חומש שמות- פרשת בא-  סיפור לדורות

פרשת בא היא הפרשה השלישית בספר שמות, ובה מתוארת יציאת בני ישראל מעבדות לחירות. הפרשה עוסקת בשלוש המכות האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות – אשר מובילות לשחרורם של בני ישראל משעבוד מצרים. זהו רגע מכונן שבו הם הופכים לעם חופשי בעל זהות משותפת. התורה מצווה לספר על יציאת מצרים לדורות הבאים ולהנציח זאת באמצעות הנחת תפילין: "וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם." (שמות יג’).
המסר המרכזי של הפרשה – השאיפה לחירות – רלוונטי בכל דור. כפי שבני ישראל יצאו מעבדות, כך גם כיום קיימים "שעבודים" בתחומים שונים – חברתיים, כלכליים, תרבותיים ואישיים. השנה בפרט, החטופים שנמצאים בידי ארגוני טרור ממחישים לכולנו את המשמעות של שעבוד ואת הצורך במאבק למען חירותם. הפרשה קוראת לנו לאחריות ולמעורבות אישית בשחרורם, לצד שמירה על זהותנו וערכינו.

בני ישראל התמודדו עם אתגרים קשים והיו זקוקים לאמונה עמוקה. זו השראה שאנו יכולים לשאוב מהפרשה, במיוחד בזמני משבר לאומיים ואישיים, ולהאמין ביכולתנו להתגבר על קשיים. ההצלחה של יציאת מצרים התאפשרה בזכות פעולה קולקטיבית ושיתוף פעולה – תזכורת לחשיבות של אחדות וסולידריות גם בימינו.
הפרשה מדגישה את הציווי לזכור את יציאת מצרים לדורות. כך, גם במציאות שלנו, זיכרון ההיסטוריה מאפשר לנו לשמור על ערכינו ולשאוף לעתיד טוב יותר. השנים האחרונות הוסיפו דפים לסיפור ההיסטורי שלנו, והאירועים שאנו חווים בשנתיים האחרונות עוד ילמדו בבתי הספר כחלק ממורשת העם.

עשר המכות ממחישות גם את הפן המוסרי – שחרור עם משעבוד מתוך הכרה בזכויותיו. הפרשה מזמינה אותנו לבחון כיצד אנו יכולים לפעול למען צדק חברתי, לתמוך במוחלשים ולהיאבק בעוולות. החושך, למשל, משמש גם כמטפורה לבלבול וייאוש, אך מלמד אותנו כי תמיד יש אור בקצה הדרך.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס-
"…משה רבנו, על־פי מצוות ה', מכין את העם לחירותו. הוא איננו נואם באוזניהם על החירות, על המסע המפרך או על היעד, הארץ שהובטחה לאבותינו. הוא מדבר על הילדים: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם? ואמרתם…"; "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר"; "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת?"
משה מדבר לא על מחר, אלא על העתיד הרחוק. הוא איננו חוגג את רגע השחרור, אלא מבקש להבטיח ששחרור זה ייחרת בזיכרונו של העם עד קץ הימים. הוא רוצה שכל דור ינחיל את הסיפור לדור שאחריו. הוא רוצה שההורים הישראלים יהיו מחנכים, ושילדי ישראל ישמרו על העבר למען העתיד.
אך לא רק לכך התכוון משה. הוא רצה שנלַמד את ילדינו דבר מסוים: סיפור. הוא רצה שנעזור לילדינו להבין מי הם, מאין באו, איך נעשו אבותיהם לאומה ומה היו הרגעים המכוננים שעיצבו את חייהם ואת חלומותיהם. הוא רצה שניתן לילדינו זהות על־ידי כך שנהפוך את ההיסטוריה לזיכרון, ואת הזיכרון לתחושת אחריות."

עשר המכות היו שלבים הכרחיים לשבירת השלשלאות שהחזיקו את בני ישראל במצרים, ובדומה לכך – כל שבוי שמשתחרר (מעניין שבשבועיים האחרונים השתחררו עשרה שבויים ישראלים) מסמל צעד נוסף בדרך הארוכה לשחרור מלא. כשם שבני ישראל לא יצאו מיד, אלא דרך תהליך כואב אך הכרחי, כך גם אנו, כעם, מתמודדים עם ניסיונות וייסורים, אך לא מאבדים תקווה שהחירות השלמה תגיע. במכת בכורות הגיע השחרור, ובני ישראל עשו את צעדיהם הראשונים אל החופש – כך גם אנחנו מקווים שבתוך התקופה הקשה הזו, שחרורם של עשרת השבויים מהווה נקודת אור של תקווה במסע לשחרורם של כולם.
פרשת בא מלמדת אותנו שגם במציאות של ימינו אנו צריכים להתמודד עם "מיצרים" אישיים וחברתיים, לגלות אחריות אישית וקהילתית, לזכור ולהעביר את ההיסטוריה שלנו לדורות, ולפעול מתוך אמונה בערכים של חירות, סולידריות, צדק ואור. הפרשה מהווה קריאה נצחית לכל אחד ואחת מאתנו לחתור לשחרור פנימי וחיצוני, בכדי שנצליח לשקם ולחזק אותנו כאומה ראויה. אמכי"ר.

שבת מבורכת🇮🇱💞
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א
 לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

שמות- פרשת וארא !Let our people go, now

פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות, מתמקדת בשבע מתוך עשר המכות שהנחית ה' על מצרים. ה' מתגלה למשה ומבטיח לקיים את ההבטחה לאבות – לשחרר את בני ישראל מעבדות ולהשיבם לארץ כנען.
משה פונה אל העם כפי שציווה אותו ה', אך העם, מתוך עייפות וקוצר רוח בשל עבודת הפרך, אינו פנוי להקשיב לו. בהמשך, ה' מצווה על משה לדבר עם פרעה ולדרוש את שחרורם של בני ישראל. פרעה עומד בסירובו, ואז מתחילות עשר המכות, כאשר בפרשה זו מתוארות שבע מתוכן: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד. אחרי כל מכה מתעקש פרעה ומסרב לשחרר את העם.
הפרשה מתארת את תחילת גאולתם של בני ישראל, כאשר המכות באות לשבור את רוחו של פרעה ולשחרר את העם משעבודו. חיבור המסר של הפרשה למציאות ימינו מדגיש רלוונטיות עמוקה, בפרט לאירועי השבוע עם שחרורן של שלוש השבויות היקרות, דורון, אמילי ורומי. אירוע מעורר תקווה גם לשובם של שאר החטופים.

בדיוק כפי שהמכות במצרים באו בהדרגה ושברו את התנגדותו של פרעה, כך גם שחרור השבויות השבוע מסמן תחילת תהליך של גאולה. בני ישראל זעקו במצרים, ואלוהים שמע את זעקתם: “וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ” (שמות ב', כ"ד). כך גם היום, זעקת אותן השבויות, המשפחות ועם ישראל כולו נענתה. אנו מתפללים ומאמינים שגם הזעקות הנוספות יענו בקרוב.

כמו פרעה, חמאס מנסה לשמר שליטה בכוח ולהציג מצג ראווה של עוצמה ושליטה, אף שתושבי עזה מתמודדים עם חורבן נורא. במקום לגלות אחריות למצבם, חמאס מעדיף להאדיר את עצמו וליצור אשליה של ניצחון. הוא מנצל את שחרור השבויות ככלי תעמולתי להסטת תשומת הלב מההרס והאובדן שגרם לציבור שלו.
בעיני התושבים בעזה, חמאס מנסה להצטייר ככוח שמסוגל להשיג "ניצחונות" מול ישראל, אך המציאות בשטח מספרת סיפור שונה לחלוטין. בתים הרוסים, תשתיות קרוסות ואוכלוסייה במצוקה חושפים את המחיר הנורא של מדיניותו. חגיגות הניצחון שהוא מארגן אינן משרתות את טובת הציבור העזתי אלא את האינטרסים של הנהגתו, המקדמת אידיאולוגיה של עימות נצחי, גם על חשבון חיי אזרחיה.
חמאס אינו מראה אמפתיה כלפי תושבי עזה, אלא משתמש בהם ככלי להעצמת כוחו. פעולותיו הובילו להרס עצום ולמשבר הומניטרי חריף, והחגיגות שהוא מציג הן מסך עשן שנועד להסתיר את כישלונותיו. מאחורי מצג העוצמה מסתתרת אדישות מוחלטת למצוקות תושבי עזה, עליהם הוא כביכול מגן, בעוד שביתם הפך לשדה קרב וחייהם למאבק הישרדות יומיומי.

בתקווה שהעולם מתחיל להבין שמנהיגי חמאס אינם פועלים למען עמם אלא מנצלים אותו. ובתקווה שהקהילה הבינלאומית תפעל ביתר שאת לספק סיוע הומניטרי ישיר לנפגעים, תוך מניעת ניצולו לצרכים צבאיים או תעמולתיים בידי הנהגת חמאס. פרעה הזיק לעמו כאשר סירב להכיר בכך שהשליטה אינה בידיו (10 המכות), בדומה לחמאס המתעלם מהנזק העצום ומהמציאות ההרסנית שהוא גרם לתושבי עזה.

פרשת וארא מלמדת אותנו שהשחרור הוא תהליך מדורג, שלעיתים מתחיל בצעדים קטנים אך משמעותיים. שחרור השבויות מהווה תזכורת לכוחה של האמונה והצדק, שמתגברים על כל עריצות ודיכוי. המסר המרכזי הוא להמשיך לפעול, להתפלל ולשמור על חוסן ואחדות, מתוך אמונה שהגאולה – האישית והלאומית – תגיע, גם מתוך המשברים הקשים ביותר. המכות שהונחתו על מצרים אינן רק עונש על הדיכוי, אלא גם הצהרה מוסרית ברורה על חוסר הלגיטימיות של עבדות ושל דיכוי בני אדם. הן משמשות כלי לשחרור בני ישראל, והופכות את חלום הגאולה למציאות.

השר יואב בן צור, היה לשר הראשון שהתייחס לשחרור החטופות השבוע: "׳וְיֵשׁ תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם ה' וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם׳. בין הייאוש לתקווה, בין החולשה לחוזקה, מדינה שלמה שנאחזה באמונה. אחרי 471 ימים של חוסר וודאות וחרדה עצומה לגורלן של החטופות, בדמעות של שמחה השבנו ברגעים אלו את רומי, דורון ואמילי הביתה. מדינת ישראל מחויבת לפעול בכל דרך להשיב את החטופים והחטופות לחיק משפחתן. לא נוותר על אף אחד ואחת, זו המחויבות שלנו, של כולנו. משפחת דמארי, גונן ושטיינברכר מדינה שלמה מחבקת ומחזקת אתכן, סליחה שנכשלנו בהגנה עליהן, שלא הצלחנו להשיב אותן מהר יותר".

גם כיום, המאבק לשחרור השבויים אינו רק עניין אישי של המשפחות, אלא קריאה מוסרית חברתית לאומית לתקן עוול, להחזיר את החירות ולהבטיח שכל יהודי שבוי יזכה לשוב לביתו. שחרור השבויות השבוע מסמל קרן אור באפלת המציאות הקשה, ומזכיר לנו שגם במצבים שנראים חסרי תקווה, יש כוח המוביל לגאולה. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש שמות- פרשת שמות-  "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…"

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… לכל איש_ה יש שם

השבוע מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצריים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף, ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים. המשמעות היא שעם ישראל לא נולד בארצו; ראשית הוויתו היא למעשה במצריים.
דור הולך ודור בא, הפרשה מספרת לנו על מלך מצרים, פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני התעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל עליהם גזרות קשות. אחת הגזרות היא להמית את הבנים הנולדים להם. והמיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים. כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. ואכן, בת פרעה מבחינה בתינוק שבתיבה, ומאמצת אותו.
בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. למחרת, הוא פוגש בשני עברים שמתקוטטים, וכשהוא מוכיח אותם הם מקניטים אותו, 'האם אתה עומד להרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי?' משה מבין שהרג המצרי הופץ ונודע גם לפרעה המלך, והוא בורח אל מדיין, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל, מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לה' ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם האבות, אברהם, יצחק ויעקב.
וכך, יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסנה הבוער, ושולח אותו להושיע את בני ישראל. כלומר, במעמד זה ה' מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל. משה חוזר למצרים, ויחד עם אהרון אחיו הם מגיעים לפרעה בדרישה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרים.

פרשת שמות פותחת את סיפורו של עם ישראל המתהווה כעם בתוך מציאות של גלות, דיכוי ושעבוד במצרים, ומובילה את המסע לגאולה ביציאת מצרים. הפרשה מעלה נקודות מהותיות שיכולות לשקף את מצבנו כיום כעם, לאחר שנה קשה של מלחמה כואבת ומתמשכת, וכן מול ההתמודדות עם סוגיית החטופים – כשעינינו נשואות בתפילה ובזעקה לשחרורם המידי.
בסיפור המקראי, בני ישראל חוו שעבוד קשה תחת שלטונו של פרעה, אובדן חירות ושליטה בגורלם. תחושה זו מהדהדת עמוקות בסוגיית החטופים של ימינו. כמו שבני ישראל זעקו לאלוהים ונענו ("וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ"), כך גם היום אנו זועקים כעם ותובעים את החזרתם של החטופים הביתה לשלום. הזעקה הקולקטיבית מלב האומה מדגישה את חשיבותה של סולידריות, אכפתיות ופעולה משותפת. דמותו של משה רבנו, שנבחר להנהיג את העם ולגאול אותו, מסמלת את האחריות המנהיגותית להתייצב מול עוולות ולפעול למען שחרורם של הסובלים.
הפרשה מתארת עם במשבר קשה, תחת שלטון עריץ הכופה עליו עול שעבוד בלתי נסבל. כך גם היום, עם ישראל מתמודד עם שנה של מלחמה, אובדן וכאב. כמו אז, גם כיום אנו נקראים להתאחד, לשמר את ערכי היסוד שלנו, להאמין בצדקת דרכנו ולהמשיך לבנות את עתידנו כעם.
משה מצטייר כמנהיג אמיץ, שאינו נרתע מלעמוד מול עוול, גם כשהדבר כרוך בסיכון אישי. מנהיגות זו היא קריאת השכמה לחברה שלנו היום, שזקוקה למנהיגים חזקים וראויים, הפועלים מתוך נשיאת אחריות, דאגה לחלשים, שיקום הנפגעים וחיזוק רוח העם.

פרשת שמות מלמדת אותנו שתקווה לגאולה קיימת גם במצבים הקשים ביותר. תהליך השחרור ממצרים לא התרחש ברגע, אך הוא החל בזעקת העם ובאחדותם. גם היום, הכוח להתמודד, להשתקם ולגאול את הסובלים מייסוריהם, טמון ביכולתנו להתאחד, ולהאמין בכוחנו לפעול יחד. המסר של הפרשה הוא ברור: אחדות, ערבות הדדית, מנהיגות אחראית ואמונה בכוחנו המשותף הם הכלים שבאמצעותם נוכל להשיב את החטופים, לתמוך בנפגעי המלחמה ובמשפחות השכולות, ולהמשיך לבנות חברה חזקה, מוסרית ואיתנה.

ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל לשעבר, מסביר: "קריאה מעמיקה בפרק הראשון של ספר שמות חושפת כי המאבק בין בני ישראל למצרים היה למעשה מאבק על צלם אנוש… 'ואלה שמות'. לעבדים שבנו את מצרים, שבניהם הומתו בלידתם, היו שמות. בעיני הקוראים בני זמננו, פתיחת ספר שמות נתפסת כדז'ה-וו לאומי – 'לכל איש יש שם'… "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת…"

בזמן קצר, שמו של האדם מקבל משמעות מיוחדת. התורה כאילו מבקשת לומר שדווקא השמות הם אלו שהעניקו לאבותינו את כוח הגאולה ממצרים. ויתור על השם משול לויתור על הזיכרון, על החירות ועל הגאולה. המאבק בפרק הראשון של ספר שמות מבטא עימות על צלם אנוש: המצרים ראו בבני ישראל חיות – 'שורצים ומתעצמים' – כיצורים נחותים, מעוררי גועל וחרדה. אך בני ישראל התעקשו לשמור על אנושיותם, על שמותיהם, על מורשתם, ועל מאבק כנגד דה-הומניזציה, מתוך אמונה שהצלם האנושי הוא גם צלם אלוקים.

איבדנו חיילים רבים – גיבורים שהקריבו את חייהם למען קיומו של עם ישראל במדינת ישראל. בכל פעם ששמו של חייל נוסף "הותר לפרסום", הכאב נחרט ומתעצם. מאחורי כל שם יש פנים, סיפור, חלומות שלא התגשמו ומשפחות שנותרו עם חלל שאין למלא. נזכור תמיד את שמותיהם, פניהם וסיפוריהם. הם יישארו חרוטים בליבנו לעד, ואנו נישא את זכרם בגאווה ובכאב כחלק בלתי נפרד מזהותנו וחוסננו הלאומי.

לכל חטוף יש שם, סיפור, חיים ומשמעות. כאומה, אנו זוכרים כל אחד ואחת מהם ולא נפסיק לפעול עד שכולם ישובו הביתה. אינספור תוכניות ברדיו ובטלוויזיה מוקדשות לסיפוריהם, מזכירות את פניהם, קולותיהם וחייהם. באמצעות סיפורי המשפחות והחברים אנו לומדים להכיר את עולמם – חלומותיהם, אהבותיהם ורגעיהם היקרים. כל סיפור כזה מעמיק את המחויבות שלנו להמשיך לפעול, להתפלל ולקוות, לזכור תמיד כי אין מדובר במספרים, אלא בשמות של אנשים שכל אחד ואחת מהם/מהן, עולם ומלואו. שנזכה לראותם בבית ממש ממש בקרוב. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

 חומש בראשית- פרשת ויחי- צוואה לדורות

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. הפרשה מתחילה- "(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה." (בראשית פרק מז)
מתוך 147 שנותיו, חי יעקב את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב. יוסף מביא בפני יעקב את בניו, אפרים ומנשה, כדי שיברכם, ויעקב מתייחס אליהם בברכתו כאילו היו בניו.
לאחר מכן, מברך יעקב את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כל אחד בברכה הייחודית לו. בני יעקב וילדיו של יוסף- הם אלה שמהם נוצרו שבטי ישראל. בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף ובהמשך מצווה גם את כל האחים שיעלו את ארונו לקבורה במערת המכפלה שבארץ כנען. יוסף נשבע לקיים את הבטחתו.

בפרשה, יעקב, על ערש דווי, מודאג מהעתיד של בניו ושל עם ישראל. הוא מברך אותם כאמור אחד-אחד לפי תכונותיהם ומקומם במשפחה, ומשאיר להם חזון ברור, גם כשנראה שהמציאות קשה, כמו תקופת השעבוד במצרים שעומדת להתחיל, יעקב שותל בזרעו את התקווה ואת הבטחת ה’ להמשכיות. בימינו, מול הדאגות היומיומיות והאתגרים הביטחוניים, אפשר לשאוב מהפרשה את הרעיון שראייה רחבה ואמונה ביכולת שלנו להשפיע יכולים להקל על תחושת אי-הוודאות. לאורך הפרשה, האחים מתמודדים עם חשש שעם מות יעקב, יוסף ינקום בהם על מכירתו לעבדות. תגובת יוסף: • “אַל תִּירָאוּ… וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה.”

יוסף מסמל את היכולת לראות מעבר לכאב הרגעי ולמציאת משמעות ותועלת גם בקשיים. כשאנו במצבי לחץ וחרדה כה מרובים, חיבור ושמירה על אחדות משפחתית ולאומית יכולים לשמש עוגן של יציבות. יעקב מבקש להיקבר במערת המכפלה, ולא במצרים. הוא מלמד אותנו שלא להיתפס רק בהווה, אלא לחפש משמעות עמוקה ונצחית. במילים אחרות, אל לנו להישאב למעגל הדאגות היומיומיות בלבד, אלא להישען על יסודות של אמונה, ערכים וחזון ארוך-טווח.
בשנה האחרונה בפרט, כשאנחנו מתמודדים עם דאגות לביטחון, כלכלה, חברה ובריאות, המסרים של פרשת ויחי מכוונים אותנו לראות את האתגרים כזמניים, תוך אמונה בצמיחה מתוכם, לאחד כוחות עם משפחה וחברים, ולפעול מתוך חזון, ערכים ולא מתוך פחד בלבד. הפרשה מזמינה אותנו לבחור במבט רחב ובתקווה. המציאות של חטופים בידי אויב וחיילים המסכנים את חייהם מעלה תחושות קשות של דאגה אינסופית, פחד וחוסר אונים. חשוב לזכור שזו מלחמה שנכפתה עלינו, ולאורך ההיסטוריה עם ישראל התמודד עם מצבים קשים ונלחם על צדקתו, וגבר.

בתקופות קשות, חיבור למשפחה, חברים ולקהילה מספק יציבות ותחושת שותפות. שיחה פתוחה על רגשות, שיתוף בתחושות, וחיפוש אחר מקורות עידוד משותפים יכולים להקל. תרומה למאמץ הלאומי, כמו סיוע למשפחות החטופים, חיזוק החיילים, או השתתפות בפעילויות קהילתיות, עוזרת להפיג תחושת חוסר אונים. כאשר אנחנו פועלים למען אחרים, אנחנו מרגישים חלק ממשהו גדול יותר ומשיבים לעצמנו תחושת שליטה. זוהי תקופה קשה, ובאפשרותנו לבחור כיצד להתמודד עם הקושי, הבחירה ב- לתמוך זה בזה, ולפעול מתוך אחדות, אמונה ותקווה לשובם של כל החטופים לשלום ולשלום חיילינו יכולה לחזק אותנו ולשמור על כוח פיזי ונפשי להתמודד עם המציאות. החברה שלנו מורכבת מזרמים מגוונים, אך רב המשותף על השונה. לצד ההבדלים, כולנו חולקים ערכים כמו משפחה, ערבות הדדית ושאיפה לעתיד משותף טוב יותר. הכרה בשונות תוך התמקדות באחדות מאפשרת לבנות חברה חזקה ומלוכדת, שבה ריבוי הקולות יוצר הרמוניה מגוונת. "השלם גדול מסך חלקיו" מזכיר לנו לראות את הערך והפוטנציאל בשיתופי פעולה, באחדות ובכוחו של הגיוון. דווקא כאשר אנחנו מתמודדים עם אתגרים אישיים או קולקטיביים, החיבור בין הפרטים ליצירת מכלול עשוי להוביל לעוצמה, יצירתיות ופתרונות שגדולים מהיכולת האישית של כל אחד מאיתנו.

ממש כפי שיעקב מתייחס לכל אחד מבניו לפי אופיו, תכונותיו ותפקידו העתידי. הוא מכיר בשונות שלהם ומכוון אותם לממש את הפוטנציאל שלהם. בעולם מורכב ומלא אתגרים, חשוב להכיר בייחודיות של כל אדם, לעודד אותו לתרום בדרכו המיוחדת ולהבין את מקומו כחלק ממערכת שלמה. ברכות יעקב מדגישות את חשיבות התרומה האישית, אך גם את השותפות ביצירת עתיד משותף לעם ישראל. בתקופות מאתגרות, כמו בימינו, אנו נדרשים לפעול יחד כאומה, תוך שמירה על אחריות אישית למעשים ולתרומה לחברה. יעקב מברך את בניו מתוך ראייה ארוכת טווח, ומעביר להם את האמונה בהתגשמות הבטחות ה’. למרות האתגרים הצפויים, כמו השעבוד במצרים, יעקב מכוון אותם להאמין שעם ישראל יגשים את ייעודו. גם כשאנחנו עומדים מול אתגרים לאומיים ואישיים, צוואת יעקב מזכירה לנו לשמור על תקווה ואמונה שימים טובים יגיעו. יעקב מצווה להיקבר במערת המכפלה, כדי לחזק את הקשר של צאצאיו לארץ ישראל ולמורשת האבות.  יש חשיבות בשמירה על קשר לשורשים, למסורת ולערכים שמגדירים אותנו כיחידים וכאומה, גם בזמנים של משבר. יעקב מברך גם את שמעון ולוי, שהיו מעורבים באירועים קשים, מתוך כוונה לנתב את כוחם לאפיקים חיוביים. גם כשיש חולשות או אתגרים במציאות, אפשר לברך, לתקן ולבנות עתיד טוב יותר מתוך הכוחות והפוטנציאל הקיימים.

פרשת ויחי מסכמת את ספר בראשית ומעניקה לנו מסרים רלוונטיים לימינו, העוסקים בהתמודדות עם דאגות לעתיד, מורשת ואחדות. יעקב, בברכותיו לבניו, מלמד אותנו לראות את הייחודיות של כל אדם, לשלב אחריות אישית עם אחריות קולקטיבית, ולפעול מתוך חזון ואמונה גם בזמנים של חוסר ודאות. יוסף מדגיש את הכוח שבאחדות ואת היכולת למצוא משמעות גם בקשיים. הפרשה מזכירה לנו את חשיבות החיבור לשורשים, שמירה על ערכים, ופעולה מתוך תקווה, אמונה ואחדות – כלים שמסייעים להתמודד עם אתגרי ההווה ולבנות עתיד טוב יותר. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש בראשית- פרשת ויגש- צדק מאחה- מודל של פיוס איחוי ושיקום יחסים

השבוע פרשת ויגש שהיא הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית. הפרשה ממשיכה לתאר את אירועי יוסף ואחיו.
הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? מצב האחים חמור, יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בעקבות הרעב הכבד שיש בארצם, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים.
פרשת ויגש נפתחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו והוא נחוש לשחרר את בנימין. יהודה מספר ליוסף את כל הסיפור על אחיהם יוסף שהיה בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, שנטרף למוות על ידי חיה רעה, ואת העובדה שאביהם עדיין מתאבל עליו. הוא מוסיף ומשתף את יוסף כי בנימין הוא בעצם הבן היחיד שנותר ליעקב מרחל, והוא הבן זקונים, ולמעשה חיי יעקב אביהם בסכנה אם בנימין לא יוחזר בשלום לביתו. יהודה מבקש את רחמיו של יוסף, ומציע ליוסף שייקח אותו לעבד במקום בנימין.
יוסף שמתרגש מדבריו של יהודה לא מתאפק, והוא מבקש מכל היועצים והאנשים שבחדר לצאת, ולהיוותר לבדו עם אחיו. ואז הוא פורץ בבכי, ומגלה להם כי הוא יוסף, אחיהם. האחים נדהמים מהגילוי וחוששים מיוסף שעתה ירצה לנקום בהם על שמכרו אותו. אבל יוסף מרגיע אותם, ומסביר להם שהאירועים שקרו הם למעשה חלק מהתכנית האלוקית.

בפרשת ויגש ניתן לראות אלמנטים דומים של התהליך צדק מאחה בתהליך הפיוס בין יוסף לאחיו, ובהמשך, בין האחים ליעקב אביהם. תהליך צדק מאחה הוא שיטה שיקומית שבה נעשה ניסיון לתקן ככל שניתן את הפגיעה שנגרמה בעקבות מעשה עוול, באמצעות מעשים מאחים. מטרת התהליך היא לתת מענה לצורכיהם של כל אלו שנפגעו ממנו, להביא לפיוס, הבנה ושיקום מערכות היחסים.
סיפורו של יוסף, אחיו ואביו יעקב, משמש כמודל עתיק אך רלוונטי לתהליכי צדק מאחה. לאחר שנים של ניתוק, כאב ופגיעה קשה – כאשר אחי יוסף מכרו אותו לעבדות והסבו לו וליעקב צער עמוק – מתאפשר מפגש מחודש שמוביל להכרה, חרטה ושיקום היחסים. תהליך זה אינו פשוט. הוא דורש מהפוגע (האחים במקרה הזה) להכיר בפגיעתו ולשאת באחריות למעשיו. יוסף, למרות הכאב שחווה, בוחר לנהוג בחמלה, מאפשר תהליך של פיוס ומעניק הזדמנות לתיקון משפחתי מלא.

חכמינו, למשל, הרמב"ם בהלכות תשובה מדגיש את החובה לתשובה הכוללת חרטה, וידוי ובקשת מחילה: "אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עברות שבין אדם למקום… אבל עברות שבין אדם לחברו, אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חיב לו, צריך לרצותו ולשאול
ממנו שימחול לו." (משנה תורה, הלכות תשובה ב:ט).
כלומר, התשובה היהודית אינה שלמה ללא תיקון הפגיעה ככל שניתן והשבת השלום בין הצדדים. וכך גם חז"ל במסכת יומא מלמדים:
"עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (יומא פה:ב).
תהליך זה מדגיש את החשיבות של שיח ישיר עם הנפגע, לקיחת אחריות אמיתית והבעת חרטה כנה.
היהדות קוראת לנו לא רק לשפוט את המעשה אלא גם לתקן את השבר שנגרם. צדק מאחה מתכתב עם הרעיון של תיקון עולם, שאינו עוסק רק בעונש אלא ביצירת שינוי חיובי עבור כל הצדדים, במטרה לבנות חברה מוסרית, אחראית ושלמה יותר.

באופן עקרוני, תהליך כזה יכול להתקיים ללא מתווך, אך הדבר מתאים בעיקר למצבים שבהם יש תקשורת ברורה ומכבדת בין הצדדים, והבנה לחשיבות התהליך כמו גם רצון הדדי לתהליך, הכרה במעשה, נשיאת אחריות, הבעת חרטה, רצון לתקן את הנזק ולעיתים אף מחילה. יחד עם זאת, יש לזכור כי במקרים מורכבים, מעוררי רגש, כאלו שבהם קיימים גם פערי כוחות, נוכחות של מגשר, מנחה או מתווך עשויה להיות קריטית להצלחת התהליך.
כפי שסיפור יוסף מלמד אותנו, צדק מאחה הוא הרבה מעבר לתיקון עוול – הוא דרך לריפוי ושיקום מערכות יחסים, לתמורה נפשית ולבניית עתיד טוב יותר עבור כל המעורבים.
כחברה, חובתנו לעודד ולטפח תהליכי צדק מאחה – תהליכים שמבקשים לא רק ענישה או הכרה בפגיעה, אלא גם שיקום אמיתי של כל הצדדים המעורבים: הפוגעים, הנפגעים והמעגלים הסובבים אותם. צדק מאחה מציע דרך שונה ועמוקה להתמודדות עם פגיעה, המבוססת על דיאלוג ישיר, אחריות וריפוי.

למרבה הצער, גישה זו עדיין אינה מוכרת מספיק בקרב הציבור הרחב ואינה מיושמת במידה מספקת. רבים מהפוגעים נמנעים מלשאת באחריות למעשיהם, לעיתים מתוך חשש לעונש ולעיתים מתוך חוסר מודעות להשלכות מעשיהם. מצד שני, נפגעים רבים נותרים כלואים בכאבם, מתקשים להשתחרר מהפגיעה ולשוב לעוצמתם הפנימית.
אם נצליח להעלות את המודעות הציבורית לתהליך צדק מאחה ולהדגיש את הפוטנציאל השיקומי שלו, נוכל להביא לתהליכי ריפוי משמעותיים, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית. צדק מאחה אינו רק תהליך שיפוטי, אלא גם כלי להבראה – דרך ליצירת קשר מחודש בין הפוגע לנפגע, ובניית מסלול שיאפשר תיקון, לקיחת אחריות כנה, ויצירת שינוי אמיתי.

בשנתיים האחרונות, המהפכה החברתית והמלחמה העמיקו את הקיטוב בחברה הישראלית. הפתרון טמון לא רק בצעדים פוליטיים או צבאיים, אלא בתהליך חברתי עמוק של הקשבה, אמפתיה והכלה. בדומה לאחיו של יוסף שהביעו חרטה ונשאו אחריות למעשיהם, וליוסף שבחר בחמלה ובפיוס, גם החברה הישראלית יכולה להתמקד באיחוי שברים ובבניית עתיד משותף תוך חיבור בין מגזרים.
הדרך להבראתנו כחברה וכפרטים עוברת דרך ההכרה בכך שמענה ראוי לפגיעה כולל התבוננות מעמיקה בצרכים של כל המעורבים, לצד יצירת מרחב שמאפשר שיקום. ככל שנעמיק את השיח על צדק מאחה ונעודד את יישומו, נוכל לבנות חברה שמושתתת על חמלה, אחריות, אמפתיה ושאיפה אמיתית לתיקון עולם. שנזכה להיות ראויים. אמן כן יהי רצון.

שבת מבורכת🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️