חודש: יולי 2022

בפרשת מסעי החותמת את חומש במדבר אנו סופרים מ"ב מסעות שבני ישראל עברו מיציאתם ממצרים ועד לערבות מואב. ברוב הפסוקים מופיעים רק ציוני מקום ללא תיאור הטלטלות שהם עברו. כלומר, המסע מתואר רק בציוני המקומות: ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו.

מסבירה המחנכת מירי וסטרייך, "פרשת מסעי עומדת על התפר הדק בין המדבר לבין הכניסה לארץ. היא רגע מעבר שיש בו סיכום העבר אך גם מבט לעתיד. מי שיפגוש את פרשת מסעי מבלי שעבר איתנו את המסע כולו יעמוד נבוך. חלקים משמעותיים מהסיפור חסרים – מדוע לא היה לעם מים לשתות ברפידים? מי נשאר מאחור בקברות התאווה? ולאיזו הקלה הביאו עינות המים ושבעים התמרים? ובעיקר – היכן רגעי השיא והשפל של המדבר נורא ההוד, ובראשם – מתן תורה, חטא העגל וחטא המרגלים? כל שנותר מהסיפורים עצמם הם שמות המקומות. אולם מי שצעד את הדרך כולה, רק הוא יכול לעמוד על הצופן הטמון בכל אחד מן השמות המוזכרים, על השברים והאמונה שהם נושאים בתוכם, ועצם איזכור שמם כבר פורש בפניו את הסיפור כולו…
הכתיבה המודגשת במסעות המדבר מחזקת את מימד הזיכרון והברית. ההליכה וכל שעבר בה מוצפן בשמות הקצרים: השינוי שעבר העם מתחנה לתחנה, מנפילה לקימה, מעם עבדים ועד כאן, האמונה ועצם ההליכה בארץ לא זרועה הולידו וחיזקו את הברית עם הקב"ה. דווקא עכשיו לפני הכניסה לארץ, בתחנה האחרונה, ראוי להזכר ולכתוב את הדרך הפיזית אך גם הדרך הנפשית שקידמה את העם מתחנה לתחנה. הכתיבה שסימלה את רגעי ה"נעשה ונשמע" במעמד הר סיני חוזרת להדגיש את הקשר שהלך והתעצם מאז לאורך שנות המדבר. זו גם הסיבה שבסיום כתיבת המסעות, בסיום אזכור הדרך, יש אזהרה לעם שנכנס לארץ לא לפנות לעבודה זרה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ:" (במדבר לג, נב). גם כשהעם יוצא מן המדבר עליו לזכור לא להפר את הברית הזו ולא לשכוח את כל מה שלמד בדרך הארוכה והקשה של המדבר. עליו להמשיך ולהאזין לשפה הפנימית ששמות המקומות הם הקוד הפנימי שלה והכתיבה היא הדהודה במציאות."

יתכן וזו אחת הסיבות לכך שהפרשה הקודמת, פרשת מטות, פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, משמעות ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו וחשיבותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. והתכלית היא לא להפר את הברית ולא לשכוח את המסעות שאנו עוברים.
נראה כי המיקוד הוא במסעות שעברו בני ישראל ב-38 שנים שלאחר חטא המרגלים. מסעות נדרשים והכרחיים כדי להכין את העם לקראת הכניסה לארץ ישראל. בני ישראל התמודדו עם אתגרים ותהפוכות אשר בסופו של דבר הביאו ליצירת קשר של חסד הדדי, קשר של בטחון ואהבה. במילים אחרות, פרשת מסעי מתארת את המסע שהצליח למרות ואף על פי המשברים.

מתאר הרב דוד מנחם –
בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים. אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים".
אני עם הילדים."

אז לאן לוקח אותנו המסע שלנו? האם המשא שאנו סוחבים משרת או מעכב אותנו? האם מצבים של חוסר נוחות הם הזדמנות לפרוש או לאתגר את עצמנו? מה יהיה עבורנו פריצת דרך במסע החיים של כל אחת ואחד מאתנו?

דרך צלחה ושבת שלום🎁❤️

הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו ומשמעותם. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. ובהקשר של הבטחות, פרשת מטות השבוע מסיימת בסיפורם של שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, המציעים לצאת בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ ומבטיחים כי רק לאחר שכיבוש הארץ יושלם הם ישובו לעריהם בעבר הירדן. משה בתגובה מאשר את בקשתם אך מתרה בהם לקיים את הבטחתם.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס-
"פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים ושבועות. מה מקומם של אלה כאן, לקראת סוף ספר במדבר, כשבני ישראל עומדים על סף סיום מסעם אל הארץ המובטחת?
נדרים ושבועות הם חובות שנוצרו במילים. אלו הן התחייבויות לעשות משהו או להימנע מלעשות משהו. השבועה והנדר מחייבים, קושרים, אוסרים אליהם את האדם…
לשבועות ולנדרים יש קדושה, ואם רוצים לבטלם יש לפעול על פי הוראות וכללים. אדם אינו יכול לבטל אותם בעצמו. יחסה של היהדות להתחייבות בדיבור רציני כל כך, עד שאחד מנוהלי התרת הנדרים, "כל נדרי", נקבע למועד הקדוש ביותר בשנה, כניסת יום הכיפורים.
בני ישראל מתקרבים לארץ. הם עומדים לבנות חברה חדשה וחסרת תקדים. חברה חופשית המיוסדת על ברית בין העם לאלוקיו. שלטון החוק יישמר בחברה כזו לא בכוח הזרוע אלא בכוח נאמנותם של אנשים להתחייבויות המוסריות שלהם. בחברה כזו, חברת ברית, המילים הן קדושות. עיקרון קדושתו של הדיבור עומד בלב היהדות…
כל חברה צריכה חוקים. בלעדיהם היא תשקע באנרכיה. אנשים נשמעים לחוקים משלוש סיבות. הראשונה: הם מפחדים מפני עונש. בחברה המבוססת על כוח, זוהי הסיבה העיקרית למילוי החוקים. הסיבה השנייה היא שכדאי לשמור חוק. סיבה זו מאפיינת את החברה המבוססת על התועלת האישית. בשתי סיבות אלו יש חסרונות. הכוח משחית. כך, לפעמים, גם בקשת התועלת האישית. כי כאשר אנשים דואגים לעצמם ולא לאחרים, המצליחים פורחים והאחרים סובלים. הצדק והחמלה מפנים את מקומם לחמדנות ולניצול.
התורה מציגה דרך שלישית, סיבה שלישית לשמור חוק. אנשים נשמעים לחוק מפני שהם החליטו לעשות זאת מרצונם החופשי. כך קורה בחברה המבוססת לא על כוח ולא על בקשת התועלת האישית אלא על מחויבות מוסרית וולונטרית…
אירוני הוא שדווקא אחד ממבקריה הגדולים של היהדות, פרידריך ניטשה, הוא שזיהה כי יכולתם של אנשים לכבול את עצמם במילים היא הבסיס למוסר ולחופש של האדם…
כאשר אנחנו כובלים את עצמנו במילים אנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר אלא כדי ליצור: ליצור עתיד סדור מתוך הכאוס של הדחפים והיצרים האנושיים. המייחד את האדם איננו רק השימוש בשפה. הרי גם לבעלי חיים אחרים יש שפות. לדולפינים יש שפה. לפרימאטים יש. אפילו הדבורים הקטנות מעבירות זו לזו מידע באמצעות מערכת מורכבת של ריקודים. המייחד את האדם הוא השימוש בשפה לצורך התחייבות להתנהגות עתידית שלו – ויכולת זו היא הבסיס ליצירת הדדיות ואמון בין בני אדם. אחת מצורות ההתחייבות הללו היא ההבטחה…
הקדוש ברוך הוא השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא עולם חברתי. התורה אומרת לנו שהמילים בוראות משום שהמילים הן קדושות; כלומר, מפני שהן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן יוצרות אמון… אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד."

כאמור, כבר בתחילתו של החומש אנו למדים על כוחה של מילה, מבריאת העולם אשר נברא באמירה, וכך גם בהמשך. בחומש במדבר, אנו לומדים על עוצמת הדיבור לטוב ולרע בקרב מנהיגים- מרים הנביאה שדיברה אודות משה, עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, שני מרגלים שדיברו בשבח הארץ, משה רבנו שהיכה בסלע במקום לדבר אליו, בלעם שניסה לקלל ובסופו של דבר ברך ואמר דברי נבואה לעם ישראל. מציאות המושפעת ונבראת בכוחה של מילה מחייבת את משה להתייחס לדיבור של "נדר", הבטחות, מחויבות למילים אשר אנו מוצאים מפינו.

מסכם הרב גליקסברג, "הפנמת היבטי הדיבור המחייב והנישגב, טמונים בדיאלוג שבין בני גד וראובן עם משה בחתימת הפרשה. בסופו של הדיאלוג יש הפנמה של הצורך לעמוד בהתחייבות בדברי נציגי השבטים: "עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה" (ל"ב, כ"ה). מעין מסגרת יש לה לפרשתנו: שערה של הפרשה מבקש דיבור של התחייבות בדמות ה"נדר", חתימתה של הפרשה מבטאת את ההפנמה לאותו דיבור של הבטחה מפיהם של שני השבטים המחוייב למימוש. מילה זו מילה!
סגירת המעגל בפרשה על עמידה בדיבור ובהתחייבות אינה מלמדת אותנו רק על חשיבות הנושא מתוך כפילות אזכורו בפרשה. סגירת המעגל מבטאת את רצון התורה לומר לנו שעמידה בהתחייבות ציבורית כללית של בני גד ובני ראובן אינה שונה במהותה מאותה התחייבות אישית פרטית של אותו אחד שנודר נדר ונשבע שבועה. דין ערכי אחד להם."

שבת שלום❤️

השבוע חמשת בנות צלפחד באות אל משה לתבוע את נחלת אביהן בארץ, "(ג)לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה. ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים, נחלתו עוברת כירושה לבנותיו.
בקשת בנות צלפחד מלמדת אותנו על פועלן האמיץ והמוצלח של חמש הבנות שאינן מקבלות עליהן את הדין, ומבקשות לרשת את נחלת אביהן. משה מעביר את זכות ההכרעה בנושא לערכאה העליונה ביותר, הקדוש ברוך הוא, אשר פוסק כי בנות צלפחד אכן זכאיות לרשת את נחלת אביהן, ובנוסף כאמור פוסק תקדים בזכותן כי במקרים שבהם אין בן זָכָר – יעברו הנכסים לבנות המשפחה.

הישגן של בנות צלפחד הוא אדיר בטח בתוך חוקי החברה הפטריארכלית שבתוכה הן חיו. לאורך ההיסטוריה נרשמו מאבקים שונים של נשים שפעלו להשגת זכויות כאלה ואחרות, אך על פי רוב מאבקן היה ארוך ומתיש ולא תמיד נושא פרי. יש אומרים כי בנות צלפחד היו הפמניסטיות הראשונות, מה זה אומר פמיניזם? המלה "פמיניזם" מקורה במלה הלטינית feme, שפירושה אישה או נקבה. "פמיניזם" הוא שם של תנועה למען שוויון זכויות לנשים, אשר מטרתה קידום שיוויון זכויות והזדמנויות מגדרי, וניהול מאבק נגד אלימות כלפי נשים.

הרב נח קורמן, מייסד המקלט לנשים מוכות דתיות של עמותת בת מלך, עו"ד וטוען רבני, וריקי רט, עיתונאית מסבירים-
"מאבקן של בנות צלפחד לרשת נחלה בארץ, המובא בפרשת השבוע, הוא דוגמא וסמל לנשים המחליטות לקחת את גורלן בידן ולהילחם על זכויותיהן. בנות צלפחד אינן מהססות לעמוד לפני ההנהגה כולה, "לפני משה, ולפני אלעזר הכהן, ולפני הנשיאים וכל העדה", ולבקש את ירושת אביהן. המדרש אומר כי כדי לקבל את הסכמתם של מנהיגי העדה הן אף נכנסות לתוך בית המדרש, משמע, הן אומנם נלחמות על זכויותיהן, אך רוצות לעשות זאת תוך שמירה על ההלכה. לבסוף ולאחר מאבקים הן אכן זוכות לאישור אלוקי לדרישתן לרשת נחלה: "ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות. נתן תתן להן אחוזת נחלה".
מאבקן של בנות צלפחד היווה ומהווה מודל לנשים לפעול באופן עצמאי לקידום זכויותיהן…
חז"ל לימדו אותנו שתורה לא בשמיים והקב"ה לא יופיע בבית הדין ויגלה הלכה חדשה, וגם אין צורך בכך. הלכה קיימת היא שאישה לא חייבת לדור עם נחש בכפיפה אחת. גם ההלכות המאפשרות לכל אישה לא להיגרע מנחלתן וממשפחתן כבר קיימות…"

בתחילת שבוע הבא, יום יז' בתמוז. תכלית צום יז' בתמוז היא שנעשה תשובה ונתקן את הקלקולים (עיין שו”ע אור”ח תקמט); חורבן בית שני בא בעיקר בגלל שנאת חינם. זוהי קריאה לחשבון נפש, לכל אחד ואחת לבחון את ערך כבוד האדם, שנשים ישראליות רבות – וגם גברים רבים – יכולות ויכולים לבחון, לשקול, ואולי לאמץ מבלי שיתייגו אותם.
אורית קמיר, חוקרת ומרצה, מבטאה זאת- "כבוד אדם וחוה". כבוד האדם עומד בבסיס תפיסת זכויות האדם. הכבוד המהותי והזכויות השוות של כל בני משפחת האדם. האדם יונק את משמעותו משתי מסורות גדולות של התרבות המערבית: המסורת המקראית של בריאת האדם "בצלם אלוהים", ותפיסת האדם שרווחה בפילוסופיה של הנאורות במאות השבע עשרה והשמונה עשרה.

בישראל יש לנו חוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו", כבוד האדם הוא ערך המתייחס אל תכונתו הייחודית של האדם כאדם; הוא משווה משמעות מוסרית לעצם היות האדם אנושי. מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו. ואילו הזכות לשוויון משמעה שוויון בזכויות ובחובות בחברה, ללא הבחנה של גזע, מין, גיל, שפה, לאום, דת, נטייה מינית, השקפה פוליטית ואידאולוגיה.
אז מה המצב בעולם הדמוקרטי מבחינת חוקי שוויון?
לרובן יש חוקות אשר מבטיחות את זה. בכל מדינה בה יש חוקה או חוקי יסוד המגינים על זכויות אדם יש הגנה על הזכות לשוויון. זו ככל הנראה זכות האדם הבסיסית ביותר. יחד עם זאת, ישראל היא ככל הנראה הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה אין בחוקתה או בחוקי היסוד שלה אזכור לשיוויון.
המונחים כבוד ושוויון אומנם חופפים אך לא זהים. מדהים שעדיין בימינו, בישראל הדמוקרטית, למשל, בעולם העבודה, נשים הממלאות תפקידים זהים לגברים, ואפילו עובדות באותה החברה מקבלות שכר נמוך בכ-30% מהגברים. מסתבר שאף מדינה בעולם עדיין לא סגרה את הפער המגדרי בין נשים וגברים. ברוב המוחלט של מדינות העולם, המציאות היומיומית של נשים מלמדת כי הן נמצאות בתת ייצוג חמור במוקדי קבלת
ההחלטות, ניצבות בפני חסמים לשוויון במשפחה ובעבודה, וחשופות לאפליה, להדרה ולאלימות, כולל במרחב הפרטי והציבורי.

המיקוד והדגש הוא לא על המושגים והאסוציאציות הנלוות לקריאות של 'פמיניזם' או 'שובניזם'. אלא, המאבק הוא על החינוך, השפה, התודעה, 'האני מאמין', ומה המסר שלנו לילדינו, ממשיכי דרכנו? האם מתממש מסר של כבוד הדדי ומתן הזדמנויות שווה לנשים ולגברים מבלי לאבד את זהותנו ומי שאנחנו? כבוד האדם מתמקד בהגנה על האוטונומיה של האדם ועל זכותו ליחס מכבד, ואילו אפליה עשויה לפגוע בערכים אלה. השוויון מבטא הכרה בערכם הדומה של כל הפרטים ובזכותם ליחס דומה ולזכויות דומות מבלי שהשתייכותם הקבוצתית תפעל כנגדם. במאי 2022, מפלגת כחול לבן הודיעה כי תקדם פעם נוספת את הצעתה לעיגון הזכות לשוויון כ"חוק יסוד".  ההצעה ‏מוסיפה ‏לחוק ‏יסוד ‏כבוד ‏האדם‏ וחירותו ‏את‏ הסעיף ‏הבא: שוויון- "כל ‏אזרח‏ שווה ‏בפני ‏החוק; ‏אין ‏פוגעים‏ בזכויות‏ הפרט‏ של‏ אדם‏ מחמת‏ דת,‏ גזע,‏ מין,‏ או מכל טעם דומה אחר”. ההצעה יכולה לתרום לחיזוק ההגנה על זכויות 'אדם וחוה' בישראל, ולעגן לראשונה בחוקי היסוד את הזכות לשוויון.
אחרי הכל, ביסוד טענת בנות צלפחד ובקבלתה על ידי ה' עומדת השקפה יסודית הנוגעת לשוויון הבסיסי בין שני המינים.

שבת שלום❤️

בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. בתמורה הוא מציע לו שכר רב. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד, הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוקים, המתנגד כמובן למהלך. מצד שני, הוא מתפתה להצעה והוא מעוניין להוציא מבלק אף שכר גדול יותר.
בלעם הינו רב-מג מקצועי, קוסם, מכשף, עם מוניטין שהולך לפניו. והוא נשלח על ידי בלק לתפוס עמדה אסטרטגית נוחה ולקלל את עם ישראל בקללות אשר יסבו לו נזק משמעותי. אחרי הכל, למילה יש כוח ובטח לבלעם שהצליח להגיע למדרגה גבוהה של נבואה וידיעה אלוקית.

בדרכו של בלעם למימוש העסקה האתון שלו מתנהגת בצורה מוזרה. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו של בלעם, נאחזת בקרקע ולא מוכנה לזוז. בלעם שלא מבין מה קורה מכה את האתון שלו. לבסוף, האתון אפילו פוצה את פיה ומתחילה לדבר בלשון בני אדם. מסתבר, כל זה קורה בגלל שהאתון רואה את מה שבלעם אינו רואה, את מלאך האלוקים המאיים וחרב בידו.

האתון עושה את מה שכולנו חייבים לעשות כאשר הדרך מאתגרת- לעצור, לחשוב רגע, לשוחח עם צלם האלקים שבקרבנו, עם מוסר אבות ואימהות, ולהשכיל לבחור בטוב. אם נטה אוזן נצליח לקיים דיאלוג מצמיח עם המצפון האנושי שלנו. האתון רואה ואיננה יודעת מה היא רואה. היא רק רוצה להינצל ממלאך ה' ושבלעם יפסיק להכותה. לכן היא מנסה, כל עוד הדבר אפשרי, לעקוף את המלאך. גם בלעם, רואה ואיננו יודע מה הוא רואה. בשתי הפעמים הראשונות הוא מנסה לעקוף את דבר ה', ובלבד שיקבל מבלק את הכבוד והשכר. 
לכאורה, נכנסנו לעולם של פנטזיה ואגדות עם מכשפות, העולם בו מאמינים בלק ובלעם, אך המסר של הפרשה הוא הפוך; אין אגדות או מכשפות, התגלות ה' היא לא בכשפים אלא בדרך. גם בלעם מתגאה בכך שהוא רואה. אבל העובדה שהוא ניחן ביכולת לראות, יכולת נבואית, לא הופכת אותו למשהו גדול יותר. לראות מסתבר – יכולה גם האתון, ויותר מזה, היא מצליחה לראות את מה שבלעם לא מצליח לראות.

מסביר הרב אריה הנדלר- "… קיימת תופעה כיום של רצון לברוח מקבלת החלטות. כולם מחפשים סימנים. רוצים לקבל את התשובה מגורם עליון, מאירוע מסוים, מחלום, ממישהו שייקח אחריות על מה שקורה. כך אומר השיר: "תשמח יש תקווה ידידי, תראה סימנים בדרך"… לא חסרון הסימנים או קיומם הוא שעושה את העניין. מה שעושה את העניין הוא האדם שמקבל את הסימנים. יתכן שיהיו סימנים ברורים לחלוטין אבל האדם יבחר להתעלם מהם, ויתכן עולם בלי סמנים כלל, אבל האדם בטוב בחירתו ידע להישמר ממה שצריך הוא להישמר ויבחר בטוב."

בכל פעם, בלעם מנסה לתת לאירועים פרשנות משלו, פרשנות שתאפשר לו את המשך החופש לבחור בדרכו. מצד אחד בלעם חוזר ואומר שהוא כבול לרצונו של ה', מצד שני, כל אמירה של ה' מתפרשת אצלו כאמירה המותירה מקום לפרשנות נוספת אשר לכאורה, מעניקה לו חופש לבחור שוב בדרכו שלו. בלעם מבקש לאחוז את החבל בשני קצותיו. מתברר שהמציאות לא נכנעת לבלעם. המהלך הסופי הוא ההגעה לנקודה שבה אין כבר דרך לנטות ימין ושמאל. אך, גם כ'שנפקחות עיניו' תרתי משמע אין הוא מקבל על עצמו את המשמעות של מה שרואות עיניו, כלומר, למרות ניסיונותיו לקלל, מפיו יוצאות רק ברכות מופלאות, על כוחו וחוסנו של העם היהודי, על תחילתו של עם ישראל (האבות) ועל אחריתו של העם(ימות המשיח), וכל מה שבדרך, " (ה) מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל." (במדבר כד)

חז"ל מלמדים אותנו באמצעות בלעם לאמץ את המידות ההפוכות לו –
עין טובה – היכולת לפרגן על כל מחווה, מעלה וכשרון, כל דבר ולו הקטן ביותר.
רוח נמוכה – ענווה צניעות והתנהלות בגובה העיניים.
ונפש שפילה – הסתפקות במועט ולשמוח בחלקנו.
אלו מידות המסייעות, מקדמות ומטיבות עימנו בדרך שנבחר להלך. פרשת בלק מבהירה לנו כי צניעות מתחילה בפנימיות. ולכן גם ההפטרה של הפרשה שלנו השבוע מסתיימת ב- "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלהֶיךָ": (מיכה ו', ח'). הצניעות, הערך הנשגב הזה, לא ללכת אחרי מראה העיניים והחיצוניות אלא להתמקד בפנים, בעומק, במיוחד עכשיו כשעוזבים את ענני הכבוד ונכנסים לארץ, לארציות. ערכו של האדם צריך להיות בתוך עצמו ולא מה שהוא מראה כלפי חוץ. פעמים רבות אנו מרגישים מומחים בנושא ובעלי ניסיון רב ולכן נתעקש- לדחות רעיונות ודעות של אחרים, ולא לעשות חשיבה מחודשת. הפרשה מציעה לנו לשקול מחדש, ולאמץ "פקיחת עיניים" ממקום של צניעות וענווה.

שבת שלום❤️