חודש: פברואר 2022

פרשות ויקהל ופקודי הן פרשות ´צו פיוס´. לאחר המשבר הנורא של חטא העגל ה' משלים עם עם ישראל ובונה את ביתו בקרבם. הפרשות מבהירות לנו כי עלינו לקחת את הדברים לעצמנו ולחפש קשרים שהתנתקו בעקבות משבר מסוים ושניתן לחבר ולפייס.
מי מאיתנו לא התמודד עם תחושות כישלון בשלב כזה או אחר? חווית הכישלון הינה חלק מהחיים, ולעיתים אנחנו אפילו לא מודעים אליה, אך היא חשובה מאוד לתהליך הלמידה ולהצלחה שלנו. הדחף הטבעי אחרי חווית כישלון הוא האשמה עצמית והרגשת בושה. יתכן שאנו מתקשים להתמודד עם תחושת אי-הנוחות הנפשית, אך אם נדע לשנות את תפיסת החשיבה הזו ולהסתכל על הכישלונות כבעלי ערך ולא כמביישים, אז נוכל באמת להבין שרק דרכם ניתן ללמוד ולהצליח. 

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"איך מפיחים רוח חדשה בעם מיואש? איך מאחים את רסיסיה של אומה שבורה? זהו האתגר העומד בפני משה לאחר חטא העגל, בפתח פרשתנו.ּ מילת המפתח בתשובה היא שמה של הפרשה: וַ יַ קְ הֵ ל. קהילה, או קהל, היא קבוצה של אנשים שנאספו למטרה מסוימת. מטרה זו יכולה להיות חיובית או שלילית, בונה או הורסת. אותה מילה המופיעה בפתח פרשת שבוע זה כתחילתו של פתרון, " (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לה), הופיעה גם בפרשת השבוע שעבר, אך בבניין דקדוקי אחר, כתחילתה של הבעיה: "(א) …וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." (שמות לב). ההבדל בין שתי ההיקהלויות הללו הוא שהראשונה הובילה לפריעה, והשנייה (בפרשה השבוע) לסדר.
 יש התקהלות מתוכננת, מוכוונת משימה וממושמעת – ויש התקהלות של המון פרוע. להמון יש רצון משלו. אנשים הנמהלים בהמון מאבדים את המשמעת העצמית שלהם. הם נסחפים על גל הרגש. תהליכי החשיבה השקולים הנורמליים נדחים מפני הרגשות הקבוצתיים הפרימיטיביים. בלשונם של מדעני המוח, מתרחשת אצלם השתלטות של האמיגדלה – המרכז הרגשי הקדום של המוח. היצרים יוצאים מכלל שליטה. הפסיכולוגיה של ההמון הייתה נושאם של מחקרים מפורסמים עוד בשחר ימיו של מדע הפסיכולוגיה…
מעשה ההקהלה שבפרשתנו הוא תגובתו של משה להתקהלות הפרועה של העם סביב אהרן בחטא העגל. משה עושה דבר מרתק. הוא איננו פועל בניגוד למגמת העם, כפי שעשה תחילה כאשר ראה את עגל הזהב. במקום זאת, הוא משתמש באותה מוטיבציה שהניעה את העם בהתקהלות ההיא. בני ישראל רצו ליצור משהו שייתן להם סימן לכך שה׳ שוכן בקרבם: לא במרומי ההר, אלא בתוך המחנה. משה פונה לאותו רגש נדיבות שגרם להם להציע לאהרן את תכשיטי הזהב שלהם. ההבדל הוא שעכשיו הם פועלים על פי מצוות ה׳, ולא על פי הרגש הספונטני. הוא מבקש מבני ישראל לתרום מנדבת לבם להקמת המשכן. ההיענות רבה כל כך, עד שהוא צריך לבקש מהם להפסיק…
כשתלמידי החכמים נעשים בונים, הם מרבים שלום. המבקש לאחד אנשים אינדיבידואליסטים מאוד לכדי קהילה חייב להפוך אותם תחילה לבונים. את זאת עשה משה כשהקהיל את בני ישראל לבניין המשכן. בניית צוות, אפילו אחרי אסון כמו חטא העגל, איננה מסתורין ואיננה נס. בונים צוות בהצבת משימה – כזו המדברת אל לבם של האנשים, וששום חלק מהצוות לא יוכל להשלימה לבדו. זו צריכה להיות משימה קונסטרוקטיבית. כל חבר בצוות צריך להיות מסוגל לתרום תרומה ייחודית, וכאשר הוא תורם אותה, עליו להרגיש שמעריכים אותו. הכרחי שכל חבר בצוות יוכל בסוף מעשה לומר בגאווה: עזרתי לעשות זאת. את זאת הבין משה, וכך עשה. הוא ידע שכדי לבנות צוות, צריך ליצור צוות שבונֶה."

כך גם במעגל האישי והפנימי של כל אחד ואחת מאתנו, טעויות וכישלונות כאמור, הינם חלק מהחיים, אך כשהם מתרחשים אצלנו, קשה לנו להתגבר עליהם ולדעת עד איפה להלקות את עצמנו, האם להודות בשגיאה, ומה כדאי לנו ללמוד מהם? לפעמים הכישלונות שלנו גורמים לנו להישאר באזור הנוחות שלנו ואנו צריכים עזרה כדי לשנות הרגלים מזיקים. כולנו יכולים לבחור לא ללמוד מהכישלונות שלנו, או לחילופין, אנו יכולים לבחור להעצים את עצמנו על ידי הפיכתם לעוצמות, כאלו שיובילו אותנו לאופק ועתיד טובים יותר. העובדה שנכשלנו בדבר מה לא הופכת אותנו ל-כישלון.

לכן, בכדי להקהיל ולאסוף את כל כוחות הנפש שלנו אל תוך כוח אחד מאוחד שיקדם את העשייה שלנו, הפרשה נותנת לנו מענה איך עושים זאת בשני שלבים?
תחילה ניתנת מצוות ה-שבת שמזכירה לנו שאנחנו לא לבד. ציווי לפסק זמן מששת ימי המעשה , "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'…" (לה, ב), ששה ימים שבהם נעשית (שימו לב לניקוד) המלאכה על ידנו, ודרכנו, יש פה ביטוי לשותפות שבה אנו עושים את המיטב. בשבת זו העת שבה אנו מתכנסים למהות ולתכלית שלנו. השבת אוספת ומשיבה לנו את כוחותינו. זהו השלב שבו אנו מתמקדים במנוחה ובהבנה שכל העשייה שלנו במהלך ששת הימים חשובה ומשמעותית ובה בעת איננה ביטוי ל- "כוחי ועוצם ידי", להיפך, ההכרה שיש לנו שותפים, ושלא הכל תלוי רק בעשייה שלנו.

השלב השני, בניית המשכן ממקום מחובר ומכוון. לאחר איסוף כוחות הנפש שלנו, יש מיקוד המאפשר לנו לבנות את המשכן, לפעול, ולקחת אחריות מהתודעה וההבנה שאנחנו לא לבד, ויש לנו תפקיד בשותפות. לתפקיד זה מתייחס הרבי מליובאוויטש- "להקהיל ולחבר מתוך הבנה כי התורה היא נצחית. אמנם אין באפשרותנו לקיים את מצוות הקהל במובנה הפשוט, בבית-המקדש, אבל תוכנה הרוחני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודת האדם ב'מקדש' הפרטי שבתוך ליבו – עומד בתוקפו… כל אדם מישראל נדרש – להקהיל ולרכז את כל כוחות נפשו ואת מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ולהכניס אותם לתוך 'בית-המקדש' הפנימי." אחד הנושאים המורכבים ביותר שעל האדם להתמודד עמם הוא נושא ההשתדלות. מהי מידת ההשתדלות הרצויה, עד כמה אדם צריך לפעול על מנת להשיג את מטרותיו בחיים?

מצד אחד,  האמונה בהשגחה פרטית מאת ה',  מצד שני אנו חיים בעולם המעשה, עובדים ומשקיעים בכדי להשיג את המטרות שהצבנו לנו. היכן נמצא גבול העשייה של האדם, ומתי מגיע השלב שבו עלינו להרפות? מפרשים מסבירים כי משמעות המונח השתדלות היא: השתתפות. ההשתדלות היא ההשתתפות שלנו ב- בניית האמצעים, הכלים, התפילה, היכולת לראות את הטוב גם כשהוא נסתר, לראות את הטוב בנסיבות החיים שהוא פרי הפרשנות שלנו, והוא שישפיע בהמשך על הבחירות שלנו. הפתרון לכך הוא להמשיך להציב מטרות, הרב זקס זצ"ל קרא להן, "מטרות קונסטרוקטיביות", ובמקביל חשוב עוד יותר להגדיר את הנקודות שנצטרך לעבור בדרך להשגתן. כפי שבני ישראל לאחר הכישלון בחטא העגל התמקדו בהשתדלות ובעשייה מקדמת בבניית המשכן. העשייה היומיומית חשובה, בדיוק כמו מנוחת השבת שמקהילה ומחברת אותנו ואת כוחות הנפש שלנו. והגדולה האמיתית טמונה בעקביות ולמשך זמן – כי כך נצליח לבנות משכן שמקהיל אל כל כוחותינו המתבטאים במחשבה, דיבור ומעשה. במילים אחרות, האופן שבו אנו מבטאים ומממשים את עצמנו בעולם.

שבת שלום💞

השבוע בפרשה מתוארים כל פרטי הלבוש המיוחדים של הכוהנים. אהרון, הכהן הגדול, ילבש אפוד ועליו החושן. על החושן יש אבנים, ועליהן שמות שנים-עשר שבטי ישראל, שתמיד מלווים את הכהן כשהם קרובים לליבו ובתודעתו. כמו כן, יש פרטי לבוש נוספים שילבש אהרון-  הכהן הגדול, מעיל אפוד, כותונת תשבץ, מצנפת, ועליה ציץ זהב. שואל הרב דוד סתיו-
"מדוע הכהן הגדול זקוק לבגדים מפוארים כל כך האם לא מתאים יותר להתהלך בפשיטות?  בגדי הכהן הגדול מפוארים ביותר. מה פשר ההופעה המאוד מהודרת הזאת? האם לא היה ראוי לבקש מהכוהנים, ובייחוד מהכוהן הגדול, שיופיעו בבגדים פשוטים יותר, ללא זהב ואבנים יקרות, ממש כפי שהכוהן הגדול היה עושה ביום הכיפורים, כשנכנס לקודש הקודשים? התורה מסבירה את מטרת הבגדים כך: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (כח, ב). דהיינו, הלבוש אמור ליצור מראה מכובד ופאר. הרמב"ן, בפירושו לפסוק זה, מוסיף ומחדד את מגמת הפאר וההדר במילים אלו: "שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים… כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה… והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים".
אבל זו הרי השאלה, מדוע הכוהנים אמורים להתלבש כמנהג המלכים? הרי הם אינם מלכים. הם עובדי המקדש, ומדוע ילבשו בגדים לא להם?
יש מחכמינו שביקשו לטעון כי הבגד שהאדם לובש יוצר בו את תחושת גודל המעמד ואת תודעת השליחות שלה נועד… אדם המבקש לצרוב בתודעתו את חשיבות מעשיו, אחד הכלים שיכולים לסייע לו הוא הבגד שילבש. לכן ימליצו יועצי תעסוקה לאדם המבקש להתקבל לעבודה שיופיע בלבוש ההולם את התפקיד. מראהו החיצוני של האדם והרושם הראשון שייצור יכולים לגזור את גורל המפגש. הלבוש משפיע גם על הלובש עצמו. התורה תובעת מהכוהנים רצינות מלאה בעבודתם, וממילא הדבר מתבטא גם בהופעתם החיצונית. במקומות רבים בעולם קיימת דרישה דומה מעובדים משרתי ציבור: עליהם להופיע בלבוש המכבד אותם ואת לקוחותיהם.
יחד עם זאת, יש גם סכנה בהתמקדות רבה מדי בהופעה החיצונית. פעמים, מרוב עיסוק בלבושנו נשכח מהו רצוננו הפנימי האמיתי. האם ייתכן שלפעמים אנו רוצים להרשים את הזולת או את עצמנו במעשה מסוים, אבל אין זה באמת מי שאנחנו? אפשר שנצליח להרשים את הכול, אבל את האני האמיתי שלנו נשכח.
אם נשכיל לרתום את "הכבוד והתפארת" לעגלתה של הפנימיות, נזכה להשתמש בשתיהן כראוי ולזכות להשראת שכינה בתוך תוכנו."

בפרשה השבוע אנו ממשיכים את המיקוד משבוע שעבר, העיסוק ב- 'חומר', והפעם- פרטי פרטים של לבוש הכהן. למעשה הלבוש שלנו הינו התזכורת לתפקידים שלנו בחיינו, שלא נשכח מהיכן באנו ומה עלינו לעשות. יחד עם זאת, שלא ניתן למעמד, לשררה, ולתלבושות היוקרה לבלבל את דעתנו.

עוד נאמר לנו כי- בשולי מעילו של הכוהן הגדול מצטווה משה לתלות פעמוני זהב ורימונים שתפקידם, בשונה משאר הקישוטים והעיטורים, אינו 'לכבוד ולתפארת' אלא להשמיע קול: "(לה) וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ–וְלֹא יָמוּת." (שמות כח). מפרשים מסבירים כי צלצול הפעמונים בשולי מעיל התכלת,  גם כן נועדו להזכיר לכוהן הגדול עצמו את תפקידו ואת מעמדו המחייבים אותו להתנהגות ההולמת את שליח ציבור. השבוע אנו מקבלים קריאה להתבונן במלבושים ובבגדינו, ואם להודות, אני לגמרי שייכת לאותה קבוצה שהייתה שמחה לקנות את אותו בגד בכמות, ולא להתחבט כל יום מה ללבוש. עם זאת, לכולנו יש בגד מושלם או שניים, מהסוג שיושב עלינו בול ומדגיש את כל הצדדים היפים שלנו. ההשפעה של ביגוד על התודעה ועל הרגש נחקרה רבות, ואנו משתמשים בבגדים לא פעם כדי לשפר את מצב הרוח ואת הביטחון העצמי. לפעמים, אנו לובשים בגדים סתם כך, פשוט זה היה הדבר הראשון שהיד שלפה מהארון, או סתם משום שבאותו יום לא ראינו צורך להשקיע מחשבה מיוחדת בלבוש. האם במקרים הללו יש ללבוש השפעה שאנו אפילו לא מודעים אליה? מה קורה במוח שלנו בזמן שאנו לובשים פריטים מסוימים, וכיצד מושפעות מכך ההתנהגות וההחלטות שלנו? כשאנחנו יושבים בחדר המתנה ומבחינים באדם שלבוש באופן חריג מהקוד המוכר והמקובל, כנראה שיהיו לנו הנחות לגביו, ויותר מזה, יתכן שאפילו ניצור עבורו פרופיל הכולל רכיבי אישיות ועיסוקים… "מה יחשבו עליי" היא מחשבה נפוצה בהקשר זה, ולגמרי הגיונית.

אז כן, מסתבר שכולנו נוטים לגבש תפיסה על אחרים בהתאם להופעה החיצונית. לכאורה, אנחנו אותו אדם, בין אם נשים עלינו חליפה או פיג'מה, ועם זאת, מה שאנחנו לובשים משפיע על המציאות שלנו. יש ציווי בפרשה שמבהיר מי יכול להכין את בגדי הכהן- "(ג) וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי." (שמות כח') כלומר, מכיני המלבושים, החייטים, חייבים להיות 'חכמי-לב'. מה זה אומר חכמי-לב? שהרי הלב והמוח הן שתי מערכות שונות בתפקיד ובתפקוד שלהן. התלות ההדדית שלהם האחת בשנייה, היא המשמעותית והחשובה ביותר בגוף האדם. נראה כי, להכנת בגדי הכהן נדרשת תכונה ייחודית זו של חכמת הלב. מסביר הרב מרדכי מלכא, "…משכן חכמתו הוא במוח ולא בלב, אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו אחרת שיש שילוב של הלב לתואר של 'חכם לב' כי יסוד החכמה של התורה הקדושה מתחילה בלב ולא בשכל… אין חכם בלי לב טוב כי דרך ארץ קדמה לתורה ובלי מידות טובות לעולם לא יכול להיות גדול בתורה, אולי יהיה לו ידיעות כמחשב, אבל אינה תורה הקדושה אשר מאצילה ומעדנת את האדם ומיישרת את דרכו והנהגתו עם הבריות…".

אנו חיים בעולם של חומר ולא מצופה מאתנו להתעלם או להתכחש לו, להיפך, שנכיר בכוחו ובהשפעתו של החומר ומתוך זה נצליח לשמור על האיזון שבין חומר המניע אותנו נאמנה לשליחותנו ופועלנו לבין הפנימיות והרוח, כפי שהטיב לתאר זאת הרב סתיו, "בכדי שנזכה להשראת השכינה בתוכנו." אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🧥👚👕

השבוע בפרשה ה' נותן הנחיות למשה לבניית המשכן, וכליו. הוראות ההכנה הן מהפנים החוצה – כלומר ראשית ההנחיות הראשונות מתייחסות למקום הפנימי ביותר והקדוש ביותר- הארון, ורק אחרי כן ה"עטיפות" שלו הכפורת והכרובים, ואז השולחן והמנורה. בהמשך עוסקות ההוראות במשכן עצמו ולבסוף במזבח. והעם בתגובה- מעניק משלו, "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב), כל אחד תורם ומנדב כמיטבו.

וכך כותב הרב אילעאי עופרן – "התורה מתארת את בניית המשכן שלוש פעמים – קודם הציווי על הבנייה לפרטי פרטים, אחר כך בניית הכלים, אחר כך הקמת המשכן. בכל אחד מן התיאורים חוזרת התורה על כל הפרטים מן המסד עד הטפחות.
כשנצטווה משה על הבנייה, הוא מצווה קודם על בניית הכלים ואחר כך על בניית המשכן עצמו, אך כשהוא מקים את המשכן הוא קודם בונה את המשכן ורק אחר כך מכניס את הכלים. כך בונים בית – קודם בונים את המסגרת ורק אחר כך ממלאים אותו בתוכן, אין בררה – אי אפשר לרהט את הסלון לפני שקירותיו עומדים. אך בית יכול להפוך להיות משכן מקודש, רק אם בשלב התכנון הפנים קודם לחוץ. רק אם עוד בטרם נבנו הקירות כבר היה התוכן הרוחני של הבית ברור ומתוכנן לפרטי פרטים…"

בפרשה אנו ממשיכים וקוראים  את הציווי "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". חז"ל עמדו על כך שהניסוח 'ושכנתי בתוכם' – ולא 'בתוכו', רמז לכך שעיקר עניינו של הבית בהשראת השכינה בלבבות כולנו. בית ראשון ושני חרבו בגלל היחסים העכורים שבין אדם לחברו ושנאת חינם. בני ישראל בדרכם לארץ המובטחת בונים את המשכן הארעי במדבר. "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים" (כה, ד-ה). נראה כי העם זקוק למשהו מוחשי. העם רוצה להרגיש את הקדושה- לראות, להריח למשש, מה שיתבטא ביתר עוצמה בהמשך עם סיפור "חטא העגל".

מסביר פרופסור מירון ח' איזקסון –
"בדומה לַבית, גם המשכן הוא מקום של חפצים. חפצי הבית מיוצגים במשכן באמצעות התודעה האנושית אשר תמיד חותרת להבחין במה שסובב אותה. זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן, שמן ואבנים טובות. כל אלה מוכרים לנו מחיי השגרה. העובדה שכלי המשכן עשויים מחומרי חיינו היא משמעותית ביותר, שהרי גם במובן זה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח). אין להתפעל מהמקדש מפני שיש בו חומרים מהיסודות שהכרנו, להפך, הפלא הגדול הוא שהחפצים והחומרים של בתֵי חיינו הם שמרכיבים את המשכן. "המראה מההר" הציווי שאנו מקיימים, העבודה שאנו עושים, הם ההופכים את חומרי השגרה למשכן.
ובמשכן עצמו נבנים היחסים שבין המרכיבים בשתי דרכים עיקריות. דרך אחת מתבססת על חיבורים וצירופים. "ויצקת לו ארבע טבעות זהב … והבאת את הבדים בטבעות אל צלעות הארון… וציפית אותו זהב טהור …" (יא-יד) ועוד. כאן נלקחים מרכיבים שונים ומתאגדים יחדיו. זאת גם הדרך המוכרת לנו בעניינים רבים אחרים: בניית בתים, הקמת מפעלים, ייצור ספרים ועוד. אבל ישנה גם דרך אחרת לפיתוח – כאשר נוטלים חומר מסוים וממנו מגלפים ומפתחים צורה מורכבת. שיטה זאת באה לידי ביטוי במשכן פעמים מספר. הנה למשל בפרקנו ביחס למנורה: "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תֵעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" (לא). כאן יש בעיניי מטפורה לכל ההתפתחות האנושית אשר באה מ"החומר" האנושי ונותרת בו. כמו ההתבגרות הבאה מתוך הגוף ונשארת בו, או כמו המחשבה המתרקמת במוח ונשארת לתמיד חלק חיוני בתוכו. המשכן מבטא באותה עת גם את צירופי חיינו המתבססים על חיבור ומיזוג, וגם את פיתוחי חיינו המגיעים מתוך עבודה פנימית נמשכת.
…את הפרק פתחנו בבני ישראל ובחומרים הרבים המגיעים לבניין המשכן דווקא מבתיהם. עבודת ההקמה של המשכן מחזירה אותנו בסוף הפרק לעשייה על-פי המראֶה, לריבוי ששואף להדביק את פרטיו וליחיד שזוכה להתפתח בתוכו."

הפרשה מזמינה אותנו להקדיש תשומת לב לחפצים ולחומרים שאנו נוטים לצבור, ולמשמעותם ותפקידם בחיינו. ה' נותן לנו רשימה של חומרים שונים- זהב, כסף ונחושת, עורות בעלי חיים, עצים, שמנים ואבני חן ומדגיש- כל אחד מאתנו נותן ועושה ככל שהוא יכול. וכל נתינה ערכה שווה בפני ה', כי הערך של הנכונות-לתת כערך בפני עצמו מוערך ולא התרומה כשלעצמה, המשקפת את החומר. למעשה, כשאנו מצליחים לחבר ולמזג את החומר בחיי היום יום עם הרוח, ומלווים את עבודתנו הפנימית בתוכן ערכי ומשמעותי הכולל רגש לקיומו של האחר, אז אנו זוכים לחיות בידיעה ובתחושה של מציאות רוחנית ואלוקית.

במשך כל שנות קיומנו, עוד מימי אברהם אבינו, ה' שוכן במשכן ובתוכנו. יחד עם זאת, פיתויים, תאוות, חוסר ערבות הדדית וסולידאריות חברתית משעבדים ומרחיקים אותנו מהמהות הפנימית שלנו. במילים אחרות, כשאנו עושים עבודה פנימית גם כפרטים וגם כחברה, אנו מפנים את האגו לנוכחות אלוקית לשכון בתוכנו.

שבת מבורכת❤️🏡