חומש בראשית- חיי שרה- בניית עתיד

השבוע פרשת חיי שרה שהיא הפרשה החמישית בספר בראשית. היא מספרת את סיפור פטירתה של שרה אימנו בגיל 127 שנים, ועל המשא ומתן שניהל אברהם אבינו כדי לרכוש עבורה חלקת קבורה בחברון. שרה נקברת במערת המכפלה שבחברון. למעשה, במערת המכפלה קבורים ארבעה זוגות – אדם הראשון וחווה; אברהם ושרה; יצחק ורבקה; יעקב ולאה.

וכך מתאר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל את אברהם אבינו-
"הוא היה בן מאה שלושים ושבע. הוא חווה שני מאורעות טראומטיים שקרו לאנשים היקרים לו ביותר. הראשון אירע בבנו שהוא חיכה רוב ימי חייו להיוולדו, ליצחק. הוא ושרה איבדו תקווה, אך ה' סיפר להם שיולידו בן שימשיך את הברית הכרותה להם איתו. השנים עברו. שרה לא הרתה. היא זָקנה, וה' הוסיף להבטיח שזה יקרה.
בסוף זה בא. ההיריון, הילד, האושר… אך משגדל הילד בא הרגע הנורא שבו אמר אלוהים לאברהם לקחת "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" ולהקריבו על מזבח (כב, ב). אברהם לא מחה, לא בכה, לא דחה. האב והבן הלכו יחדיו, ורק ברגע האחרון בא הצו מן השמיים – עצור. איך יכול אב, שלא לדבר על הבן, לשרוד מטראומה כזו?
ואז בא האֵבל. מתה שרה, אשתו האהובה של אברהם. היא הייתה שותפתו המתמדת. יחד איתו יצאה למסע לארץ לא נודעת, והשאירה מאחור את כל עולמה: ארץ, מולדת ומשפחה. פעמיים הצילה את חיי אברהם כשהתחזתה לאחותו.
מה עושה אדם בן 137 – התורה קוראת לו "זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (כד, א) – אחרי טראומה כזו ואובדן כזה? לוּ סופַּר לנו שהוא בילה את שארית ימיו בעצבות ובהתבוססות בזיכרונות, לא היינו מופתעים. הוא עשה כל מה שה' ביקש ממנו, אך קשה לומר שקיבל כל מה שה' הבטיח לו. שבע פעמים הובטחה לו ארץ כנען, אך כששרה מתה לא היו לאברהם בכל הארץ אפילו ארבע אמות כדי לקברה. ה' הבטיח לו זרע רב ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים, גוי גדול, המון גויים – אך רק בן אחד נולד לו כממשיך הברית, יצחק, שכמעט נשרף על המזבח, ושבגיל 37 עוד לא מצא לו אישה. לאברהם היו כל הסיבות שבעולם לשבת ולרחם על עצמו.
אבל הוא לא עשה זאת. באחד הרצפים המילוליים המופלאים ביותר בתורה מתואר אבלו של אברהם בחמש מילים, "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" – ומיד אחריהן באות המילים "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ" (כג, ב–ג). מרגע זה והלאה אברהם נתון בקדחת של עשייה. הוא פועל להגשמת שתי מטרות: לקנות חלקת קבר לשרה, ואז למצוא אישה לבנו. שתי מטרות אלו נוגעות בדיוק לשתי הברכות שקיבל מה': הארץ והזרע. אברהם לא חיכה בחיבוק ידיים שה' יפעל להגשמת ההבטחות. הוא הבין אחת מן האמיתות העמוקות של היהדות: שאלוהים מחכה לנו שנפעל."

אז איך התגבר אברהם על הטראומה והאובדן? ממשיך הרב זקס-
"את התשובה למדתי מהאנשים שהיו מוריי לאומץ מוסרי: ניצולי שואה שהייתה לי הזכות להכיר. איך, תהיתי, הם ממשיכים הלאה, עם הזיכרונות, המראות והמוראות? …הניצולים שהכרתי נאחזו בחיים בעקשנות שאין כמוה. רציתי להבין מה נתן להם את הכוחות.
לבסוף גיליתי. רוב האנשים הללו לא דיברו על העבר, אפילו לא עם בני זוגם, אפילו לא עם ילדיהם. הם התמקדו בבניין חיים חדשים בארץ חדשה. הם למדו את השפה ואת המנהגים. הם מצאו עבודה. הם בנו קריירה. הם התחתנו והולידו. הם, שאיבדו את משפחותיהם, היו כמשפחה איש לרעהו. הם הסתכלו קדימה, לא לאחור. הם בנו עתיד. רק אז, לפעמים כעבור ארבעים-חמישים שנה, הרשו לעצמם לדבר על העבר. רק אז סיפרו את הסיפור, תחילה לבני משפחותיהם ואז לעולם כולו. זה הכלל: תחילה עליכם לבנות את העתיד, ורק אז תוכלו לחזור ולהתאבל על העבר. זהו רעיון שבכוחו לשנות חיים ולב…"

הרעיון של בניית העתיד לפני התמסרות לאבל ועל העבר מתיישב עם המסר המרכזי של פרשת חיי שרה. אברהם, אחרי פטירתה של שרה, פועל מתוך הבנה שעתידו של העם תלוי בהחלטות ובמעשים שהוא מבצע בהווה. הוא, כאמור, רוכש את מערת המכפלה – מהלך שמבטיח חיבור לארץ ישראל לדורות – ואז מיד דואג לנישואי יצחק, שמסמלים את ההמשכיות והתקווה.

וכך מוסיף ומחזק הרב זקס, בספרו רעיונות-משני-חיים,
"כך עשה גם עם ישראל כולו. שלוש שנים בלבד אחרי שעיני מלאך המוות ניבטו אלינו באושוויץ הוכרזה מדינת ישראל בארצו העתיקה של עם ישראל. לו ישבה יהדות העולם כל השנים מתום השואה ועד עתה באפס מעשה ורק ביכתה את המיליונים שנרצחו, הייתה זו תגובה מובנת. אך עם ישראל בחר בדרך אחרת. הוא כמו שאג פֶּה אחד את דברי משורר תהלים, "לֹא אָמוּת כִּי אֶחיֶה" (קיח, יז) – ובזאת העיד כי ה' הוא אלוהי החיים.
ומשום הרגלו זה של עם ישראל, למהר לקום מאסונות ולבנות לו עתיד, עם זה, העתיק מכל העמים במערב, הוא עדיין צעיר ותוסס, ובעל מעמד מוביל בעולם."

המעשים הללו של אברהם מלמדים אותנו שיעור חשוב על מבט לעתיד, גם בזמנים של כאב ואובדן. אברהם לא נכנע לייאוש; הוא פועל מתוך אמונה עמוקה שהחיים ממשיכים, ושיש לו אחריות להבטיח את עתיד הדורות הבאים.
כדי להתקדם כעם וכחברה אחרי שנה של מלחמה קשה שעודנה נמשכת, יש להבין שהאבל אינו סוף הדרך אלא חלק ממנה. אכן, עלינו להוקיר את זכרם של הנופלים, והדרך המשמעותית ביותר להנציח אותם היא דרך יצירת המשכיות ובניית עתיד שמכבד את זכרם, כמו גם בהטמעת ערכים של מסירות, נתינה אכפתיות ואחדות בחיים היום- יומיים שלנו. חיים המתבטאים גם בתמיכה במשפחות השכולות, השבת כל השבויים הביתה בהקדם, תמיכה בניצולים מהטבח ובכל הפצועים, והמשך חיזוק החזית והעורף; כאשר התכלית היא לבנות חברה חזקה, ערכית, שממשיכה את דרכם ומגשימה את התקווה של כל אלו שנלחמו עליה. החיבור לערכים ולמשמעות עוזר לנו לבנות את העתיד מתוך עומק זהותי.
רק מתוך בניית עתיד משמעותי אפשר לגשת לאבל בצורה שמעצימה ולא משתקת. אז זכרם של הנופלים הופך ליסוד שמחזיק אותנו, לדרך שבה חייהם ממשיכים להקרין אור ולתת השראה לעולם.
כפי שכתוב בתהילים (לד, יט): "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע." השבר והכאב הם תחנות בדרך, אך השאיפה היא להתרומם מהם, לבנות, ליצור ולהמשיך קדימה עם עיניים פקוחות, לב חומל וידיים פועלות.

שבת שלום  🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש בראשית- פרשת וירא- ה-עקידה

ה-עקידה

פרשת וירא, עם סיפור הכנסת האורחים של אברהם וסיפור העקידה, מעלה את ערך המחויבות לזולת וההקרבה מתוך מסירות ואמונה. ביום חמסין ,אברהם אבינו, למרות גילו וחרף מצבו הרפואי לאחר ברית המילה, ממהר ורץ לקבל את פני אורחיו בכבוד ובאהבה, ובכך מדגים את מידת הכנסת האורחים הנדיבה והאכפתיות לאחר. הוא מצליח לראות מעבר למצבו האישי ולוקח על עצמו את האחריות להעניק מכל הלב, אף שהוא נמצא במקום מאתגר. היכולת לראות את האחר, מתוך מקום של חמלה ורצון לסייע, היא שיעור חשוב שמנחה אותנו לעזור לזולת ולראות את צרכיו –גם כאשר זה כרוך בהקרבה אישית.

בהמשך הפרשה, בניסיון העקידה, אברהם מתבקש להקריב את יצחק בנו יחידו, וכאן נבחנת עומק אמונתו ומחויבותו לאלוקים. המסר המרכזי בפרשנות רבת הדורות הוא שמעשה העקידה לא נדרש בפועל; מטרת הניסיון הייתה לבחון את הנכונות של אברהם ומסירותו. פרשנים כמו הרב יואל בן נון, הרב קוק והרב שמשון רפאל הירש מבינים את סיפור העקידה כבחינה של נאמנות והקרבה מוסרית, תוך שמירה על ערך חיי האדם. המלאך עוצר את אברהם ומורה לו לא לפגוע ביצחק, ומעביר מסר שהקרבה אמיתית אינה בהכרח פיזית, אלא פנימית ומוסרית – הקרבה המבוססת על אהבת הזולת ושמירה על אנושיות.

לפי גישה זו, אברהם תחילה שמע את הצו האלוקי כקריאה לעקוד את בנו, אך בהמשך הבין שייתכן כי הוא לא הבין את המסר במלואו. תפיסה זו מציעה נקודת מבט מרתקת, שלפיה כאמור מטרת הניסיון לא הייתה הפעולה עצמה, אלא הבנתו של אברהם לגבי ערכיו ואלוהיו. הבנה זו מעניקה לסיפור ממד רוחני ועמוק, המלמד אותנו כי אמונה ומסירות אינן מתבטאות בהכרח במעשים קיצוניים, אלא בהבנה פנימית, בבחינה ובמוכנות לפעול מתוך מחויבות גבוהה, אך גם מתוך הערכה לחיים ולרחמים. פרשנות זו מהדהדת גם מול המציאות שבה אנו נדרשים לעיתים לשלוח את בני ובנות משפחותינו לצבא. השליחה לצבא אינה ביטוי של רצון להקרבה לשם הקרבה, אלא פעולה שנובעת ממחויבות עמוקה להגן על חייהם של אזרחי המדינה ולהבטיח את עתיד העם והמדינה. בשאיפה שבני הדור הבא לא יצטרכו לעמוד בניסיונות דומים, אלא יחיו במציאות בטוחה ושקטה.

החיבור בין סיפורים אלה לימינו ברור במיוחד לאור מלחמת חרבות ברזל, החיילים, ניצבים מתוך תחושת שליחות ומשימה להגן על המדינה ועל אזרחיה, גם במחיר אישי גבוה. בדומה למתח שחש אברהם בעקידה, גם ההורים ששולחים את ילדיהם לצבא חווים תחושת מחויבות משולבת בכאב וחשש לשלומם, אך הם עושים זאת מתוך אמונה ובתקווה לשלום וביטחון לכלל הציבור. החיילים נדרשים להפגין מסירות עמוקה ולקבל עליהם משימות מתוך אמונה במטרה. לא תמיד הם מבינים את כל ההחלטות הצבאיות והפקודות שהם מקבלים ממפקדיהם, אך הם עדיין מגלים מסירות, נאמנות ומחויבות, מתוך תחושת שליחות ואחריות להגן על המולדת. בדומה לאמונה ולנכונות שהפגין אברהם, גם החיילים בוחרים ללכת בדרך הזו למרות הסיכון, מתוך הבנה עמוקה של ערך ההקרבה למען הכלל.
עם זאת, כמו שמלמד אותנו סיפור העקידה, גם בצבא קיים קוד ערכי ומוסרי ברור המנחה את החיילים, מתוך שאיפה לשמור על חיי אדם ולפעול מתוך הגינות וכבוד. הם אינם פועלים מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך מחויבות ערכית לשמירה על חיי אזרחים ולהגנה על כל אדם, לצד אמונה בצדקת הדרך והמטרה. ממש כפי שאברהם הבין את המגבלות ואת חשיבות חיי אדם כאשר המלאך עצר אותו בעקידה, כך גם החיילים מבינים את הערכים המנחים אותם, גם בזמני מלחמה קשים ומאתגרים.

כל אחד מהפרשנים לעיל מציב את ערך החיים כעקרון מרכזי בסיפור העקידה, ומפרש את הסיפור כסמל למחויבות ולאמונה עמוקה, בלי לדרוש את פעולת ההקרבה עצמה. מעשי הכנסת האורחים של אברהם והמסירות שלו בעקידה מהווים דגם למחויבות עמוקה המתבקשת מכל אחד ואחת לבטח במצבי חירום – בין אם בחזית ובין אם בעורף. כולנו נדרשים לקחת חלק במאמץ הלאומי כדי להבטיח את המשך קיומה, חוסנה ושלומה של החברה והמדינה.

המסירות והאמונה בצדקת הדרך משתלבים בקוד הערכי שמנחה את צה"ל, ובכך מחזקים את המחויבות האנושית והמוסרית, במקביל לנכונות להקריב את היקר מכל, את החיים. בתקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב וכל חיילנו ישובו הביתה לשלום בריאים בגופם ובנפשם, ושנזכה להשיב את כל החטופים הביתה בקרוב ממש.

סיפור העקידה הוא סיפור מורכב ורגיש שמעלה שאלות רבות. הפירושים המגוונים שהוצעו לאורך הדורות מבקשים להבהיר את מטרת המעשה, ואת עומק המשמעות הרוחנית והמוסרית הגלומה בו. האמונה שלנו נבנית ומתעצבת בהתאם לערכים שמנחים אותנו, והם שמכתיבים כיצד ננהג, במיוחד במצבים מורכבים ומאתגרים. אמונה אמיתית אינה עיוורת או כזו שמובילה להחלטות ללא מחשבה; היא קשורה לעקרונות שלנו ולמצפן הפנימי שמכוון אותנו להבחין בין נכון ולא נכון, מוסרי ובלתי מוסרי. סיפור העקידה מדגיש את הצורך לאזן בין מחויבות עזה לאמונה ובין שמירה על ערכי המוסר והאנושיות.

שבת שלום  🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש בראשית- פרשת לך לך- ברוך מתיר אסורים ופודה שבויים

פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בספר בראשית. בפרשת לך לך אנו מתוודעים לאברהם אבינו, אב המאמינים הראשון, שמצווה לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו וללכת לארץ כנען, הארץ המובטחת. הציווי האלוהי "לך לך" דורש מאברהם להתחיל מסע חדש, לעזוב את המוכר והבטוח למען שליחות רוחנית ואישית שממנה תיוולד האומה העברית.
אברהם עוזב את מצרים בדרכו חזרה לכנען, על מנת למנוע מריבה בין רועי צאנו לרועי צאן לוט, הוא מאפשר לאחיינו לבחור לעצמו את המרחב הנוח לו, ובכך נפרדות דרכיהם. אך, כאשר לוט נופל בשבי במלחמת ארבעת המלכים מול חמישה, אברהם יוצא להגנתו ונלחם להחזירו. הסיפור ממחיש את מחויבותו המוסרית של אברהם כלפי בן משפחתו.
מכאן עולה ערך "פדיון שבויים" כמצווה מרכזית, ששורשיה בסיפור חייו של אברהם. ביהדות, מצווה זו נחשבת לאחת מהחשובות ביותר, מצווה המשלבת הצלת חיים וגמילות חסדים, וגם מתוך הבנה עמוקה כי מצבי שבי פוגעים בביטחונם הפיזי, הנפשי והחברתי של הנמצאים בו.

סוגיית עסקת החטופים שנמצאת על הפרק כבר מזה זמן לא נידונה רק סביב שולחן הקבינט או זרועות הביטחון, אלא גם בזירות נוספות, ובין השאר גם בראי היהדות וההלכה. העיתונאי והמגיש שילה פריד מסביר, " פדיון שבויים מול מלחמת מצווה: הפוסקים חלוקים לגבי עסקת חטופים. הרמב"ם קבע כי "אין מצווה גדולה כפדיון שבויים", אבל כבר במשנה נכתב שפדיון השבויים לא נעשה בכל מחיר. מאמר הלכתי חדש מנסה לעשות סדר: איך אפשר לאזן בין הרצון העז לראות את החטופים חוזרים הביתה, ובין השאיפה לנצח במלחמה מול האויב ולא לעודד חטיפות נוספות? …הרב שאול ישראלי, מראשי הציונות הדתית, טען כי יש להציל שבויים, אך לא על חשבון ביטחונם של כלל ישראל, בעוד הרב יצחק יוסף, הרב הראשי לשעבר, ציין כי יש להעמיד את פיקוח הנפש של החטופים בראש סדר העדיפויות. הקונפליקט ההלכתי והערכי בין הגנה על עם ישראל כולו לבין החובה להביא את השבויים הביתה טומן בתוכו מורכבות שמעטים מסוגלים להכריע בה בבהירות."

השבוע, הפרשה קוראת לנו לזכור שכשם שאברהם לא עמד מנגד, כך גם עלינו לזכור את מחויבותנו העמוקה לשבויים, לפעול ולהתפלל לשובם הביתה לשלום. לאור המציאות הביטחונית המורכבת, הפוסקים נדרשים לשאלות של מידת המחיר או הסיכון שראוי לקחת כדי לפדות את השבויים. בכל מקרה, עיקרון פדיון השבויים נותר איתן וחשוב, והמסורת היהודית רואה בו ערך שמחזק את הערבות ההדדית והאחריות המשותפת בתוך העם היהודי.

שואל פרופסור ידידיה שטרן, נשיא המכון למדיניות העם היהודי למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, עסקת חטופים – כיצד נכריע?
"…הסיסמוגרף הישראלי מזהה שורה של זעזועים בקרקע שעליה אנו דורכים, אך הקו העבה – המסמן את רעידת האדמה הטקטונית – ממוקד בעתיד החטופים.
התרגלנו לכך: למען פדיון שבויים מדינת ישראל פועלת באומץ לב ובנחישות קיצוניים (מבצע יונתן ומבצע ארנון) מחד, ובהתרפסות ונמיכות קומה קיצוניים (עסקאות ג'יבריל, טננבוים, שליט), מאידך. ישראל יצאה למלחמה בגלל שני שבויים (רגב וגולדווסר במלחמת לבנון השנייה) וכעת מסרבת להפסיק מלחמה למען פדיון 101 חטופים. ישראל יודעת להכיל נפילת חיילים בקרב – רוב הישראלים מוכנים לשלוח את ילדיהם לעקידת יצחק משום שהם מבינים שזהו הכרח לשם קיום לאומי ריבוני, אך נפילה בשבי של אזרחים או חיילים, מעוררת דינמיקה שונה, סוערת בהרבה…
ככל ששחרור החטופים נתפס כמרכיב הכרחי לשימור ה"ביחד" הישראלי – ואין ספק שזהו המצב בעיני רבים – או אז דווקא דתיים-לאומיים, הרגישים לקולקטיב, אמורים להעמיד את העסקה בראש סולם העדיפויות. סולידריות וברית גורל – תחילה. וכך גם בכיוון ההפוך: סביר להניח, והעבר מוכיח זאת, ששחרור מאות רוצחים במסגרת העסקה יגרום לאובדן חיי אדם רבים בהמשך…
מסתבר שכאשר על הכף הלאומית מונחת דילמה כבדת משקל מאין כמותה, רבים מבקשים לסמוך את עמדותיהם על מחשבות ורעיונות שפיתחה הציוויליזציה היהודית משך אלפי שנים… ארון הספרים היהודי עמוס תקדימים מגוונים טרגיים לאופני התמודדות של דורות קודמים עם שבי על ידי שאינם יהודים.
אבל האם מתוך המקורות הרבים ניתן להסיק כיצד יש לנהוג כיום בדילמת החטופים? התשובה שלילית. ההלכה אמנם מדריכה אותנו לרגישות מוסרית גבוהה כלפי השבויים, אך אין דין הלכה בעידן גלות, כדינה בעידן ריבונות יהודית. בגלות, השיקולים היו "צרים": הגנה על פרטים וקהילות מפני פגיעה בגוף ובממון בידי מי ששלטו בהם. כיום, במדינת הלאום של העם היהודי, השיקולים חייבים להיות "רחבים": יעדים של ביטחון לאומי.
תשומת הלב והרגישות למצוות פדיון שבויים אסור שתקהה. שבי, במובן מסוים, קשה ממוות, משום שהשבוי (ומשפחתו) הם מתים לשיעורין. מותר לסכן חיי אדם – אפילו רבים – למען החטופים, אך ההכרעה בעד או נגד עסקה אסור שתנבע מנהמת לב, מרגשות אשם ("הפקרנו אותם"), מהעדפה מגזרית או מציווי דתי. הקריטריון היחיד להכרעה הוא מחשבה רציונלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי."

פרשת "לך לך" מעוררת בנו את ערך האחריות ההדדית והמחויבות לשחרור כל שבוי, בדומה לנחישותו של אברהם אבינו שפעל באומץ להציל את אחיינו לוט שנשבה. המסר הנוקב של הסיפור מציב בפנינו את החובה המוסרית שלא להותיר אף אדם מאחור, להילחם על חירותו מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך ובערכים של חמלה ואנושיות.
היום, כשיקירינו השבויים ממתינים זמן כה רב לשוב הביתה, תחושת המחויבות שלנו כלפיהם הולכת ומעמיקה. אנו חשים אחריות עמוקה אך גם לעיתים תסכול – הם כה קרובים פיזית, אך רחוקים במעשה. לו רק יכולנו, היינו פורצים את הגבולות בעצמנו ומשיבים אותם לחיק משפחותיהם. הדחף העמוק להשיב את הביטחון הפנימי ולהשיב את תחושת החוסן הלאומי הוא חלק מהותי מהמוטיבציה של כולנו.
אין זו שאלה של בחירה בין ניצחון להחזרת החטופים. השבתם הביתה בשלום הוא חלק משמעותי מהניצחון, ואי אפשר לנצח כל עוד הם לא שבים. במדינה ריבונית, שבה האחריות והמחויבות כלפי כל אזרח הן בסיסיות, החובה להשיב אותם מתעצמת פי כמה. כאן אנו חיים מתוך אמונה שיש מי שמגן עלינו ומתחייב להשיב את השבויים, לא משנה מה.
בהשראת אברהם אבינו, שראה כל קרוב כמי שראוי לפעולה למענו, אנו נושאים תפילה מתוך תקווה כנה ואמיתית, ומתוך אמונה שנעשים מאמצים כבירים להחזיר אותם הביתה במהרה, בריאים ושלמים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום  🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️