חומש בראשית- פרשת נח- תיבת נח בתוכנו

השבוע פרשת נח שהיא הפרשה השנייה בספר בראשית, והיא מספרת לנו שהעולם הפך להיות מושחת ובני האדם נוהגים ברוע וברשעות- "(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם." (בראשית ו') חוץ מאדם אחד בשם נח שהיה 'איש צדיק'. "(ח) וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה… (ט) …-נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: " (בראשית פרק ו') לנח נולדו שלושה בנים, שם, חם, ויפת.
ה' מחליט להביא מבול על העולם ולהשמידו בעקבות השחיתות. בנוסף, ה' מצווה על נח לבנות תיבת עץ שתכלול שלוש קומות, חלון, ולהביא אל התיבה מכל בעלי החי. ונח נענה לכל הציוויים האלוקים.
מבול הגשם נמשך ארבעים יום, והשהות הכוללת בתיבה היא שנה. במשך המבול העולם נחרב, ונכחדו כל האנשים ובעלי החיים שהיו בארץ פרט לאלו שנכנסו לתיבה. בסיומה של פרשת נח מופיע סיפור מגדל בבל בדור הפלגה. בתכניותיהם של בוני המגדל יש דגש על בנייה לגובה, בניית מגדל שראשו בשמים.

וכך הסביר הרבי מליובאוויטש זצ"ל כמה שנים לאחר השואה:
"כשאנו בוחנים את מטרת הקמת העיר והמגדל, אנו רואים כי בוני המגדל היו מעוניינים במטרה אחת בלבד, פרסום ושימור שמם, האדרה עצמית בלבד. הם היו מאוחדים למטרה אחת, אך לא הייתה זו מטרה נעלית ומרוממת אלא מטרה חומרנית שהייתה ממוקדת בעצמם בלבד.
אחדות שכזו, סופה להתרסק. אם אין לבני האדם אידיאל נעלה ורוחני, אם האנשים פועלים מסיבות אנוכיות בלבד, לא רק שהדבר לא יאחד אותם אלא בסופו של דבר אף יגרום להם לפירוד גדול יותר כפי שאירע במגדל בבל.
"כך גם אנו" סיים הרבי את דבריו. "אנו נמצאים בדור שבונה את העולם מחדש אחר החורבן האיום שהמיטה השואה עלינו. עלינו להתאחד, עלינו לבנות מחדש, אך אנו חייבים ליצוק את הרוחניות ואת האלוקות בתוך הבניה מחדש, אחרת לא תהיה זו אחדות אמיתית."

מי האמין, שאחרי השואה, הקמת מדינה יהודית על כל המשתמע, ומלחמת יום כיפור נספוג שוב חבטה כל כך מטלטלת, אכזרית וכואבת, ויתרה מזו – כבר יותר משנה שאנו בלחימה רציפה ואינטנסיבית, שממשיכה לגבות חיי אדם יקרים, משפחות מפונות מבתיהן, פצועים מרובים, והציפייה לשובם של כל החטופים והחיילים הביתה לשלום, עדיין בוערת בנו. מדבריהן של חיה בינה כץ, מנכלי״ת בית מתן והרבנית ד״ר עדינה שטיינברג אנו למדים כי בפרשת נח (ו’, י”א) מתואר המצב המוסרי טרם המבול – כיצד הארץ “נִמְלְאָה חָמָס” ובני האדם סטו לדרכים של עוול ושחיתות. כאמור, התגובה האלוקית לחמס הייתה המבול, שנועד לטהר את העולם ולהתחיל מחדש. יש הרואים בכך תזכורת אקטואלית להשלכות של עוולות מוסריות וחברתיות, שמשקפות את הצורך בתיקון עצמי ובתיקון חברתי גם בימינו.
סיפור המבול והצורך בתיקון מגלמים בתוכם את הקריאה לשמירה על ערכינו ולמימושם בפועל. האדמו”ר מסלונים ב"נתיבות שלום" מפרש את הפסוק "עשה לך תיבה" כהוראה לכל אחד מאתנו ליצור תיבה פנימית – מרחב מוגן שבו נוכל לשמר את פנימיותנו ולטפח את ערכינו. כך נוכל להתמודד עם סערות ואתגרים שמגיעים מבחוץ, תוך שמירה על האמת הפנימית שלנו גם כשבחוץ משתוללות רוחות המנסות לסחוף אותנו לכיוונים שונים. אותה "תיבת נוח" פרטית היא מקום מפלט ברגעי קושי ובלבול, והיא זו שמעניקה לנו מצפן ומשמעות לחיים, כוח ואמונה מחודשת לנוכח "המים הקשים" שמקיפים אותנו.
השנה, יותר מתמיד, יצירת תיבת נח פנימית יכולה לסייע לנו בהתמודדות עם המלחמה, ולאפשר לנו פניות גם לראות את האחר. נראה כי דווקא העשייה, הנתינה והדאגה לזולת הם שמחיים ומחזקים אותנו. גם בפרשה, נגזר על נח לשהות בתיבה במשך שנה, תוך דאגה בלתי פוסקת לכל בעל חיים ולמילוי מחסורו. תהליך זה היה הכרחי לבריאה מחודשת לאחר המבול – כי אין אפשרות לברוא עולם שמתחיל ונשען על אדם המרוכז רק בעצמו ולא בזולתו. כך גם השנה גילינו את כוחן של העשייה והנתינה הממושכת של החזית וגם העורף, והיד עוד נטויה. במצבים מאתגרים, כמו במלחמה, אנו מגלים חיים בתוכנו דרך התנדבות, עזרה הדדית ותמיכה. בתוך מציאות עמוסה, התמקדות בזולת מזכירה לנו את עוצמתו של החסד, וכיצד כל אחד בחלקו האישי יכול להשפיע וליצור מציאות טובה יותר.

בנוסף לכל העשייה המבורכת הזו אנו גם נחושים לשמור על חלקת האלוהים הקטנה שלנו אל מול כלל האנושות. שבמקום לתמוך במיגור הרשע, ולהכיר תודה על ההקרבה האינסופית שלנו, והמחיר היקר שאנו נאלצים לשלם יום יום, מדינות רבות בוחרות לצאת בביקורת נגדנו ובכך מעצימות את הרוע. ממש כמו בדור המבול ובדור הפלגה… גם אז היה פוטנציאל אדיר להעצים את הטוב, ולצערנו לא מומש.
אנו נאלצים להתמודד אל מול עולם שתומך גם אם מבורות- ברשע. רק החודש פורסם כי אונר"א, בית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג (ICJ) ומזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, נמנים ברשימת המועמדים לקבלת פרס נובל לשלום. קולטים?! ראש הארגון שבזמן כהונתו פרצה המלחמה באוקראינה ועימות כולל במזרח התיכון מועמד לפרס על שמירת השלום בעולם לצד ארגון שעובדיו השתתפו במעשי טבח, אונס וחטיפה, גם בית הדין הבינלאומי בהאג בין המועמדים לפרס היוקרתי- ממש הכשרת השרץ. להדגיש כי הפרס נועד להוקיר את אלו שקידמו שלום, ביטחון והגנה על חסרי ישע. במקום להוקיע את הרשע יש דיבור על הענקת פרס ועוד מחוות ועיוותים שמונעים הבחנה בין טוב לרע, והתקשורת משרתת את אותם עיוותים ונותנת להם במה ברחבי העולם… מתכתב ממש עם פרשת נח.
תכונתו הבולטת של נח, היא הכוח הפנימי שלו לחיות בניגוד לכל הסובבים אותו ולא להיות מושפע מדרכם. שהרי בכל סביבותיו שרר מצב של "השחית כל בשר דרכו על הארץ" ו״מלאה הארץ חמס", ואילו נח לא הושפע מהם והוא מתואר בתורה כ"צדיק תמים"; נראה כי גם בימינו ניתנת לנו הזדמנות נוספת לעבודה משותפת וליצירת עולם טוב יותר. לגלות נאמנות לערכינו, לשפר ולשדרג את ההסברה בעולם, ולקוות למימוש הפוטנציאל שלנו ושל האנושות להתאחד, לבחור בטוב ולהיטיב.

בהקשר זה מסכם הרב דוד סתיו,
"ייתכן כי הפרשה מלמדת אותנו על כוחו של היחיד, של האדם הקטן והפשוט… האדם שהוא בעל יכולות שליליות, יכול גם לעשות טוב; הוא אינו חייב להיכנע לרוע האנושי. לאנושות כזאת יש תקומה ויש עתיד, וממילא לא יהיה עוד צורך להשמיד את העולם. במקום שבו בני-אדם, ואפילו הם מעטים, יקבלו עליהם אחריות לחייהם ולחיי זולתם והסובב אותם, שם יוכל העולם כולו להתקיים… מבחנו של האדם הוא ביכולתו לעמוד פעמים רבות נגד הלחץ מסביב ולומר כי הוא דבק באמונתו ומוכן להיאבק עליה; ובכך הוא יכול להציל את העולם כולו."

שבת שלום  🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

שמחת תורה, פרשת וזאת הברכה ובראשית- להיות ראויים!

השבוע נקרא את פרשת וזאת הברכה שחותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". פרשת 'וזאת הברכה', מתארת את יומו האחרון של משה רבנו.
בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל.
השבוע כאמור גם חג שמחת תורה, החג שבו בדיוק לפני שנה מדינת ישראל הותקפה בפתאומיות ובאכזריות בגוש עוטף עזה. ועדיין כולנו חווים את הטלטול הפחד והזעזוע מאירועי אותו יום שבו בוששה העזרה להגיע, ואנו כחברה וכיחידים מנסים למצוא דרכים שונות להתמודד עם גודל האסון.

וכך מתאר הכתב והסופר חנוך דאום את אחת מדרכי ההתמודדות שלנו,
"…מתוך עומק הלב הפצוע, בלי שמישהו מסוים אירגן את זה, צמח בישראל מפעל הנצחה מרגש, היכל זיכרון עממי, פשוט וישראלי כל-כך: הסטיקרים. הם נמצאים בים. בשוק. בתחנת האוטובוס. הם מודבקים על צלע הר בגואה ובבית חב"ד בתאילנד. על קיר בפאב השכונתי ועל דלת הגישה לבית הכנסת. הם מזכירים לנו את אלה שהיו ואינם, את אלה ששירת חייהם פסקה מוקדם כל כך, את אלה שהישירו למוות מבטם, אך הוא לא השפיל מבטו…
נקיפות המצפון ותחושות האשם לא מרפות כשאתה עומד מול הקיר והם מחייכים אליך בנעוריהם העלומים. הרי הרבה מאוד שנים לא נלחמנו כמו שצריך בעזה ובלבנון. ויתרנו לעצמנו. שכנענו את עצמנו שהאויב מורתע, אבל אנחנו אלה שהיינו מורתעים. והאמת היא שפחדנו מאבידות. במלחמה מתים, חשבנו בפינוק, אז למה להילחם?ב-7 באוקטובר נזכרנו למה. כי אמנם במלחמה מתים, אבל בלי מלחמה נשחטים, נאנסים, נחטפים ונרצחים במיטותינו. ואז גם צריך להילחם ולמות…
מדובר בדור שמשלם מחיר שלא שילמו דורות קודמים. והוא משלם זאת בגבורה. בעצב. בהכנעה. בלי לשאול שאלות ובלי לטעון טענות. זה דור שלקח על עצמו את המשימה שהתגלגלה לפתחו, להילחם על הקיום שלנו פה, והוא לא מוכן לעצור עד שיבטיח את זה…
ודרך הסטיקרים האלה, המתוקים כל כך, אתה מבין כמה כוח וכמה פשטות וכמה אהבה הייתה בהם, בילדים שאיבדנו. יזמתי את הפרויקט הזה, כלומר את הכתבה הזו, כי חשבתי שראוי למסגר ולהגדיר את תופעת סטיקרי הזיכרון כפרויקט ההנצחה החשוב של הזמן שבו אנו נמצאים. כפרויקט ההנצחה המדויק, המכאיב והעוצמתי ביותר.
כדי לומר להן, למשפחות האהובות ששילמו את מחיר המלחמה, המשפחות שרוצות כל כך להשאיר מילדיהן מסר, להותיר איזשהו חותם – המסר עבר, אהובים. המסר מהדהד. אנחנו לעולם לא נשכח את גבורת בניכם.
ולמרות זאת, אני רוצה להעז ולומר בזהירות משהו שפחות מקובל לומר בשיח הישראלי בנושא השכול. אני כותב אותו ב"דחילו ורחימו" בעקבות שיחות עם עשרות רבות של משפחות שכולות שפגשתי בשנה האחרונה: החיים נמשכים. הסיוט בלתי נתפס, זה מובן מאליו. הכאב לא פוסק, זה ברור. אבל לצידו של הכאב, כך מספרים לי ההורים שאיבדו את ילדיהם, האחים, הארוסות, האלמנות והילדים, אפשר וראוי וצריך להמשיך קדימה.
לא אותו דבר. לא באותו אופן. אבל אפשר. נושכים שפתיים וממשיכים.
האנשים שחוו אובדן עושים זאת כי הם מרגישים אחריות, כי הם יודעים היטב שזה מה שהבן שנפל היה מצפה מהם. להמשיך לעשות. להמשיך לשמוח. והם שמחים ובוכים, עצובים וצוחקים – אבל הם לא מתכוונים לעצור.
לא כולם, כמובן. וכל איש בדרכו. אבל אני כן מרגיש צורך לומר, והסטיקרים בעיניי אומרים בדיוק את זה, שהילדים האלה הלכו, אבל במידה כזו או אחרת הם נשארים איתנו. בזיכרון. בעשייה. ברוח. קולם מרחף על פני תהום.
אני לא עוסק פה ברמייה עצמית. אין להכחיש: אנחנו אומה שכולה. אנחנו מדינה בפוסט-טראומה. יש לנו חרדה אמיתית מצמד המילים "הותר לפרסום”. אבל גם את זאת יש לדעת: אנחנו חזקים, הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב. ואחד ממאגרי הכוח הגדולים של המשפחות השכולות זו הידיעה העמוקה שבחייהן הן ממלאות את בקשתם האחרונה של הבנים: לא להיכנע. לא לוותר. כי מוכרחים להמשיך לנגן. מוכרחים להמשיך…"

וכך היה כשעצרתי לתדלק הבחנתי באדם שנעמד לצד הרכב שלי ופשוט בהה ברכב, התנצלתי שחניתי ברישול כי לא היה מקום והוא לא הגיב.. אז ראיתי שהוא קורא בכאב את כל הכתוב על הסטיקרים, החברים של הבן שלי, יהי זכרם ברוך… וברמזור, נהג הרכב שנעמד בסמוך אלי פתח את החלון, שלף את ידו מחוץ לחלון וביקש שאוסיף גם את המדבקה של החייל שלו ליד החברים האהובים על הרכב… זו הייתה תזכורת חדה לכוחה של ההנצחה הפשוטה—כיצד מתוך תחושת חוסר אונים נולדו אותם סטיקרים, שמעניקים לכולנו תחושה של עשייה, של המשכיות, של זיכרון שמחבר בין כולנו.

הזיכרון הזה, שמתעצם דרך מחוות קטנות כמו המדבקות, מחזיר אותנו גם למשמעות העמוקה של תורת משה, המתוארת בספר דברים, נאומו האחרון של משה. התורה מלווה אותנו בזיכרון, בעשייה, וברוח, אי אפשר שהתורה תהיה מונחת בארון הספרים ולא תשפיע ותחולל בנו שינוי משמעותי.
וכך מבהיר הרב דוד סתיו, "אם התורה מונחת לה בקרן זווית ואינה יוצרת בנו שינוי תודעתי עמוק, מוטב שלא תהיה בידינו כלל. עם סיום התורה צריך האדם לשאול את עצמו את השאלות המהותיות שבלעדיהן אין ללימודו כל ערך: לא רק מה הוא לא למד בתורה, אלא גם (ובעיקר) מה התורה לימדה אותו, מה היא בנתה בתוכו."

השנה השאלה עוד יותר רחבה ועמוקה, על כל אחד מאתנו לשאול את עצמו עם סיום קריאת התורה, ורגע לפני קריאתה מההתחלה, מבראשית, מה למדנו השנה, מה אנחנו עושים בכדי להיות ראויים? לנוכח מלחמה עקובה מדם, עלינו לשאול את עצמנו מה היא לימדה אותנו—על ערבות הדדית, על נתינה אינסופית, על הקרבה ומסירות—אך גם את השאלה האם הצלחנו לראות את המשותף והמאחד בינינו, יותר מהשונה והמפריד כי המלחמה באויבנו אומנם נכפתה עלינו אבל השלום בינינו הוא לגמרי עלינו.
הגענו אל "הישורת האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת של התורה מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים כאשר פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

וכך מוסיף, הכתב חנוך דאום –
"… מאז 7 באוקטובר כל ישראלי פגש בזה. מרגיש את זה. מכיר את זה: הפנים של הילדים שאיבדנו מביטים בנו מן הקירות, עם מסר אחד אחרון. כל ילד ותמצית שירת חייו, כל לוחם ומה שהיה לו חשוב, אבל אם מתעמקים קצת בדברים, אם נושמים אותם עמוק פנימה, מבינים שהם כולם מבקשים מאתנו בדיוק את אותו הדבר: תהיו ראויים."

בפרשת "וזאת הברכה", משה רבנו מעניק לכל שבט ברכה ייחודית המתאימה לאופיו ולתפקידו העתידי בארץ ישראל. השבוע, כשאנו חוגגים את שמחת תורה, אנו נושאים עמנו את זכרו הכואב של אותו יום קשה לפני שנה, בו הותקפה מדינת ישראל באכזריות. מתוך הכאב, ומתוך הזיכרון, והמאמצים המשותפים מעוררי ההשראה של אנשים רבים בשנה האחרונה, אנו מאחלים לעצמנו להיות ראויים לברכות אלה.
וכיצד נעשה זאת? בעמידה איתנה, בהמשך דרכם של הגיבורים שהקריבו את חייהם עבורנו, ובחיזוק החיבורים ושיתופי הפעולה בינינו, לבניית עתיד משותף טוב יותר.

גמר חתימה טובה, חג שופע בשורות משמחות  ושבת שלום  🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

סוכות- חג האסיף- איסוף כוחות- "ושמחת בחגך"

חג הסוכות, חג האסיף, מסמל את איסוף היבול לאחר עונה של עמל ומאמץ, נראה כי הקשר בין חג סוכות למלחמת "חרבות ברזל" מתגלה במשמעות העמוקה של החג עצמו. בימים אלו, אנחנו נאספים לא רק פיזית אלא גם רגשית ורוחנית. אנו נקראים לאסוף את כוחותינו ואת עוצמותינו מתוך הבנה שעמידה משותפת מול האתגרים – הכאב, הסבל והפחד – יכולה לחזק אותנו כפרטים וכעם. למרות השנה הקשה, ביטויי הערבות ההדדית, החסד והחיבור בינינו הן בעורף בתמיכתו בחזית, והן בלוחמה האמיצה והנחושה של החזית, מהווים הוכחה לכוחו של העם לעמוד איתן.
וכך מצווה בחומש דברים טז, יג-טו: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ…"

אכן, חג הסוכות, נקרא גם "זמן שמחתנו", אבל איך מבטאים שמחה, "ושמחת בחגך", כאשר יש לנו עדיין חטופים, חיילים שמחרפים את נפשם, פצועים רבים, משפחות שכולות ומפונים מבתיהם כבר למעלה משנה?
חג הסוכות, במיוחד בימים קשים כמו אלו שאנו חווים, מזכיר לנו שהשמחה אינה תלויה בהיעדר קשיים, אלא בבחירה מודעת לראות את הטוב ולהתמקד בו גם בזמנים מאתגרים. המציאות הכואבת, והמחיר הכבד שכולנו משלמים, רק מעצימים את החשיבות של השמחה בחג הזה. השמחה אינה נובעת מהתעלמות מהכאב, אלא מהאמונה העמוקה שביחד, באחדות וברוח משותפת, נוכל להתגבר על האתגרים ולעמוד מול אויבינו. בחג הסוכות אנו מתאחדים לא רק סביב שולחנות משותפים, אלא גם סביב ערכים של תקווה, חיבור לקהילה, ואחריות הדדית.
סוכות הוא גם חג של אירוח ואושפיזין, שבו אנו נפתחים לארח ולהתאחד עם אנשים שונים. אנו לומדים לא רק להגן זה על זה, אלא גם למצוא כוח בתמיכה הדדית, באירוח לבבי ובאווירה של משפחתיות. הישיבה בסוכה בפשטות מדגישה את הערכים של צניעות, הסתפקות במועט, והתמקדות במה שבאמת חשוב – חיי קהילה, סולידריות, ובחירה באמונה בעתיד טוב יותר.
הסוכה עצמה מסמלת את הארעיות והפגיעות, תזכורת לכך שבזמנים של אי-וודאות, כמו במלחמה, אנחנו תלויים אחד בשני ובכוח עליון, ועלינו לאמץ את ההבנה שהביטחון אינו נמצא רק בחומר אלא עוד יותר מזה בקשרים האנושיים ובערכים הרוחניים. בכך, סוכות משמש כזמן של "איסוף כוחות" – אישי ולאומי, של שיקום רוחני ושיתוף פעולה.

וכך מתארת הכתבת יעל צ'כנובר,
"…לפני שיצא למסיבת הנובה, גיא גלבוע דלאל הבטיח לאביו שיעזור לו לפרק את הסוכה כשיחזור. יותר משנה אחרי, היא עדיין עומדת בחצר הבית ומחכה לגיא, שנחטף מהמסיבה. "השארתי את הסוכה עומדת כסמל לתקווה", אומר האב אילן…
"לא דמיינתי שהסוכה תעמוד עד לסוכות הבא", ממשיך אילן, אביו של גיא, "אני עדיין לא מאמין שעברה שנה. אנחנו כל כך מתגעגעים אליו. אני זוכר איך הסתכלנו על הסוכה אחרי חודש, ואמרנו 'טוב, תכף הוא חוזר'. הסוכה הזאת מזכירה לנו שאסור לנו להתייאש, אנחנו לא יכולים לאבד תקווה…"

השנה האחרונה לוותה בתסכול וכאב רב, ותרמה לכך רבות העמקת השסע הפנימי בזמן כה קשה. יש תחושה של אובדן היכולת להתלכד בשעת צרה, כאשר אפילו נושאים שיש עליהם הסכמה רחבה בציבור כמו, גורל החטופים הופכים לסלעי מחלוקת פוליטית. עם זאת, דווקא המחלוקות והעימותים מעידים על כך שעוד אכפת לנו זה מזה. כמו בזוגיות, קיומן של מריבות מעיד על כך שעדיין יש תקווה ורצון לתקן ולבנות עתיד משותף.  כלומר, העימותים אינם סימן לחולשה, אלא לאכפתיות ואחריות כלפי עתיד החברה. בעוד שהמחלוקות קשות, הן עדיפות על אדישות, שעלולה להוביל לפירוד חמור יותר. חג הסוכות מהווה הזדמנות לקרב לבבות, ולהזמין אושפיזין כדי לחזק את תחושת הביחד הלאומי.
החג מציע רגע של עצירה מהיומיום ומהמאבקים, ומזכיר לנו את הפשטות והעומק שבחיים. דווקא בזמן של ישיבה פשוטה תחת סכך, מתחדשת אצלנו ההכרה בכוח הרוחני שלנו, ביכולת לשמוח ולחוות שמחה פנימית גם במצבים מאתגרים. חג הסוכות מזכיר לנו את החוסן הפנימי שלנו ואת היכולת להתגבר על קשיים יחד כקהילה. הוא מעניק לנו את הכוח להתחבר לשורשים, לעם שלנו, לארץ שלנו, ולערכים שמחזיקים אותנו יחד – וממלא אותנו כאמור בתחושת תקווה.

וכך מסביר הבעש"ט- "עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות."

חז"ל מלמדים אותנו שהשמחה היא מצווה, ואחת המשימות הקשות ביותר היא לבחור לשמוח גם במצבים של קושי. השמחה מחברת אותנו למציאות ממקור של כוח אמונה ותקווה. לכן, חג הסוכות קורא לנו למצוא את השמחה דווקא בתוך המציאות המורכבת. זו שמחה שנובעת מהכרת הטוב, מהתכנסות ואיסוף הכוחות, ומהאחריות ההדדית שלנו זה לזה. השמחה מרוממת אותנו, מקנה תחושת מסוגלות, ומונעת ייאוש והחלשה, כי היא משחררת אותנו מחסמים ומאפשרת לנו להצליח לממש את היכולות שלנו.

וכך מסיים אילן, אביו של גיא גלבוע דלאל, את דבריו, "…החטופים הם מכל המגזרים, בלי ימין ושמאל, והם רוצים לחזור הביתה", מדגיש אילן. "אנחנו עם אחד שצריך להיות מאוחד ואנחנו צריכים להראות חוסן. אסור לחזור לשיח של 6 באוקטובר. אפשר שיהיו בינינו דעות שונות אבל כולנו יחד באותה שותפות הגורל. עלינו להסתכל קדימה ולהיות יחד בשביל העתיד של גיא, ושל הילדים שיהיו לו".

ההסתכלות קדימה והשמחה יאפשרו לנו לייצר חיים שיש בהם תקווה, ערך ומשמעות – חיים ששווה לחיות אותם.

גמר חתימה טובה, וחג סוכות שופע בשורות משמחות  🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

יום כיפור- מה יותר קשה: לבקש סליחה או לסלוח?

השאלה האם קשה יותר לבקש סליחה או לסלוח תלויה באדם ובנסיבות, אך לכל אחד מהם יש אתגרים ייחודיים. לבקש סליחה דורש ענווה והכרה בטעות, ולעיתים מצריך ויתור על גאווה אישית, מצריך הכרה בכך שיש פגיעה בזולת ומצריך לקיחת אחריות על הפגיעה. הפחד שהסליחה לא תתקבל מוסיף קושי נוסף שעשוי לפגוע בדימוי העצמי. לעומת זאת, לסלוח דורש שחרור של כאב וכעס, וויתור על תחושת הצדק והנקמה. סליחה אמיתית מחייבת גם אמון מחודש באדם שפגע.
בקשת סליחה וסליחה הם שני צדדים של אותו תהליך ריפוי, כאשר כל צד מתמודד עם אתגר רגשי משלו. מי שמבקש סליחה צריך להתגבר על הבושה, אשמה והחרטה, ומי שסולח צריך להתגבר על הכעס, הפגיעה והרצון לעיתים לנקום. בסופו של דבר, שניהם דורשים אומץ ומודעות רגשית, אך הרבה פעמים קשה יותר לסלוח מאשר לבקש סליחה, מכיוון שהנפגע נדרש להניח לרגשות הפגיעה ולהתעלות מעליהם. כלומר, הסליחה מחייבת טהרת הלב, "לב שלם ונפש חפצה".

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
…הסליחה אינה קיימת בכל תרבות. היא איננה מאפיין אנושי אוניברסלי וגם לא תכתיב ביולוגי. מלמד על כך מחקר מרתק של חוקר התרבויות הקלאסיות האמריקני דיוויד קונסטן, לפני הסליחה: שורשיו של רעיון מוסרי (2010). קונסטן מראה שם כי בספרות יוון הקדומה אין מושג של סליחה. יש שם דבר אחר, שרבים מבלבלים אותו עם סליחה: שיכוך הכעס.
כשאדם פוגע בזולתו, הנפגע כועס ומבקש נקמה. הפוגע חש בסכנה, ומנסה להרגיע את הנפגע הזועם. לעתים הוא יתרץ תירוצים: "זה לא היה אני, זה היה מישהו אחר". או, "זה היה אני אבל לא הייתה לי ברירה". או, "זה היה אני אבל זה לא כל כך נורא, ובעבר עשיתי לך דברים טובים, אז במאזן הכולל אתה לא צריך לכעוס"…
בתורה יש דוגמה קלאסית לפיוס שכזה: התנהגותו של יעקב כלפי עשו בפגישתם במעבר יבוק, בשובו של יעקב ממנוסתו הארוכה מפני אחיו… האחים מתנשקים, מתחבקים ויוצאים לדרכיהם הנפרדות לא מפני שעשו סלח ליעקב אלא מפני ששכח או מפני שזעמו שוכַּך. הפיוס הוא צורה של ניהול סכסוכים הקיימת אפילו בקרב בעלי חיים… צורות פיוס והשלמה אלו הן קדם-מוסריות, והן מלוות את האנושות מהולדתה.
לא כך הסליחה. קונסטן טוען שהופעתה הראשונה בהיסטוריה נמצאת בתנ"ך – בסליחתו של יוסף לאחיו. אולם הוא איננו מסביר מדוע יוסף סולח, ומדוע רעיון הסליחה ומוסד הסליחה נולדו דווקא ביהדות.
התשובה היא שהיהדות הולידה צורה חדשה של מוסריות. היהדות מציעה אתיקה של אשמה – כניגוד לאתיקת הבושה שהציעו מערכות אחרות. אחד ההבדלים היסודיים בין שתי האתיקות הללו הוא שהבושה נצמדת לאדם, ואילו האשמה – לַמעשה. בתרבויות בושה, כשאדם עושה רע הוא כביכול מוכתם, מסומן, נטמא. בתרבויות אשמה, לא העושה הוא הרַע, אלא המעשה. לא החוטא, אלא החֵטא. האדם שחָטא שומר על ערכו האנושי הבסיסי (כמאמר ברכת השחר, "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא"). המעשה הוא אשר צריך להימחק. על כן בתרבויות האשמה ישנם תהליכים של תשובה, טהרת-הלב וסליחה.
…השלב הראשון בתשובה- ההכרה. האחים הכירו בחטאם. בהמשך… השלב השני בתשובה, הם מתוודים. והם עושים יותר מכך: הם מודים באחריותם המשותפת. זו התפתחות חשובה. כאשר האחים מכרו את יוסף לעבדות, יהודה היה זה שהציע את הרעיון (לז, כו-כז), אבל כולם חוץ מראובן אימצו אותו.
ולבסוף, בשיאו של הסיפור… יהודה, שמכר את אחיו יוסף לעבד, מביע נכונות להיעשות לעבד כדי לשחרר את אחיו בנימין. זה הדבר שחז"ל והרמב"ם מגדירים כתשובה שלמה: כשהנסיבות שהיו בעת החטא מתקיימות בשנית, ויש לחוטא הזדמנות לחטוא שוב, אך הוא נמנע מכך כי הוא השתנה. עכשיו יוסף יכול לסלוח, שכן אחיו, בהנהגת יהודה, עברו את תהליך התשובה על כל שלביו: (1) הכרת החטא, (2) וידוי ו-(3) שינוי התנהגותי… התשובה כוננה לראשונה את האפשרות שהאדם לא נידון לחזור על עברו עד אין קץ. כשאני עושה תשובה, אני מראה שבכוחי להשתנות. העתיד אינו כתוב מראש. אני יכול לעשותו אחר מכפי שהסתמן. הסליחה משחררת אותנו מן העבר. הסליחה שוברת את הבלתי-הפיכוּת של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב..."

בסופו של דבר, כדי שסליחה בתוך מערכת יחסים תהיה אפקטיבית, היא חייבת להיות תהליך משותף לשני הצדדים: הצד המקבל, הנפגע, צריך להיות פעיל בתהליך, לבחור לקבל את הסליחה ולעצב אותה בהתאם לצרכיו. והצד שפגע, ומבקש את המחילה צריך להכיר בפגיעה, לשאת אחריות, ולקבל שיתכן ולא יסלחו לו. השאלות המרכזיות בתהליך כזה למשל: מה ישיב את הנפגע לתחושת שלמות? ומה על הצד הפוגע לעשות כדי לתקן את הנזק שנגרם? לעיתים, קשה לדעת מה בדיוק נדרש ממי שפגע בך כדי שתוכל להחלים.
אחד התרגילים המועילים במקרים כאלו הוא לכתוב מכתב שמדמה את מה שהיית רוצה שהפוגע יאמר לך. דמיין מה יכול לרפא את הכאב שאתה מרגיש, ונסה לנסח את כל מה שאתה חושב שצריך להיאמר ולעשות כדי להגיע לפתרון. תהליך שיכול לעזור לנפגע להבין את הצרכים שלו ולתת לו כלים להתמודד עם הפגיעה בצורה עמוקה ושלמה יותר.
הסליחה מאפשרת לשחרר את העבר ולהקל על הכאב, וכך לפתוח פתח להתחלה חדשה. מי שמסרב לסלוח, בהינתן התנאים הנדרשים, ונשאר שקוע בכעס ובפגיעה, למעשה נשאר לכוד בעבר, מלשון "עבריין". הוא בוחר להיאחז בפצעים הישנים במקום לשחרר את עצמו ולהתמקד בחיים בהווה, בהוויה. הסליחה מעניקה את האפשרות לשחרר את הכאב הזה ולהמשיך הלאה.

וכך מסיים הרב ד"ר יונתן זקס,
" …האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים, וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עבָרֵנו. חיים מוסריים הם חיים הנותנים מקום לסליחה."

לאור השנה הקשה שעברנו והמלחמה הממושכת שמטלטלת את כולנו, בקשת סליחה ופתיחת הלב למחילה נעשות משמעותיות יותר מתמיד. הכאב, השבר והפגיעות עלולים להעמיק את הפערים בין אנשים ולהציף תחושות קשות, אך דווקא עכשיו, בזמנים אלו, עלינו לחפש דרכים לחיבור מחודש. כשאנחנו מבקשים סליחה, אנחנו לא רק מתקנים את הקשרים האישיים, אלא גם מסייעים לרפא את הלב של האומה כולה. הפנייה למחילה הופכת לכלי של ריפוי חברתי, חיזוק ותקווה לעתיד שבו נוכל לעמוד יחד, ולתמוך זה בזה.
שנדע לפתוח את ליבנו לכל אחד ואחת, שנדע לבקש סליחה ולסלוח מכל הלב, ושנדע לגלות ענווה בכך שנכיר שיש סיכוי שהאמת שלנו איננה מוחלטת, ויש מקום לשמוע ולהכיל קולות ודעות נוספים. מתוך ההבנה הזו, נוכל לחזק את החיבור בינינו, לבנות חברה שמכילה ומכבדת את כלל אנשיה, ולצמוח יחד, בזכות השוני. אמכי"ר.

גמר חתימה טובה, וצום קל ומועיל  🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

צום גדליה- לבנות מאהבה

צום גדליה מציין אירוע היסטורי כואב, והוא היום שבו נרצח גדליה בן אחיקם, המנהיג שמונה על ידי הבבלים לאחר חורבן בית המקדש הראשון. רצח זה סימן את סופה של שארית היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר החורבן, ואת תחילת הגלות המלאה. הצום מסמל את הכאב על אובדן הריבונות היהודית ועל הפירוד הפנימי שהוביל לחורבן.
לאור האירועים הקשים והמתמשכים שאנו חווים, שהדומיננטיים בהם כוללים את המחלוקות שעלו סביב המחאה נגד הרפורמה המשפטית ומלחמת הקיום הכואבת שנכפתה עלינו, צום גדליה מהווה תזכורת ונורת אזהרה עבור כולנו. הצום כמו פסק זמן קצר קורא לנו בדחיפות לבחון ולהבין את הצורך שלנו בעת מחלוקת לדעת לקבל את האחר, לחפש את המאחד, ולקיים חשבון נפש. כמו אז, כאשר הפירוד והחולשה הפנימית הובילו לנפילת העם, גם היום נדרשים אחדות פנימית, עמידה חזקה נגד האויבים, ושמירה על הריבונות והשלמות של החברה והאומה. דווקא בתקופות קשות, נדרשת עוד יותר סולידריות, שיתוף פעולה ואהבת חינם, כדי להימנע מחורבן פנימי שמתווסף לאויב החיצוני.

הצום מעניק הזדמנות להתבוננות פנימית על חשיבות האחדות והחוסן הפנימי בזמן של איום חיצוני. במובן העמוק יותר, יש בצום גדליה קריאה למודעות עמוקה לשבריריות הריבונות, לחשיבות מנהיגות אחראית, ולצורך לתמוך ולהגן על החברה מהתפוררות פנימית – מהדהד במיוחד בזמן מלחמה.
היום אנו צמים לזכותם ולשובם של כל החטופים, החיילים, והמפונים. אנו מתפללים על שלומם, ושחרורם של כל החטופים וחזרתם הביתה לשלום, על הצלחתם, שלומם ושובם לשלום של כל החיילים הנלחמים להגן על העם והארץ ועל שובם לשלום של כל המפונים כבר מזה כשנה לביתם. אנו צמים ומתפללים גם לרפואתם השלמה של כל הפצועים.

נראה כי צום גדליה בעת מלחמה מקבל משמעות מיוחדת, הוא מזכיר לנו את המחיר הכבד של שנאת חינם ופירוד, את הצורך בהנהגה מאוחדת ואחראית, ואת תקוות הגאולה והבנייה מחדש של העם והארץ. מי ייתן ונצליח להתמודד עם אתגרי ההווה מתוך אחדות, אחריות אישית ולאומית, ביטחון, חוסן ותפילה לשלום העם והארץ.

ובהמשך לאהבת חינם, ורגעים לפני סיום קריאת התורה, תזכורת חשובה מחומש ויקרא י"ט,
"(יז) לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃ (יח) לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃"
וכך גם מזכיר לנו הראי"ה קוק, באורות הקודש ג עמ' שכד,
"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם."

אמן כן יהי רצון.

תחל שנה וברכותיה, צום קל ומועיל  🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

חומש דברים- פרשת האזינו- לראות את האור

"לראות את האור"/ ברק פלדמן ואסף אמדורסקי

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

הערב חג ראש השנה, ובעיצומה של המלחמה כשמטחים של טילים תוקפים אותנו אנו, בעורף, נשב לחגוג את ראש השנה כשבליבנו החטופים שנמצאים עדיין בידם של המרצחים, החיילים שנלחמים עכשיו בכל החזיתות בארץ, המפונים מביתם, המשפחות השכולות, משפחות החטופים ובכלל עם ישראל שמחפש קרן אור באפלה המתמשכת הזו כבר שנה.
פרשת האזינו נקראת לעיתים קרובות בסמוך לראש השנה, וקיימים קשרים עמוקים בין תוכני הפרשה לרעיונות המרכזיים של יום הדין. הפרשה עוסקת בחשבון נפש קולקטיבי ובצורך בחשבון נפש אישי בראש השנה. כל אדם עורך חשבון נפש אישי על מעשיו בשנה החולפת ונדרש לשדרג את ה"תוכנה" האישית שלו. כמו כן, הצורך לתקווה לגאולה ולשיקום לאחר תקופה של כאב, מקביל לתקווה לחיים חדשים וזכים לאחר חשבון הנפש של ראש השנה. למעשה, השם "האזינו" מבטא את ההקשבה העמוקה הנדרשת מאתנו, בדומה להקשבה לתקיעות השופר בראש השנה. המילה "האזינו" נושאת עמה קריאה לתשומת לב מעמיקה והקשבה מרוכזת. בתקופת משבר ומלחמה, המילה מקבלת משמעות נוספת, מחייבת ומעצימה, בהקשר אישי ולאומי. "האזינו" מתפקדת כקריאה עמוקה להקשבה פנימית וחיצונית כאחד – הקשבה למציאות, לערכים, לאמונה, ולזולת. זו קריאה לפעול לא רק מתוך כוח, אלא מתוך הבנה עמוקה של המציאות.

אחרי הכל, יש חשיבות להקשיב למציאות הסובבת אותנו, להבין את הכאב והקשיים, ולא רק לשמוע את הרעש החיצוני, אלא לרדת לעומקם של האירועים (מזה שנה- חטופים שעדיין לא שבו ומשפחותיהם, החיילים שנלחמים על קיומנו וביתנו, המפונים מבתיהם, המשפחות השכולות שהצטרפו למעגל השכול הכואב והבלתי נתפס, שנה של אירועים שאנחנו עדיין מנסים לעכל). במקביל, "האזינו" מהווה קריאה להקשיב לקול הפנימי שלנו, לרגשות ולערכים שמנחים אותנו, במטרה לשמור על איזון נפשי ולחזק את האמונה והתקווה בתוך האתגרים. המלחמה מביאה עמה סכנה לאבד את המצפן המוסרי, ולכן ההאזנה לערכים ולמוסר היא חיונית כדי לשמור על אנושיות וחמלה. בתקופות של משבר לאומי, "האזינו", כאמור, קוראת להקשיב גם לאחרים – לחיילים, למשפחות, ולכלל הציבור, מתוך סולידריות חברתית, שיתוף פעולה, והקשבה הדדית הם הבסיס לכך. בסיכומו של דבר, "האזינו" מציעה קריאה לפעולה שנובעת מהבנה עמוקה של המציאות, מחויבות לערכים, למוסר ואמונה, ובחירה במעשים נכונים וערכיים. האזנה כזו מסייעת לשמור על איזון נפשי ולחזק את האמונה והתקווה בתוך הקושי.

פרשת האזינו מתארת את שירתו האחרונה של משה רבנו לפני מותו. השירה נוגעת במעגלים חוזרים של תקופות של שפע ושגשוג לצד נפילות ומשברים, אך גם תקווה לגאולה. בפרשת האזינו, המסר המרכזי נוגע ליכולת לראות את התמונה הגדולה ולהבין את מחזוריות החיים – גם בזמנים של משברים. השירה שבפרשה מעניקה פרספקטיבה רחבה, המזכירה לנו שההיסטוריה רצופה עליות ומורדות, ושגם בתקופות קשות יש משמעות ותכלית עמוקה. הפרשה מדגישה את האחריות הקולקטיבית של העם, במיוחד בזמן מלחמה, כשהמאבק הוא לא רק צבאי אלא גם רוחני ומוסרי, ומתארת תקופה של שיקום וגאולה אחרי תקופות קשות. הפרשה מבטאת את האמונה בטוב, ומזכירה לנו שלאחר תקופות של קושי יש תקווה לגאולה ולשיקום. התקווה הזו מאפשרת לנו להתגבר ולהמשיך, מתוך אמונה שהעתיד ייטיב עם העם.

במילים אחרות,  בעיקר בעת מלחמה ממושכת, חשוב לראות את התמונה הרחבה, להתחזק באמונה ולשאוב השראה להמשיך באומץ ובאחדות. בעת מלחמה, כאשר המציאות הקשה יכולה להטות אותנו בקלות לתחושות של ייאוש או כאב, ההאזנה לקול הפנימי, לקול התורה ולערכים עליהם גדלנו, היא מפתח לשמירה על תודעתנו ולהמשך דרכנו. חיזוק האמונה והיכולת להמשיך באומץ ובאחדות – מהווים עבורנו השראה וכוח להתמודד עם אתגרי הזמן.

ואסיים ברוח שירת האזינו-
"לראות את האור"/ ברק פלדמן ואסף אמדורסקי
"כי ראיתי את דרכי נעלמת
ביער סבוך
בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגליי ננעצו
היכו שורשים

ולרגע יכולתי לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות גבוה
לפרוח איתם…

ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור…"

ובברכת שנה טובה, תחל שנה וברכותיה, שנה של בשורות טובות ושבת רגועה ונעימה 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון🍎🍯❤️