חודש: אפריל 2025

השבוע אנו קוראים את פרשת תזריע יחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מצורע מאחר ואנו בשנה שאיננה מעוברת. הפרשות עוסקות בדינים של טומאה וטהרה, דיני הצרעת, המחלה המקראית העתיקה, ומה צריך לעשות אדם שלקה במחלה זו כדי להיטהר. חז"ל מלמדים כי צרעת נגרמה לא בשל בעיה בריאותית רגילה, אלא בעקבות כשל רוחני, ובעיקרו- חטא לשון הרע. האדם שחטא בדיבורו, שהפיץ שמועות, שפגע באחר במילותיו, נדרש לעבור מסע של בידוד ותיקון לפני שהורשה לחזור לחיי הקהילה.
המסר הטמון בפרשות אלו חד וברור: הדיבור הוא הכלי המרכזי לבניית קשרים אנושיים. מילה טובה יכולה לקרב, לחזק, להפרות את הרוח. אך דיבור פוגעני- רכילות, שיפוטיות, לשון הרע- מפריד, מרחיק ויוצר ניכור. מי שבדיבורו יוצר חיץ בין אדם לחברו, סופו שהוא עצמו ייוותר מבודד- כפי שהמצורע נדרש לצאת אל מחוץ למחנה.

הדיבור בימינו — אתגר מתעצם
בימינו, גם ללא נגעים גלויים, כוח המילה רק התחזק. עידן הרשתות החברתיות הפך כל אדם לשדרן ולמפיץ, וכל מילה יכולה להגיע למרחבים עצומים תוך שניות. הגבולות בין אמירה אישית לבין פומביות היטשטשו- ולכן, גם האחריות גברה.
כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לשאול את עצמנו:
האם דיבורינו מקרבים או מרחיקים?
האם אנו בונים אמון ושייכות, או תורמים להעמקת קרעים?
האם אנו מנסחים ביקורת מתוך כבוד, או מתוך זלזול והקטנה?
והאם הדיבור שלנו יוצר תנועה והתפתחות- או נסיגה ותקיעות?
נראה כי הבחירה בכל רגע- נתונה בידינו. כפי שבימי התורה דיבור בלתי מרוסן גרר בידוד, כך גם היום מילים בלתי אחראיות עלולות להוביל לבדידות חברתית, לחשדנות ולשסעים.

מימי הזיכרון ליום העצמאות- דיבור שמאחה:
בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה לבין יום העצמאות, אנו חווים קשת רגשות עזה: כאב, עצב, געגוע, גאווה, תקווה.
ביום הזיכרון אנו מתכנסים לזכור את אלו שמסרו נפשם למען קיומנו כאן. אנו חשים את גודל המחיר שהחיים בארץ ישראל גובים, ומתחדדת ההבנה עד כמה עמוקה הזיקה בינינו — בני עם אחד. בימים של אבל לאומי, המחלוקות נמסות, והמכנה המשותף עולה על כל הבדלים.
אך עוד באותו הערב, בסיומו של יום הזיכרון, במעבר חד, מתחיל יום העצמאות שפורץ בשירת הודיה. מדינה שקמה כנגד כל הסיכויים, בזכות דבקות במטרה ושיתוף פעולה, למרות השוני בין הגלויות, שפות ודעות, קמה מציאות משותפת, חזקה ומאירה. יחד הקמנו בית למשפחת 'ישראל'.

ודווקא בימים אלו, השאלה הופכת נוקבת: האם נמשיך את חזון האחדות גם בשגרה? האם נשכיל לדבר זה אל זה באופן שמחבר ולא מפלג, שמחזק את המרקם החברתי ולא קורע אותו? החיים פה, בארצנו, דורשים מאיתנו לא רק אומץ בשדה הקרב, אלא גם אומץ בלשוננו- אומץ לבחור בשיח אחראי, מאחד, בונה.

בחרתי להביא מדבריה של איריס חיים (59), אמו של יותם ז"ל שנחטף לעזה ביום הראשון למלחמה ונהרג בהמשך בשוגג על ידי כוחותינו…
עדי בן ישי, כתבת במגזין פנימה, כותבת: "איריס, אם שכולה, שכולה חיים, שבמקום לכעוס בחרה לפייס, שבמקום להאשים בחרה להודות. נדמה שזהו סוד הקסם שלה- חיוך, תקווה ובהירות הדרך."
וכך משתפת איריס חיים: "לא גדלתי בעולם הדתי ואני לא משתמשת במושגים כמו ה', אבל שתיינו מתכוונות לאותו דבר, יש עולם שלם, עולם הרוח- הוא נסתר מעיניי אבל נגלה ללב…"
בהמשך, מוסיפה עדי הכתבת: "מדי יום איריס פוגשת אנשים שונים משלל גווני הקשת הישראלית, ומכל מפגש כזה צומח סיפור חדש ותובנה עמוקה לצידו… היא זורעת תקווה ונחמה בלבבות."

וזהו סיום מחזק: הבחירה בחיים
פרשת תזריע-מצורע מלמדת: "חיים ומוות ביד הלשון". לא רק מחלות באות מדיבור מזיק, אלא גם תקווה, קירוב וריפוי יכולים להיוולד מדיבור נכון. ביום העצמאות אנו חוגגים את התקומה והחיים שנבנו כאן בדם, יזע ודמעות- מדינה שהוקמה למרות המחלוקות והשוני. תקומה בזכות היכולת לדבוק בתכלית המשותפת ובבנייה המשותפת. דווקא עכשיו, בין כאב הזיכרון לשמחת העצמאות, אנו נקראים לשאול: כיצד דיבורנו יוכל להמשיך את החזון? האם נשכיל לנהל מחלוקות מתוך כבוד, לבנות גשרים במקום להעמיק תהומות? אחרי הכל, בכוחן של מילים ליצור מרחב חדש: מרחב של שותפות, אמון ותקווה.

כאשר נבחר להעניק לדיבור שלנו תפקיד של שליחות: דיבור שמכבד, שמאחד, שמקרב, ושמחזק נהפוך את הזיכרון למורשת חיה, את חייהם של אלו שנפלו ליסודות חיים- ואת מורשתם לגשר של אהבה, ביטחון ותקווה לעתיד טוב יותר. אמן כן יהי רצון.

שנזכה ללכת לאורם, לשמור על עצמאותנו, ולשבת שופעת בשורות טובות

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.

לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע אנחנו פוגשים את פרשת שמיני, ויחד איתה מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אלה ימים שבהם הלב היהודי פועם בכאב ובתקווה, בזיכרון ובחובה מוסרית עמוקה. והשנה- התחושות צורבות עוד יותר מתמיד. מדינת ישראל זועקת זה חודשים רבים, ולצד הזיכרון של שישה מיליון יהודים שנספו בשואה, אנחנו נושאים בלבנו את כאבם של השבויים והחטופים שעדיין מוחזקים בעזה, את הקרבות הקשים, ואת השכול הכבד שפקד משפחות רבות כל כך. זעקה אנושית שלא נותנת לנו מנוח.
פרשת שמיני כאמור פותחת באור: חנוכת המשכן, השראת שכינה, חגיגה רוחנית שלמה. ואז – פורצת האש. נדב ואביהוא, בני אהרן, מקריבים "אש זרה אשר לא ציווה ה'", ומתים באחת. ואהרן- אב שכול ברגע שיא- שותק.
“וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.”
זו שתיקה שאין בה כניעה. זו שתיקה של עמידה מול מציאות בלתי נתפסת- שתיקה שאין בה מילים אבל יש בה הכל.

ביום השואה, גם אנחנו משתתקים. עומדים בצפירה, עוצרים את החיים, נושאים את הכאב בלב. אנחנו שותקים על מה שלא ניתן להסביר, על תהומות שהאנושות שקעה בהן. השתיקה היא סוג של זעקה על שבר מוסרי שזועק אל הדורות. זוכרים את מה שאסור לשכוח. את מה שמחייב אותנו לא רק לזכור – אלא לפעול. להיות עם שלא שותק נוכח עוולות. אנו זוכרים וגם נודרים שנגן על עמנו. שלא נפקיר אף אחד. שלא נתרגל לזוועות.

והשנה שמביאה עימה מציאות שבה ילדים, נשים, גברים וזקנים הוחזקו בשבי, ללא ביקור, תרופות, וללא כל ודאות באשר למצבם, ובתוך כך יש עדיין שבויים בעזה, נכון להיום, 57 חטופים שמוחזקים כבר 565 יום- מציאות שקורעת את הלב. זה לא עוד נושא בחדשות- זה שבר מוסרי עמוק. אין לנו את הפריבילגיה לשתוק. לא הפוליטיקאים, לא החברה האזרחית, ולא אנחנו כיחידים.
השואה לימדה אותנו- שתיקה של העולם היא אסון. אבל שתיקה שלנו- היא בגידה בזהותנו.
 הכאב, השתיקה, הזיכרון- חייבים להתגלגל לנשיאת אחריות. למעשים. להכרעה מוסרית.

בתוך זה, אנחנו מרכינים ראש גם בפני חיילי צה"ל הגיבורים, שמחרפים נפשם על הגנת עמנו, ועל זכותנו לחיות כאן בביטחון ובשלום. לוחמים שהקריבו את נפשם, לוחמים שנפצעו, והכל- כדי להשיב את האור. ובתוך כל בית שכול – נר דולק. אש פרטית שלא כבתה. משפחות ששילמו את המחיר הכבד מכולם, שמלמדות אותנו מהי גבורה, מהי מסירות נפש, ומהי אהבה אמיתית לעם שלנו.

כמו אהרן, אנחנו עומדים מול אובדן- אבל לא נכנעים.
כי זהו הסיפור היהודי: מהשתיקה ומהכאב – תצמח תקווה. ומהחורבן – תיבנה תחייה.

וכך שורד השואה גד פרטוק, אחד מששת משיאי המשואות הערב בעצרת הפתיחה לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, צעק רגע לפני שהשיא את המשואה "שיחזרו כל 59 החטופים במהרה". פרטוק, יוצא תוניסיה, הוא אחד ממקימי קיבוץ כרמיה בעוטף עזה.
והוא משתף- "אנחנו פחדנו מהגרמנים פחד מוות, שיבואו, ירו עלינו ויהרגו אותנו… התחילה תקופה מאוד מאוד קשה, היינו רעבים עד מוות. חיפשתי אוכל בפחים כי אכלנו אך ורק מרק מבושל עם חתיכות של דברים רקובים.
"יום אחד המלחמה נגמרה, ב-1948 אני עולה ארצה, הרגשה של האושר, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. ואז יצאנו כקבוצת חלוץ להקים את קיבוץ כרמיה. אני הולך לעבוד באדמה, אני הולך לזרוע ולקצור. אז הכרתי את מונה. מונה ואני חיינו יחד 62 שנה. היום אני אדם מאושר, יש לי ארבעה ילדים, 13 נכדים ושמונה נינים. מעולם לא התייאשתי, ככה זה אנחנו. חוזרים לעצמנו. חזק".

ואולי זו התשובה האמיתית לשואה- מדינה שיש בה חיים. חיילים שמגנים. אזרחים שמתפללים. לב יהודי פועם, שלא מפסיק לקוות, ושלא מוותר על בניו ובנותיו- לעולם.
לעולם לא שוב- זה עכשיו! כולנו מתפללים ומקווים לשובם המהיר של כל השבויים והחטופים שנותרו בעזה. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.

לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

השבוע אנו קוראים את פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. אם בפרשת ויקרא עמד במרכז היחיד המקריב את קורבנו, הרי שבפרשת צו עובר המוקד לאהרון ובניו, הכוהנים, שמקבלים את ההנחיות כיצד עליהם להקריב את הקרבנות ולעבוד במשכן. זוהי כניסתם של הכוהנים אל תוך התפקיד, וההכנה לקראת עבודת הקודש העתידה ללוות את עם ישראל לאורך הדורות.
הפרשה פותחת בציווי חד וברור: "צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה". האש שעל המזבח צריכה לבעור כל הלילה, ללא הפסקה. זהו ציווי שמסמל אחריות תמידית, נוכחות מתמדת, עבודת קודש שאינה פוסקת, גם כשאיש אינו רואה.

במרכז הפרשה נמצא טקס החניכה של אהרון ובניו, טקס מרגש ומפורט שבמהלכו מקהיל משה את כל העם אל פתח אוהל מועד, רוחץ את אהרון, מלביש אותו בבגדי הכהונה, מושח אותו ואת המשכן כולו בשמן המשחה, ומנחה את הכוהנים בהקרבת קורבנות ראשונים. שבעה ימים יישארו אהרון ובניו באוהל מועד, "ימי המילואים", תקופה של התמסרות מלאה, צנועה, לקראת קבלת האחריות הגדולה שמונחת על כתפיהם.
המעבר מהיחיד אל הקבוצה- מהאדם שמביא את קורבנו אל אנשי הקודש המשרתים את הציבור- הוא ביטוי לשלב נוסף בעבודת החיים: מהתמקדות פנימית ואישית לעבודה מתוך שליחות, למען הכלל. לא עוד רק הקרבה אישית, אלא אחריות ציבורית, דוגמה אישית מתמדת, התלהבות והתחדשות בבעירת אש התמיד.

ההקשר בין פרשת צו לחג הפסח המתקרב אף הוא משמעותי. כשהכוהנים מצווים לשהות שבעה ימים באוהל מועד לפני תחילת עבודתם, זה ביטוי לתקופת התכוננות, טהרה והפנמה של שליחותם. באופן דומה, גם אנחנו, לקראת הפסח, עוברים תהליך הכנה. אנחנו מנקים את הבית מחמץ, אבל גם מנקים את הלב מכל מה שמעכב אותנו, משחררים כבלים פנימיים ומוזמנים להיכנס לחג החירות ממקום של מוכנות פנימית, ניקיון נפשי, דיוק וחידוש כוונות.

במציאות חיינו העכשווית, לאור שנה וחצי של מלחמה, כאב, אובדן ושחיקה, הקריאה של פרשת צו נשמעת ביתר תוקף. בתוך מציאות שבה הלבבות נעים בין תקווה לכאב, הציווי "לא תכבה" אינו רק טכני- הוא צו חיים. שמירה על האש הפנימית היא שמירה על זהות, על קשר, על האפשרות להאמין, להנהיג, להמשיך. הרב קוק כתב כי האש היוקדת בלב פנימה, היא אש הקודש, והיא היסוד של כל חיי הרוח, "…צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא" (אורות הקודש ח"ג עמ' ר"י). זו האש שעלינו לטפח- בלב, בבית, במרחב המשותף. היא המחברת אותנו זה לזה, מעוררת תקווה ומעניקה כוח פנימי להמשיך ולבנות- את עצמנו, את משפחותינו ואת עמנו כולו.

סוגי הקורבנות שבפרשה גם מקבלים משמעות עכשווית. עולות הן בחירות טוטאליות שאנחנו עושים מתוך אמונה, מנחות הן רגעים של תודה ונתינה צנועה, שלמים מייצגים שותפות והרמוניה, וחטאת ואשם משקפים רגעי חרטה ותיקון. כל אלה מתקיימים בלב, בבית ובחברה- לא על מזבח פיזי, אלא במרחב המשותף שבו אנו חיים. דווקא עכשיו, בתקופה של מאבק, כאב וגעגוע, הקריאה להדליק מחדש את אש המזבח הפנימית רלוונטית מתמיד. לא לכבות את התקווה, לא לוותר על האחריות, ולא לאבד את האמונה שדרך עבודת הלב- נוכל לשוב לשקם ולבנות מחדש. יותר קרוב, יותר אמיתי, יותר יחד.

וכך הפסוק "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו', ו') שמוזכר לפחות פעמיים בפרשה, מדגיש את הצורך לשמירה תמידית על אש מזבח העולה. במסורת החסידית הוא נתפס למעשה כקריאה פנימית עמוקה: לשמור על האש שבלב- אש של אמונה, אהבה, תשוקה לעשייה טובה וכמיהה לחיבור רוחני. האש הזו מניעה אותנו לצמיחה, לנתינה ולעבודה פנימית מתמדת. כמו במקדש, גם בלב האדם נדרשת עבודה מתמדת כדי שהאש לא תדעך: להוסיף לה "עצים"- רגעי השראה, עשייה משמעותית, התבוננות וחיבור לערכים שמובילים אותנו.
חג הפסח ממש בפתח, ואנו מוזמנים להבעיר מחדש את אותה אש פנימית – אש החירות, האמונה והתקווה. כשם שביציאת מצרים יצאנו מעבדות לחרות, כך גם היום – שמירה על האש שבלב היא הדרך לשמור על חירות פנימית ואמונה בעתיד טוב יותר. בתפילה עמוקה, אנו מצרפים את תקוותינו לשובם של כל השבויים והנעדרים, ליציאה שלהם ושל כולנו ממציאות של כאב ושכול לעבר חירות, אור וחיים.

שמירה על האש הפנימית היא גם שמירה על היכולת להתחדש ולצעוד קדימה גם בזמנים של קושי. זו אש שמלכדת, מעוררת תקווה, ומזינה את הכוח להמשיך. וזו משימתנו- להצית מחדש את אש הלב, לטפח אותה, ולהמשיך להאיר בעזרתה את הדרך קדימה לנו ולדורות הבאים.

שבת מבורכת

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️