השבוע אנו פותחים את ספר במדבר– ספר המסע. זהו לא רק מסע של עם היוצא ממצרים ופונה לעבר ארץ ישראל, אלא גם מסע פנימי: מסע של זהות, של שייכות, של התהוות מחודשת. חז"ל אומרים כי- "בשלשה דברים ניתנה תורה באש במים ובמדבר" (במדבר רבה א' ז'). ובפרשת במדבר אכן כבר בפסוק הראשון נאמר:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי…"
והשאלה שעולה היא- מדוע דווקא במדבר? מדוע לא במקום יישוב, בטבורו של עולם, אלא דווקא במקום הפקר, חשוף, שומם?
הבחירה דווקא במדבר כמקום מתן תורה- איננה מקרית. המדבר הוא מרחב ריק, פתוח, לא שייך לאיש. אין בו קירות, ולא גבולות של בעלות או מעמד. דווקא שם, במקום הפשוט והעירום, יכול האדם לשמוע באמת.
כמו שדרשו חז"ל: "אין התורה נקנית אלא למי שעושה את עצמו כמדבר" (במדבר רבה א, ז). רק מי שמרוקן את עצמו מתביעות, מדעות קדומות ומרצון להחזיק, יכול לקבל.
המדבר מזמין אותנו לא רק ללכת בו פיזית- אלא גם לעבור בו תהליך פנימי: של פשטות, ענווה, הקשבה, ופתיחות. וזו אולי גם הדרך שלנו, כיום- להפוך את הריק והשבר למדבר שיש בו חיים, להכין בתוכנו מקום לקול, לתקווה, ולתורה שמחברת שמים וארץ, אדם ואדם. כאמור, כדי לקבל באמת- עלינו לרוקן. כדי להקשיב – עלינו לשתוק לרגע. כדי להיוולד מחדש- עלינו להיענות להיות במקום לא מוכר.
ממש כמו עם ישראל, גם אנחנו מוצאים את עצמנו לעיתים במדבר. זה יכול להיות משבר, שינוי, או תקופה שבה הדברים טרם התייצבו. המדבר הוא מקום שמזמין אותנו לשאול: איפה אני עכשיו? לאן אני מכוון? מהו המרכז של חיי?
וכאן נכנס המפקד- הספירה המדויקת של כל אחד ואחת מבני ישראל. המסר עמוק: כל אחד נספר. לכל אחד יש מקום, שבט, משפחה, זהות ותפקיד. הקול האישי אינו מתמוסס בתוך הכלל, אלא להפך- הוא נוכח, מדויק, מזוהה. העם אינו רק אוסף אנשים- הוא מחנה חי, מסודר, שיש לו לב במרכז: המשכן.
וזה מוביל אותנו לסדר והמרחב–
בני ישראל לא רק חונים- הם מסודרים. לכל שבט יש כיוון, לכל קבוצה תפקיד. במרכז- הלויים והמשכן. מסביב- ארבעה דגלים, ארבע רוחות, ארבע מחנות.
התמונה היא לא של כאוס- אלא של קיום חי ודינמי שמצליח להחזיק שוני, תנועה, שונות ותפקוד- בתוך מבנה. המשכן במרכז, והחיים נעים סביבו. זוהי תמונה מרתקת למי שמבקש לבנות לעצמו בית פנימי בפרט בימים אלו. ומעוררת מחשבה איך אני מארגנת את כל חלקי הזהות והערכים שלי סביב אותו "לב"- ולא מבולבלת מתוכם?
כחלק מארגון חלקי הזהות שלנו, לקראת חג השבועות, שבו ניתנה התורה דווקא במדבר, אנחנו גם מוזמנים לשאול –
איזה קול פנימי ממתין בתוכי להישמע?
האם יש בתוכי מקום ריק שמבקש משמעות חדשה?
האם יש בי אומץ לעשות "ספירה מחדש"- לדייק ולתת לעצמי שם, מקום ותפקיד בתוך מסע חיי?
והנה השבוע גם התקיים יום ירושלים שמציין את ירושלים כמרכז מקודש המארגן סביבו קיום שלם. העיר שבמשך דורות היו אליה כיסופים, תפילה, ושירה. עיר של מורכבות, של חיבורים בין עולמות, של שורש וקדושה.
ירושלים אינה רק מקום- אלא היא גם מצב תודעתי:
היכולת להחזיק יחד את החול והקודש, את האמונה והמציאות, את הפרטי והלאומי, את הלב הפנימי והעולם שסביבו.
במעבר מן המדבר אל ירושלים, עוברים ממרחב של שאלה אל מרחב של שייכות. אז אולי השאלה שפרשת במדבר, חג השבועות ויום ירושלים מבקשים לשאול אותנו השנה היא:
מה במרכז שלי?
איפה אני בתוך המחנה?
האם אני חי את הזהות שלי מתוך בחירה, שייכות, תפקיד ומשמעות- או מתוך הרגל ופחד?
האם ירושלים בליבי פנימה- או רק על לוח ליבי?
ובין פרשת המדבר לירושלים של מעלה ושל מטה, אנחנו עומדים כאן- באמצע הדרך. המחנה שלנו עדיין נודד. חלק מהבנים שלנו עדיין לא חזרו הביתה. המדבר עוד נטוש מכאב, הפצעים – גלויים ונסתרים, הפחדים – לא תמיד מרפים.
ועדיין, גם בתוך הערפל, אנחנו סופרים, מסדרים, נושאים את המשכן הפנימי, נאחזים זה בזה.
כמו אז במדבר- גם היום- השייכות, הסדר, והמרכז הפנימי, הם שמאפשרים לנו להחזיק את עצמנו ואת אהובינו. לזכור שכל אדם הוא עולם ומלואו, כל שבוי- בן אהוב, כל חייל- לב חי, כל משפחה- משכן קטן.
ואנחנו מבקשים:
שתיכָּלה המלחמה.
שישובו לשלום כל הבנים והבנות.
שנוכל להניח ראש בשקט,
שירושלים של זהב תעטוף גם את השברים.
ושנזכה כולנו- לצאת מן המדבר- אל מחנה של תקווה, ריפוי ושלום. אמן כן יהי רצון.
שבת של שלום, חג שבועות משמח ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
