השבוע אנו קוראים את הפרשה האחת-עשרה והאחרונה בספר שמות – פרשת פקודי. פרשה זו מסכמת את מלאכת המשכן, את בנייתו בפועל ואת ההכנות לחנוכתו, והיא מסתיימת ברגע הנשגב שבו השכינה שורה על המשכן. לכאורה, התוכן בפרשה דומה מאוד לזה שנאמר בפרשות תרומה ותצווה, אך פרשת פקודי מדגישה נקודות חשובות ושונות: השקיפות, הדיוק, הנראות, והאחריות שבניהול התרומות והמשאבים.
שקיפות המנהיגות של משה רבנו–
משה רבנו מבין שבסופו של יום, ודווקא בשל מדרגתו הנעלה, המעשים וההתנהלות שלו נמדדים בעיני כל אחד ואחת מהעם. כדי למנוע חשדות ופרשנויות לא מבוססות שמא התרומות לא מומשו כראוי, הוא בוחר לפרט ולהתנהל בשקיפות מלאה. הוא נותן דין וחשבון מפורט על כל החומרים שנעשה בהם שימוש, ומוודא שהכול נעשה ביושרה וללא מקום לספקות.
הרב שניאור אשכנזי מסביר זאת דרך דוגמה עכשווית: כאשר רב נפגש עם אדם חילוני בבית קפה שאינו כשר, מי שיראה את הרב שם עלול להטיל ספק ביושרתו, אף אם כוונת הרב טהורה והוא איננו אוכל שם כלל. למעשה, הוא נמצא שם רק כדי לסייע לאותו אדם, ועדיין – נוצר פתח לפרשנויות. משה רבנו מבין שהעם זקוק למנהיג שההתנהלות שלו תהיה ברורה וגלויה, ללא מקום לשאלות ולפקפוקים.
תורת המראות של הבעל שם טוב והמשכן כאדם–
השקיפות של משה ונושא הפרשנויות מזכירים את תורת המראות של הבעל שם טוב. על פי תורת המראות, העולם משמש כמראה לאדם – מה שאנו רואים באחרים משקף את עולמנו הפנימי. אם אדם רואה חסרונות בזולת, עליו להבין שזהו רמז לבדוק את עצמו. גישה זו מתכתבת עם דרכו של משה בפרשה – הוא בוחר להיות שקוף לחלוטין עם העם, מתוך ידיעה שהאמון בין המנהיג לעם הוא קריטי.
בדיוק כפי שהתורה מדגישה שכל כלי של המשכן נעשה "כאשר ציווה ה' את משה" – ללא סטייה או שיקול אישי- כך גם האדם צריך לבחון את עצמו ולשאוף לטוהר פנימי ויושרה. תהליך זה הוא יסוד מהותי בתורת הבעל שם טוב, המדגישה שהאדם יכול להגיע לתיקון עצמי אמיתי רק כאשר הוא רואה את המציאות כמראה לליבו ונפשו.
עין הבדולח ולקיחת אחריות על המציאות
הרב יובל אשרוב פיתח תורה לטיפול נפשי בשם "עין הבדולח", המבוססת על תורת המראות של הבעל שם טוב. על פי גישה זו, כל חוויה רגשית היא השתקפות של מצבנו הפנימי. אם אדם חווה קושי או כאב בעולם החיצוני, עליו לבחון את עצמו מבפנים ולבצע תיקון פנימי.
לדוגמה, אדם שקיבל הערה פוגענית יכול להיפגע ממנה למשך שנים, או להבין שמדובר בהשתקפות של תפיסתו הפנימית- כלומר, כאבו היה שם עוד קודם להערה הפוגענית. זוהי לקיחת אחריות מלאה על המציאות שלנו מתוך הבנה שהעולם הוא מראה לנו. הרב אשרוב מסביר זאת כך: "אם אתה רואה בהשתקפות שלך כתם – הוא כנראה לא במראה, אלא בך. כל העולם הוא בעצם מראה שלך. הדרך שפירשת בה את המציאות היא זו שקובעת את עולמך הפנימי והחיצוני".
עין הבדולח מלמדת אותנו כי תהליך הניקוי הפנימי שלנו הוא זה שמשפיע על המציאות החיצונית. כשם שהמשכן נבנה בדיוק לפי ההוראות האלוקיות והפך לכלי להשראת השכינה, כך גם האדם – כשהוא עוסק בתיקון פנימי ומטהר את עצמו – הופך להיות כלי לקדושה.
וכך כתוב ב- בראשית, קכ״ו
"שנינו (במס' נגעים פ"ב משנה ה') כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ופירש הבעל שם טוב הקדוש, כל הנגעים שאדם רואה חוץ, זה נמשך מנגעי עצמו, כמאמר רבותינו ז"ל (קדושין ד"ע ע"א) כל הפוסל במומו פוסל:"
(דברי שלום פ' קרח דנ"ו ע"ב).
סיכום – המשכן כמראה לנפש האדם
כאמור, פרשת פקודי חותמת את חומש שמות, הספר שמתאר את המעבר מעבדות לחירות, מגיבוש עם ישראל ליצירת מערכת ערכים המבוססת על קדושה, חוקים ומוסר. בסיומה של הפרשה, עם חנוכת המשכן, שורה השכינה על בני ישראל – זהו רגע השיא שבו מתברר כי עבודת ה' אינה רק עמידה במצוות טכניות, אלא בעיקר חיבור עמוק, שקיפות פנימית ושאיפה לטהרה.
כפי שהמשכן היה מקום של גילוי שכינה, כך גם האדם- כאשר ליבו נקי ומכוון למלאכת התיקון האישית. כשם שמשה תיאר בפירוט כיצד מומשו התרומות, כך אנו נדרשים לבחון את עצמנו ולהיות בתהליך מתמיד של זיכוך פנימי.
בסופו של דבר, השקיפות של משה מלמדת אותנו שיעור עמוק: העולם משמש כמראה לנו, וכל מה שאנו רואים בו הוא השתקפות של עולמנו הפנימי. כך גם נוכל להפוך את עצמנו למשכן קטן, מקום להשראת אור אלוקי בתוכנו.
שבת מבורכת
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
וכך כתוב בבראשית, קכ״ז-
"הבעל שם טוב אמר כי האיש אשר הוא נקי לגמרי, ולא פגם כלל מעולם אפילו כל שהוא, אי אפשר לו לראות רע בשום אדם, או שישמע מרע שיעשה שום אדם, כי לא יזמין לו השם יתברך לראות רע או לשמוע שום רע, ולכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע, או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו, ואף אם הוא צדיק, מכל מקום יש בו קצת דקצת מאותו ענין, והזמין לו השם יתברך ראייה זהו או שמיעה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא, ועל ידי זה ישוב גם האיש הזה העושה רע, כי הוא תלוי בו ולכן אין לאדם לדבר לשון הרע על חבירו אף שראה אותו עובר עבירה, או ששמע מאיש מהימן שעשה עבירה, דהא מזה שהוא ראה או שמע הדבר ההוא, מזה יראה שמסתמא גם בו בעצמו יש מקצת מאותו הדבר, ומוטל עליו לתקן אצלו הדבר ההוא, ועל ידי זה יתוקן גם האיש העושה רע וכו':" (ערבי נחל פ' לך, אמתחת בנימין קהלת בפ' את הכל ראיתי)
