חודש: נובמבר 2022

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה המתארת את קורותיו של יעקב אבינו בדרכו לחרן. ולאחר מכן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.
השבוע נתמקד בבנותיו של לבן, האמהות שלנו, רחל ולאה, אשר נישאו ליעקב. רחל מתוארת כאהובת לבו ואילו לאה הבכורה נישאה לו ראשונה למרות הבטחת לבן להשיא לו את רחל. לאה ילדה ארבעה בנים ברציפות. לעומתה, רחל עקרה. ככל שלאה ילדה יותר ילדים, כך גדלה קנאת רחל. לאחר שילדה לאה את בנה הרביעי, פונה רחל ליעקב מתוך כאב עמוק בדרישה ממנו שייתן לה ילדים, אחרת, אין סיבה לחייה, "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל,א).
בפרשה מתואר כי מצד אחד רחל ויתרה על מקומה תחת החופה לצד יעקב, והמדרשים אף מחדדים שרחל נתנה לאחותה את הסימנים מפאת כבודה של לאה. היא הצליחה לא להיות מופעלת מקנאה, ולעשות ויתור עצום עבור אחותה מתוך מסירות נפש. לצד זה, בהמשך הפרשה, מתארת התורה כי הקנאה היא רגש אנושי, המתבטאת בהתמודדות של רחל עם עקרותה, כאשר היא מקנאה באחותה, לאה, שזכתה ללדת ילדים.

טבעי הוא שנרצה כולנו להצליח במעשינו, בעבודתנו, ובכלל בתפקודנו בתחומי חיינו השונים, וברור כי לשם כך מצופה מאתנו להשתדל ולעשות את הנדרש. יחד עם זאת, כאשר אנו רואים חבר אשר מצליח בתחום מסוים, בפרט בתחום שקרוב ללבנו, מתעורר בנו רגש קנאה, לרוב בלתי נשלט. מה עושים עם רגש הקנאה? פרשת "ויצא" מלמדת אותנו שהקנאה המתוארת הוא רגש טבעי המתעורר בכולנו. אך קנאה בחבר שמביאה אותנו להגביר את ההשתדלות שלנו, ולהשקיע מאמצים נוספים להשגת היעד הנכסף באותו תחום, הינה קנאה המופעלת באופן חיובי.

רחל התעשתה והבינה שהדבר למעשה תלוי בה. והיא פועלת כשרה אמנו, ומבקשת מיעקב אבינו לשאת את בלהה, אולי מעשה זה יסייע גם לה להרות. ואכן, לבלהה נולדו שני בנים כאשר לאחר מכן, זוכה גם רחל לבן: "וַיִּזְכֹּר אֱ'לֹהִים אֶת רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ'לֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.  וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱ'לֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.  וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר:  יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כב-כד).

לאה לא הייתה שנואה כי אם אהובה פחות, "(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל;… (ל) וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה" (בראשית כט), ע"פ שמות ילדיה של לאה אנו למדים על כאבה ותחושת הדחייה שחוותה, גם התהליך הנפשי והרוחני שעוברת רחל בתקופה זו מאתגר. יחד עם זאת, נראה כי קנאת רחל בלאה הניעה אותה לעשייה חיובית, היא לא באה מנגיעה אישית, מעלבון ואו עין צרה בלאה, אלא מתוך רצון אמיתי להיות שותפה בבניית בית יעקב, ולחוות אמהות גם כן.
קנאה המניעה את המקנא לפעולה שלילית גורמת לתחרות אינסופית שאיננה נובעת מתוך שאיפה להתייעלות והתמקצעות, אלא מתוך "כיבוש" עמדות, הכפשה וצרות עין ב-'יש' של האחר. זוהי קנאה המערערת את האיזון של המקנא ויוצרת תגובות של זעם. לכן, שואל הרב שניאור אשכנזי, מדוע הייתה צריכה התורה להכניס את הפרט הזה שרחל קנאה באחותה? קנאה זו מידה קשה אשר לרוב היא עדות לכעס, תסכול, תחושת פגיעות, חוסר צדק וחוסר פרופורציות. ההרגשה למשל, של לא להיות 'ראשון', יכולה להוציא את האדם משיווי משקלו.

לכן, התורה מתארת לנו כי במקרה של רחל הקנאה דחפה אותה לפעול בנתיבים מועילים ומקדמים. בפרשה מתואר לנו כיצד היא פונה ללאה בבקשת עזרה בכדי שתצליח להרות ליעקב, "וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ…"(בראשית ל, יד). ראובן, בנה של לאה, מוצא בשדה את צמח הדודאים אותו הוא מעניק לאמו, לאה, כסגולה לפריון. הפרשה מבהירה לנו כי קנאה זו תכונה שלא צריך להכחיש, לעיתים, זו התכונה שדווקא באמצעותה אנו מופעלים. רחל התבוננה באחותה, לאה, בכוונה ללמוד ממנה. ללאה כבר היו ארבעה בנים, בעוד רחל הייתה עקרה. אותה קנאה היא שהבעירה את העשייה ,והובילה אותה ללדת שני בנים. רחל לא ויתרה. הקנאה והכמיהה לילדים הן אלו שהביאו אותה לתבוע מיעקב ובהמשך מה' בתפילה ללדת פרי בטן.

מוסיף הרב שניאור אשכנזי, בנושאים חשובים כאשר אנו רואים אחרים שמצליחים יותר מאתנו, זה גורם לנו לרצות לשאוף ליותר. בטבענו אנו עצלים ומחפשים לנוח, והקנאה מונעת מאתנו להישאר באותו המקום. הקנאה היא שהביאה את רחל אמנו להתאמץ ולהשיג את חווית האימהות והשותפות הפעילה בבית יעקב. הפרשה קוראת לנו להפסיק לפחד מהיצרים הבוערים שבנו, מהתכונות והמידות שלנו כי הם למעשה הארגז כלים שלנו שעימם אנו צומחים וגדלים, ומתפקידנו למנף ולקדם אותם. אומנות האדם היא לעשות בהם שימוש נכון, כך שיהוו מקור ללימוד והשראה.
כלומר, קנאת האחיות, רחל ולאה, נבעה מתחושת כאב החסר שחוו. לאה חוותה חסר באהבה, ורחל חוותה חסר במימוש האימהות ולקיחת חלק ממשי בבניית בית יעקב. לא הייתה כל הכפשה, וראייתן לא הייתה צרה ב-'יש' של האחרת אלא הן חוו שיקוף כואב לחסר שלהן אותו ניסו למלא ככל שיכלו והצליחו.

קנאה בריאה זו קנאה המשתמשת בהשראה של הזולת כדי להרים ולעורר אותנו לעשייה נוספת. באמצעותה אנו יוצאים מאזור הנוחות, וכובשים יעדים נוספים במגמה לחיות חיים מלאים ומשמעותיים. קנאה מועילה מהווה מנוף להצלחה. ולכן, אמרו חכמנו, "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא, כב ע"א).

שבת שלום💞

השבוע, פרשת תולדות מתמקדת בחייהם המשותפים של יצחק ורבקה. לאחר שנים רבות שבהן רבקה הייתה עקרה- נולדים להם התאומים, עשיו ויעקב, שנאבקו כבר בבטנה, והמשיכו להיאבק גם לאחר לידתם.
עוד מגיל צעיר יעקב ועשיו מגלים אופי שונה, "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים." (בראשית כה') מתואר לנו גם הבדל ביחס ההורים כלפיהם, "(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב " (בראשית כה'). הכתוב מתחיל ומבאר את סיבת העדפתו של יצחק לעשיו, בעוד, אין תיאור כלל לסיבת העדפתה של רבקה ליעקב. יתכן שהעדפת רבקה נבעה מתוך הרצון לאזן את הקשר שלהם ההורים עם ילדיהם. סוג של פיצוי.
יום אחד חוזר עשיו מן השדה עייף ורואה את יעקב מבשל נזיד עדשים. עשיו מבקש מיעקב את הנזיד, ויעקב משיב שתמורת הנזיד הוא מבקש שעשיו ייתן לו את בכורתו. ואכן, עשיו העייף מסכים ועסקת החליפין נחתמת בשבועה.

הסיטואציה שנוצרה מאתגרת ומורכבת. רבקה הכירה את אופיים של בניה, והיא זכרה וידעה כי למרות שעשיו נולד ראשון, הבכורה כך הובהר לה בהריונה, שייכת ליעקב. "(כג) וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר." אך, נראה כי יצחק לא ידע או לחילופין לא זכר זאת שאחרת לא היה מבקש לברך את עשיו. לכן, רבקה לא יכלה לאפשר לעשיו לקבל את הבכורה, ולא נותר לה אלא לבחור את הפתרון המיטבי באותן נסיבות, ולפעול כפי שפעלה. במילים אחרות, במצב הסבוך הזה, אין זמן לשיחות ולהסברים ארוכים. יש צורך בפעולה.

מסביר ומרחיב הרב שניאור אשכנזי-
"…זה קורה ביום ההולדת המאה עשרים ושלושה של יצחק. הוא מתחיל לערוך את חשבון הנפש של החיים ומבקש לברך את עשיו לפני מותו. רבקה שומעת הכול מאחורי הדלת ונחרדת… היא קוראת ליעקב, בנה השני, מצווה אותו להתחזות לעשיו וכך לגנוב את הברכות מאביו העיוור, שלא יוכל להבחין בתרמית. יעקב נבהל ומנסה להתנגד, ואף חושש שהברכות יתהפכו על ראשו לקללות, אבל רבקה מתעקשת. היא כמעט מכריחה את יעקב ללבוש את בגדי אחיו ולהיכנס ליצחק לקבל את הברכות. "עליי קללתך בני", היא פוסקת.
וכאן אנחנו עומדים המומים: למה ככה? למה את לא ניגשת לבעלך ואומרת באופן ברור: "הברכות שייכות ליעקב ולא לעשיו"?
מה עוד, שהיו לרבקה כל הטיעונים הנכונים להצליח לשכנע את יצחק. לרבקה הייתה נבואה ברורה ומפורשת שהעתיד שייך ליעקב ולא לעשיו. עוד בטרם נולדו התאומים, היא הלכה "לדרוש את השם" ושמעה מהנביא ש"רב יעבוד צעיר" – היא ידעה מראש שהצעיר מבין השניים הוא זה שימשיך את מורשת המשפחה. היא הייתה צריכה רק להזכיר ליצחק את אותה נבואה. למה היא מתעקשת לעשות את זה ככה? למה היא כופה על יעקב את בגדי עשיו?
למען האמת, השאלה הרבה יותר קשה. התמיהה היא לא רק על רבקה ויעקב, אלא על השותף השלישי שמרחף כל הזמן ברקע: הקדוש ברוך הוא בעצמו. סיפור הברכות מתחיל במילים "ויהי כי זקן יצחק וַתִכְהֶיןָ עיניו מֵרְאוֹת". רש"י מתפלא על כך שהתורה מזכירה כאן את זקנותו של יצחק והעיוורון שלו, ומביא פירוש מדהים: הקדוש ברוך הוא עיוור את יצחק, כדי שהתוכנית של רבקה תוכל לצאת לפועל! אלוקים כיבה ליצחק את מאור העיניים, כדי שיעקב יוכל להטעות אותו ולהתחזות בפניו לעשיו… והעניין הזה ממש מעורר תמיהה עצומה: האם זו הדרך להעביר את הברכות ליעקב? האם זה מצדיק צורת חיים נוראה כזו של חיים בחושך?!
רעיון חסידי מסביר את הדברים בצורה נפלאה:
כשרבקה מלבישה את יעקב בבגדי עשיו, היא לא מתכוונת לנתק את עשיו. להיפך, היא מתכננת מהלך גאוני שנועד להרחיב את המשפחה ואת השפעת הברכה. היא מבקשת ליצור קשר נצחי עם כל ילדיה באשר הם. לכן היא מלבישה את יעקב בבגדי עשיו, כדי שגם הילד שנראה כמו עשיו יישאר חלק מהמשפחה.
היא מתכוונת לעתיד של עם ישראל לדורותיו: אילו יעקב היה מקבל את הברכות בתור יעקב "איש תם יושב אוהלים", הברכה הייתה שייכת רק ליעקב שנראה כמו יעקב… אבל רבקה יודעת שהחיים אינם חד ממדיים. גם יעקב עלול לפעמים להיראות כמו עשיו, "איש יודע ציד, איש שדה"… ומה שרבקה מבקשת לעשות הוא לקבוע: כולם ילדים שלנו. הבגדים לא קובעים כלום, הנשמה קובעת.
כשיצחק מברך את יעקב כשהוא ככה, לבוש בבגדי עשיו, הוא נותן כוח לכל ילדיו באשר הם להתעלות מעל הבגדים שלהם… הרבי מליובאוויטש… אמר שלעולם אסור לשפוט אדם לפי המראה שלו. אסור להבדיל בעם ישראל בין אלו שנראים כמו ילדים שלנו לאלו שלא נראים כך. כולם הילדים שלנו. אם הזהות היהודית הייתה מבוססת על מעשים או על צורת לבוש – יכולנו לדחות מישהו; אבל הזהות היהודית מבוססת על נשמה, על גֶנִים, על אופי, על תודעה מולדת – וזה לא יכול להשתנות."

רבקה אוהבת את בניה, יעקב ועשיו, ואת בעלה, יצחק. היא למעשה מצילה אותם מלהדרדר אל שרשרת של טעויות. יתכן כי רבקה איננה רוצה לצער את יצחק, ומלבד זאת, הזמן דחק. בנוסף, יעקב הוא זה שעושה את הצעד הראשון בקניית הבכורה מעשיו הממהר למכור לו אותה בעבור נזיד עדשים. בינתיים, יצחק מתכוון לתת לעשיו את ברכות הבכורה, כלומר, נראה שהוא כלל לא מודע לאירוע מכירת הבכורה, ואו לנבואה. ורבקה מבינה שעליה לפעול במהרה בכדי להגן על שלושתם, יצחק, יעקב ועשיו, ויותר מכל על דיוק הגשמת ייעודם והמשכיותה של המשפחה.
 רבקה כאמור מרגיעה את יעקב ולוקחת על עצמה את האחריות המלאה למעשה, "(יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי…" (בראשית כז). על אף המשברים שפקדו אותה היא, רבקה אימנו, תמיד קמה, מתפקדת, מעניקה, מגוננת, אוהבת, דואגת, רואה הכול, ויותר מכל, נוכחת. אף בהמשך, כאשר בהחלטה לא פשוטה, משלחת רבקה את יעקב (ולא את עשיו) הרחק לבית משפחתה בחרן. רבקה למעשה ממשיכה ומגנה על חיי בני המשפחה כולה לאור איומו של עשיו להרוג את אחיו, יעקב. היא נוקטת במעשה אמיץ שנועד להבטיח כי ילדיה ימשיכו בחייהם עם השפעת הברכות שקיבלו מאביהם, יצחק, וכך יצליחו גם לממש את ייעודם. רבקה למעשה, משנה לנצח את מסלולי ההיסטוריה והדת היהודית.

מוקדש באהבה לכל האימהות שלנו שדואגות, אוהבות, ומגוננות עלינו, תודה ושבת שלום🤰🏻💞

הפרשה נקראת חיי שרה, ובכל זאת היא פותחת במות שרה אימנו ומסיימת במותו של אברהם. אז מדוע נקראת הפרשה חיי שרה? מסלול חייהם של שרה ואברהם הותווה על ידי ה' כאשר ציווה את אברהם "לך לך". הם נדרשו לעזוב את ביתם, את משפחתם וארצם, ולצאת אל יעד לא ידוע. ללכת ולהתגורר בארץ שבה הם היו גרים לאחר שעזבו את העוגנים והמבטחים בחייהם. אברהם ושרה צוו לחיות חיים של צדקה, משפט ואמונה שלמה בכך שהם אלו הצועדים את הצעד הראשון בבניית עם וארץ.

התורה לא מרחיבה בפשט כיצד הרגישו שרה ואברהם בצאתם לדרך "לך לך" לארץ לא נודעת, "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." (בראשית יב). הם מקבלים הבטחה לעתיד של עולם ומלואו, אך אין פירוט להרגשתם כולל זו של יצחק כשהלכו בציווי "לך לך" להר המוריה. 'ה' בירך את אברהם בכל', אך, בציווי העקידה נראה היה כי לכאורה נלקח ממנו הכל. בעוד הציווי הראשון היה ללכת לעתיד מבטיח, הציווי השני בחן את המוכנות להקריב את כל מה שצבר ואף היווה את הגרעין למימוש אותו עתיד מובטח. מה פשר אותה אמונה בלתי מותנית שהניעה את אברהם אבינו? מה משמעותה?

במלאות שנתיים לפטירתו של ד"ר הרב זקס, דרשו חז"ל, "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" (ברכות יח, ע"א.) אנשים אשר השאירו לנו חותמות של נצח כאן, בעולמנו, חותמות המשאירות אותם בחיים, לכן, גם במותם הם נקראים חיים. הביטוי לחיים איננו נמדד על פי משך שנותיו של כל אחד ואחת מאתנו, כי אם על פי התוכן והמשמעות שאנו יוצקים בזמננו. לכן, נקראת הפרשה חיי שרה ולא מות שרה. לצערנו, הרב ד"ר יונתן זקס כבר איננו אתנו, אך מסריו ותורותיו הגדולות נלמדות ועוד ילמדו שנים רבות- כבר אמרנו, "צדיקים במיתתם קרויים חיים".

מסביר הרב זקס זצ"ל, "לאורך חייהם של אברהם ושרה, ה' הבטיח להם שוב ושוב שני דברים: ילדים וארץ… למרות כל זאת, כאשר שרה מתה אין לאברהם אפילו אמה על אמה של קרקע משלו, ויש לו רק ילד אחד הממשיך את בריתו עם אלוהים, יצחק, שעוד לא התחתן. שום הבטחה לא הוגשמה. עתה מובן לנו הפירוט יוצא הדופן בשני הסיפורים המרכזיים של פרשת חיי שרה, סיפור קניית השדה וסיפור חיפוש האישה ליצחק. שתי ההבטחות הגדולות מתחילות להתגשם, והתורה מאטה את העלילה כדי שלא נחמיץ את הלקח הכרוך באופן התגשמותן.
ה' מבטיח, אבל אנחנו צריכים לפעול. ה' מבטיח לאברהם את הארץ, אבל הוא צריך לקנות את שדהו הראשון. ה' מבטיח לאברהם צאצאים רבים מספור, אבל לשם כך אברהם צריך לדאוג שבנו יתחתן, ושיתחתן עם אישה שתחיה איתו את חיי הברית — כך שיהיו לו, בלשון ימינו, נכדים יהודים. ה' מבטיח, אבל מקיים ביחד איתנו. בריאת העולם הייתה מעשה של צמצום: ה' פינה מקום לעולם. בבריאת האדם הוא הצטמצם כדי לפנות מקום לחופש הבחירה של האדם. בעצם הצמצום הזה הוא נתן לנו אחריות; ורק על ידי יישומה אנחנו מגיעים למלוא מעמדנו כבני אדם. אלוהים הציל את נח מהמבול, אך כדי שזה יקרה נדרש נח לבנות תיבה… אלוהים נותן לנו את הכוח לפעול, אבל את המעשה צריכים לעשות אנחנו. מה שמשנה את העולם, מה שמגשים את ייעודנו, איננו מה שה' עושה לנו, אלא מה שאנו עושים בשבילו. את זאת מבינים מנהיגים. ועל כן היה אברהם למנהיג הראשון בעם ישראל. מנהיגים לוקחים אחריות… הם אינם סבילים כי אם פעילים — אפילו בזקנתם, כמו אברהם בפרשת השבוע… אבל הלקח החשוב ביותר הוא אולי שהבטחות גדולות — ארץ, ילדים לאין ספור — מתממשות באמצעות התחלות קטנות.
מנהיגים מתחילים בחזון גדול לעתיד, אבל הם גם יודעים שהמסע מכאן עד ליעד ארוך. זה מסע של צעד אחר צעד, מעשה אחר מעשה, יום אחר יום. אין בו קפיצת דרך, וגם אילו הייתה מוטב לה שלא הייתה… אברהם קנה רק שדה קטן, והוליד רק בן אחד שימשיך את בריתו… הוא התחיל. כי הוא השאיר לדורות העתיד תשתית שיוכלו לבנות על גביה. שינוי גדול הוא תמיד פרי עבודתם של כמה דורות. איש מאתנו לא יזכה לראות בחייו את מלוא הפירות שלעמל דורנו. מנהיגים רואים את היעד, מתחילים במסע, ומטפחים להם ממשיכים. די בכך כדי להטעין את חייהם באלמוות."

במרכז הגותו הדתית של הרב זקס נמצא מושג האחריות. ההדגשה כי העבודה הדתית היהודית לא יכולה להסתפק, או אפילו להתמקד, בעבודת א-לוקים פולחנית, אלא חייבת לחצות את הסף האישי ולעבור למרחב הקהילתי. 'דתיות יהודית' היא לעולם עם הפנים לזולת, לקהילה, לחברה שסביבנו, והיא מבקשת תמיד להגיש סיוע ותמיכה לחלשים שבינינו. הרב יונתן זקס, מציג את היהדות כדת מהפכנית. קיומו של העם היהודי, למרות הגלות והרדיפות, מבטא מחאה נגד עולם של שנאה, אלימות ומלחמה. אומר הרב זקס, היהודים, שכרתו ברית עולם עם א-לוקים אבל ארץ ועוצמה פיזית אין להם, יצרו לעצמם זהות מחלומם המשותף על חירות, צדק, כבוד וזכויות האדם… לא היה עם שהתעקש, בעקביות ובמאמצים כאלה, על ריבונותו הגורפת של הצו המוסרי". 

הפרשות האחרונות למעשה, מדגימות לנו כיצד אברהם ושרה ביטאו עוצמות אנושיות אלה כאשר עמדו בכל האתגרים שהוצבו במסע שלהם. למסע זה התלוו תחושות של ייעוד, משימתיות, שייכות, ומשמעות ככוח מניע בדרך החיים החדשה אותה הביאו לעולם והנחילו לדורות הבאים. חלק בלתי נפרד מדרך זו הוא האמונה האיתנה בפועלם ובצדקת דרכם. ההבנה שהם אלה שצריכים לפעול ללא המתנה שמלאכתם תעשה על ידי ה', מהווה חלק מירושה יקרת ערך אותה הם העניקו לנו.

שבת שלום❤️
לזכרו של ד"ר הרב יונתן זקס, הרב יעקב צבי. יהי זכרו ברוך.

השבוע בפרשת וירא אירועים מרובים. היא פותחת ב- נראות ה' אל אברהם ללא אזכור מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. הוא מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לאברהם שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. המלאך הראשון מבשר על לידתו של יצחק, המלאך השני מרפא את אברהם מכאביו, והמלאך השלישי מבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי – הפיכת סדום ועמורה. בסדום יש שחיתות מוסרית, אטימות, רוע ועוולות חברתיות.

התבוננות באירועים אלו מעוררת תהייה מה המסר שמדגישה התורה?

הכנסת אורחים– למרות חשיבות וקדושת נראות ה' בפני אברהם, ואף נראה כי מתנהלת שיחה ביניהם גם אם תוכנה לא מוזכר, כאשר נגלים לעיניו של אברהם שלושת עוברי האורח הוא עוזב הכל ורץ לקראתם. חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א) לומדים מפעולה זו של אברהם: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה".

לימוד זכות– גם באירוע שלאחר מכן, בניגוד לנח בסיפור המבול שלא לימד סנגוריה על האנושות, אברהם מפגין תעוזה ומנהל משא ומתן מול ה'. נח שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, בעוד אברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת, סדום, השופעת כל טוב ובו בזמן עם חוסר רגישות חברתית משוועת. אברהם מעלה בפני ה' טיעונים הקשורים בצדקה ומשפט במטרה שה' ימנע מענישה קולקטיבית של רשע יחד עם צדיק. יותר מזה, אברהם מציע הבעת רחמים בהצלת כל תושבי סדום בזכות הצדיקים. אברהם פונה אל ה' בתהיה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?!". אך בסדום אין אפילו עשרה צדיקים. אנשים רבים זועקים בסדום, בעוד שאר אנשי העיר מתעלמים מזעקתם ועסוקים רק בעצמם, ודווקא המוטיב הזה שכל כך חסר בסדום הוא כה מרכזי באברהם אבינו.

הדאגה לכלל– הפרשה רוצה להעביר לנו מסר כי במקום בו אדם מוגן וחבוי בביתו, ודואג רק לקיומו הכלכלי ולעתידו הפרטי, "לא רואה אף אחד", וודאי שאינו  עוזר לזולת, עלולה להיות הידרדרות מוסרית בכל התחומים. וכמו שמציע הרב יגאל ינאי, יתכן שהגיע הזמן לקחת את הביטוי המוכר "חיה ותן לחיות" ? ולשדרג את הסיסמה הזו ל-"חייה ועזור גם לאחרים לחיות"?! יש פה כמה סימנים מעוררי מחשבה על התנהלות חיינו. גם קודם לכן, בימיו של נח, האנושות כולה נענשה ע"י המבול כי "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". המסר החוזר שוב ושוב הינו הדאגה לכלל, הרגשת הערבות ההדדית והאחריות, ובעיקר מידת החסד שכל כך מאפיינת את אברהם אבינו.

פרשה זו מסתיימת בעקידת יצחק. ונראה כי אף בסיפור העקידה, למרות צייתנותו ואמונתו המלאה של אברהם בה', יש מסר חד משמעי והוא- ה' איננו רוצה קרבנות אדם. "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה", התורה שוללת באופן מוחלט את קרבן האדם. להדגיש כי באותה עת, היהדות הייתה היחידה ששללה זאת.
שוב, הפרשה מבהירה לנו כי משפט וצדק, סולידריות חברתית, מניעת "אטימות" הם ארגז כלים הכרחי לחברה בריאה. והציפייה מאתנו, בני האדם, שהאמונה שלנו לא תהייה עיוורת. כחוט השני רעיון זה מוזכר בתנ"ך, "ה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו יא, כ), הוא "אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת" ( תהילים סח, ו).במקרא  יש קריאה ברורה להענקת תשומת לב ראויה לחוליות החלשות בחברה, המשוועות לצדק.

צדק- מחדד השופט אליקים רובינשטיין, "…מדינה יהודית מצווה על הצדק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים טז, כ)… הרמב"ן מסביר את כפל הלשון ("צדק צדק") כי "הדיינים צריכין שישפטו את העם משפט צדק", קרי, הם שליחי הקדוש ברוך הוא להוציא צדק לאור… אכן, רבים מעמיתיי השופטות והשופטים בבתי המשפט לדרגותיהם רואים את התנך כמקור השראה למאמץ לעשיית צדק ונותנים לכך ביטוי בפסיקתם. משכבר הימים נכח התנך פיזית באולם בית המשפט, שכן עדים יהודים נשבעו על התנך לומר אמת – אך השבועה בוטלה. ובוודאי מטעמים דתיים יהודיים אין להצטער על ביטולה והמרתה באזהרה, אך חבל סמלית שפגה נוכחותו של התנך באולם. כך או אחרת, שופטים בני אנוש מצווים לדבוק במידותיו של שוכן שחקים ולנהוג כציווי המקרא, (משלי לא, ט) "פְּתַח-פִּיךָ שְׁפָט-צֶדֶק, וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן."

האידיאולוגיה חשובה אך התורה קוראת לנו לפקוח עיניים, לשאול שאלות, לברר, ולא להיות אטומים. לפתח רגש לזולת. ההכרה היא שאני לא חי לבד בעולם הזה ומחובתי לדאוג גם לזולת. נראה שיש בדברים אלה מסר גדול לכל אחד ואחת מאתנו – לצרף למחשבות שלנו על עצמנו גם מחשבות על הזולת, על האחר, על הכלל. הרב אשלג זצ"ל הבהיר בהקדמה לספר הזוהר, יט: "ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום." וכך כתוב בפרשה שלנו השבוע בציווי האלוהי לצאצאיו של אברהם- "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). מצווה חשובה ביהדות היא מצוות מתן הצדקה. בתנ"ך מופיעה המילה "צדקה" במשמעות של התנהגות התואמת את המוסר והחוק. יחד עם זאת, בתקופות מאוחרות יותר נוספה למילה משמעות נוספת- מתן עזרה לנזקקים, בעיקר במזון או כסף. בתורה מצויה יסודה של חובת ראיית האחר, והענקת סיוע ותמיכה במידת הצורך.

שבת שלום💞

השבוע ה' מצווה את אברם, "לֶךְ-לְךָ", שתי מילים שבצידן ה' מעניק לאברם ברכה, ייעוד והבטחה. הצו הוא לעזוב את המולדת וללכת אל ארץ לא נודעת, " אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"…, שהיא הייעוד, ואברם אשר יהיה לעם, "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת" (פסוק ז), ההבטחה, יביא ברכה לאנושות. נראה כי פרשת בראשית ופרשת נח משמשות מעין מבוא קצר לתנ"ך כולו; ואילו עיקרו של התנ"ך מתחיל, כאמור, ב"לך לך". שתי מלים קצרות אלו בתחילתו של הפרק אשר מבטאות את התהליך הנפשי והפיזי של התנתקות והגירה:
לֶךְ – היפרדות – היפרד, התרחק, צא ל- פיזי.
לְךָ – ייחוד – לעצמך, לאישיות שלך, להתגבשות של זהותך, לייחוד שלך כאדם- רוחני ונפשי.

 וכך כתב הרש"ר הירש (1808-1888): "לך לך" – לך לעצמך, בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההליכה לבד קשה. נדרשים אומץ לב, אמונה וחזון כדי ללכת עם האמת שלנו.

 השבוע, ביום שלישי, פעמיים כי טוב, ניגשנו, אזרחי ישראל, לקלפיות לבחור בבחירות לכנסת ה-25. חוויה שהפכה מוכרת מידי. חמש מערכות בחירות בתוך פחות מ-4 שנים, מי היה מאמין. חודשים של קמפיינים, שוב צועדים לקלפי, ושוב משאים-ומתנים קואליציוניים מייגעים. אנחנו, עם ישראל, לא מצליח להגיע להכרעה מי יהיה המנהיג שיקים ממשלה ויוביל אותה ואותנו עד לתום הקדנציה. הבחירות לכנסת ה-25, הסיבוב החמישי, מגיעות אחרי שנה וכמה חודשים של כהונת ממשלה שהוקמה באופן שנוי במחלוקת.  איך ה"לך לך" הביא אותנו עד הלום? בסופו של דבר, הרוב מבקש לחיות בכבוד תוך שמירה והקפדה על ערכי החוק והדמוקרטיה. האם הכנסת הולכת עם האמת שלה ? האם שכחנו קצת מה הייעוד ומה התכלית?

מסבירה הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי,
"הקב"ה פונה לאברהם ומצווה עליו ליטול את מקל הנדודים ולצאת למסע שאין לו יעד ברור. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הגזירה לנוע בעולם מוכרת לנו מאדם הראשון שגלה מגן עדן ממקום מבטחים, ומקין שרצח את אחיו ונדון לגלות. במובן האישי הפנימי, הנדידה מולידה אובדן זהות והקשר. היא עוקרת את העוגן הבטוח, ומערערת את היציבות.
אולם, הקב"ה מבטיח לאברהם כי יתברך בכל המובנים: הוא עתיד להתעשר, להתברך בזרע ולזכות בשם טוב. " ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה  ברכה…" רש"י מעיר שהברכה באה כעידוד וכמענה לחששות המלווים את האדם הנודד…
הנדידה משנה את אופיו של האדם. הוא חווה זעזועים ומתחים. קצב החיים שלו אינו אחיד יותר, וכל התרחשות קלה נותנת את אותותיה על מהלך חייו. הוא חייב להיות קשוב יותר למתרחש, הוא לומד להאזין לצרכים המשתנים של אנשים שונים. הוא מזהה תפיסות ורעיונות. והוא מפתח חדות הבחנה באשר למניעים של אלו העומדים מולו. הדברים הללו מסבירים את תיאור המאורעות השונים שעל אברהם לעבור והמתוארים בפרשתנו. במצרים עם פרעה, בהחלטה להיפרד מלוט, במלחמת המלכים, בשיחה עם מלכיצדק ומלך סדום, ובהכרעה על גירוש הגר. כל המאורעות הללו אינם מתרחשים אלא למי שנודד בעולם ופוגש תרבויות ואנשים…
ערכה של הקביעות הוא בביטחון וביציבות. ערכה של נדידה הוא בערנות, ברעננות ובעימות. האדם ב"גולמיותו", ללא הגנה של חברה וסביבה, עומד נוכח מצבים שונים ומוצא עצמו מחויב למידה של חמקנות, תושייה ועצמאות, יושר, נדיבות וגם עמידוּת. גיוון האירועים מאפשר להוציא את הטמון בו אל הפועל.
המהלך האלוקי המוציא את אברהם מהקשרו פועל שתי פעולות. הוא מסייע בידו לזהות ולחדד את האיכות העברית, אך גם הופך אותו לאב המון גויים. לקוסמופוליטי. קוסמופוליטיות היא תוצאת לואי של הנתק מהשייכות המקורית. היא מעוררת להכיר באינטרסים השונים של כל עם, להנכיח את אנושיותו ואת זכותו לקיום. לספוג רב תרבותיות. בסופו של דבר היא גם מניחה יסודות למחשבה על אחדות וסולידריות  בעולם. בזכות כל אלו אברהם הוא המודל של מנהיג הבריות כולן. "אב המון גויים".
גורלו של העם היהודי אינו שונה בהרבה מזה של אברהם. הגלויות השונות הנספגות בו במשך הדורות צובעות את הגרעין היהודי בצבעים מרובים ומגוונת את תגובותיו. אלו גם מאפשרות הותרת החותם של עם ישראל בעולם כולו ומזככת בנו את הקריאה למחויבות ואחריות לאהבת אדם ולהובלת העולם למקום טוב יותר."

הציווי האלוקי שנאמר לאברם- "לך לך", בעצם נאמר לכל אחד ואחת מאתנו, ללכת אל עצמנו, אל המהות האמיתית והייחודית שבנפשנו. ללכת מהארציות שלנו, כלומר מ- תבניות החשיבה, הרהורים כמו, "מה היה אילו?", אמונות ותפוסי התנהגות שבהן הורגלנו והמעצבים את אישיותנו, ל-ברור אמיץ ואמיתי, "האם כך אנחנו באמת רוצים להתנהג, להרגיש ולחשוב?" הציווי הזה מאפשר לנו להכיר ב'ירושה' שקיבלנו מהבית, והסביבה, ובעצם לבחור את המידות שאנו רוצים לאמץ ולהטמיע כי הן אלו המשקפות את הערכים, האמת ו"האני מאמין" שלנו. אלו המידות שיסייעו לנו להגיע לייעוד, האישי והלאומי.
תכל'ס, הגיע הזמן שלנו כפרטים וכאומה לצאת למסע של מציאת המשותף בינינו. בכל אחת מ-5 מערכת הבחירות התמודדנו עם מספר רב של מפלגות. האם טובת הציבור היא זו שמנחה כל אחד ואחת ממנהיגי המפלגות השונות? האם ניתן להתאחד ולייצר מספר מפלגות מצומצם אך רחב וכולל מגוון דעות המייצג את הציבור הבוחר? האם התכלית היא לצאת למסע שבו נצליח להתאחד תוך שמירה על הייחודיות של כל אחד ואחת? 

וכך מוסיף יצחק אהרון, סופר ומרצה לקבלה, "הדרך הארוכה שעשינו במעלה ההר חשובה אף יותר מהמקום בו אנו נמצאים כעת בדרך המעפילה. לפיכך נדע כי אנו צריכים לראות את המציאות בעיניים פקוחות ולא לנסות ולהשוות את עצמנו לאחרים. עלינו להיות מודעים למגבלות וליתרונות שלנו והערכתנו העצמית צריכה לנבוע קודם כל מהידיעה שאנו עושים כל שביכולתנו כדי להתקדם.  דעו כי על האדם לנוע תמיד אל עבר מדרגה חדשה. הקבלה מלמדת שכדי לחיות חיים מלאים ומספקים חייבים להתמלא שני תנאים הכרחיים- צמיחה והתחדשות. וכאשר אלה נעדרים האדם חש בתקיעות ותחושת מרירות מתגנבת ומציפה אותו. לכן המסר העיקרי הוא ללכת, תמיד ללכת. ללמוד ולדעת מה התכלית של קיומנו ולא לעצור, ללכת אל עבר התכלית. להדיר את הפחדים מעל במת חיינו, ולזכור שהגיבור אין לו פחד כי עיקר הגבורה בלב ומי שליבו אמיץ וחזק ואינו מתיירא מדבר ממלא את הציווי "לך לך"  והציווי גומל לו בתמורה בחיים מלאי משמעות, עניין והערכה."

 על אחת כמה וכמה הציווי "לך לך" חל על ההנהגה המוליכה ומובילה את הממשלה ואת המדינה כולה. הנהגה המחויבת להגדיר מהו היעד והתכלית, כאשר טובת הציבור לנגד עיניה, היא צועדת קדימה ומאחדת את ישראל מבפנים. כפי שהטיב בנט לומר בנאומו ביד ושם, "אסור לנו לאפשר לאותו גן של פלגנות, לפרק את ישראל מבפנים. היום, ברוך השם, במדינת ישראל, יש לנו צבא אחד, ממשלה אחת, כנסת אחת ועם אחד – עם ישראל."

שבת שלום🚶🏻‍♀️❤️🚶🏽‍♂️