חודש: יולי 2025

השבוע אנו פותחים את ספר דברים- החומש החמישי והאחרון בתורה. בניגוד לספרים הקודמים, ספר זה מתרחש כולו בפרק זמן קצר: החודש האחרון לחייו של משה. אך בפרק זמן זה נפרשת לפנינו תורה שלמה- מוסרית, היסטורית ורגשית- נאום פרידה עמוק, שבו מבקש משה להנחיל לא רק חוקים, אלא תודעה חיה: זיכרון, זהות, אחריות ודרך.
בפתיחת הפרשה משה אוסף את כל בני ישראל- ומדבר. זהו רגע של הנהגה ותוכחה, אך לא תוכחה קשה. משה אינו מפרט את החטאים שעשו, אלא רק רומז עליהם בשמות המקומות: "בערבה", "די זהב", "חצרות", ועוד. רש"י מסביר: מתוך רגישות, "לפי שהן דברי תוכחות ומנה את כל המקומות שעברו ישראל וחטאו בהם… והזכירם ברמז". הנה לקח ראשון: גם כשמוכיחים- אפשר לעשות זאת מתוך כבוד, ענווה ושמירה על כבוד האדם. הדרך שבה אנחנו אומרים דברים, חשובה לא פחות מהתוכן עצמו.
משה ממשיך ומזכיר לעם את חטא המרגלים, את הסירוב להיכנס לארץ, את המסע במדבר, המלחמות, והניצחונות. הוא אינו מספר זאת כדי לשקוע בעבר, אלא כדי ללמד. הזיכרון הלאומי כאן איננו נוסטלגיה- אלא קריאה לאחריות. להבין איפה שגינו, ואיך נוכל לצמוח הלאה.

המעבר של עם ישראל מהמדבר לארץ הוא מעבר פיזי- אך בעיקר תודעתי. מתודעת תלות וניסים- לתודעה של בנייה, אחריות, יוזמה ושותפות. במקביל, גם משה עצמו עובר תהליך: ממנהיג שנשא לבדו את העם- למנהיג שמעביר את המקל לדור הבא, ליהושע. הוא ממנה שופטים, מורה, מדריך, ומכין את העם לחיים של עצמאות.
"רְאֵה, נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ- עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ; אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת."
(דברים א', כא)
דווקא כאן, בשיא פרידתו, התורה מזכירה שמשה לא ייכנס לארץ. גם הוא טעה. גם לו היה רגע של חולשה, של כעס. התורה אינה מעלימה את זה- היא מדגישה: גם המנהיגים הגדולים ביותר הם קודם כול בני אדם. דמותו של משה גם מלמדת אותנו שמי שהיה כבד פה וכבד לשון, בעמל, באמונה ובמסירות נפש, הפך לנואם הגדול בתולדות עמנו- והפך את חולשתו לחוזקה עד שחומש שלם, ספר דברים, הוא כולו נאומו.והמסר: לא השלמות היא שמובילה- אלא המסירות, האמת והנכונות להיאבק ולשאת באחריות גם כשהדברים קשים.

איך זה קשור אלינו, היום?
בדומה לעם ישראל על סף הכניסה לארץ, גם אנחנו חיים בתקופה של שבר ומעבר- ביטחוני, חברתי, רגשי. קל להיתפס לציניות, לתסכול, לכעס. אבל פרשת דברים מלמדת אותנו: העתיד לא ייבנה מתוך טינה- אלא מתוך מבט אמיץ לאחור, הפקת לקחים, ומעבר פנימי אל תודעה של תיקון ובנייה. לזכור, אך לא לשקוע. לבקר- אך לא להתייאש.

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל כתב על פרשת דברים כי במקום לפרוש מהנהגה או לשקוע באכזבה על כך שלא ייכנס לארץ, משה מקדיש את ימיו האחרונים לדור העתיד. הוא משנה את תפקידו ממנהיג ומחוקק ל'מורה דרך'- זה שינחיל את הזהות, הערכים, הסיפור והחזון לדור הבא… הוא מדגים מהי מנהיגות נצחית- כזו שמנחילה משמעות וממשיכה להשפיע גם לאחר מותו."
משה לא שוקע בגעגוע או תסכול. הוא מלמד, מחנך, מעביר לפיד. וכך גם אנו – כל אחד בדרכו – יכולים לבחור להעביר הלאה: ערכים, חזון, תקווה.

פרשת דברים וספר דברים כולו מזמינים אותנו לבחור מחדש: לבחור באמונה גם כשקשה, באחריות גם כשמפחיד, בעתיד- גם כשהעבר מכאיב. לזכור- כדי לבנות. לשאת את סיפורנו הלאומי בלב פתוח. כי גם בנו, כמו אז- שוכנת היכולת לשוב ולבנות: זיכרון, זהות, תקווה, ועתיד טוב יותר.

לסיום, ביום ראשון הקרוב יתקיים צום תשעה באב, יום החורבן והאבל הלאומי, המזכיר לנו את המחיר הכבד של שנאת חינם, של אובדן הנהגה ושל קהילות שאיבדו את דרכן. דווקא בפרשה שפותחת את ספר דברים- נאום פרידה של מנהיג הדואג לעתיד עמו- אנו רואים מודל שונה: במקום להיאחז בעבר או להיכנס למרה שחורה על מה שלא יוכל להגשים, משה פונה אל הדור הבא באמונה ובאהבה, מתוך אחריות ומסירות. זו הקריאה שלנו בימים אלה- לא לשקוע בצער או באכזבה, אלא להמשיך ולהשפיע, לחנך, ולהנחיל תקווה. אם נלך בדרכו של משה רבנו, נוכל לתקן את אשר חרב, לבנות מחדש את האמון, ולאחות את הסדקים שבין אדם לרעהו ובין העם לארצו.

❤️ שבת של שלום ובשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע אנו מסיימים את ספר במדבר בקריאה משולבת של פרשות מטות ומסעי– סיום תקופת הנדודים במדבר ותחילתו של פרק חדש: הכניסה לארץ המובטחת.
שתי הפרשות עוסקות בעניינים מגוונים- נדרים ושבועות, מלחמה במדיין, טהרה וכלים, חלוקת השלל, התנחלות בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה, רשימת המסעות של בני ישראל במדבר, גבולות הארץ, ערי מקלט ועוד.
ובכל זאת, בלב הפרשה ניצב רגע אנושי טעון במיוחד- כעסו של משה רבנו, רגע אחד שדרכו ניתן ללמוד על הנהגה, אחריות, וניהול רגשות בעיתות מתח אכזבה ותסכול.

רגע הכעס של משה–
עם סיום המלחמה במדיין, חוזרים הלוחמים למחנה כשהם מביאים עימם את נשות מדיין- אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל בפרשת "בלק", והובילו למגפה שקטלה 24,000 איש. כשמשה רואה את הנשים ממדיין חיות, הוא כועס מאוד:
"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הַחַיִל… אֲשֶׁר בָּאוּ מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה?" (במדבר ל"א, י"ג–ט"ו)
משה רואה במעשה זה חוסר אחריות מוסרית ורוחנית, שכן נשים אלו הן שגרמו לחטא ולחורבן בפרשה הקודמת. כעסו מובן, אך הוא גם מעורר שאלה: כיצד מנהיג- או אדם בכלל- מתמודד עם רגשות עזים מבלי לאבד את שיקול הדעת?

בין כעס לאובדן שליטה–
חז"ל העירו שלעתים קרובות, ברגעי כעס- משה מאבד שליטה רגעית או שוכח הלכה. כך למשל, רש"י על אתר מצטט מהמדרש: "מפני שבא לכלל כעס- בא לכלל טעות." (רש"י שם)
כלומר, גם אדם גדול כמשה, כשהוא מתמלא כעס- עלול לשגות. ברגע הסוער, כשהלב בוער- השכל נדחק הצידה. זה לא ביטול של הרגש, אלא תמרור אזהרה: כעס יכול לעוור את שיקול הדעת, הרמב"ם מדגיש זאת היטב (הלכות דעות פרק ב' הלכה ג'): "…אם היה ורצה לכעוס כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים…" כלומר, יש לנהל את הכעס בזהירות, ולוודא שהוא משרת את התבונה ולא שולט עליה.

מסביר הרב שניאור אשכנזי בשיעורו על התמודדות עם כעס- אקמול ואנטיביוטיקה
הרב אשכנזי פותח בהבנה שכעס הוא רגש טבעי, אך לא חייב לנהל אותנו. אחרי הכל, הכעס משבש את שיקול הדעת שלנו, וגורם לנו להפסיק לחשוב בבהירות. ההתמודדות עמו צריכה להיות בשני מישורים:
🔹 אקמול– הרגעה מיידית של תגובה רגשית.
🔹 אנטיביוטיקה– שינוי עומק בדפוסי המחשבה והתגובה.
הרב אשכנזי מציע צעדים לניהול כעס:
1. הכרה ברגש–  זיהוי הכעס כשהוא עולה, ללא התכחשות או התפרצות.
2. בדיקת שורש הכעס– מה באמת הכעיס אותי? לרוב זו תחושת פגיעה (כאב) או איום (דאגה).
3. התבוננות פנימית– פיתוח מודעות עצמית, זיהוי מצבים חוזרים שמעוררים כעס, ובירור מה ניתן ללמוד מהם.
4. צעדים מידיים להרגעה– נשימה עמוקה, שתיקה, יציאה מהסיטואציה. אלו "אקמול רגשי".
5. לימוד מסיפורי התורה– כמו בפרשת מטות-מסעי, התורה מדגישה את חשיבות השליטה העצמית, ללמדנו כמה קריטי לנהוג באיפוק.
6. בקשת סליחה- גם אם קשה, מחילה משחררת את הלב ומחלישה את אחיזת הכעס.
7. קשר בין כעס לגאווה– הכעס נובע פעמים רבות מתחושת אגו פגוע. ענווה מסייעת לפרק את ההתפרצות.
הרב אשכנזי מדגיש: כמו שלא די לשכך כאב, אלא חשוב לרפא את מקור הדלקת- כך גם בכעס. נדרש טיפול עומק, רגשי ורוחני, כדי לאפשר תקשורת שלמה ובריאה.

הכעס הוא רגש טבעי, גם משה, גדול הנביאים, כעס. התורה אינה מצפה מאיתנו לא להיות אנושיים- אלא ללמוד לנהל את הרגש ולא להתנהל על ידו. הרמב"ם מלמד: "הכעס דרך רעה היא עד מאוד… ראוי לאדם שירחיק עצמו ממנו בקצה האחרון." (הלכות דעות) כלומר, גם אם מרגישים כעס, כדאי לא לפעול מתוך הכעס. לעצור, לנשום, לחשוב- ורק אז לפעול.
המנהיגים הגדולים של התנ"ך- ובראשם כאמור משה רבנו- אינם מוצגים כדמויות מושלמות, אלא כבני אדם שלמים עם עוצמות וגם חולשות. דווקא העובדה שמשה, "איש האלוקים", נתקל שוב ושוב בהתמודדות עם הכעס ואף שגה בעקבותיו, מעניקה לכולנו תקווה ונחמה: גם גדולי המנהיגים נדרשו למסע מתמיד של התבוננות, תיקון וצמיחה.

 סיום ספר במדבר- סיום תקופה, תחילתה של התבוננות–
פרשות מטות-מסעי מסיימות את ארבעים שנות המדבר- תקופה של ניסיונות, נפילות, ותיקונים. הדור הישן מתחלף, והנהגה חדשה מתעצבת. משה אינו נכנס לארץ, אך הוא משאיר לעמו מורשת של אחריות– לא רק ביחס לחוק ולמוסר, אלא גם כלפי העולם הפנימי שלנו.
אם נצא מהפרשה עם תובנה אחת- הרי היא זו: כעס אינו פסול- אך עליו לשרת את ההיגיון, לא לשלוט בו.
בתקופה כה ממושכת שבה אנו חווים שינויים, לחץ, מתח לאומי או אישי- הטלטלה גדולה, והכעס נוכח בעוצמה. אך דווקא ברגעים אלו- נבחנת מנהיגות, ונבחן כל אדם- האם ניתן לכעס להבעיר, או נהפוך אותו לדחף לתיקון.

וכך כותב הסופר והמרצה משה שרון, בספרו המומלץ "נפלאות הכעס"-
"…כעס הוא אנרגיה שאם היית מפנה ליצירה, לעשייה, להתקדמות, לשליחות ולייעוד שלך עלי אדמות, הוא לא היה מחרב את חייך אלא בונה אותם. במילים פשוטות: הכעס מעיד על משהו שאינו מתנהל כשורה ומסמן לי מקום מעשי לתיקון, לשינוי."

שבת של שלום ובשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

Image by Dimitris Vetsikas from Pixabay

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. פרשת פינחס פותחת באירוע דרמטי וסוער: פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, לוקח רומח בידו והורג את נשיא שבט שמעון ואת האישה המדיינית שאִתה חטא- מעשה שנעשה לעיני כל ישראל, ונועד לעצור את המגפה שקטלה עשרים וארבעה אלף איש.
לאורך הפרשה אנו עוברים מתיאור המעשה הנועז של פנחס, אל מפקד עם ישראל, חלוקת הנחלות, בקשת בנות צלפחד, מינוי יהושע והציווי להקריב את קורבן התמיד. המעבר החד בין מעשה הגבורה של פנחס לבין מינויו של יהושע למנהיג העם- מזמין התבוננות: מהי מנהיגות ראויה? מתי יש לפעול בנחישות, ומתי דווקא בעדינות? ומה עלינו ללמוד מהשילוב שביניהם, דווקא בימינו?

פנחס- הרומח של התעוררות מוסרית
פנחס אינו כהן במקור. למרות שהוא בנו של אלעזר ונכדו של אהרון, הוא טרם הוסמך. אך במעשהו הוא מפגין מה שהתורה מכנה "קנאה לשם ה'", דהיינו: פעולה נחושה למען ערך מוסרי עליון- כשהמנהיגות והעם שותקים. הוא אינו ממתין להוראה מגבוה, אלא נוטל אחריות- ובכך עוצר את ההידרדרות.
ובכל זאת, גם כשפועלים מתוך תשוקה מוסרית- יש גבול דק בין קנאות לבין אלימות. בין אומץ לב- להתלהמות. לכן דווקא לאחר מעשה הקנאות, פנחס אינו מקבל תפקיד הנהגה. הוא לא הופך ליורש של משה. הוא זוכה ל"ברית שלום"- כלומר, אל הקנאות מצטרפת הבנה: המטרה איננה רק זעזוע, אלא שיקום וסלילה לדרך מתוקנת ושלמה.

"בעת משברים גדולים, ישנה נטייה להישבר ולוותר לעצמנו," מסביר הרב לונדין,
"פרשת פינחס מלמדת אותנו על אדם שהוא פן-חס. פן פירושו "שמא", ולכן, פן-חס פירשו "שמא יחוס". במצב של נפילה וקריסת מערכות, יש נטייה להיות בעמדה של רחמיים עצמיים, כי נדמה שהכל מתמוטט, ואי אפשר לדעת איך לעצור את הקריסה… פינחס הוא אדם ששומר על קור רוח גם בעת קריסת מערכות. אמונה גדולה מאפשרת צמיחה גם לאחר כאב וחורבן, ומתוך כך נשיאת ראש ובירור התפקיד של כל כוח בעם ישראל… אין בכך הוראה לשחזר את מעשה הקנאות של פינחס, כי הקנאות היא מושג מורכב ומסוכן… התורה מציגה את פינחס לא כדי שנחקה אותו, אלא כדי שנקבל השראה לעמדה שעלינו לבנות בתוך עצמנו. כל אחד צריך להעמיד בתוכו דמות כזאת שתעצור את ההתמוטטות הרגשית והרחמים העצמיים, ומכוחה הוא יתנער ויעשה את המעשה הנכון."

מיד לאחר מכן, משה מבקש מה' למנות לו מחליף. הבקשה נוגעת ללב:
"יפקוד ה' איש על העדה… אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"  (במדבר כז, טז–יז.)
הבחירה נופלת על יהושע בן נון- לא בגלל שהוא לוחם אמיץ או איש תקשורת כובש, אלא משום שהוא "משרת משה"- אדם שצמח בשקט, מתוך למידה, אמונה והקשבה. משה סומך עליו את שתי ידיו- לא רק מורה לו את הדרך, אלא מעניק לו מאורו. זהו מעשה של הענקת אחריות, ולא רק סמכות. של שותפות מנהיגותית, ולא רק מינוי טכני.

אז מהי מנהיגות- ולמי אנחנו זקוקים היום?
בין הרומח של פנחס ליד הרכה של משה על כתפו של יהושע- נפרשת קשת של אפשרויות. לפעמים, המציאות מחייבת קנאות. כשחיי אדם בסכנה, כשזהות לאומית נרמסת, כשמגפה מתפשטת או אויב מבפנים משתק את הערכים- צריך מישהו שיקום. שינקוט עמדה. שלא ימתין.
אבל אם זו תהיה המנהיגות הקבועה שלנו- כנראה שלא יהיה לזה סוף טוב. מדינה, כמו עם, זקוקים למנהיגים שמבינים שהרגע הקיצוני הוא היוצא מן הכלל- והיציבות, ההכלה, ההתמדה, הביטחון הם הכלל. מנהיגות ראויה יודעת להבחין מתי לנקוט עמדה, ומתי להקשיב. מתי לדבר – ומתי לשתוק. מתי לפעול באומץ- ומתי להתאפק.
השבוע גם ציינו את צום י"ז בתמוז, פתיחת ימי "בין המצרים", הזמנים שבהם אנו מתבוננים איך חורבן לא התחיל מהריסת בית- אלא מפריצת החומות הפנימיות. מאובדן ההקשבה. מפירוק האחדות.
דווקא בימים אלה, כשעם ישראל מדמם, חצוי וכואב- אנו נקראים לברית של אחריות. לזהות מתי עלינו לקום, לזעוק, לפעול- כמו פנחס. אבל גם לזכור שמנהיגות אמיתית, כזו שבונה ולא רק שוברת, היא זו שמובילה בשקט, בבטחה, ובאהבה- כמו יהושע.

בסופו של דבר, פרשת פינחס מזמינה אותנו להביט אל תוך עצמנו ולשאול איזו מנהיגות אנו מחפשים- ואיזו מנהיגות אנו רוצים להיות. לפעמים נדרש אומץ לשבור שגרה ולעמוד בפרץ, ולפעמים- כוח פנימי להוביל בנאמנות, בשקט ובסבלנות. לא כל אחד צריך להחזיק רומח, ולא כל שינוי בא מרעש. אך כל אחד מאיתנו, כמו פנחס וכמו יהושע, נקרא לפעול מתוך תחושת שליחות, אחריות כלפי הכלל, ואמונה עמוקה בטוב. פנחס מייצג את התגובה החריפה לרע- את היכולת לחתוך בעיה מהשורש, אך גם את הסכנה שברגש מתלהט. הוא מגיב למציאות מתוך להט, לא מתוך תהליך. ואילו יהושע מייצג את המנהיג השקט, שנבנה לאורך זמן, שמוביל בתבונה, בקשב ובעקביות. הוא איש תהליך, איש אמונה סבלנית ולא תגובתית.  בימים של משבר, בלב ימי בין המצרים, עלינו לזכור: מה שבונה דור- זו לא אידיאולוגיה רועשת, אלא לב שקט שיודע לבחור בטוב, שוב ושוב.

שבת של שלום ובשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

היום חל צום י"ז בתמוז, פתיחתם של שלושת השבועות המכונים "בין המצרים", תקופת אבל לאומית על חורבן ירושלים ובית המקדש, שהולכת ומעמיקה עד לתשעה באב- יום שריפת הבית. אך מעבר להיסטוריה, הצום הזה טומן בחובו תובנה עכשווית: חורבן לא מתחיל מחוץ- אלא מבפנים!

חמישה אירועים- שורש אחד
על פי חז"ל, בי״ז בתמוז התרחשו חמישה אסונות:
1. פריצת חומות ירושלים- לא הרומאים שברו את העיר, אלא הפילוג הפנימי והשריפה מבפנים. הבריונים מבפנים שרפו את מחסני המזון.
2. שריפת ספר התורה- לא רק קלף נשרף, אלא הניסיון למחוק זהות.
3. העמדת צלם בהיכל- חילול מרכז הקודש, מעשה שמטלטל את זהותנו.
4. שבירת הלוחות- האידאל נופץ ברגע של בגידה וחטא.
5. ביטול קרבן התמיד- הפסקת הרצף הרוחני והשגרה שהחזיקה את העם.

הרב ישראל אלתר מסביר: “בי״ז בתמוז נפרצה החומה, לא הבית. זה רגע שבו ברור שהסוף מתקרב אבל עדיין אפשר לעצור. אפשר לתקן.”
החומות של ימינו אינן עשויות אבן- אלא מורכבות מהקשבה, סולידריות, זהות משותפת. כשהן נפרצות, זה לא אויב חיצוני שמביס אותנו- אלא איבוד הדרך מבפנים.

וכך מסבירים הרב ד"ר יוחאי מקבילי והרב אביע"ד סנדרס:
ההתעקשות לשקוע בדמיונות במקום להישיר מבט למציאות המאתגרת ולהתמודד איתה, הובילה לאסונות כבדים, בתוכם שבעה באוקטובר. תכליתם של ימי הצומות לעורר אותנו לשינוי ותיקון.
"… "איך לא ראינו?" – זוהי השאלה המייסרת שמהדהדת לאורך המסדרונות הארוכים והחשוכים של ההיסטוריה היהודית. היא נלחשה בין חורבות ירושלים בימי בית ראשון, ועליה מקונן ירמיהו בספר איכה. זו שאלה שנזעקה ברחובותיה הבוערים בימי בית שני, וחוזרים עליה כותבי הקינות.
היא חזרה באסונות הגדולים של העם – גם בגירוש ספרד, גם בשואה, והיא התפוצצה בזעם ובכאב בלתי נתפס בתקופה שלנו בבתי עוטף עזה, ובמיגוניות המוות של טבח שמחת תורה- 'שבעה באוקטובר'…
לצערנו הדברים מהדהדים עד ימינו. אם נתעמק, נוכל לנסח כי קונספציית השווא הראשונה היא ההנחה כי כוחות מיסטיים או טקסים ריקים מתוכן יגנו על העם, בעוד המציאות הצבאית והמדינית נזנחת.
בבית ראשון העם והנהגתו ראו במקדש כשלעצמו "טקס מגן", מעין קמע שיספק הגנה אוטומטית, והתעלמו מהריקבון המוסרי והחברתי שפשה בהם… זו המשמעות של חורבן בית המקדש, כשאמצעי הופך למטרה– דינו לחורבן. זו גם הזיקה העמוקה למשמעות של האירוע הראשון שהתרחש בי"ז בתמוז: שבירת הלוחות. בחטא העגל העם החליף מטרה (משה) באמצעי (עגל), ומשה שובר את האמצעי (לוחות)…
מחשבה זו הדהדה גם בבית שני, יחד עם קונספציה קטלנית נוספת: המעמדות החברתיים הגבוהים חשבו שהם יכולים לעמוד לבדם, ללא קשר וללא חיבור לשאר העם. האליטה הייתה לאליטה מנותקת ולא לאליטה משרתת…האנרגיות הלאומיות הופנו פנימה, למריבות קטנוניות, לגאווה ולנקמנות, תוך התעלמות מוחלטת מהאויב הרומאי שעמד בשער. העיסוק האובססיבי בקטנוּת כנגד האויב הפנימי סימא את עיניהם מלראות את האיום הגדול: האיום הקיומי האמיתי. "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חוכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" (ישעיהו כט, יד).
שתי אשליות בימינו: האמצעי והאויב
באופן מצמרר, אותה קונספציה ממש חזרה והכתה בנו בשבעה באוקטובר. אנחנו עדיין במלחמה, ואין כאן יומרה לנהל תחקיר, אלא לתת ניסוח לשכל ישר ולתובנות פשוטות. בסופו של דבר, "מומחים" ו"גדולים" טעו במה שאדם פשוט היה אמור להבין. הטבח הוא חוליה בשרשרת ארוכה של מאבק על קיומנו וחירותנו בארץ הזאת. ההתעלמות מן האויב סימאה את עיני מנהיגי העם, כמעט כולם, בכל הדרגות וההיבטים: המדיניים, הביטחוניים, הדתיים והמשפטיים.
מדינת ישראל שקעה בקונספציה שלפיה "חמאס מורתע". האמונה כי ניתן "לקנות" שקט באמצעות הטבות כלכליות וכי אויבנו מונע משיקולים רציונליים־מערביים, התעלמה לחלוטין מהאידאולוגיה הדתית־קיצונית המוצהרת שלו, השואפת להשמדתנו…
הצום אינו רק זיכרון של כאב, אלא מכשיר "לעורר הלבבות", לכפות על עצמנו שינוי בתבניות המחשבה שלנו כדי ש"נשוב להיטיב". דווקא מתוך האבל הטרי והכאב החי, הצום מקבל משמעות חריפה מאי פעם: הצומות וימי האבל הם הזדמנות להפוך את הטראומה הלאומית לדחף עוצמתי לתיקון דרכינו, לניתוץ האשליות ולבניית חוסן אמיתי. גם הצום הוא אמצעי, עדיין לא המפנה…"

אז מה היום?
המסר הרלוונטי של י״ז בתמוז אינו רק אבל- אלא קריאה לתיקון:
לשים לב מתי החומה נסדקת- בגאווה, בשנאה, בשיפוט.
לאחד לבבות לא רק בכאב אלא בהחלטה פנימית של בניין.
להמיר את השנאה באהבת חינם- לא כסיסמה, אלא במעשה קטן: לעצור תגובה פוגענית, להקשיב באמת, להכיר בכאב של האחר, לסייע ולתמוך…

כמו שכתב הרב קוק:
"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם- נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם."

צום של ראייה פנימית-
צום י״ז בתמוז הוא לא רק זיכרון- אלא מַרְאָה.
האם אנחנו מזהים את הסדקים לפני שמתרחש הבלתי הפיך? האם נוכל לעצור, לשמוע, לשוב, ולבנות?

צום קל ומועיל. צום של תקווה. צום של בניין מחודש.

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע אנחנו קוראים את פרשת בלק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. אחת הפרשות הסמליות והטעונות ביותר בתורה, אשר מציבה מראה חדה מול נפש האדם ומול החברה כולה. זהו סיפור של כישרון נדיר- שמסתנוור מעצמו, של עיוורון מוסרי שמתעקש להמשיך קדימה, ושל אמת- שמגיעה דווקא ממקום בלתי צפוי.
בלעם, נביא ומכשף בעל שם, מוזמן על ידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל. אך למרות כישוריו הרוחניים, היכולת המופלאה שלו לראות לפתע- ניטלת ממנו. הוא עיוור לדרך, עיוור למסר האלוקי. והאתון- כן החמור, דווקא היא זו שרואה. היא עוצרת. היא מדברת. והוא? מכה ומתלונן.
בלעם איננו דמות שולית. הוא נביא, משפיע, אדם עם יכולות נשגבות. יש לו שם, כוח, סמכות. וכמו רבים מאתנו- כשאנו טובים במה שאנו עוסקים, אנו על אוטומט ולא נוטים לתהות מהיכן אנו פועלים? מה מניע אותנו ולמה? נראה כי הכישרון, כשהוא מובן מאליו, מברכה עלול להפוך לעיוורון.

יש פה סוג של קריאת השכמה גם עבורנו:
לפעמים אנחנו מצליחים כי "ככה אנחנו", כי אנחנו מוכשרים, רהוטים, נראים טוב.
אבל אם נהפוך את המתנות שקיבלנו למובן מאליו- אם ננהג בשחצנות במקום בשליחות- אנחנו עלולים לפספס את עיקר הדרך והמהות.
רגע השיא בפרשה קורה כאשר אתונו של בלעם עוצרת, סוטה מהדרך, ולבסוף אף מדברת, ומוכיחה את בלעם על עקשנותו. בלעם כל כולו עסוק במשימה, בעמדה, באגו ומכה את אתונו שלוש פעמים ללא כל תהייה. מסביר הרב שניאור אשכנזי: זו לא רק ביקורת על בלעם- זו תזכורת מהדהדת לכל אחד מאתנו. לפעמים, דווקא הקול השולי, הילדה, השכן, העובד הזוטר- הוא הקול שקורא לנו לשים לב, קול שמביא לפקיחת עיניים.

המסר של פרשת בלק נוגע בנקודה רגישה במיוחד בימינו אנו, בישראל של תשפ"ה:
אנחנו במלחמה מואצת עם מחיר כואב וממושך, כבר כמעט שנתיים.
אנחנו מוקפים ברעש. המדיה צועקת. הפוליטיקה סוערת. הרשתות גועשות.
אבל את הקול של מי שכואב, של מי שמבקש לעצור רגע- אנחנו לא שומעים.
אמא שמתריעה: "הבן שלי נשבר במערכת."
נערה שצועקת מבפנים: "לא רואים אותי."
חייל שנפשו סדוקה, אך מתבייש לדבר.
או קול פנימי בנו שאומר: "עצרו רגע. זה יותר מדי."
האם נקשיב? האם נוכל לזהות את 'מלאך' הדרך שניצב לפנינו, או שנמשיך לרכב על האתון (=חמור מלשון חומר, חומריות) עד שניתקל בקיר?

הדיאלוג בין בלעם לאתונו מחזיר אותנו לעיקרון עמוק נוסף בפרשה שהוא ניהול מתוך ענווה, כפי שהסביר הרב איתמר אלדר: בפרשה הקודמת, 'חוקת', יש לקחת את המקל כהרתעה- אך לא למהר להשתמש בו. בלעם ממהר להכות את אתונו, הוא פועל מתוך אגו- ולא מתוך אמונה, ענווה ושליחות. תפקידה של האתון היה לשנות את תודעתו של בלעם. הרב שניאור אשכנזי מוסיף, כי על כישרון מודים ולא מתגאים. הכישרון שלנו הוא התיווך עם העולם, ועלינו לשאול את עצמנו האם אנו ממצים את הכישרון שקיבלנו במתנה.
ואכן, הרגע שבו בלעם מתעורר, פוקח את עיניו, מה הוא מלמד אותנו?
בלעם, לאחר שהוא רואה סוף סוף את המלאך, משנה את לשונו. האתון, מסתבר, מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור בחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי ,שיש בו – ביקורת עצמית, הכרה בטעות ושינוי דעה ככתוב: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי,כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ;וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי". (במדבר, כב' פס' לד')
במילים אחרות, לא להיות תמיד כל כך נחרץ ובטוח בכל עניין, לא תמיד לדעת כל דבר בוודאות, אלא להיפתח לכל האפשרויות ולראות את האמת. בלעם מכה את אתונו מפני שהוא בטוח שאין כל הצדקה לעצירתה באמצע הדרך. הוא אינו מטיל ספק במה שרואות עיניו ועיניו הרי רואות שהדרך פנויה. הדבר האחרון שהוא מסוגל להעלות על דעתו הוא, כי בהמה זו שהוא רכוב עליה רואה משהו שהוא הנביא הגדול אינו רואה. בזכות פי האתון הוא לומד שלא הכול ברור ונחרץ, ובעיקר שלא הכול תלוי בו.

ומה איתנו? המסר של פרשת בלק רלוונטי לחיינו כיחידים וכעם:
האם אנחנו מסוגלים לעצור, להקשיב לקול הפנימי- גם אם הוא שקט?
האם נוכל להטות אוזן לקולות שוליים שלא "מצטלמים טוב", אבל נושאים אמת?
האם נשתמש בכישרון שלנו כמתנה (לא מובן מאליו) או ניכשל דווקא בו, כי אימצנו ביטחון יתר?
האם נשכיל להוביל מתוך שליחות וענווה?

שנזכה כולנו לפקיחת עיניים ולכל הברכות שזכינו להם השבוע בפרשת בלק, "(כד) הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא …(ה) מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל… (ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר…" (במדבר כג', כד')

שבת של שלום ובשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע אנחנו פותחים את פרשת חוקת, הפרשה השישית בספר במדבר, אשר מסמנת את תחילתה של שנת הנדודים האחרונה של בני ישראל במדבר. זהו שלב מעבר: דור יוצאי מצרים הולך ונעלם, ודור חדש, שנולד לתוך מציאות שונה, מתכונן להיכנס לארץ המובטחת. בתוך המעבר הזה, יש תהליך רגשי, תודעתי עמוק. והלב של כל זה- אמונה.
מהי אמונה?
הפרשה מתחילה במצוות פרה אדומה- חוק על טהרת טומאת מת, שאינו מובן בשכל אנושי. חז"ל אומרים: "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי- אין אתה רשאי להרהר אחריה". כבר כאן מציבה התורה שאלה: האם נמשיך ללכת- גם כשלא הכול ברור? האם נוכל להאמין גם כאשר אין היגיון? האמונה איננה עיוורון. היא בחירה. היא כוח פנימי שמאפשר להמשיך- גם כאשר החולשה גוברת, גם כאשר אין תשובה. למעשה, דווקא כשהכול מתערער- נבחן האמון שבנו.

במהלך הפרשה, בני ישראל מאבדים שלושה מהיסודות של יציבותם: מרים, אהרון, ומשה- כל אחד בדרכו. למשל, מותה של מרים גוררת אובדן פיזי של הבאר מים חיים, אך גם צמא רגשי. הכאת הסלע בידי משה נובעת אולי לא רק מטעות טכנית, אלא ממקום של עייפות, יאוש, שחיקה- ואולי חוסר אמון. משה, שכבר הנהיג ארבעים שנה, לא מצליח לראות את העם החדש כנושא תקווה, אלא ממשיך לראותם דרך כאבם של הדורות הקודמים. במקום לדבר- הוא מכה. במקום לאמן- הוא מתייאש.
וכאן אנחנו נכנסים לתמונה.
לא כולנו מנהיגי ציבור, אבל כל אחד מאתנו הוא מנהיג בחייו- הורה, בן זוג, מורה, שכנה, עובד. וההנהגה הזו מתחילה במישור הכי עמוק: איך אני בוחר לראות את עצמי ואת האחרים?
האם אני מאמין בילד שלי, גם כשהוא מתריס? האם אני מאמינה בבן הזוג שלי, גם כשהוא פוגע? האם אני מאמינה בעצמי, גם כשאני שוב שוגה?
ברגעים של מתח, כאב וקושי- מתחדדת השאלה: במה אני מחזיק- באכזבה, או באמונה?

הפרשה מלמדת אותנו על כוחו של הדיבור. במקום להכות- לדבר. להוציא מילים, להעניק משמעות. במערכת יחסים- בין הורים לילדים, בין זוגות ובין חברים- לא די בתחושת אמון פנימית. היא צריכה להיאמר, להישמע, להתנסח. ולא סתם- היא צריכה להיות אמינה. הילד שלנו קולט מהיכן אנו אומרים לו: "אני מאמין בך", וכשזה כן- זה חודר. אמונה אותנטית מעוררת צמיחה.
האמונות שלנו- על עצמנו ועל אחרים- מעצבות את המציאות שלנו. הילדים שלנו, התלמידים שלנו, הקרובים אלינו- מגיבים להלך הרוח הפנימי שלנו. אם נביט בהם כבעייתיים או חלשים- לרוב הם יענו לציפייה הזו. אבל אם נראה בהם כוחות, כוונות טובות ויכולת להתפתח- כנראה שנראה את זה מתגשם.

"כל ילד צריך רק מבוגר אחד שיאמין בו", אמרו יאנוש קורצ'אק והרב שלמה קרליבך. ולפעמים- כל אדם צריך מישהו אחד שיאמר לו: "אני רואה אותך. אני מאמין בך".

והנה מגיע רגע השיא של הפרשה: פרשת מי מריבה. העם צמא. משה ואהרן ניגשים לאוהל מועד ומקבלים הוראה: "קח את המטה… ודיברתם אל הסלע… ונתן מימיו". אך משה, לאחר תוכחה קצרה לעם, מכה את הסלע פעמיים- והמים יוצאים. המעשה מצליח, אך יש מחיר. אלוקים מוכיח את משה ואהרן: "לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל".
מה היה החטא? מדוע לא דיבר משה, אלא הכה? הרב איתמר אלדר מביא את פירושו של רבי נחמן מברסלב, שמסביר: המטה הוא סמל לסמכות. ה' מבקש ממשה לקחת את המטה- אך לא להשתמש בו. כלומר, תעמוד כשליח, עם כל כובד משקלך, אך אל תשתמש בכוח. דבר- אל תכה. תוביל- אל תשלוט. היה סמכותי- אך רך. לעיתים יש להחזיק את המטה- אך לא להפעילו.
משה, אולי מתוך זיכרון מהעבר, ואולי מתוך עייפות, בוחר להכות. הוא נדרש כאן- כמו כל מנהיג- לאיזון העדין שבין משמעת למשמעות. בין גבול להשראה. בין עמידה בראש- לבין שיח בגובה העיניים. משה נכשל- ודווקא בכך מלמד אותנו שיעור נצחי.

הבחירה הזו נוגעת בכולנו. כל הורה, מורה, מפקד או מנהל, צריך לדעת מתי להחזיק את השרביט- ומתי לפשוט אותו. מתי להציב גבול- ומתי לשבת ליד, להקשיב, ולדבר. האיזון הזה, אומר ר' נחמן, מתאפשר רק מתוך ענווה. רק כשאני לא פועל מכוח עצמי- אלא כשליח. רק כשאני מבין שגם אני מוגבל, שגם לי יש מה ללמוד- יכולה הנהגתי להיות גם סמכותית וגם מקשיבה.
ולכן, פרשת חוקת אינה רק על עם שהולך במדבר, אלא על כולנו- צועדים בתוך החיים. לפעמים נמאס, לפעמים מתסכל, לפעמים מתחשק להכות. אבל התורה מבקשת: עצור. דַּבֵּר. האמן. תראה את האדם שמולך.
וכך בסוף הפרשה, בני ישראל נלחמים, עוקפים, ומנצחים. הם מתקרבים אל ארץ ישראל. גם אנחנו, כשנבחר להאמין, לראות בטוב, לחזק, לדבר, ולא להכות- נוכל לגלות שמים חיים נובעים מתוך הסלעים הקשים ביותר.

יהי רצון שנזכה להיות המבוגר שמאמין, המנהיג שמצמיח, והאדם שרואה- גם כשעדיין לא רואים.

שבת של שלום ובשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️