חודש: ספטמבר 2024

אנחנו בשנה לא מעוברת, לכן, השבוע בספר דברים קוראים שתי פרשות, פרשת "ניצבים", ופרשת "וילך".
"ניצבים" ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
משה רבנו ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה. והוא מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." (דברים ל') וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט)וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל'). קצת תמוה, אנחנו צריכים שהתורה תצווה עלינו לבחור בחיים בכדי שנחייה? האם יש אדם שפוי, אדם בריא בנפשו שבחר או יבחר במודע ובכוונה תחילה במוות (להוציא כמובן את אויבנו הארורים המקדשים את המוות)?

בפרשות ניצבים-וילך, המסר המרכזי שמודגש הוא חשיבות הבחירה החופשית והאחריות האישית שלנו להתמודד עם המציאות, והבחירות שלנו. התורה קוראת לנו לקבל החלטה מודעת לחיות, ולא רק מתוך כוח האינרציה, אלא מתוך בחירה, היותנו נחושים ובתודעת חיים. זה לא מובן מאליו.
בפרשת וילך, משה מודיע לעם שהוא קרוב למותו, ושלא הוא יוביל אותם אל הארץ המובטחת. במקום זאת, יהושע בן נון ינהיג את העם. משה מחזק את יהושע ומעודד אותו ואת העם להיות חזקים ואמיצים לקראת הכניסה לארץ ולמלחמות הצפויות שם.
פרשות ניצבים וילך משלבות בין קריאה לברית מחודשת לבין חילופי מנהיגות. הן מציגות למעשה את המתח בין קושי להתקדמות ואת החשיבות של בחירה נכונה, במיוחד במצבים מאתגרים. המיקוד הוא בבחירה מודעת בחיים מתוך תודעת תכלית והכוונה, יחד עם האופן שבו התורה קוראת לנו לקחת אחריות על הבחירות והמעשים שלנו. במקרים רבים אין אנו יכולים לבחור את הסיטואציה שאיתה אנו מתמודדים אך ביכולתנו לבחור את אופן ההתמודדות.
הציווי "ובחרת בחיים" מדגיש את הצורך לבחור בחיים מלאי משמעות, חיים מוסריים ומכווני מטרה. בפועל, רבים מאתנו נתקלים בהתמודדויות, אתגרים, ומעכבים שמובילים לוויתור על חלומותינו ויעדינו. התורה מתארת את הברירה בין קללה לברכה, בין מוות לחיים, ומכוונת אותנו לבחור תמיד בחיים – לא חיים של אינרציה או הישרדות, אלא חיים שמובילים למשמעות נצחית.

אם נבחן זאת בהקשר למלחמות והאתגרים הקשים שכולנו חווים, בפרט בשנה האחרונה, ניתן לראות שההתגברות על האתגרים הפיזיים והנפשיים שקולה להחלטה לבחור בחיים בכל רגע נתון. כמו במלחמות פיזיות, גם במלחמות היומיום – מול קשיים, סימני התנגדות או תחושת זמניות – התורה אומרת לנו לבחור לא לוותר. המוות, במובן הפילוסופי והתורני, מייצג את ההפקרות, את איבוד הכיוון והערכים.
הנפש היא נצחית, והיא שמניעה אותנו להמשיך, גם כאשר הגוף החומרי נתקל במכשולים זמניים. הבחירה "בנצח", היא הבחירה במציאת המשמעות העמוקה מעבר לאתגרים הרגעיים, באותם רגעי חיים קטנים שבהם אנו נדרשים לראות את המהות שמניעה אותנו קדימה.

הרמב"ם מבהיר שהבחירה החופשית היא יסוד מוסרי שקיים בכל אדם, והיא זו שמבדילה את האדם משאר הברואים. האדם יכול לבחור בין טוב לרע, בין צדק לעוול, והוא נושא באחריות מלאה על בחירותיו. כך מחדד הרמב"ם, ב-  "הלכות תשובה" פרק ה, הלכה א:
"רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו."
התורה קוראת לנו לקחת אחריות מלאה על כל בחירה שאנו עושים, על הבחירות האישיות והקולקטיביות. כל בחירה שאנו עושים, הן כיחידים והן כעם, משפיעה על מהלך חיינו וגורלנו. ברגעים הקשים ביותר, כאשר נדרשת התקדמות או שינוי, דווקא אז חשוב להפעיל את ההכרה המודעת לבחור בדרך הנכונה, ולבחור בחיים במלוא מובן המילה.

באופן זה, פרשות ניצבים וילך מזכירות לנו שאנו עומדים תמיד בצומת דרכים בין ייאוש לתקווה, בין ויתור לעשייה, בין חיים למוות – לא רק פיזי, אלא גם רוחני. הבחירה בחיים היא, אם כן, בחירה בהתפתחות, בהתקדמות, באומץ להמשיך גם מול קשיים, וביכולת להפיק הנאה ומשמעות בכל רגע ורגע. כשאנו בוחרים לחיות מתוך תודעה כזו, אנו מגלים שהחיים עשירים הרבה יותר ממה שחשבנו. וכפי שהרב נריה זצ"ל אמר: "אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם, במקום להוסיף חיים לשנים שלהם."

פרשות ניצבים וילך מזכירות לנו לא רק את הבחירה האישית שלנו בחיים, אלא גם את המחויבות להמשיך את דרכם של אלו שנפלו ו"ציוו לנו את החיים". בקריאה הזו אנו נדרשים לקחת את הערכים, המסירות והאומץ של הדורות הקודמים – ולהפוך אותם למעשים של חיים, צמיחה ואחדות. הבחירה בחיים אינה רק עבורנו, אלא גם עבור עתיד הדורות הבאים.
שתהא לכולנו שנה של שלום, צמיחה וביטחון, שנה שבה נזכה כולנו לחזור ולהשיב הביתה בשלום את כל החטופים, המפונים והחיילים בריאים בגוף ובנפש, שנזכה גם להשיב את כל הגופות, ולמרות השנה שטלטלה את נפשנו בעוצמה, שנצליח לבחור לחיות חיים מלאי משמעות ושמחה. שתהיה לנו שנה של אחדות וחוזק, ושנצליח להתגבר על כל האתגרים שלפנינו כפרטים, משפחות, וכאומה. שנה טובה ומטיבה! אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים. הפרשה תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה איננה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, רענון לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון, ולדייק את מעשינו.
בפרשת כי תבוא, יש קריאה לשמור על עקרונות של מוסר, ערבות הדדית, ונשיאת אחריות, ממש כפי שכולנו נדרשים בתקופה זו יותר מתמיד, ואולי זה הסיפור המשותף של כולנו שמהדהד. ללא ספק, המלחמה שאנו חווים היא פיזית ורוחנית, ומבוססת על בחירה ערכית וקיומית.

מסביר לנו הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"השאלות הגדולות – מי אנחנו? למה אנחנו כאן? מהי משימתנו? – נענות על הצד הטוב ביותר בדרך של סיפור, של עלילה, של נרטיב. זהו יסוד חשוב בהבנתנו איזה מין ספר היא התורה: אין היא מסכת תיאולוגית או שיטה מטפיזית, אלא סדרה של סיפורים הארוגים יחדיו והמתפרסים על פני תקופה ארוכה, ממסעם של אברהם ושרה עד נדודיהם של משה ובני ישראל במדבר. היהדות רואה את האמת פחות כמערכת ויותר כסיפור. ואנחנו חלק מהסיפור הזה. הנה לנו מהו להיות יהודי.
בספר דברים משה שב ומספר את הסיפור הזה לדור הבא. הוא מזכיר לילידי המדבר את מה שה' עשה למען הוריהם, וגם כמה מן השגיאות שהוריהם עשו. לצד היותו המשחרר הגדול, משה הוא גם מסַפר-סיפורים עילאי. אולם הדבר שהוא עושה בפרשת כי תבוא כבר חורג מעבר לכך.
הוא אומר לבני ישראל שכאשר ייכנסו לארץ, יורישוה ויישבו בה, הם יצטרכו להביא למקדש המרכזי את ראשית ביכורי אדמתם, ועל ידי כך להכיר לה' תודה… אולם הבאת הפירות לא הייתה הכול. כל אדם צריך היה להשמיע הצהרה. הצהרה זו נעשתה אחד מהקטעים המוכרים ביותר בתורה, שכן אף על פי שנועדה במקורה להיאמר בחג הביכורים, מימי חז"ל ואילך היא הייתה לרכיב מרכזי בהגדה של פסח… כאן, לראשונה, השמעת סיפור תולדות האומה נעשית חובתו של כל אחד מאזרחיה.
במצווה זו, הידועה בשם "וידוי ביכורים", היהודים נצטוו בעצם להיות אומה של מספרי סיפורים. כל תולדות האומה מכווצות בוידוי ביכורים לנפח הקטן ביותר שאפשר…
היהודים היו העם הראשון שכתב היסטוריה – מאות שנים לפני הרודוטוס ותוקידידס, שתכופות מתוארים שלא כדין כהיסטוריונים הראשונים. ובכל זאת, בעברית המקראית אין מילה שמשמעותה "היסטוריה" ("דברי הימים" הוא הביטוי הקרוב ביותר במובנו לכך). במקום לדבר על היסטוריה, היא משתמשת בשורש זכ"ר.
ויש הבדל יסודי בין היסטוריה וזיכרון. השפה האנגלית נותנת בו סימן יפה: history פותחת ב-his (שֶלוֹ), ואילו זיכרון, memory, מתחיל בme (אותי). גוף שלישי – לעומת גוף ראשון. ההיסטוריה קרתה לאחרים; הזיכרון הוא זיכרון שלי. הוא הסיפור שלי. זיכרון הוא עבר שהפנמתי והפכתי לחלק מזהותי. לכך מכוון מאמר חז"ל המפורסם, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
לאורך ספר דברים, לא פחות מארבע-עשרה פעמים, משה מזהיר את העם לא לשכוח. אם ישכחו בני ישראל את העבר, הם יאבדו את זהותם ואת חוש הכיוון שלהם ויצעדו אל אסונם. הציווי הוא לא רק לזכור, אלא גם להנחיל את הזיכרון לילדים… כל אחד מאתנו הוא שומר של הסיפור והזיכרון הללו. לא המנהיג לבדו, או איזו אליטה, מקבלים הכשרה לזכירת הקורות, אלא כל אחד ואחד מן העם. המנהיגים הגדולים מספרים את סיפורה של הקבוצה, אבל הגדול שבכל גדולי המנהיגים, משה, לימד את הקבוצה להיות לאומה של מספרי סיפורים…
בעשותו את בני ישראל לאומה של מספרי סיפורים קידם משה את הפיכתם לעם הקשור יחדיו באחריות משותפת – איש כלפי רעהו, כלפי העבר והעתיד וכלפי אלוהיו. בשרטטו מסגרת סיפורית שהדורות הבאים יכניסו בה גם את עצמם, ואף ינחילוה לילדיהם, הפך משה את בני ישראל לאומה של מנהיגים."

ולכן, הסיפור שכל אחד מאיתנו יספר בעתיד על מלחמת חרבות ברזל יהיה סיפור של כאב, אומץ, חוסן ועיצוב מחדש של זהות לאומית. כל אחד מאתנו יזכור את הרגע שבו המציאות היומיומית, כפי שהכרנו אותה, נקטעה, ואת תחושת ההלם והפחד ששטפה את כולנו ביום שבו המלחמה פרצה. אבל מעבר לאובדן והקושי, זה יהיה גם סיפור של התעלות הרוח האנושית, של תקווה שהתגלתה גם בזמנים החשוכים ביותר, ושל הערבות ההדדית שצפה ועלתה בעוצמות שלא הכרנו.
הסיפור האישי יכלול את החיילים והאזרחים שהתגייסו מתוך תחושת אחריות ומחויבות להגנה על העם והארץ. את סיפורי הגבורה של אנשים שעמדו בקו האש, הצילו חיים, ונתנו את כל כולם למען אחרים. יהיו גם סיפורים על האנשים בעורף, שהתמודדו עם פחד, אובדן וחוסר ודאות, ובכל זאת המשיכו לתמוך ולחזק, לבנות קהילה מאוחדת ומלאת חמלה.
נזכור את החטופים בעזה ואת הכמיהה לשובם לשלום, את האבל על הנופלים בנובה ובכל מקום אחר, ואת האומץ של החיילים שנהרגו תוך כדי הגנה על הבית. במבט לאחור, נוכל לראות איך התקופה הזו השפיעה על כולנו – איך היא שינתה אותנו, חידדה את הערכים שלנו, והעמידה אותנו בפני הבחירה בין פילוג לאחדות.
בעתיד, בע"ה, נוכל לספר גם על השיח החדש שהתגבש מתוך השברים – שיח שמטרתו לצמצם את הפילוג בחברה, לגשר על הפערים ולמצוא מחדש את מה שמאחד אותנו. המלחמה לא תהיה רק סיפור של עימות חיצוני, אלא גם של מלחמה פנימית על הזהות המוסרית והחברתית שלנו.
הסיפור שנספר יהיה עדות לכך שגם בזמנים הכי קשים, בחרנו להמשיך ולהלחם על קיומנו ועל הבית שלנו, ובחרנו לבנות – לבנות חברה מוסרית יותר, ערכית יותר, חברה שבה האחריות והדאגה לכל פרט הם עמודי תווך חזקים ויציבים. אמכי"ר.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל לפני כניסתו לארץ. המצוות המתוארות עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי. הפרשה פותחת "(י) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ…" (דברים כא). מזה כשנה שאנו מצויים במלחמה כואבת וכה מורכבת.

וכך מיכה גודמן מתאר בספרו החדש, "היום השמיני",
"האזעקות שנשמעו בשעת הבוקר המוקדמת של 7 באוקטובר העירו את אזרחי ישראל מתרדמה של שנים רבות. המראות על המסכים, של טנדרים עמוסי מחבלים חודרים ליישובים ישראליים, הצטרפו לזעקות בקשת העזרה של ישראלים חסרי אונים בבתיהם, ועוררו ברבים תחושה, ואפילו ידיעה, שהעולם כפי שהכרנו בא לקיצו… הקמת המדינה הייתה אמורה לשים קץ לפוגרומים ולפרעות. שנת 1948 הייתה אמורה להיות השנה שמסיימת את התקופה הארוכה שבה יהודים היו פגיעים, חסרי אונים וחשופים ללא מענה, לאלימות אכזרית וברוטלית של המפלצת האנטישמית. ב-7 באוקטובר ההיסטוריה היהודית, שהאמנו שהשארנו מאחור, דפקה בדלת והודיעה לנו שהיא עוד כאן…
…הרגשנו והבנו שהעולם שאנו חיים בו מתפרק, ועל חורבותיו נדרש לבנות עולם חדש, אחר."

ההבנה שהעולם הישן מתפרק ושעל חורבותיו יש לבנות עולם חדש, מהדהדת גם בפרשת כי תצא, שבה מוצגות 74 מצוות שמטרתן להנחות אותנו כיצד לבנות חברה מוסרית וצודקת, המושתתת על ערכים של צדק, חסד ואחריות חברתית – גם במצבים של מלחמה ואסון. פרשת כי תצא מכילה את מספר המצוות הרב ביותר מכל פרשות התורה – 74 מצוות בסך הכל. מצוות אלו נוגעות למגוון רחב של תחומים בחיים: החל מהתנהלות במלחמה, דיני משפחה, דיני מסחר, דאגה לעניים וחלשים, ועד כללים לעשיית צדק. תכליתן של המצוות היא לבנות חברה מוסרית ומתוקנת, ולכוון את האדם לחיות חיים בעלי משמעות, המושתתים על ערכים של צדק, חסד, ורוחניות. אנחנו מצויים במלחמת קיום קשה ואכזרית, מלחמה על הבית.

מוסיף גודמן,
"…לתחושתי, ההישרדות של ישראל, והעתיד של  ישראל, תלויים בין השאר באיכות השיחה שמנהלים הישראלים."

אז מה הקשר של השיח למצוות ומה תכליתן?
בניית חברה מוסרית וצודקת- המצוות בפרשה מכוונות ליצירת חברה שיש בה ערבות הדדית, אחריות קהילתית, צדק חברתי, ודאגה לחלש. הן נועדו להבטיח שסדר חברתי יושם על פי עקרונות של מוסר וצדק, תוך הגנה על זכויות האדם והאכפתיות לכל פרט.
חינוך האדם לערכים של חמלה וצדק– באמצעות המצוות, האדם לומד להבחין בין טוב ורע ולהתנהל באופן מוסרי בכל תחומי החיים: ביחסים בין אדם לחברו, במשפחה, ובחיים הציבוריים. המצוות מכוונות אותנו לגלות צניעות, סובלנות, הקשבה וכבוד.
יצירת חברה יציבה ערכית מאוחדת על גווניה ומתפקדת– המצוות מספקות כלים לניהול תקין של חברה, כלכלה, כולל דאגה לצרכים הבסיסיים של החלשים בחברה כמו העניים, הגרים, האלמנות והיתומים.
כינון היחסים בין אדם למקום– חיזוק האמונה והנאמנות לערכים רוחניים.

וכך מסביר גודמן בספרו החדש,
"הצלחה בלחימה וניצחון במלחמה תלויים, בין השאר, באיכות ובכמות של שני משאבים. משאב אחד הוא העוצמה של המדינה, והמשאב השני הוא החוסן שלה…
במלחמה אנחנו נוטים להציג שאלות פשוטות וחשובות: מה עלינו לעשות כדי לנצח. את מי להתקיף, מתי להתקיף וכיצד להתקיף. הדיונים בשאלות הללו רווחים בשיח הציבורי, ואלה דיונים חשובים. אך כאן נניח על השולחן שאלה אחרת לדיון. במקום לשאול מה עלינו לעשות כדי לנצח, נשאל מי עלינו להיות כדי לנצח…"

כשמדברים על מלחמה בפרשה, יש למעשה התייחסות לא רק למלחמות פיזיות, אלא גם למאבקים פנימיים ואישיים. כדי לנצח במלחמה, התורה מכוונת אותנו לשאוף להיות אנשים מוסריים, ערכיים, ולהתנהל ממקום של ענווה.
ניצחון במלחמה דורש לא רק כוח פיזי.  עלינו להבין שהמלחמה אינה רק עניין פרטי אלא כלל חברתי. ההצלחה במלחמה תלויה בעמידה קולקטיבית של החברה בערכים שלה, בתמיכה ההדדית, ובדאגה לפרטים. עם מוסרי וחזק מבחינה ערכית הוא זה שינצח.  היכולת של חברה לעמוד במלחמה תלויה גם באחדות בין חבריה ובשמירה על מוסר פנימי. אם החברה נשארת נאמנה לעקרונות הצדק והחסד שלה, היא תוכל לעמוד גם מול אתגרים קשים.
פרשת כי תצא כאמור מביאה אוסף רחב של מצוות המנחות את האדם כיצד להתנהג במצבים מגוונים בחיים. כל אחת מהמצוות הללו תורמת לבניית חברה שבה ערכים של חמלה, צדק, התחשבות והגנה על החלש הם עמודי התווך. באמצעות המצוות בפרשה זו, התורה מבקשת להנחות את בני ישראל לא רק ליחס הוגן בין אדם לחברו, אלא גם לדאוג ליצירת חברה מוסרית, ערכית, חזקה ואחראית כלפי החברה כולה.

מחדד מיכה גודמן,
"כשאני מרגיש שייך לעם שלי, הסיפור של העם שלי הופך לסיפור האישי שלי. בסיפור של העם היהודי יש כמה פרקים… להיות ישראלי זה לא רק להיות שייך, זה גם להיות שותף בכתיבת אחד הפרקים הכי משמעותיים של הסיפור היהודי…
הזהות הלאומית של רוב הישראלים היא זהות עתיקה, קמאית וחזקה… הזהות הלאומית היא הדבק שמחבר ישראלים יחדיו. זהו דבק שלא תמיד רואים אותו ולא תמיד מרגישים אותו… אבל חיילים ואזרחים ששמעו על פלישה של מחבלים בדרום לקחו נשק ונסעו לקו האש, כדי להציל את מי שרק אפשר, בלי לשאול שאלות…
המלחמה גילתה שהאתגר הזהותי שלנו לא מחייב לשנות את מי שאנחנו, אלא מחייב לגלות את מי שאנחנו."

לפני יותר משנה, יצאנו כולנו למלחמה בזירות רבות שדורשת התמקדות בצמצום הפילוג והשיח המיותר בתוכנו. עלינו לשאוף לשיח של כבוד והקשבה, למנהיגות מאחדת, ולחיזוק המשותף שבינינו. מתוך תחושת אחריות משותפת ומחויבות לערכים משותפים, רק כך נוכל להצליח לא רק במלחמות החיצוניות אלא גם במלחמה על שלמות החברה והבית שלנו.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ, חוקים שידריכו את חייהם בארץ. למשל, יש להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, שוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד. ככתוב- "(כ)צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)
פרשת שופטים עוסקת בהקמת מערכת משפטית יציבה ובלתי תלויה שתנחה ותוביל את העם. המערכת הזו נועדה לשמור על צדק ולמנוע עוולות חברתיות. להבטיח שכל אדם יקבל יחס הוגן, ולשמור על שלטון החוק כבסיס לתפקוד תקין של המדינה. בנוסף, היא אמורה לשקף את הערכים והמוסר של החברה ולהיות כלי ליישוב סכסוכים בדרכי שלום וצדק. בשנה האחרונה, לצד מלחמת חרבות ברזל, כולנו מרגישים ביתר שאת את הצורך בשיקום האמון במוסדות, ובהובלת תהליכים של פיוס וחידוש הברית החברתית בין כל אחד ואחת מאתנו, בין הזרמים השונים לבין המנהיגים.
הקשר בין מלחמת חרבות ברזל לפרשת שופטים נעוץ בהבנה שהמלחמה איננה רק מבחן של כוח פיזי, אלא גם מבחן של צדק, מנהיגות, ערבות הדדית והיכולת לשמור על ערכים מוסריים גם בזמני משבר. פרשת שופטים מנחה אותנו לשאוף לצדק ולמשפט בכל מעשינו, גם במציאות של מלחמה ומשבר, עלינו לשמור על ערכים אלו ולשאוף לבנייה מחדש של חברה צודקת, מכבדת ומוסרית. חיזוק אמון הציבור במערכת המשפט והבטחת עצמאותה והוגנותה הם אתגרים מרכזיים.

הפסוק "צֶדֶק, צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ') בפרשת שופטים מורה על המאמץ המתמיד שצריך להקדיש כדי להשיג צדק. השופטים מצווים לשפוט בצדק, ללא משוא פנים, וללא קבלת שוחד, שמעוור את עיני החכמים ומסלף את דברי הצדיקים. המסר המרכזי בפרשת שופטים הוא שצדק אינו רק עניין של קיום חוקים, אלא מחויבות מוסרית עמוקה של השופטים והמנהיגים לנהוג ביושר, בהגינות ובאמונה.
המערכת, גם בימינו, מתמודדת עם אתגרים מורכבים של איזון בין חוקים לבין ערכים, בין זכויות פרטיות לבין טובת הכלל, ובין שמירה על סדר ציבורי לבין הגנה על זכויות אדם. הביקורת על מערכת המשפט, לצד החשיבות בהבטחת עצמאותה והוגנותה, מדגישה את הצורך המתמיד לשפר ולהתאים אותה למציאות המשתנה, תוך שמירה על עקרונות הצדק והיושר שמוצגים בפרשת שופטים.
כולנו חווים מצב קשה ומורכב מאוד, עם רבדים רבים של כאב, שכול, חוסר אמון, ותחושת כישלון מרה. איך מתמודדים עם שבירת האמון של הציבור, המחאות כנגד ההנהגה, המפונים מבתיהם כבר כמעט שנה, החטופים הרבים שעדיין בעזה בידי מרצחים, כל הנרצחים בנובה והמשפחות השכולות, הניצולים ומשפחותיהם שמתמודדים עם הטראומה, חיילים רבים שנהרגו והפכו עוד משפחות רבות לשכולות, שנה של כל כך הרבה כאב ושכול, איך משקמים את כולנו, איך מביאים את כל אותה הנהגה שכשלה לשאת אחריות להתפטר ולפנות מקום, איך בונים אמון מחדש לחברה של צדק ומשפט?

ההתמודדות עם שבירת אמון ועם התהפוכות שעבר העם והמדינה דורשת תהליך ארוך ומורכב שכולל היבטים חברתיים, פוליטיים, ואישיים. תהליכים למשל שיכולים לסייע בשיקום ובנייה מחדש של אמון וחברה צודקת כוללים-
הכרה ואחריות: על ההנהגה להכיר בכשלים שקרו ולהודות בטעויות. הכרה ציבורית באחריות יכולה להיות צעד ראשון להחזרת האמון. זה כולל לקיחת אחריות אישית והתפטרות של מי שנכשל בתפקידו. כמו כן, הקמת ועדות חקירה בלתי תלויות שיבדקו את הכשלים, יחשפו את האמת ויציעו צעדים לתיקון המערכת.
שיקום ותמיכה בקהילות שנפגעו: מתן תמיכה נפשית, כלכלית, ומשפטית באמצעות יצירת מנגנונים יעילים להעצמת הקהילות שנפגעו, פיתוח כלים לניהול משברים, והקמת קהילות תמיכה.
שיח ציבורי פתוח: עידוד שיח ציבורי פתוח, כנה ומכבד, שבו כל הדעות והכאב יישמעו. יש לקדם תהליכים של פיוס והבנה הדדית על ידי יצירת פלטפורמות דיאלוג בין קבוצות שונות בעם, כולל בין מגזרים פוליטיים וחברתיים שונים, כדי לגשר על הפערים ולחזק את האחדות.
שיקום ותיקון מוסדות המדינה: מיקוד על שקיפות, צדק, ואחריות. זה כולל רפורמות במערכות המשפט, הביטחון והפוליטיקה, באמצעות פיתוח חקיקה שתשמור על זכויות האדם, תבטיח משפט צדק ותמנע שחיתות.
חינוך וערכים: הטמעת חינוך לדורות הבאים לערכים של דמוקרטיה, זכויות אדם, אחווה חברתית, יהדות, וכבוד הדדי. יש לקדם מערכות חינוך שיעודדו אזרחות פעילה ורגישות חברתית, באמצעות קידום ערכים של צדק, שוויון ואחדות בתוך המערכת החינוכית, כולל חינוך לערכים של פיוס וסולידריות.
חיזוק הסולידריות הלאומית: יש להחזיר ולחזק את תחושת הסולידריות, הלכידות והערבות ההדדית בעם. לעודד ולתמוך ב- יוזמות חברתיות שמטרתן לחבר מחדש את הקהילות והעם כולו, ובתוכניות לאומיות לבניית חברה שבה כל אדם מרגיש שהוא חלק ממנה.
זיכרון ולמידה מהעבר: שמירה על זיכרון הנופלים והחטופים מתוך מחויבות להמשיך בדרכם ולהגן על הערכים שהם נלחמו למענם. למידה מעמיקה מהכישלונות של העבר, הפקת לקחים לעתיד ולהיות ראויים.

השבוע ראש חודש אלול, זמן של חשבון נפש אישי וקולקטיבי ובסימן ריפוי שבירת האמון. החודש מזמין אותנו להכיר בכאב ובכישלונות, לבקש סליחה ולחתור לתיקון. עלינו לפעול מתוך מחויבות לשינוי אמיתי, לחזק את הערכים המוסריים שלנו, ולזכור תמיד את התקווה לגאולה ולתיקון – בין אדם לחברו ובין אדם למדינתו.

וכך כותבת הרבנית ימימה,
"סליחה שהשרשרת  שנתתי לך, עם מגן דוד עליה, לא הגנה עליך כשם שהגנת עלי", בכתה שחף מושקוביץ מנחל עוז בהלווית הקדוש יונתן דויטש הי"ד, שהציל את חייה בשמחת תורה. "סליחה שלא הצלחתי להציל את בעלך", בכה רופא צבאי באחד מבתי האבלים שנכחתי בהם. "סליחה, אשתי, שאני שוב משאיר אותך לבד עם ילדינו ויוצא לעוד סבב לחימה", אמרו אלפי גברים לנשותיהם השנה. "סליחה שיצאתי מהשבי והשארתי אותך מאחור", בכו פדויי שבי השנה. "סליחה שטעינו בזיהוי", ביקשו קצינים דומעים מאימהות שילדם נהרג מירי כוחותינו. "סליחה שנשארנו", ביקשו בשקט ניצולים מעצמם. "סליחה שאני מקטר יותר מדי", שמעתי פצוע אומר לאחות שטיפלה בו בתל השומר… כשאני חושבת על ה"סליחות" של תשפ"ד, אני מבינה איזה עם מופלא אנחנו. אני מבינה עד כמה היינו במשך שנים שבויים בקונספציה שאנחנו רעים ומלאי שנאה פנימית. אם בשנים קודמות חיכינו שה"אחר" יבוא כבר ויבקש את סליחתנו, בשנה הזאת לא הפסקנו לבקש סליחות…"

וברוח זאת, זכיתי לביקור אמש מגיסתי האהובה, גילי, שהגיעה עם חברה, רעות, לרעננה מרמת הגולן. הן הגיעו במיוחד בכדי לנחם את משפחת סרוסי על הרצח של אלמוג סרוסי ז"ל הי"ד. הן, לא מכירות את אלמוג או את המשפחה אך חשוב היה להן להתחבר מקרוב… זכינו להכיר את המשפחה של אלמוג, אנשים מדהימים ומרגשים. באנו לחזק ויצאנו מחוזקות. הם התרגשו ושיתפו שמגיעים לנחם אותם מכל הארץ, ואיזה עם מדהים יש לנו!

אכן, תהליך השיקום הוא קשה וארוך, אך הוא הכרחי כדי לבנות מחדש את האמון במדינה ובחברה, וכדי ליצור עתיד טוב יותר לעם כולו. ולכן, יותר מתמיד, נדרש -שיתוף פעולה בין כולנו יחד עם הנהגה אמיצה ושקופה, ומחויבות עמוקה לערכים של צדק ואחדות, פשוט להזכיר לעצמנו- “דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ…” פרקי אבות. פרשת שופטים ממשיכה להוות מקור לעקרונות מוסריים, משפטיים והנהגתיים שנמצאים בבסיס החברה המודרנית. הצדק, שלטון החוק, המנהיגות המוסרית, שמירה על סביבה, והצורך בהגנה על זכויות האדם, הם כולם עקרונות שעומדים במבחן הזמן ומיושמים בצורה רחבה במדינות מתוקנות. ניתן לראות בפרשה לא רק מסמך היסטורי-דתי, אלא גם מצפן מוסרי לחיים חברתיים תקינים גם בימינו.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.