השבוע בפרשה הכי הקצרה מבין חמישים וארבע הפרשות, שבה פרק אחד, פותח משה בדבריו המרגשים "(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים לא) ביום מותו, משה נפרד מעם ישראל כשהוא בן 120 שנה. הוא מסמיך את יהושע, ואל שניהם נראה ה' באוהל מועד. מפרק לא, הפרשה שלנו, ועד סוף הספר, התורה מפרטת לנו את פעילותו העניפה של משה בימיו האחרונים. אמנם משה מדווח לעם ישראל כי אינו יכול עוד לצאת ולבוא, לפעול כפי שרגיל היה, ויהושע הוא המנהיג החדש, יחד עם זאת, ממש עד נשימתו האחרונה, משה איננו חדל ממשימתו הגדולה כמנהיג חזק ואמיץ- לקשור בקשר הברית את עם ישראל. בנוסף, הוא מכין את יהושע כיורשו וחוזר ואומר גם לו "חזק ואמץ".
משה רבנו מתוך ניסיונו עם תלונותיו, ויצריו של עם ישראל מצייד אותם באזהרות והוראות נוספות. "(כט)כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשֹוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה…" לאור עזיבתו העתידית של העם את הברית משה מתבקש לכתוב זאת בשירה שאותה ילמד את כל עם ישראל. הכנה נוספת לקראת הסתלקותו היא סיום כתיבת דברי התורה והנחתם ע"י הלוויים בצד ארון ברית ה', ובנוסף מצוות "הקהל" (פס' י-יג) אשר אמורה להיות אחד מכלי ההגנה העתידיים מפני עזיבת ה' ובריתו.
משה מתגלה בגדולתו באופן שהוא מעביר את התפקיד ליהושע, ובדרך האצילה בה הוא נפרד מבמת ההיסטוריה. בפרשת וילך כאמור, משה פונה לעם ישראל ומחזק אותם לקראת הכניסה לארץ ישראל, שלא יפחדו, "(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם:” (דברים לא’, פסוק ו’). לאחר מכן, פונה משה ליהושע ומחזק גם אותו: “(ז)… חֲזַק וֶאֱמָץ–כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. (ח) … לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת. ” על פי משה, מקור החזקה והאומץ טמונים באמונה המהווה כלי להתנעת עשייה מטיבה עבור עם ישראל. מה משמעות המילה אמונה? האם האמונה הינה אמונה דתית בלבד? האם כל אדם דתי הוא אדם מאמין? הפרשה מזמינה אותנו להתבוננות עמוקה בנפש האדם, גילוי האלוקות שבנו המעניקה לנו את הכוחות להניע, ואת החיות והאנרגיה ליצור, ולצמוח. להאמין שבכוחנו לתקן ולהטיב.
מוסיף המחנך יהושע קליין,
"… מסביר הרב עדין אבן-ישראל, כי דברי משה הם חיסון לקראת הבאות, ותקווה גדולה. כאשר האדם יודע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו הטובים, או חלילה שאינם טובים, יכולתו לעמוד בשעות הרעות עולה בהרבה על מי שמופתע מהרעה שבאה עליו. יש כאן מימד נוסף. בני ישראל מבינים שהם, במו ידיהם גרמו וגורמים לימים הקשים שבאו עליהם. לכן, הם גם יכולים לתקן ולשנות בעצמם את המציאות העגומה. כי מי שיכול לקלקל, בכוחו לתקן, ואין לך תקווה גדולה מזו. העתיד אינו חסום בפניהם, והשערים לעולם אינם ננעלים. אבל איך לתקן? כאן מקומה של ההבטחה על נצחיות התורה: היא הכלי, היא המדריכה, והיא האור לפיה ילכו ויצליחו. תמיד תהיה לצידכם, השתמשו בה לאורך כל הדורות."
כמו כן, היכולת לתקן נגישה לנו כי אהבת האל האמיתית היא אהבת הזולת מסביר לנו ההוגה לוינס, דרך הזולת אנו פוגשים את האלוהים. אין לנו השגה בעצמותו של הבורא, וכל הגדרה מצמצמת את מהותו, לפיכך, האמונה שלנו היא זו שעושה את ההבדל ומבטאת את מקור הכוח והעוצמות שבנו. האלוקות שבנו היא ביטוי לחיוניות והחיות שבאדם. ביכולתנו, לגלות ולהתחבר לכוחות אלו. אחרי הכל, בכוחו של האדם להשפיע על המציאות באמצעות רצונות, מחשבות, דיבורים רגשות ומעשים.
בימים אלו, עשרת ימי תשובה, אנו מצויים בחשבון נפש ותשובה. מהיכן מונעת האמונה שבנו? מאהבה, מיראה? האם התגובות והפרשנויות שלנו מופעלים על אוטומט? האם יש לנו עין טובה וסולחנית?
בהקשר זה, במהלך ערב סליחות אמש, חיזקה את הדברים השופטת ד"ר פנינה נויבירט בהתייחסותה לתפילת כל נדרי, הקוראת לניתוק מהכבלים, ועמידה בציפיות של עצמנו מתוך הרצון לצמצם בין הרצוי למצוי. מול כל תבניות התוכן אליהן אנחנו מכניסים את עצמנו, ובכך מונעים מעצמנו את החופש להשתנות למה שאנחנו רוצים להיות, מגיעה תפילת "כל נדרי" ומכריזה שכל השבועות, כל הנדרים, כל התוויות העצמיות שלנו "בטלין ומבוטלין". ד"ר נויבירט תיארה את הנטייה שלנו לשיעבודים גדולים לדברים קטנים, וההזדמנות שאנו מקבלים להשתחרר משיעבודים אלו ולבחור להתמסר לדברים גדולים ומשמעותיים בחיינו כמו משפחתיות, קהילתיות ועוד. בכניסה ליום כיפור, תפילת כל נדרי, מסייעת לנו להבדיל בין העיקר לטפל, ולבחון את המחירים ששילמנו בהשתעבדותנו לדברים קטנים שלא השאירו מקום ופניות לדברים הגדולים.
משה רבנו בנאומו מבהיר לנו את כוחה של האמונה. אנשים מצליחים מתעסקים בדברים גדולים וחשובים. האתגר שלנו הוא השכיחות הגבוהה שבה אנו נוטים להיות מוטרדים ועסוקים בדברים הקטנים והצדדים. אנחנו מתרכזים בהסחות דעת מיותרות – "אולי זה לא נכון עבורי", "מה יקרה אם אני לא אצליח" חוסר וודאות שמערערת אותנו. בעוד האמונה מאפשרת לנו לשאול את השאלות הללו, היא גם זו שמאפשרת לנו לרוץ בנחישות קדימה. האמונה מטפלת בדברים הקטנים ומאפשרת לנו להתעסק במה שחשוב באמת. אחרי הכל, אמונה מסייעת לנו להבין שבידנו מצויה יכולת ההשתדלות, וכל מה שמעבר לכך מתנקז לכוח האמונה המאפשר לנו להרפות ולשחרר.
מסבירה השדכנית הראלה ישי,
"משה רבנו מדריך את יהושע כיצד צריך להתנהל מנהיג, מה עליו לעשות בשביל להצליח להיות אפקטיבי ואיכותי. מצד אחד עליו לבנות תודעה מבוססת ויציבה, אני מאמין יצוק וברור – חזק בתורה. ומצד שני עליו להוריד את הכל לפסים מעשיים, לא להשאיר את האידיאלים בצורה מופשטת בגבהים, אלא לממש אותם בפועל על מנת שתהיה להם אחיזה במציאות – ו"אמץ" במעשים טובים. הרש"ר הירש מסכם זאת במשפט קולע: היה "חזק" בהכרת תפקידיך, היה אמיץ בהתגברות על כל המכשולים בקיומם, להיות חזק בעקרון, אמיץ בביצועו."
מאחלת לכולנו שנצליח השנה לעסוק ולהקדיש למימוש דברים גדולים, למצות את ההשתדלות שלנו ולחזק את האמונה שיכול נוכל. אמן כן יהי רצון. חזקו ואמצו.
גמר חתימה טובה ושבת שלום❤️🍯🍎
