שתי פרשות השבוע, אחרי-מות וקדושים שמציגות שני צירים מרכזיים בתורה: התקדשות פנימית והתנהלות מוסרית-חברתית. פרשת אחרי-מות נפתחת באירוע טראומטי- מותם של נדב ואביהוא, בני אהרון, על שהקריבו "אש זרה". תזכורת כואבת לכך שעבודת הקודש אינה יכולה להישען על רגש פרטי אלא מחייבת דיוק, גבולות וציות- מתוך ראיית והתחשבות בכלל.
מכאן עוברת התורה לתיאור סדר יום הכיפורים- שיא הקדושה בשנה. הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים פעם אחת בלבד, לטהר את העם. שני השעירים- לה' ולעזאזל- מדגישים את הבחירה החופשית, האחריות והכפרה. הפרשה ממשיכה באיסורי עריות ומציבה קו מוסרי ברור: לא להיגרר אחר נורמות 'מצרים' או 'כנען', אלא לבחור בדרך של מוסר וקדושה.
לעומתה, פרשת קדושים פונה אל הלב הפועם של חיי היום-יום. הקריאה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" אינה מבקשת פרישות, אלא להפך- מבקשת קדושה בתוך המציאות: ביושר, בצדק, בכיבוד הזולת, באהבה. היא מציבה חזון של קיום אלוקי דווקא בחול: לא לשנוא, לא לנקום, לא לקלל, אלא- : "ואהבת לרעך כמוך".
הרב שניאור אשכנזי מדגיש בדבריו עד כמה מציאות חיינו התרחקה מרוח זו:
"אנחנו בימים טוטליים- של הכל או כלום. או שאתה איתי או שאתה לא קיים. אם הדעות שלך לא תואמות את שלי- אין לך זכות קיום, ואתה הופך לאויב." הרב מתאר מציאות מטרידה ממחקר אליו נחשף: "כ-30% מהציבור מחרימים עסקים של אנשים שמחזיקים בעמדה פוליטית שונה משלהם." מכאן נובעת שאלה עמוקה- יהודית ואנושית כאחת:
האם האדם הוא דעותיו? האם מותר ונכון לשנוא ולהוקיע אדם בשל השקפתו?
בפרשת השבוע נאמר בפירוש: "לא תשנא את אחיך בלבבך". אז מה אנו אמורים לעשות כשאחרים מביעים עמדות שפוצעות, שמכאיבות, שמפרקות?
"אם חשבנו שהמלחמה תאחה את הקרעים ותרפא את השסע, אנו מגלים כי השבר רק מעמיק." הרב אשכנזי ממשיך ומזהיר:
"אל תקרעו את החבל. אל תזדהו עם האויב יותר מאשר עם אחיכם. אל תגיעו למצב שבו העוינות בין יהודים ליהודים עזה יותר מזו שבין יהודים ללא יהודים. כך מתחילות מלחמות אחים."
הרב שניאור אשכנזי מזכיר את חורבן הבית- כאשר יהודים היו אלו שהביאו את הרומאים כדי שיילחמו באחיהם בני עמם, בשם אידיאולוגיה. "אסור שהדעות יגדירו את הקשר בינינו. לכולנו יש נפילות, כי כולנו אנושיים. עלינו לעצור עכשיו, לשנות גישה, להכיל את השונה ולגלות סובלנות." הרב שניאור אשכנזי מוסיף וקורא לכל אחד ואחת מאתנו "לחפש הזדמנויות להתחבק, לראות את המשותף, ולהזכיר לעצמנו: המחלוקת היא אידיאולוגית- לא אישית. בסופו של דבר, אנחנו עם אחד."
פרשת קדושים היא מהחשובות בתורה. חז"ל אומרים: "יסודות התורה תלויים בה, ולכן, משה רבנו מקהיל את העם כולו- כי הוא רוצה שכולם ישמעו ויטמיעו את היסודות האלה:
"ואהבת לרעך כמוך"
"לא תגנובו, לא תכחשו, לא תשקרו"
"לא תקום ולא תטור"
"לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעיך"
"לא תשנא את אחיך בלבבך"
"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"
אין אצל יהודי מקום להתפוצצות משנאה. גם כשהלב כואב ומתנגד- יש דרך. הדרך דורשת עמידה, אמת, אך גם כבוד. לא נתק, אלא שיחה. לא חרם, אלא תיקון.
לאחרונה, נחשפנו בכאב לאירועים ברעננה, וכפי שגם תואר ב־ynet: בערב יום הזיכרון מחאות פרצו בסמוך לבית הכנסת הרפורמי שערך טקס בשיתוף עם פלסטינים, היו מעצרים, פצועים, והשיח גלש לאלימות קשה. מנהלת התנועה הרפורמית, אנה קיסלנסקי, הוסיפה:
"יידוי אבנים לעבר בית כנסת, ירי זיקוקים לעבר אזרחים, שמשות מנופצות- זהו מופע של שנאה, בימים אפלים מאוד."
מהעבר השני, תנועת "שווים ברעננה" טענה: "זה טקס חסר רגישות בעיר ששכלה לוחמים – זה בלתי נתפס." ובתיעוד נוסף שפורסם ברשת- תועדו מבוגרים תוקפים נערים דתיים בעת הפגנה.
האם אבדה לנו דרכנו? מה עושים? איך שומרים על קדושה בעולם כל כך סוער, פצוע, טעון?
במרכזי הגישור, אנו לומדים שדווקא רגע לפני שהכעס גובר ומאבדים שליטה- אפשר ומומלץ לעצור. פסק זמן. רגע אחד, לפני שהמילים נשפכות או הוויכוח מתלקח- יש לנו את הבחירה:
לבחור להבין, לבחור להקשיב, לבחור לתקן.
לא מדובר בוויתור על אמת- אלא בהכרה בכך שאנחנו עם אחד, ושקדושה, לפי התורה, נוצרת לא בהסתגרות ונוקשות- אלא דווקא במפגש: עם השונה, עם הנוקשה, עם המאתגר.
נדמה כי השיח הציבורי הפך לא פעם לשדה קרב. מקום שבו המטרה היא ניצחון- לא פתרון. עמדות מתבצרות, מילים מתחדדות, קווי ההפרדה נעשים חדים, לעיתים חדים מדי. וכל אחד בטוח- שאם רק יצליח להסביר עוד קצת, לצעוק עוד טיפה- הצד השני יבין. ישתכנע. ייכנע.
אבל המציאות מלמדת אחרת.
האתגרים שאנו ניצבים מולם היום אינם רק פוליטיים או חברתיים- הם קיומיים. הם נוגעים בשורשי הזהות שלנו, בהשתייכות, בתחושת הצדק, בשבר ובתקווה.
בעוד השיח הציבורי גולש לעימותים- השטח מדמם.
הכאב של מחדל 7.10, השבויים שעדיין לא שבו הביתה, החיילים שממשיכים להתגייס שוב ושוב, המשפחות השכולות ואלו שמתווספות, הפצועים בגוף ובנפש, השסעים החברתיים, המורים השובתים, יוקר המחיה – ורשימת הכאבים, לצערנו, עוד ארוכה…
ולצד כל אלה- ידיעות על הצעות לעליית שכר לחברי הכנסת, משחקי כוחות ואגו פוליטיים…
הפער צורם. הזעם מובן. אבל האם האופן שבו רבים מאתנו בוחרים להתמודד מוליך אותנו למקום טוב יותר?בדיוק משום כך, הפנייה היא אל כל אחד ואחת מאתנו פניה לא רק אל הראש, אלא גם אל הלב.
מנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק בעמדה שהיא נוקטת- אלא ביכולת שלה לעצור, להקשיב, לבחון, לבחור אחרת.
ההזמנה היא לכולנו- אנשי חינוך, קהילה, אקדמיה, רוח, תקשורת, דת, ביטחון, ומדינה- לשוב לדבר. לא כדי לשכנע. אלא כדי לברר. לברר יחד- לאן אנו הולכים? מה חשוב לנו באמת? איזה עתיד אנחנו רוצים ליצור ולהנחיל לילדינו?
וכך גם המסר המשולב של שתי הפרשות מתבהר: עבודת ה' לא מתרחשת רק בקודש הקודשים – אלא גם, ואולי בעיקר, ברחוב, בבית, בשוק, בשגרה. הקדושה היהודית נבנית מהחיים עצמם- מתוך בחירה בטוב, בפרט כשיש קונפליקט, קושי או פער.
לא מדובר בחזון תיאורטי- אלא בצעד ראשון ומעשי:
לקיים מפגש. שיח. הקשבה. בניית בסיס מחודש של אמון, אחריות ותקווה.
כי זהו השלב ההכרחי לפני כל תהליך ריפוי- ברמה האישית והלאומית גם יחד.
בואו נעצור לרגע. נקשיב. נדבר. נכיל. נתקן. ביחד.
שבת של בשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️