה גם בימים של טרום המלחמה. בעידן שבו הטכנולוגיה מתקדמת, הכלכלה צומחת והחברה הישראלית מפגינה עוצמות מדהימות- קל לטעות ולחשוב שהכול תלוי רק בנו, שאנו "כל יכולים".

משה לא רק מזהיר-
הוא גם נותן דרך מעשית לשמר את התודעה הזו: להעביר את הסיפור הלאה, ללמד את הדורות הבאים, לקשור תפילין, לקבוע מזוזה, ולשלב את ההודיה והאמונה בחיי היומיום. הוא בעצם אומר לנו- הכרת הטוב היא לא רגש רגעי אלא אורח חיים מתמשך.
החיבור לימינו ברור- איך אנו בונים חברה שמכירה במקורות כוחה, שלא נשבית בשאננות, ושזוכרת להודות- זהו הבסיס לחוסן האמיתי שלנו. וכמו שאומרת הפרשה- אם נשמור על האיזון הזה, נזכה שגשמי ברכה יגיעו בעתם, ושפע יבוא לא רק באדמה- אלא גם בלבבות. בדור שבו הרשתות החברתיות מרימות אותנו גבוה בן רגע, אך גם מפילות אותנו בקלות, קל להשאב למעגל שבו כל אחד עסוק בהוכחה שהוא "צודק יותר", "חכם יותר" או "מוסרי יותר". מה שנעלם ברגעים כאלו הוא היכולת לשמוע באמת את האחר, להבין שהחוזק שלנו כעם וכחברה אינו תלוי בעוצמה האישית בלבד- אלא ביכולת שלנו להישען זה על זה.

הרמב"ן מסביר שהסכנה האמיתית איננה רק גאווה חיצונית, אלא התרופפות האמונה וההכרה בטוב שמגיע ממקור עליון. וכשהלב מתמלא בעצמו, הוא נעשה פחות פנוי לאחר. התוצאה- תקשורת נפגעת, נוצר ריחוק, ועם הזמן מתגבשים ניתוק ופירוד, גם בין חברים, בני זוג, קבוצות בעם, ואפילו בין האדם לעצמו.

כשאדם מאמין שעמדתו, רגשותיו או הבנתו הם ה"נכונים" היחידים- הקשב נעלם. התקשורת הופכת לשיח חד-כיווני, והקשר האנושי נשחק. בסופו של דבר, המציאות הישראלית שלנו מדגימה זאת היטב. המחלוקות הפנימיות, ההתנצחויות והחומות הרגשיות שנבנות בין חלקי העם- כולן ניזונות, במידה רבה, מהיעדר יכולת לעצור, להקשיב באמת, ולתת מקום למישהו אחר מבלי להרגיש שזה מאיים עלינו.
משה ממשיך ומציע תיקון:
"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח).
הזיכרון הזה איננו רק אמוני, אלא גם פסיכולוגי וחברתי- הוא פותח פתח לענווה, והענווה היא הבסיס להקשבה, לאחדות, ולאפשרות אמיתית לנהל שיח מקרב במקום שיח מרחיק.

אהבה כגשר מעל פערים-
בשבת שעברה ציינו את ט"ו באב, יום שהמשנה מתארת כאחד הימים השמחים בשנה. חז"ל קישרו אותו לאיחוי קרעים היסטוריים בעם- ביטול גזרות, חיבור שבטים, שידוכים ואיחודים. המסר של היום הזה נשאר רלוונטי לכל השנה גם בימינו. אהבה אמיתית איננה תוצר של הסכמה מלאה, אלא של היכולת לראות את הטוב באחר גם כשהוא שונה ממני. דווקא ענווה, פותחת ערוצים של הקשבה, מאפשרת לקיים שיח אמיתי, ומחזירה את תחושת ה"אנחנו" לפני ה"אני". כשיש ענווה, יש מקום גם לכאב של האחר.

אהבה אינה רק רגש- היא פעולה. היא שיחה עם מי שאנחנו לא מסכימים איתו, היא חיבוק לחייל שחוזר מותש, היא תפילה לשבוי שאנחנו לא מכירים. ט"ו באב הוא קריאה להחליף את גבהות הלב בענווה, ואת האגו באחווה. והבחירה היא יומיומית, בפרטים הקטנים של התקשורת בינינו. ואם נזכור שכל הצלחה היא מתנה משותפת– נוכל באמת לחיות את חזון "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לא רק כיום אחד בשנה, אלא כל השנה כולה.
פרשת עקב קוראת לנו לזהות מתי גבהות הלב מנהלת אותנו- בעמדותינו, בדיבור שלנו, ובתגובות המיידיות. כשאנחנו שמים את עצמנו במרכז מוחלט- אנחנו מנתקים את הערוץ שמחבר אותנו לאחרים ולעצמנו באמת. הפרשה קוראת לנו לבחור להחליף את הגאווה בענווה, בזיכרון משותף של מקור הטוב, ובחתירה לאהבה שמסוגלת לבנות גשרים גם מעל תהומות.

שבת של שלום 🇮🇱💞 

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש דברים- פרשת ואתחנן- תחינה, מחויבות, ותקווה בשערי הארץ

פרשת ואתחנן, הפרשה השנייה בספר דברים, נקראת תמיד בשבת שלאחר תשעה באב- החורבן הגדול ביותר בתולדות עמנו. אך דווקא על רקע השבר והחורבן, הפרשה פורשת בפנינו את אחד הרגעים האנושיים והמרגשים בתורה: תפילתו של משה רבנו.
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר…"
משה, גדול הנביאים, אינו פונה בדרישה אלא בתחינה. הוא יודע שגורלו נחרץ- לא ייכנס לארץ- ובכל זאת, הוא מבקש. הוא עומד בשערי הארץ ולא מוותר.
בחלוף כמעט שנתיים מאז אותו בוקר נורא של 7 באוקטובר, גם אנחנו עומדים בשער- לא גיאוגרפי, אלא מוסרי ולאומי. שער של תקווה- להשבת הבנים, לסיום המלחמה הארורה, ולפתיחת דף חדש. וגם אנו, כמו משה, לא מוותרים. השעון של החטופים מתקתק. הלוחמים שלנו בחזית- עייפים, פצועים בגוף ובנפש. ואנחנו, העם שמאחוריהם, ממשיכים להיאחז במה שנותר: בתמיכה חומרית- פיזית, בתפילה, באמונה, ובתקווה שלא נוותר.

וכך מתוארת תחינתו של משה בפרשה –
"(כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… (כה) אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה…"
אך ה' משיב בשלילה:
"וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּ֥בָר הַזֶּֽה." (דברים ג)
אלא שאז מתרחש פלא: משה אינו נשבר. הוא לא כועס ולא נסוג. הוא מפנה את כל כוחותיו להכשרת העם לקראת עתידו- להעברת המנהיגות ליהושע, להנחלת התורה, ולהשרשת זהות ואמונה. הוא מבין שגם כשהדלת נטרקת בפניו- הוא עדיין יכול לבנות עבור הדור הבא.

כך גם עלינו להמשיך כעת- להפוך את הכאב למעשה, את התסכול למחויבות. במקום להיכנע, לבנות.
בהמשכו של נאום הפרידה טעון הרגש, משה מזכיר לעם את מעמד הר סיני, את עשרת הדברות, ואת האיסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה:
"לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ…" (דברים ד')
הוא מדגיש את האחריות ההיסטורית של העם- לזכור, לשמר, ולהעביר הלאה את האמונה והברית.

מה שמסביר אולי את מוקד הפרשה- הקריאה הגדולה, קריאת שמע:
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד…"
תפילת "שמע ישראל" היא הצהרת האמונה הבסיסית והעמוקה ביותר של עם ישראל- לא רק אמירה תיאולוגית, אלא קריאה פנימית של חיבור ונאמנות. במיוחד בימים אלו, כשהלב כואב, והשאלות מרובות- "שמע ישראל" מהדהדת כעוגן של תקווה, של זהות, ושל ידיעה שיש משמעות גם כשאיננו מבינים.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס:
"היהדות היא דת של הקשבה, לא של ראייה. כמובן, יש ביהדות רכיבים ויזואליים. אבל הם אינם העיקר. ההקשבה היא המשימה המקודשת. הציווי המפורסם ביותר ביהדות הוא "שמע, ישראל!"… רק ההקשבה מגשרת על התהום שבין נפש לנפש, בין עצמי לאחר, בין אדם למקום. הרוחניות היהודית היא אמנות ההקשבה."

הפרשה ממשיכה ומוסיפה ללמד אותנו מסרים של מהי ערבות הדדית, מהי אחריות לאומית, ומהי מחויבות מוסרית. עם ישראל הוא העם שנלחם על השבת כל בן ובת לשלום ביתם. לא כסתירה, אלא כחלק מהשלם.
למרות שלא זכה להגשים את חלומו, משה אינו מתכנס בעצמו. הוא בונה את הדור הבא, מקים את ערי המקלט, ומותיר לעם כלים של מוסר, משפט, ומשמעות ערכית- גם עבור מי שיטעה ויזדקק להזדמנות שנייה. הנהגה אמיתית, שממשיכה להשפיע גם אחרי הסתלקות המנהיג.

החיבור בין פרשת ואתחנן לשבת שאחרי תשעה באב אינו מקרי. החורבן ברקע, אך משה מביט קדימה. הוא שואל: מה נבנה מתוך השבר? והתשובה- אמונה, אחריות, ערבות הדדית ותקווה.
ובתוך כל אלה, תפילתו של משה מזכירה לנו: גם כשלא נענים- ממשיכים להתפלל. גם כשהלב נשבר- ממשיכים להאמין. משה רבנו מבקש מאיתנו-
"(ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר- רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן- יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ…" (דברים ד')

תפילת משה ותפילת 'שמע ישראל', מקבלות עומק נוסף בט"ו באב, חג- האהבה, האחדות והפיוס שחל השנה בשבת הקרובה. בט"ו באב יש קריאה לריפוי הקרעים, לאחדות בין שבטים, מחנות ולבבות. כשם שט"ו באב חיבר בין צעירים וצעירות, בין שבטים ומשפחות, כך התפילה מאחדת אותנו כעם, מעל למחלוקות ולכאב. היא תזכורת שהאהבה הגדולה ביותר היא זו שבוחרת לראות את האחד שבלב הפירוד, את הנשמה המשותפת שמחברת בין כולנו, בפרט בשעות החשוכות. מי ייתן ונצליח לחבר את ה"שמע ישראל" של הפרשה עם ה"ט"ו באב" של הלב- כי אז נוכל להפוך את התפילה לכוח מניע, כזה שלא רק מבקש אלא גם פועל, מאחד ומוביל.

נראה לי שבימים אלו אנחנו לגמרי מתחננים לישועות ובשורות טובות, ואוספים כוחות כדי לבנות ולהעביר את המורשת, המסורת והערכים שלנו גם לדורות הבאים. אנו, הדור הזה, מוזמנים להמשיך את קולו של משה- קול שלא שותק גם כשלא נענים, קול שממשיך להאמין ולפעול גם כשנדחה. ובתקווה עוד נראה את הבנים שבים לגבולם במהרה, ואת הארץ מתמלאת חיים, שלום ותחייה.

שבת של שלום🇮🇱💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️