חומש במדבר- פרשת קורח-  גשר ישראלי כדרך חיים

השבוע בפרשת קורח, החמישית בספר במדבר, אנו פוגשים את אחת המחלוקות הקשות בתולדות עם ישראל: מרד קורח ועדתו נגד משה ואהרן. זו לא הייתה מחלוקת עניינית או בירור רעיוני- אלא מאבק מונע מכעס, קנאה ותאוות כוח. חז"ל מבהירים:
"איזו מחלוקת לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קורח ועדתו."  (אבות ה', יז)
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. מחלוקת שהביאה לקבוצות שונות לחבור יחד ולנסות ולהדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
לשלוש קבוצות השתייכו משתתפי המרד:
• מנהיג המרד, בן לשבט לוי – קרח, בן דודם של משה ואהרון, שגם הוא היה נכדו של לוי וראה את עצמו מתאים לתפקיד הכהן הגדול.
• ממנהיגי שבט ראובן – דתן, אבירם ואון בן פלת, שע"פ המדרש ניצל בזכות אשתו מגורלם הנורא של קורח, עדתו ותומכיו, ולכן, הוא מוזכר רק בתחילתה של הפרשה.
• 250 איש נשיאי העדה, מחשובי בני ישראל, שגויסו ע"י קורח כנגד משה ואהרון.

משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם. קורח עטף את טענותיו במילים יפות: "כל העדה כולם קדושים", אך מאחורי הרטוריקה עמד רצון אישי- לתפוס את ההנהגה. משה, בתגובה, מזהה את המניע האמיתי:
"המעט מכם… וביקשתם גם כהונה?" (במדבר טז, ט)
המרד לא נבע מהתנגדות עניינית, אלא מכמיהה למעמד וכוח- על חשבון האמת ועל חשבון אחדות העם.

מה לנו ולזה היום?
במציאות של שסע חברתי עמוק, פוליטיקה מקטבת, חשדנות גוברת והיעדר הקשבה- פרשת קורח מהדהדת בעוצמה. היא קוראת לנו לבחון את השיח הציבורי שלנו, היום יותר מתמיד:
האם אנו מדברים כדי לבנות- או כדי לנצח?
האם אנו מתווכחים לשם בירור- או לשם ביצור העמדות?

כאן נכנסים מיזמים שונים רבים ומבורכים של מעגלי שיח שקמו בעקבות המצב והתקופה המאתגרת והממושכת, כמו למשל, "מעגלי זהב", מעגלי שיח-בוחרים ביחד", "הרבעון הרביעי" והמיזם ״גשר ישראלי״. לשמחתי, זכיתי להיות שותפה בהקמת המיזם "גשר ישראלי."
המיזם, ביוזמת מגשרים מכל הארץ, נועד להנכיח את הכלים הגישוריים בתוך מרקם החברה הישראלית. אנו מאמינים כי שינוי השיח הציבורי יתחיל מהשטח, מהבתים, מהשכנים- ולא מהפוליטיקאים.
לשם כך פיתחנו את המודל של ״גישור בסלון"- מפגשי שיח אינטימיים ועמוקים בהנחיית מגשרים מקצועיים.
במרחבים ביתיים או קהילתיים, נפגשים אזרחים מכל קצוות הקשת הישראלית- לדבר, להקשיב, לשתף. לא כדי להסכים- אלא כדי לראות את האדם שמאחורי העמדה.

אז מה החזון?
 אלפי מעגלים של שיח גישור ברחבי הארץ, שיטפחו אמון מחודש, יחזירו את כבוד האדם, ויאפשרו שיח שיש בו הבדלים- ללא ניכור.

פרשת קורח מציבה בפנינו שני מודלים: בין קורח למשה: מודל ההנהגה הרצויה-
קורח- מגלם שאיפה לכוח תחת מסווה אידיאולוגי.
משה ואהרן- מגלמים ענווה ואחריות. לא תגובה כועסת, אלא נפילה על הפנים. לא נקמה- אלא רצון להציל.

כמו שכתב הרב קוק:
"השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו… שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים וכל הדעות הנראות שונות … דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק." (עולת ראיה כרך א' עמוד של-שלא).
במילים אחרות, לא לוותר על ההבדלים- להיפך, לדעת להכיל אותם מבלי להתפרק. פרשת קורח מזהירה אותנו ממה שקורה כשהמחלוקת כבר לא על רעיון- אלא על כוח, על שליטה, על מי ינצח.
והמסקנה- כולנו מפסידים!

אז מה זה דורש מאיתנו?
לשאול את עצמנו: האם אני נאבק על רעיון- או על האגו?
לבחור להקשיב- גם כשקשה.
להבין שגם כשיש פערים- אפשר לשמור על כבוד, מורכבות, ואחווה.
לסיום: לא נריב על הבית-  נבנה אותו יחד.

פרשת קורח היא תמרור אזהרה, אבל גם קריאה לתיקון: לנהל מחלוקת לשם שמיים. לא כדי לבטל את מה שחשוב לנו- אלא כדי לגלות את האמת יחד. וזה בדיוק תפקידנו כמובילי שינוי: להפוך קונפליקט להזמנה לחיבור.

והבחירה – בידינו:
לבנות יחד קרקע יציבה ומצמיחה, או להישאב לבורות של מחלוקת ולהיבלע בהם.
בתוך כל זה, ליבנו עם החטופים שלנו שעדיין בעזה, עם הפצועים, עם המשפחות, עם הלוחמים שעדיין בשטח- ועם כולנו שנושאים את כאב התקופה.
יהי רצון שהמסע הקשה שעברנו בשנה וחצי האחרונות יוליד מתוכו מציאות של ערבות הדדית, כבוד, הקשבה, ואכפתיות- לא כאירוע חריג- אלא כדרך חיים.

שבת של שלום ובשורות טובות🇮🇱💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש במדבר- פרשת שלח- עין טובה

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב-
"(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
פרשת שלח מספרת את אחד הרגעים הכואבים בתולדות עם ישראל במדבר: שליחתם של שנים-עשר מרגלים לתור את ארץ כנען, והדו"ח הקשה שהחזירו עשרה מהם- שהוביל לבכי העם לדורות, להתייאשות, ולאובדן ההזדמנות להיכנס לארץ המובטחת למשה רבנו ולדור שלם.
המרגלים כולם היו ראשי שבטים, נשיאים, מובילי דעת קהל. הם ראו את הארץ, את אנשיה, את עריה, את הפירות המופלאים שלה- אך גם ראו בה איום. "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא… וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים". רק שניים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, העזו לומר אחרת: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד… אִם חָפֵץ בָּנוּ ה', וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ".
וכך, בתוך פער של מבט והתבוננות נולדה טרגדיה היסטורית. נראה כי לפעמים השאלה היא לא מה רואים- אלא איך אנו מביטים?

חשוב לומר, המרגלים לא שיקרו- הם תיארו את מה שראו. אבל בתוך העיניים שלהם כבר הייתה עמדה, כבר היה פחד, כבר הייתה קטנות אמונה. מתוך הפחד הזה, הם פירשו את המציאות בצורה שהפילה את הרוח של העם כולו. הפחד מחלחל- ובסופו של דבר, גם משתק. במילים אחרות, הם לא שלחו מבט של תקווה ואמונה- הם שלחו מבט של ייאוש.
וכמה זה פוגש אותנו…
במציאות שלנו היום- עם תחת אש, שבויים שעדיין בעזה, חברה ישראלית שסועה, כאובה ועייפה- עם כל האתגרים שלפתחנו, מה אנחנו רואים, על מה אנו בוחרים לשים את הדגש והמיקוד, שאלה קריטית שצובעת את המציאות של כל אחד ואחת מאתנו.
האם אנחנו רואים עם חזק, שמתגייס, שנותן את הלב?
האם אנחנו רואים אויב מאיים שמטיל צל- או עם אמיץ שמדליק אור?
האם נבחר להיאחז בייאוש- או לבחור באמונה, גם אם כואבת, גם אם מורכבת?
דווקא היום, דווקא עכשיו- נדרש מאתנו להיות תלמידים של יהושע וכלב. לראות את הטוב, להאמין שאנו יכולים, גם אם נפלנו, גם אם אנחנו מדממים.

ומה זה דורש מאתנו בפועל?
לראות את האחר לא רק דרך הפחד- אלא דרך האפשרות.
לשים לב איך אנחנו מדברים- בבית, ברשתות, ברחוב- ולבחור עין שמחזקת.
להאמין שאפשר להשתנות, כאומה וכיחידים- גם אם הדרך קשה.
לזכור שתיקון לא קורה בבת אחת- אבל הוא מתחיל במבט, תשומת לב, הקשבה…

בפרקי אבות פרק ד', משנה א' נאמר-
"איזהו עשיר? השמח בחלקו." והרמב"ם מפרש שעין טובה היא מידת ההסתפקות והשמחה במה שיש לאדם. עין טובה היא תכונה חשובה, המאפשרת לאדם לראות את הטוב שבחיים, להוקיר את מה שיש לו, ולהתייחס לאחרים באהבה וברחמים.

השבוע, במסגרת מפגש "גשר ישראלי" שהתקיים בהרצליה, בהנחיה משותפת שלי ושל בשמת היקרה, התאספו משתתפים מהרצליה, כפר סבא ורמת השרון- מגשרים, מתנדבים, ונציגים מהרשויות המקומיות.
היה זה ערב שכולו מיקוד בהקשבה. הקשבה אמיתית לקולות השונים, למחשבות, לתהיות, לפחדים- ולחלומות. אחת ההצעות שעלתה מתוך שיח שהתחיל כמעט בצחוק ואפילו לעג, הייתה לייצר מעגלי שיח בלב ההפגנות.
וכשחשבנו על זה רגע- הבנו שזו הצעה לא פחות ממופלאה: לדמיין שבלב הסערה- מתקיים מרחב של דיבור, של הקשבה, של נסיון כן להבין את האחר.
המפגש הזה חידד שוב עד כמה האחריות לשינוי לא תלויה רק "בממשלה שתתחלף", או "בנס שיקרה", אלא בנו- בכל אחת ואחד.
האם נבחר לעמוד מהצד ולהמתין, או שנבחר לפעול? להפיץ מעגלים של תקווה, של שיח בונה, של אמון?

המסר של פרשת שלח- הבחירה בעין טובה, בנקודת מבט שמחזקת- קורא לנו להיות מאירים ולא מפחידים.
לא לחכות שיגיע הרגע- אלא להיות אקטיביים, אלו שמביאים את הרגע… העתיד תלוי במה שנראה, ובמה שנבחר לספר על מה שראינו. וכמו כלב בן יפונה – נוכל לומר: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד…"
השליחות של כל אחד ואחת מאתנו היום, כמו המרגלים- היא לראות, להתבונן ולזכור שהבחירה בידינו: האם נחזור עם עיניים שמפילות, או עם מבט שמרומם?

אסיים עם השיר של יהודה עמיחי על קריעת ים סוף "ניסים", שמציג התבוננות על ניסים דרך האירוע המקראי ומנקודת מבט אנושית ופשוטה.
ניסים / יהודה עמיחי
"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת."

שבת של שלום ובשורות טובות🇮🇱💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש במדבר- פרשת בהעלותך-  הזדמנות שנייה

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר, ועוסקת בהמשך ההכנות של עם ישראל למסע מהמדבר לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בציווי להעלות את נרות המנורה במשכן, ואחריו בתיאור חניכת שבט הלווים לעבודת המשכן. בהמשך מופיעה מצוות פסח שני – הזדמנות לחוג את הפסח חודש לאחר הזמן הרגיל, למי שלא יכול היה לחוג במועד.

פסח שני, תיקון, וחמלה לאומית
פרשת בהעלותך עוסקת באחד הרגעים האנושיים והמרגשים ביותר בתורה — הציווי על פסח שני. קבוצת אנשים שלא יכלו להשתתף בחג הפסח הראשון פונה למשה בטענה: "לָמָּה נִגָּרַע…?" למה שנישאר בחוץ? למה שלא נזכה גם אנחנו להיות חלק מהחג, מההקרבה, מהמשמעות?
ומשה? לא ממהר לדחות אותם. הוא פונה לה', שומע, ומתוך הפנייה הזו נולדת האפשרות לפסח שני– חג חלופי, מאוחר יותר, למי שלא הספיק בפעם הראשונה.
המהלך הזה לא מובן מאליו. התורה לא תמיד מאפשרת "השלמות". אבל כאן, בפרשה הזו, היא שותלת בנו את הרעיון הגדול שלפעמים צריך להקשיב למי שנותר בצד. למי שלא עמד בסטנדרט. למי שטמא, רחוק, שבור, או סתם מאחר.

"למה ניגרע?" – שאלה של חברה מתוקנת
במילים הבודדות הללו- למה ניגרע– מקופלת זעקה אנושית על צדק, הכלה ושייכות. הפרשה הזו מזמינה אותנו לשאול:
האם אנחנו כחברה יודעים לעצור וליצור מסלול חדש למי שהחמיץ את הרכבת?
האם יש מקום בלב הקולקטיב גם לאחרי, למאוחר, לנפלט?
האם אנחנו שומעים את מי שלא הצליח להגיע בזמן- או שפשוט ממשיכים בלעדיו?

ישראל של תשפ"ה – עם במסע, עם בטלטלה
בשנה כל כך מטלטלת, בה אנו חיים עם פצועים בנפש ובגוף, עם חטופים שטרם שבו, עם משפחות שנקרעו, עם ציבור שחווה טראומות מצטברות- הקריאה לפרשת בהעלותך מהדהדת בעוצמה.
אנחנו עדיין באמצע המסע. עדיין במדבר. ודווקא שם התורה מזכירה לנו שאי אפשר להשאיר אף אחד מאחור.
מי שלא הצליח לחגוג את "הפסח הרגיל", מי שפספס את הטקסים, את ההזדמנויות, את התקוות- לא נדחה אותו. לא נוותר עליו.
להיפך: נבנה עבורו פסח שני– מקום שבו יוכל להדליק מחדש את הנר, ולצעוד איתנו הלאה.

וכך כתב הרב קוק אמר:
"כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו." (שמונה קבצים, א', תנ"ד)
ככל שאדם שואף לגדול ולהיטיב- כך מתרומם עמו העולם כולו.
האמונה בכוחנו להצמיח שינוי איננה רק אמונה בעצמנו- אלא באחריות שלנו כלפי המציאות.
השפעה אמיתית מתחילה מתוכנו, מקרינה לסביבתנו הקרובה, ומתגלגלת הלאה- לעולם כולו.
אולי פסח שני לא רק מדבר על אירוע דתי מסוים, אלא על גישה לחיים.
גישה שלא מתייאשת, שלא מוותרת, שלא שופטת. גישה שמבקשת לתקן, לשוב, לשלב, ולרפא.
בימים שבהם רבים כל כך חשים פספוס, ריחוק, או קושי- הפרשה הזו קוראת לנו להנהיג חמלה, לתת הזדמנויות חדשות, ולהאמין שגם המסע המורכב ביותר- אפשרי כשצועדים בו יחד.

שבת של שלום ובשורות טובות🇮🇱💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש במדבר- פרשת נשא: חיבורים שמרפאים את השבר

פרשת נשא, הפרשה השנייה בחומש במדבר והארוכה בתורה, ממשיכה את מגמת ההכנה לקראת המסע של בני ישראל מהמדבר אל ארץ ישראל. הפרשה רוויה בפרטים של סדר, תפקידים, תהליכים ותשומת לב למרחב הציבורי, האישי והרגשי כאחד.
ראשית, עוסקת הפרשה בחלוקת התפקידים בין משפחות הלווים- קהת, גרשון ומררי. כל משפחה קיבלה אחריות שונה בנשיאת חלקי המשכן: הכלים המקודשים, יריעות ובדים, ועמודים ואדנים. התמונה הנפרשת לעינינו היא של קהילה שבה לכל אחד יש תפקיד ייחודי ובלתי ניתן להחלפה. דווקא בתוך מסע ארוך ומתיש, של בני עם עייף ומטלטל, מציבה התורה עיקרון יסוד- אחריות מדויקת, חלוקה מסודרת של תפקידים והבנה ששותפות נוצרת מתוך גבולות ברורים ותפקידים מוגדרים.

בימים שבהם החברה הישראלית מתמודדת עם פצעים פתוחים- משפחות שכולות, חטופים שעדיין בעזה, לוחמים פצועים בגוף ובנפש, ועורף עייף ומותש- הקריאה בפרשה מציעה תזכורת עדינה אך נוקבת: הדרך להבראה עוברת דרך אחריות משותפת. לכל אחד תפקיד. אי אפשר שכולם יעשו את אותו הדבר, אבל גם אין מקום לנשירה או להתנתקות. כל אחד- כל שבט, כל אדם- מוזמן למצוא את מקומו ולשאת איתו משהו מהמשכן המשותף.

משם עוברת הפרשה לעסוק במצבים של קלקול מערכות היחסים- אדם שפגע בזולתו, אישה שבעלה חשד בה, ואדם שמחליט להתנתק לזמן מה כדי להיטהר ולהתמסר. פרשת סוטה ופרשת נזיר עומדות זו לצד זו כשיקוף של עולמות סוערים: קנאה, חשדנות, תשוקה לחירות, רצון להיטהרות. במציאות של שבר לאומי וחברתי, אנחנו חיים גם בתוך שברי האמון, הכעסים, הכאב והחשדנות. מה עושים כשהקשר נסדק? איך בודקים את הלבבות? האם יש דרך לריפוי?

הפרשה לא נמנעת מלגעת ברגעים הקשים של החברה- להפך, היא לוקחת אחריות ומציעה דרכים להתמודד. תהליך בירור. תהליך תיקון. תהליך חניכה מחדש. בין אם זה במבחן המים המאררים, או בנזירות שמבקשת הפסקה מהקצב הרגיל של החיים כדי להתמסר לרוח.
ואז, לפתע, מופיעה אחת המתנות הגדולות שבתורה: ברכת הכוהנים. "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ… יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ… יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". אחרי הקלקולים, הריפוי. אחרי החשדות, הברכה. אחרי הניתוק, נשיאת פנים. אולי זו הדרך- לא לברוח מהקושי אלא לעבור דרכו, ולבנות בו מרחב שמסוגל לברך, לראות, לשאת, לשמור ולהאיר.

חלקה האחרון של הפרשה עוסק בחנוכת המשכן- 12 יום, 12 נשיאים, כל שבט בתורו, באותה מתנה בדיוק. שוויון מלא של נתינה- כל שבט, בדרכו, תורם את תרומתו להשראת שכינה. דווקא מתוך הריבוי, נוצר האחד. דווקא כשלכולם יש מקום- מתאפשרת הופעת הקול האלוהי מבין הכרובים.

בתוך המציאות הישראלית של היום- עם שלם שצועד במדבר של אי ודאות, כאב ושכול- הפרשה קוראת לנו לשוב ולהאמין בכוחה של אחריות משותפת, של תיקון, של נתינה, ושל ברכה. המשכן אולי איננו עוד פיזי, אבל הוא מתקיים בלבבות- והוא זקוק לנו: לאלה הנושאים, לאלה המברכים, לאלה הבונים, ולכל מי שמוכן- גם עם ואחרי הכול- להאמין שאפשר לשוב ולשכן שכינה בתוכנו.
בתקופה זו, כשעדיין יש חטופים בעזה, כשחיילים מדממים בגוף ובנפש, וכשאנחנו נעים בין תקווה לייאוש, פרשת נשא מבקשת להזכיר: הברכה עדיין כאן. האור עוד יכול להאיר פנים. האחריות עוד יכולה לחבר. והשכינה- אולי דווקא מתוך השבר- תוכל לשוב ולדבר מתוכנו, אם נקשיב לקול, אם ניתן מקום, אם נישא יחד את המשכן הלאומי שלנו, גם במדבר.

לשכן את השכינה בתוכנו- משמעותו להחזיר את הנוכחות האלוקית לחיינו לא רק כמושג רוחני, אלא כמציאות חיה, פנימית, שבאה לידי ביטוי בקשר שבינינו. לא עוד שכינה המרוחקת מעל ההר או מאחורי הפרוכת, אלא כזו ששוכנת בתוך המרחב האנושי- במבט שמלא חמלה, באחריות ההדדית, בניסיון להיות טובים יותר זה לזה גם בתוך הכאב. כשהשכינה שורה בתוכנו, כל לב הופך מקדש קטן, וכל בית- אוהל מועד. דווקא מתוך השבר, מתוך ההסכמה להישאר בלב פתוח אל החיים, מתאפשרת נוכחות אלוקית עדינה, שמרפאת, שמנחמת, שמכוונת אותנו קדימה.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"היהדות מגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו שמזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו- למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות"- זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד אך זה הדבר שיירפא אותנו וייתן לחיינו משמעות ותשוקה."

האחריות שמתוארת בפרשת נשא אינה חד-ממדית- היא נוגעת בכל רובדי החיים: האחריות האישית– כל אדם נדרש לשאת בתפקידו ולברר את חלקו הייחודי במסע; האחריות המשפחתית– שבט שלם מתארגן סביב תפקידים בין-דוריים ושותפות הדוקה; האחריות השבטית– לכל קבוצה יש ייעוד, תרומה וזהות בתוך כלל העם, והשונות אינה פוגעת באחדות- אלא מעשירה אותה. ולבסוף, האחריות הלאומית– אותה אחריות קולקטיבית שמתגלה בעבודת המשכן, ושבימינו באה לידי ביטוי בעוצמות מעוררות השתאות של נתינה, שליחות ומסירות נפש. בשנתיים האחרונות חווינו כיצד אנשים מכל קצוות החברה לקחו אחריות- בגוף, בנפש, ברוח ובמעשה- ונשאו יחד את המשכן הלאומי שלנו גם כשהוא רעד מהיסוד. המעגלים הללו- הפרטי, המשפחתי, השבטי והלאומי- אינם סותרים זה את זה, אלא נשזרים זה בזה ויוצרים מארג עמוק של שייכות ומשמעות. דווקא מתוך האתגר- מתבררת הבחירה לשאת יחד, ולשכן בתוכנו שכינה.

שבת של שלום ובשורות טובות🇮🇱💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️