חודש: אוקטובר 2022

בשבת הקרובה נקרא את פרשת נח. וכך כתוב בפרשה, "(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם." נראה כי העולם הפך להיות מושחת ובני האדם נהגו ברוע, ברשעות ובחמס אחד כלפי רעהו חוץ מאדם אחד, ושמו נח, שהיה איש 'צדיק תמים'. בהמשך, מתואר לנו כי ה' מצווה את נח לבנות תיבה על פי הוראות מאוד ברורות, למשל,  "…(טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (בראשית ו'). מפרשים רבים מסבירים כי צוהר זהו חלון המהווה פתח והפצה לאור, בעוד 'תיבה' משמעותה מילה. לאור דברי חכמינו, נראה כי למילים שלנו יש כח בפתיחה של צוהר, חלון, המאפשר לעולם להאיר לנו דרכו.

וכפי שהרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר,
"'האתגר של זמננו הוא לפתוח חלונות שהעולם יאיר לנו בעדם את הבנתנו בתורה'.
המבול ממשמש לבוא ולהחריב את העולם, נח מתגייס לבנות את תיבת ההצלה, ובין ההוראות שהאל נותן לו בבנייתה מבצבץ פרט מעניין: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה" (בראשית ו, טז). זו הופעתה היחידה של המילה "צוהר" במקרא, ועל כן תהו עליה המפרשים. הכול מסכימים כי הצוהר משמש לתאורה בתוך התיבה; אבל מהו בדיוק?
רש"י מצטט ממדרש בראשית רבה (לא, יא) מחלוקת חכמים: "יש אומרים: חלון. ויש אומרים: אבן טובה המאירה להם". אם זו אבן טובה, יש בה סגולה פלאית: היא מייצרת אור וזורחת בחשכה… חזקוני ומפרשים אחרים סבורים ששני הדברים נמצאו בתיבה: גם חלון, הנזכר בהמשך (בראשית ח, ו) כאשר נח משלח ממנו את העורב, וגם סוג כלשהו של תאורה מלאכותית הנחוץ לימי המבול עצמם, כשהשמיים מכוסים בעננים.
מדוע, בעצם, משקיעים חכמי ישראל את זמנם ומרצם בשאלה שאין לה השלכות מעשיות? הרי לא יהיה עוד מבול. הבורא הבטיח זאת במפורש. לא יהיה נח שני. ישנם איומים שונים על שלום כוכב הלכת שלנו, אך בשום מקרה תיבה הצפה במים לא תספיק להצלת האנושות. למה אם כן חשוב לדעת מהו מקור האור שהתקין נח בתיבתו בימים הסוערים ההם? מהו הלקח לדורות?"

הרב זקס מציע כי התשובה אכן מצויה בשפה העברית. בתקופה המקראית והן בזמננו, המילה "תיבה", משמעותה "ארגז", או לחילופין, "קופסה". ממשיך הרב זקס, "אולם, בלשון חז"ל קיבלה המילה הוראה נוספת. "תיבה" פירושה גם "מילה". נראה לי שחכמי המדרש, בבארם מה היה הצוהר, ביקשו לומר דבר-מה על התורה, על דבר-האל, יותר משביקשו לבאר את ענייניה הטכניים של תיבת נח. לנגד עיניהם עמדה שאלת יסוד: מהו מקור האור המאיר את התיבה, את התורה? ומהו מקומו? האם התורה מוארת רק מתוכה, או גם מבחוץ? האם קיבלנו את התורה עם חלון – או עם אבן יקרה?
היו מן החכמים שסברו שהתורה מספיקה לעצמה…  במבט היסטורי, זו כנראה דעת הרוב. הגישה הרווחת, לאורך רוב השנים, הייתה שאין מה ללמוד בחוץ. התורה מוארת באבן יקרה המצויה בה ומחוללת את אורה בעצמה…   
אך היו גם דעות אחרות. בייחוד ידועה גישתו של הרמב"ם. הוא סבר כי פתיחת חלון אל הידע המדעי והפילוסופי חיונית להבנת דבר השם… טיעוניו של הרמב"ם במאה ה-12, שנים רבות לפני המהפכה המדעית, משכנעים שבע-שבעתיים כיום לנוכח מבול המידע החדש על טבע היקום. כל תגלית חדשה על גודלו הכביר של הקוסמוס ועל נפלאותיו של המיקרו-קוסמוס ממלאת את הנפש ביראה… הרמב"ם לא חשב שהמדע והפילוסופיה הם דיסציפלינות חילוניות… הם היו בעיניו חלון אשר אורו של העולם שברא האל בוקע מבעדו ועוזר לנו לפענח את התורה עצמה. הבנת עולמו של הבורא עוזרת לנו להבין את דברו.
…הידע של הרמב"ם בפילוסופיה האריסטוטלית איפשר לנסח לראשונה בבהירות רעיון המובלע בתנ"ך ובספרות חז"ל, שליהדות יש תורת מידות. היא מתעניינת לא רק במה שאנו עושים אלא גם במה שהננו: איזה סוג של אנשים אנחנו. זהו הבסיס ל"הלכות דעות" שלו, שפרצו דרך מחשבתית חדשה. ככל שאנו מבינים יותר את הוויות העולם, אנו מיטיבים להבין מדוע התורה הינה כפי שהיא. המדע הוא מפת-דרכים לניווט במציאות; התורה היא הדרך… תלמידי רש"ר הירש ניסחו זאת בסיסמה "תורה עם דרך ארץ"…
רוחב ידיעותיו של הרמב"ם במדע, ברפואה, בפסיכולוגיה, באסטרונומיה, בפילוסופיה, בלוגיקה ובעוד תחומים רבים הוא אשר אפשר את היצירתיות שהפגין בכל אשר כתב… הרמב"ם אמר דברים שרבים אולי הרגישו לפניו, אך איש לא ביטאם באורח רהוט ומשכנע כל כך. הוא הראה כי יכול אדם להקפיד במצוות ולדבוק בכל לב באמונת ישראל ועם זה להיות יצירתי ולחשוף לעיני אנשים זולתו עומקים רוחניים ושכליים שהם לא ראו מימיהם. זו הייתה דרכו לעשות צוהר לתיבה, למילה האלוהית.
מנגד, ספר הזוהר רואה את התורה כאבן יקרה המאירה מכוח עצמה ואינה זקוקה לשום מקור אור חיצוני. עולמה הוא מערכת סגורה; הוא מסע מתמשך, נלהב, מעמיק ומרגש של חיפוש אחר אינטימיות עם האלוהות השוכנת בתוך היקום ובתוך נשמת האדם.
איננו מוכרחים להכריע בין שתי הדרכים. זכרו את דברי החזקוני, כי לנח הייתה אבן יקרה להאיר בימים קודרים וחלון שהשמש תאיר בו כשהיא שבה וזורחת. דבר מעין זה קרה גם באשר לתורה. בתקופות אפלות של רדיפות וגזרות פרחה הקבלה, והתורה האירה מתוך עצמה. ואילו כאשר היה העולם פתוח יותר בפני יהודים הם פתחו אליו חלון – וכך צמחו דמויות כגון הרמב"ם בימי הביניים ורש"ר הירש במאה התשע-עשרה. אני מאמין כי האתגר של זמננו הוא לפתוח חלונות שהעולם יאיר לנו בעדם את הבנתנו בתורה – והתורה תאיר לנו את דרכנו בעולם."

למילה תורה שתי משמעויות שהן משלימות, האחת מהשורש ת.ו.ר, כלומר, לראות ולהתבונן בתבונה, והשנייה, להורות את הדרך, ואת המעשה, ממש מלשון הוראה. הפרשה נותנת לנח ולנו הוראה לעשות צוהר, כך שנצליח לראות ולחוות את האור שהעולם מקרין, בפרט, במצבים מאתגרים כמו קונפליקטים, כישלונות, תחושות עצבות וכד'.  הצוהר, החלון, נעשה באמצעות התיבה שבנינו, המילים, שבחרנו להשתמש בהם. בחירה במילים מחזקות ומעודדות ירוממו אותנו ויאפשרו לנו לראות איך המחשבות והדיבור שלנו יוצרים מציאות של אור נגוהות.

מתי הצוהר שפתחנו מאפשר לנו לעשות שינוי? התשובה- כשאנו מצליחים לשחרר ולהרפות מכל מנגנוני הפחד שבנינו. למעשה, בפרשה יש הזמנה לצאת מאזור הנוחות. כן, שלא יהיה לנו כל כך נוח, ושלא נמתין לאירוע מחולל כמו מבול חלילה, אלא, באמצעות הבחן של טפל ועיקר בחיינו נצליח לנקות את רעשי הרקע ולהפנות את הקשב שלנו פנימה. אז, נצליח לבחור את התכנים שמפתחים ומצמיחים אותנו, ואת מערכות היחסים שמזינות ומטיבות עמנו. ובנוסף, נצליח לבחון את ההרגלים שאימצנו תוך בחירה מה לשמר, ומה לשנות, והתמקדות בטוב. אחרי הכל, המציאות שאנו חווים היא השתקפות של היחסים שלנו עם עצמנו, ובאפשרותנו לתת לאור להיכנס לעולמנו, ולהקרינו החוצה באופן עוצמתי ומשמעותי אף יותר.

שבת שלום❤️🚢

השבוע מתחילים בקריאת התורה מבראשית. למעשה כל נקודת סיום היא גם פתיחה להתחלה חדשה. אותה בחירה ראשונית להתחיל מבראשית תעצב ותשפיע על היום שלנו וההתפתחות שלנו.  ההתחלה מבראשית מאפשרת לנו גם לחדש את פועלנו ומי שאנחנו. החידוש מביא עימו התרגשות ואנרגיות טובות אשר מקדמות לעשייה ויצירה.
למעשה, בכל יום אנו מקבלים הזדמנויות להתחיל מבראשית, איך אנו קמים בבוקר? איך אנו פותחים את יום העבודה שלנו? איך אנו מקבלים את פני ילדינו? איך אנו מתמודדים עם עשייה שלא צלחה? וכו'.

הרב משה שינפלד מסביר, "אילו יכולתי לחזור אחורה במנהרת הזמן" – חושב האדם לעצמו – "למחוק אי אלו רגעים מביכים, נפילות, מעידות, אזי הכול יראה אחרת…" פרשת בראשית – נוסכת בנו תקווה ומזרימה אמביציה וכוחות מחודשים… אכן, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אולם בידנו לעשות משהו אחר, והוא – להתחיל מבראשית… זוהי משימה לא פשוטה ונשתדל להסבירה.

מה אדם מחפש, שינוי או יציבות?
שאלתי שאלה זו פעמים רבות בקבוצות שונות, והתשובות שקבלתי היו רבות ומגוונות. אציג בפניכם את המסקנה אליה הגעתי, מובן שכל אחד מוזמן לבדוק את העניין בעצמו…
האדם, בבסיסו, חפץ ביציבות ולא בשינוי. לפעמים, האדם מחפש גם שינויים, אבל הדבר נובע ממקור אחר לגמרי, לא מחיפוש השינויים עצמם. כל אדם באשר הוא, עמל כל חייו לשם מטרה אחת: ליהנות. אמנם יש לו יעדי ביניים, אבל זוהי המטרה הסופית. ליהנות פירושו למלא את החסר.
אדם יחפש שינוי, רק כאשר השינוי יוביל אותו למצב טוב יותר בשגרת המחר. כאשר אדם חושב שיכול להיות טוב יותר – הוא ישאף לשנות את המצב. אם הוא סבור שהשינוי לא ישפר את המצב, הוא לא יחפש שינוי, אדרבה, הוא יבקש להמשיך את השגרה. בדרך כלל, בחור בן עשרים שואף לשינוי. הוא מאמין שהעתיד יכול להיות טוב יותר. לעומתו זקן בן שמונים מחפש בעיקר – שגרה…
אדם המעוניין לסלול לעצמו דרך חדשה, שתוביל אותו לגבהים אישיים, הרבה אבני נגף מונעות בעדו מלהגשים את חזונו. הוא חש בהרבה נקודות חולשה. נולדתי עצלן, אומר הוא לעצמו, נולדתי ביישן, עצוב, עצבני… אני יכול להשתנות?
גם אם החלטנו להשתנות, האם המשימה אפשרית? האם אנחנו יכולים להשתנות? באה הפרשה ופונה אל כל אחד מאיתנו: יש בתוכך את כל מה שאתה חולם להיות…
ננסה להבין: מיהו ה"אדם"? ממה הוא מורכב ומה הן יכולותיו? לשם כך נעיין יחדיו בפסוק המתאר את בריאת האדם:
"וַיִּיצֶר ה' אלקים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית פרק ב', פסוק ז').
האדם מורכב משני ממדים, גוף גשמי שמקורו מן האדמה, ונשמה רוחנית, שמימית, שמקורה מן העליונים… אז מדוע אדם נקרא "אדם"? התשובה לכאורה פשוטה, אדם מזכיר את חומר הגלם ממנו נברא – אדמה.
הדברים נכונים, אך מדוע נבחרה דווקא האדמה להיות מונצחת בשם האדם, האין זה מן הראוי להנציח את מציאותה של הנשמה בשמו? מדוע מנציחים את המימד הפחות לכאורה – את האדמה? זאת ועוד, בפרשתנו מתואר שהבורא ביקש מהאדם לקרוא שמות לכל בעלי החיים:
"וַיִּצֶר ה' אלקים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית פרק ב', פסוק יט')…

המהר"ל מפראג מפענח את החידה. כשאדם אמר, קוראים לי אדם "שנבראתי מן האדמה", אין כוונתו להנציח בשמו את חומר הגלם ממנו נוצר, שהרי כל בעלי החיים נבראו מן האדמה. "אדמה" במהותה היא פוטנציאל. היא יכולה להצמיח מנגו עסיסי, ומאידך היא יכולה להצמיח קוצים וברקנים. היא יכולה לרעוד ולהביא למותם של בני אדם, ומאידך היא טומנת בחובה זהב ויהלומים. אם האדם זורע גרעיני מנגו והוא משקיע בגידולו – יגדלו פירות טובים, ואם האדם לא משקיע באדמה יגדלו שם עשבים שוטים…
האדם קובע: אני היצור היחיד שקבלתי את תכונת האדמה, גם אני פוטנציאל! אדם יכול להיות טוב לסביבה ואדם עלול להיות רע לסביבה, אדם יכול להביא מזור ורפואה לאנושות ואדם יכול להביא למותם של מיליונים, הכול תלוי בו. לכן, ראוי להיקרא לו אדם, "שנבראתי מן האדמה" וקבלתי את תכונותיה…
בנוסף, בפרשת בריאת האדם נאמר בתורה: "ויאמר אלוקים נעשה אדם" (בראשית א', כ"ו), "נעשה" לשון רבים. אל מי דיבר הבורא? בפשטות הכוונה שהוא דיבר עם המלאכים, וכך אמנם כותב רש"י. אולם בזוהר הקדוש מובא הסבר נוסף. האדם נברא אחרון לכל הנבראים. כשאלוקים ברא אותו הוא אמר לכל היקום כולו, לארץ ולשמים, לבעלי החיים ולצמחים, בואו כולם ביחד "נעשה אדם!", כל אחד מהנבראים יתרום מהייחודיות שלו לאדם. אכן, כל נברא תרם מייחודיותו ונתן לאדם…
אם האדם מעוניין להיות מודע לעוצמות הטמונות בו, עליו להתבונן בעולם הקסום הסובב אותו. כל כוח ותכונה שיש ביקום, יש באדם! יש בנו הכול, בפוטנציאל כמובן… הבריאה, על כל יפי מרכיביה משמשת כמראה למה שיש בתוכי… לו ירצה האדם, יטה היטב את אוזנו וישמע את אמירת האלוקים: "נעשה אדם" חודרת אל מעמקי הווייתו, וייתן לאמירה זו להפיח בו כוח להתחלה חדשה, ונשמת חיים חדשה, זכה וטהורה… נכון, אמנם אין באפשרותנו להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בידינו לפתוח דף חדש, פשוט "להתחיל מבראשית"…"

כל שנה אנו פותחים בקריאת פרשת בראשית, אלא שבכל שנה אנו מצויים במקום אחר בקריאה שלנו על בריאת העולם. לכן, יש חשיבות לחזור על הבראשית בכדי לשלב בין המקום שבו אנו נמצאים כיום עם הניסיון, הוותק, החלומות והרצונות יחד עם תחושה של התרעננות והתחדשות כמו שחווינו "בהתחלה". שילוב אשר יסייע לנו להטען באנרגיות מחודשות אשר יניעו אותנו להתפתחות ולהתקדמות מטיבה.

שבת שלום🪴

הפרשה האחרונה בקריאת חמשת חומשי התורה היא- פרשת וזאת הברכה, והיא חותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. ובעצם, סיימנו קריאה נוספת של התורה.
בשמחת תורה, כדי להתחיל רשמית את סבב הקריאה החדש, מתחילים אותו מיד עם סיום קריאת הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה".  הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו הולכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.
ואכן, משה רבנו מסיים את נאום הפרידה שלו מעם ישראל תוך האצלת סמכויות מלאה ליהושע המנהיג, ממשיך דרכו, ולבני ישראל. מסתבר שהנטייה שלנו, בני האדם, עוד מימים ימימה, לחפש אחראים "אחרים". זה פשוט, נוח ונעים יותר להטיל את האשמה על אחרים, על ה'… רק לא אנחנו. השאלה והברור שצריך להדהד לנו כאשר המצב איננו כשורה הוא- "היכן נמצא האדם?" "אייכה?" ומי באמת נושא באחריות?

ד"ר דניאל גוטליב מסביר,
״כמדי שנה אנו נדרשים בתקופה זו של ר"ה  ועשרת ימי תשובה למהותה של התשובה. תהליך של חשבון נפש הינו תהליך קשה וכואב. שלא כמו דברים אחרים – נעימים בחגי תשרי, כמו נוי הסוכה או הידור האתרוג הנראים כלפי חוץ, חשבון הנפש מתרחש עמוק בתוך הלב והוא נבחן, בסופו של דבר, רק על ידי בוחן כליות ולב.
אחד מאבני היסוד של תהליך של חשבון הנפש והחזרה בתשובה היא אחריות אישית. אנחנו אמנם מדברים רבות על החשיבות של אחריות אישית, על ערכה בחיי היומיום ועל חיוניותה אצל המנהיגות, אולם אחריות זו אינה תמיד בהישג יד. לא בכדי מספרת לנו התורה כי חטאו השני של האדם הראשון – לאחר שאכל מפרי עץ הדעת, היה אי לקיחת אחריות על מעשיו וניסיון לגלגל אותה על אשתו. גם אם האישה, נשאה חלק באשמה, עדיין היה על האדם לבחור האם לחטוא, ובוודאי לא להאשים לאחר מעשה, את חוה.
האחריות האישית שלנו מתחילה בכך שאין אנחנו מתחמקים ממה שאנחנו אמורים לדעת. בדיוק לעניין הזה מכוונת התורה בתחילת פרשת "האזינו" שם השמיים והארץ הנצחיים נקראים להיות עדים נאמנים על אשר צוו בני ישראל לבל יבוא מי מהם – גם אחרי 10 דורות – ויגיד "לא שמעתי, לא ידעתי, לא הייתי שם…"
 אבל אין די בכך שאנחנו יודעים. נוח לנו לעיתים להתעלם מהאמת או להמציא לעצמנו הצדקות גם כשמדובר במעידה. זהו חלק מהטבע האנושי המהווה מכשול. אנחנו אוהבים את עצמנו ולכן נוח לנו לעשות לעצמנו הקלות בחיים. נעים ונוח הרבה יותר להטיל את האשמה על אחרים. הדבר חוסך מבוכות, בושות ואת הצורך לשאת באחריות. בציבוריות הישראלית אנו עדים, לא פעם, לאירועים חמורים שבהם מנהיגים מגלגלים את האשמה האחד לפתחו של האחר. ביפן, לצורך ההשוואה, תרבות שכזו איננה קיימת. אין חזרה בתשובה של ממש ללא לקיחת אחריות. האדם לא יכול באמת להתחרט על משהו שהוא אינו באמת מאמין שהוא עשה.
הסגולה של לקיחת אחריות והיכולת להודות בטעות, ועוד בפומבי, מוצאת לעצמה ביטוי גם בפרשת "וזאת הברכה" שם מסביר רש"י את קדימות יהודה על פני ראובן בקבלת הברכה בכך שהודה בפומבי על חטאו, לעומת ראובן שעשה כן בצנעה.
האדם נדרש לקחת אחריות על מעשיו ולא לסמוך על זכות אבות או זכות בנים. העבודה שבלב של הימים הנוראים ותהליך החזרה בתשובה העומד במרכזו, מתחילה עם ההכרה ולקיחת אחריות ורק משם מגיעה לחרטה ולקבלה לעתיד. וזאת האמת."

משה רבנו קורא לנו ליטול אחריות. כפי שמסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, הרי כשלא נותר לנו את מי להאשים תמיד אפשר להאשים את אלוהים. מצד אחד אנו רוצים שתהיה לנו בחירה חופשית, מצד שני ההשלכות לבחירה חופשית לא תמיד משרתות אותנו. משה רבנו מזכיר לנו שהבחירה החופשית מגיעה יחד עם לקיחת אחריות אנושית.

מרחיב על כך הרב ד"ר יונתן זקס,
"ה' נתן לנו את ארץ ישראל, אבל אנו נצטרך לכבוש אותה בעצמנו. הוא נתן לנו את האדמה הטובה, אבל אנו צריכים לקום ולעשות מעשים: לחרוש, לזרוע ולקצור. הוא נתן לנו גוף, אבל אנו צריכים לקיים אותו ולרפא אותו. ה' הוא אבינו; הוא ברא אותנו והעמיד אותנו על מכוננו. אבל הורים אינם יכולים לחיות את חיי ילדיהם. הם יכולים רק להראות להם, בחינוך ובאהבה, איך נכון לחיות. ועל כן, אם יום אחד הדברים לא יהיו כשורה, אל תאשימו את ה'. לא הוא שהשחית דרכו, אלא אתם… זוהי אתיקת האחריות של התורה. מעולם לא הושמעה הערכה מחמיאה יותר למהותו של האדם. מעולם לא הואצל תפקיד נכבד יותר על בני תמותה בשר ודם. יש דתות הרואות את בני האדם כמושחתים עד העצם, כמוכתמים בחטא קדמון, כמי שבלי ברכת הא־ל לא יהיה בידם להגיע אל הטוּב. לא כן סבורה היהדות. היא גם איננה רואה את הדת ככניעה עיוורת לרצון הא־ל. יש אמונות הגורסות כך. לא אמונתנו… אנחנו מאמינים שהננו עשויים בצלם אלוהים, חופשיים כשם שאלוהים חופשי, יצירתיים כשם שהוא יצירתי; אמנם בקנה מידה קטן לאין סוף, ובמידה מוגבלת — ועדיין: בכל מרחביו המהדהדים של היקום, האדם הוא הנקודה היחידה שבה ההוויה מודעת לעצמה, צורת החיים היחידה שבכוחה לעצב את גורלה: בוחר, ועל כן חופשי, ועל כן אחראי. היהדות היא קריאתו של אלוהים לאחריות. ..
אנו מאמינים כי אנו מוגדרים לא באמצעות האירועים הפוקדים אותנו, אלא על פי תגובתנו להם; ותגובה זו, מצדה, נקבעת על פי הפרשנות שאנחנו נותנים למה שקורה לנו. אם נשנה את צורת החשיבה שלנו — ובכוחנו לעשות זאת, בזכות הגמישות של המוח — נוכל לשנות את הרגשתנו ואת אופן פעולתנו. הגורל אף פעם איננו סופי. גזרות רעות עלולות להיות, אבל תשובה, תפילה וצדקה מעבירות אותן. ומה שאיננו יכולים לעשות לבדנו בכוחנו לעשות ביחד, שכן אנו מאמינים כי "לא טוב היות האדם לבדו". מתוך כך פיתחו היהודים את מוסר האשְמה— המנוגד למוסר היווני, מוסר הבושה. מוסר של אשמה מבחין בחדות בין האדם לבין המעשה, בין החוטא לבין החטא. היות שמעשינו אינם מגדירים אותנו לגמרי, יש בתוכנו גרעין שנשאר זך — "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא" — ועל כן, יהיו מעשינו רעים כאשר יהיו, תמיד נוכל לחזור בתשובה ולהיטהר… כוח זה של תקווה, הצומח בכל מקום שאהבתו של ה' וכפרתו מעמידים חופש ואחריות אצל האדם, הוא אשר הפך את היהדות לכוח מוסרי בעיני כל מי שלבו פתוח ועיניו בראשו.
אבל תקווה זו, אומר משה בלהט הצורב בנו בכל פעם שאנו חוזרים אל דבריו, תקווה זו איננה נולדת מעצמה. דרוש עמל כדי לזכות בה. הדרך היחידה להשיגה היא לא להאשים את אלוהים. הוא איננו מושחת. הפגם מצוי בנו, ילדיו. אם אנו שואפים לעולם טוב יותר, אנחנו צריכים ליצור עולם זה. ה' מלמד אותנו, מראה לנו את הדרך, סולח לנו כשאנו כושלים ומרים אותנו כשאנו נופלים, אבל את העולם הטוב יותר עלינו לבנות בכוחות עצמנו… בני האדם הראשונים איבדו את גן העדן כאשר ניסו לברוח מאחריות. עולמנו ישוב להיות כגן עדן מקֶדם רק אם נישא באחריות ונעשה לאומה של מנהיגים, שכל אחד מהם מכבד את השונים ממנו ומפַנה להם מקום…
התעלומה הגדולה מכולן איננה אמונתנו באלוהים אלא אמונתו של אלוהים בנו. ולוואי ותנסוך בנו אמונה זו כוחות להישמע לקריאתו של ה' לאחריות, ולהיחלץ לרפא אחדים מפצעיו של עולמנו: עולם כואב ובכל זאת עולם מופלא" אמן כן יהי רצון.

ואכן, בכל בוקר, אנו מקבלים תזכורת בתפילה הראשונה כאשר אנו רק מתעוררים, תפילת "מודה אני", ”מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃” המסיימת עם "רבה אמונתך", והכוונה- אמונה בנו, ובכל אחד ואחת מאתנו.

 שבוע טוב וחג שמח🥰

פרשת השבוע , פרשת האזינו, גם השבוע הינה פרק אחד, פרק לב. במרכז הפרק עומדת שירה שלימד משה את בני ישראל הכוללת אזהרות מפני הצפוי לקרות לעם ישראל, ותיאור מערכת היחסים שבין ה' לעם ישראל. עם סיום השירה מצווה ה' על משה לעלות על הר נבו, שם הוא ימות בגיל 120 שנה. הפרשה מועברת באמצעות שירה הכוללת סקירה של כל ההיסטוריה של עם ישראל לדורותם.

מסביר הרב יצחק נריה-
“…משה רבנו משלים עם העבר ועם גזר הדין שלפיו הוא לא יעבור את הירדן בעתיד ולא ייכנס אל הארץ המובטחת. התנהלותו לקראת העתיד מעוררת הערצה: העברת שלטון מסודרת, חיזוק העם וחיזוק המנהיג הבא יהושע, כתיבת התורה, נתינתה אל השבטים ומבט קדימה לקראת שחזור עתידי של מעמד הר סיני אחת לכמה שנים – במוצאי חג השמיטה, במעמד הקהל וקריאת התורה בחג הסוכות.
ואז מגיעה נבואה מפתיעה שצופה פני עתיד. הקב“ה מגלה למשה שהעתיד לא יהיה קל… התורה מלמדת שהדרך לבנות עתיד טוב יותר היא דרך “השירה“. השירה תהיה לעד בבני ישראל, והיא שתשיב אותם למוטב. משה רבנו יודע שיהיו נפילות ושתהיה מעידה, ואף על פי כן, “וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ“. יש לדאוג כעת לעתיד. אך כיצד?
בשאלה מהי השירה נחלקו רבותינו, האם הכוונה לשירת האזינו או לתורה כולה הנקראת שירה. הדעה שזו שירת האזינו נסמכת על עוצמתה של השירה שיש בה עבר, הווה ועתיד, יש בה תיאור מציאות ויש בה תביעה גדולה, ויש גם בה פנייה אל העולם כולו: “האזינו השמים ותשמע הארץ“. לבריאה יש מגמה וכיוון. יש מנהיג לבירה, והעולם איננו הפקר. האחריות שלנו בכל נקודת זמן היא להבין שהעבר משפיע על ההווה והעתיד.
שירה דורשת העמקה, קריאה בין השורות. הפנמת המסר מורכבת ודורשת מאמץ. אין התנערות מהעבר כדבר שהיה ואיננו, אין זלזול בהווה או בעתיד, אלא תמצות של הכול לשירה אחת אדירה שמתחילה בטבע הדומם, רומזת לאומות העולם ומדברת אל בני ישראל. לא רק עם ישראל הוא חטיבה אחת, אלא העולם כולו הוא אחדותי. שירת האזינו היא שירת עולמים, ועלינו מוטלת המשימה לגלות ולהנכיח זאת.
מתבקש לסיים עם מילותיו השיריות של מרן הרב קוק, “שיר מרובע“:
יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו.  ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית… והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה… ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם… ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה… ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם… והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה, ישראל שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו.”"

לסיכום, בימים אלו, לאחר חודש תשובה, ראש השנה, הימים הנוראים ויום הכיפורים, אנו מתחברים לשירת האזינו. השירה, כמו כל התורה, מדברת אל הכלל, אבל גם אל כל אחד ואחת מאתנו כפרט. משה רבנו מעורר אותנו לדורות באמצעות שירה זו כי עלינו להוקיר וללמוד מהעבר כך שנטיב את בחירותנו ודרכנו בעתיד. לכל אחד ואחת מאתנו יש את ה"האזינו" שלו, ולכן, כל אחד ואחת מאתנו נקראים להתבונן בשינוי שחל בנו, ולקוות שאכן הצלחנו להפנים ולהפיק את הערך המוסף מהשיעורים של השנה שחלפה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🥰

אנחנו בעיצומם של עשרת ימי תשובה וזמן קצר לפני יום כיפור, תהיתי מה משמעותה של הסליחה?

כל מיישב סכסוכים מבין מהר מאוד כי אחד הכלים החשובים, העוצמתיים והיעילים הינו בקשת הסליחה אשר סוללת דרך לקידום יישוב הסכסוך. יתכן כי הצדדים לסכסוך זקוקים לפתרונות משפטיים, אך יחד עם זאת, הם זקוקים להכרה, להשלמה וסגירת מעגל. מסתבר, שיש לנו, בני האדם, צורך אנושי להשלים ולהתפייס עם האדם שפוגע, או שפגענו בו, והסליחה היא שמשחררת אותנו מהשעבוד הממושך לכאב ולפגיעה. פתרונות משפטיים לרוב אינם מעניקים התייחסות ומענה לצרכים המשמעותיים של הצדדים, הצרכים הרגשיים והנפשיים, כמו, הפגנת חמלה, אמפתיה, הכרה וכו'. למעשה, הצדדים רחוקים מסגירת מעגל ותחושת נחמה לה הם כה זקוקים.
בנוסף לכך, מענה משפטי בלבד נרתע מהשימוש בכלי "הסליחה" כי יש בו לכאורה הודאה במעשה אשר עלולה להוביל להקלה בענישה, שחרור מאחריות, ועוד. התוצאה, רגשות הכעס הכאב והפגיעות נותרים בתוכנו והם גדלים ומשתלטים עלינו. הם הופכים לעצבנות, אלימות, חשדנות, וחוסר אמון, אשר משפיעים אט אט על תחומים ומערכות יחסים נוספים בחיינו.
מחקרים מדעיים רבים מעידים על כך שאנשים הצוברים טינה ומירמור לאורך שנים נוטים להיות פחות בריאים נפשית ופיזית – בהשוואה לאנשים שמוצאים את הכוח לסלוח, ולהשאיר מטענים כואבים מאחור. אז מדוע עדיין כל כך קשה לנו לסלוח?

אולי כי בתרבות שלנו "רגשות זה לחלשים" ובמקום לשתף ולהתחבר לאותו מקום חלש וכואב אנו דוחקים אותם, כי "אנחנו חזקים וחזקות", ואנחנו מחביאים אותם מהסביבה אבל גם מעצמנו וכך, במקום לעבור דרך הרגשות הם נשארים בתוכנו, הם שולטים בנו ומנהלים אותנו. כעס זה רגש שמרחיק אותנו מהכאב כי הוא פשוט מסתתר מתחתיו. זה רגש ששומר כביכול (ולמראית עין) על חוזק.
באחד מהגישורים, בסערת רוחות, ל׳, עו״ד התובע והנתבעת שכנגד, נכנס יחד עם הלקוח שלו לחדר הגישור ודרש להזיז את השולחן ולהרחיקו במיידי מהצד השני. הוא הצהיר- "אנחנו לא נשב כל כך קרוב ובסמוך לנתבע ועו"ד שלו". הגישור עדיין לא החל והמתח והכעס שררו בעוצמה בחדר. מדובר בגישור שנדחה כבר מספר פעמים על ידי הצדדים, סכום התביעה היה על 750,000שח והתביעה שכנגד הייתה על סה"כ 1,000,000שח. מנגד, השופטת חזרה והמליצה על תהליך גישור כפתרון ליישוב הסכסוך. ממש בתמצית, התובע היה עובד מבוגר שעבד 14 שנה במקום עבודתו, והוא פוטר והואשם במרמה וגניבה.

לרבים מאתנו קל יותר לכעוס אבל לכאוב ולהיות עצובים, הרבה פחות. העניין הוא שאם אנחנו באמת רוצים לסלוח – לעצמנו ולאחרים אנו חייבים לעבור בשלב של הכאב, קשה ככל שיהיה. יום כיפור הוא הזדמנות טובה לתרגל סליחה כזו המגיעה מעומק הלב. הרב בני לאו בשיעורו "עננו- בעת נעילת שער" מבהיר שישנם ערוצים רבים להיכנס ליום כיפור, וזה לא יום של עצב, אלא יום של פיוס אשר מזמין את כולנו לבחור ולמצוא את הערוץ המאפשר סליחה ותפילה בכנות, מתוך חיבור ובאהבה.

יום הכיפורים הוא גם סוג של תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי עצמנו וכלפי הזולת. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על פגיעתנו בא_נשים אחרים. אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך.
בגישור שהזכרתי קודם לכן, גם ע׳, עו״ד הנתבע והתובע שכנגד הייתה לוחמנית מאוד עבור הלקוח שלה והיו חילופי דברים קשים במהלך הגישור. אני לא אלאה בפרטים, אבל כן אציין שחדר הגישור איפשר בסופו של דבר לצדדים לייצר דיאלוג באופן ישיר, לברר את הפרטים של המחלוקת ולדייקם, לקחת אחריות, לבקש סליחה ולהתנצל. בחדר הגישור נוצרה הזדמנות עבור הצדדים לקבל תשובות, לעשות מקום אחד לשני, ולבקש סליחה על כל אותן סוגיות שפגעו והכאיבו. ומשם הדרך ליישוב הסכסוך הייתה מהירה.  הצדדים הסכימו על פיצוי כספי צנוע לכיסוי ההוצאות המשפטיות יחד עם חילופי דברים מפייסים, ובמקרה זה, הטרנספורמציה שנוצרה כללה הבעות רגש וחיבוקים, וזוהי כנראה כוחה של הסליחה. היא מעניקה נראות והכרה. בהרבה תהליכי גישור שלקחתי חלק, התנצלות אותנטית ותהליך של סליחה שחרר את הצדדים ואיפשר להתקדם ישירות ליישוב הסכסוך תוך סגירת מעגל, נכונות ללקיחת אחריות וריפוי מערכת היחסים.

חכמנו הבינו זאת עוד הרבה לפני המחקרים, והם הדריכו אותנו להיות אקטיביים במרחב הסליחה. לקחת אחריות כלפי הזולת וכלפי עצמנו ולחזק את השריר שיודע לסלוח ויודע גם לבקש סליחה. הרמח"ל אומנם הדגיש את זה מאוד והזהיר שבכל יום צריך לפשפש ולמשמש במעשים שלנו, לעשות חשבון נפש תמידי רק שבשטף החיים אנחנו לא תמיד זוכרים ואו פנויים לפנות מקום ולפשפש במעשנו. יום כיפור ממש בפתח, והוא מציע לנו לפתוח דף חדש, ולהתעורר. כך, שבקונפליקט הבא בין אם אנו אחד מהצדדים ואו ממיישבי הסכסוך, נזכור לממש את מעלות הסליחה ועוצמתה בריפוי הנפש ויישוב הסכסוך. בהצלחה.

 שנה טובה וגמר חתימה טובה ❤️🍯🍎