פרשת משפטים- החתירה לצדק חברתי

הפרשה השבוע ממשיכה את פרשת יתרו. השבוע, בפרשת משפטים, בני ישראל מקבלים השלמה למצוות שניתנו להם במעמד הר סיני. מעניין שהנושא הראשון שפותח את הפרשה הינו: "עבד עברי", מדוע?

יתכן שהסיבה נעוצה בכך שדיני עבד עברי מהווים במידה רבה רגישות חברתית שמצריכה מאתנו כוחות נפש גדולים של עבודה על המידות. במרכז הגישור האקדמי הראשון בישראל שבאוניברסיטת בר אילן, כחלק מהתוכנית ליישוב וניהול סכסוכים זכיתי לגשר בתיקים שהמרכז מקבל מבית הדין לעבודה. התיקים משקפים קונפליקטים בין העובד למעביד, ולהיפך. כמה טבעי לכעוס ולרצות לסגור חשבון על ממון שמגיע לי, סביבת עבודה לא מוגנת, תקשורת לקויה, תחושה וחוויה של אי- הוגנות ואי מימוש הציפיות ועוד. רגש הנקמנות הוא רגש טבעי לגמרי שמתעורר בנו כשאנו מרגישים שנעשה לנו עוול. התורה מסבירה לנו שמקום עבודה הוא גם ביטוי לזהות שלנו, מקום שמייצר עבורנו משמעות ומגדיר אותנו.

לכן, התורה פותחת ומבקשת מאתנו לעשות עבודת מידות – הראשונה לסלוח לגנב, ואז- להעסיק אותו כפועל על חשבון ערך הגניבה, ולבסוף להעניק לו בתום עבודתו גם זכויות סוציאליות. הפרשה שלנו השבוע עוסקת ברובה במסגרת המחויבות החברתית של "מצוות שבין אדם לחברו". מצוות חברתיות שמקיפות את כל תחומי החיים הן מצד הממון, כמו בדיני נזיקין, והן מהצד הערכי-רגשי, כמו בדיני אלמנה ויתום. הדאגה והחשיבה על היותר מוחלשים בחברה.

דפנה ברק-ארז, שופטת בבית המשפט העליון, שואלת- "עד כמה אחראים השופטים לשינויים חברתיים?" ותשובתה- "הצלילה אל "המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א), מלמדת כי האתגרים שמציב החוק המקראי דומים לאלה של שיטות משפט בנות ימינו, ובהן המשפט הישראלי. אתייחס בקצרה לשניים מהם: אתגר הפרשנות ואתגר הצדק החברתי.
אתגר חשוב ראשון, שבולט ממרחק השנים, נסב על התפקיד המרכזי, שלא לומר הקריטי, של הפרשנות המשפטית. הנורמה הבסיסית של עשרת הדיברות – נותרת בעינה. לעומת זאת, היישום והפרשנות של המשפטים הנובעים ממנה עוברים שינויים של ממש. דיני עבד עברי עשויים לשמש כיום מקור השראה לדיני עבודה המבוססים על הגינות, ולא לכינונם של דיני עבדות הגונים. העיקרון של "עין תחת עין" פורש עוד לפני דורות רבים כמכוון ל"ממון", כלומר לפיצוי.
גם בשיטות משפט מודרניות התפתחות המשפט מבוססת במידה רבה על פרשנות (שמתבצעת בידי בתי המשפט וגם בידי מלומדי משפט), ולא רק על חזרה למחוקק. התפתחותו של המשפט העברי היא דוגמה מצוינת לשיטת משפט שבה לפרשנות יש מעמד מרכזי – דווקא משום שהחזרה להליך החקיקה הראשוני אינה אפשרית.
אתגר נוסף נוגע לחתירה לצדק חברתי באמצעות המשפט. החוקים שבפרשתנו מטילים מגבלות על ניצול חולשתו של העני, למשל באמצעות גביית נשך או תפיסת שמלתו של העני לעת ערב. עם זאת, גם דל אין להדר בריבו. האיזון הדק – בין החתירה לצדק חברתי במסגרת המשפט לבין השמירה על "כללי משחק" הוגנים ממשיך להיות מונח לפתחנו גם היום. מגבלה נוספת הנוגעת ליכולת להשיג צדק חברתי באמצעות המשפט נוגעת למתח בין מציאות החיים לבין האידאל המוסרי המנותק ממנה.
חוקי עבד עברי נקבעו לרקעה של מציאות חברתית שהכירה בעבדות. החוק המקראי, שעולה ממנו הסתייגות ממוסד העבדות, אינו שולל אותו כליל, אלא בוחר להסדירו ולקבוע לו מגבלות ששואפות להגבלתו ולהענקת זכויות גם לעבד. אף זוהי דוגמה לאתגר המתמיד שניצב בפני מחוקקים ושופטים: עד כמה ניתן להנהיג שינוי חברתי באמצעות המשפט, ומהן המגבלות על היכולת להנהיג שינוי כולל כזה, להבדיל משינוי חלקי בלבד, בכלים משפטיים."

אכן, היהדות היא שילוב נפלא שמתבטא בפתיחת הפרשה ב-וו החיבור " (א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" (שמות כא) שבין עשרת הדברות לפרשת משפטים, בין הלכות מעשיות לערכים נצחיים. התורה היא אורח חיים אבל גם דרך מחשבה. פרשת משפטים לאחר פרשת יתרו מחברת אותנו מהרעיונות הגדולים לחיי המעשה.

אילה פורקציה גם כן שופטת בבית המשפט העליון, מוסיפה- "פרקים כא-כג בספר שמות מאגדים נורמות משפט, מוסר ועשיית צדק בעולם הקדום של המקרא. אצורות בהם נורמות מתחום דיני הממונות, הנזיקין, המשפחה, העבודה, המשפט הפלילי, ואף מתחום זכויות האדם החוקתיות. הם עוסקים בכללים לעשיית משפט צדק, ובכלל זה בעקרון שוויון הכול בפני החוק.
ממקבץ הנורמות הללו אעסוק בשני נושאים שבהם בולטת זיקת הדין הקדום למשפט של ימינו: האחד – זכות היסוד של הפרט "לכבוד האדם", ובמיוחד זכותו של החלש לכבוד אנושי; והשני – עקרון שוויון הכול בפני החוק, המחייב כי הירידה לחקר האמת ולעשיית משפט צדק ייעשו ללא משוא פנים וללא העדפה של החלש או החזק, שכן הכול שווים בפני החוק.
…בעיני המשפט הישראלי המודרני, הזכות החוקתית לכבוד האדם, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחייבת לא רק הגנה סבילה על כבודו של הפרט ומניעת השפלתו, אלא מצריכה פעולה של ממש מצד המדינה להבטיח את זכותו לקיום מינימלי בכבוד… זכויות יסוד של הפרט, שנועדו להגן על האדם באשר הוא אדם, חלות בשיטתנו על כל מי שנמצא בישראל, גם אם אינו תושב או אזרח בה. זכויות אלה כוללות הגנה על החיים, על הגוף, על הכבוד, על הקניין, על החירות האישית, על החופש לצאת מישראל, על הפרטיות וצנעת החיים. בהגנה על זכות האדם באשר הוא אדם לכבוד ולחירות, נותנת שיטת המשפט בישראל ביטוי לערכיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. …הכתוב מדבר על החובה לנהל משפט צדק כדי להגיע לחקר האמת – "לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס: לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטת: ודל לא תהדר בריבו" (כג, א-ב); ו"לא תטה משפט אביונך בריבו" (ו). הכתוב מדבר בחובה לקיים משפט צדק, לצד האיסור להיות עד שקר המעיד לטובת הרשע, יש לקיים את עקרון השוויון בפני החוק והאובייקטיביות השיפוטית: לא לנטות אחרי הרבים בפסיקת הדין, ומנגד, לא להטות משפט לטובת האביון, שכן הכול שווים בפני החוק.
ערכי כבוד האדם ושוויון הכול בפני החוק משתלבים אלה באלה למערכת ערכים הרמונית. לרוב ולמיעוט בחברה, לחזק ולחלש, לתושב ולזר – לכולם נתונות זכויות אדם בסיסיות שהמשפט מגן עליהן. החלש, העני והזר, החשופים לניצול הרוב החזק, זקוקים להגנה מיוחדת של המשפט באין אחר שיגן עליהם. עם זאת, באכיפת החוק ובפסיקת הדין הכול שווים, ואין להבחין בין חזק לחלש בבירור האמת. וכך מתמזגת תפיסת הדין הקדום את זכויות האדם וטוהר ההליך השיפוטי עם תפיסת המשפט החוקתי הישראלי המודרני. עבר והווה מתמזגים לתפיסה אנושית הרמונית בחוליות הקשורות באותה שרשרת הנעה על פני דורות, ומכוונת את דרכי ההגנה של החברה על בן האנוש החי בקרבה."

המעבר המבורך לחברה שאינה מקבלת כיום את מציאות השימוש בעבדים מהווה דוגמא לשינויים החברתיים שחלים בחברה עם הזמן. על אף השינויים הללו המבדילים את החברה המקראית מזו של היום, אנו רואים שהסוגיות המשפטיות החברתיות עימן התחבטו קובעי החוק אז והיום אינן שונות באופן מהותי והתורה רלוונטית מתמיד עם התייחסות למציאות חיינו כיום. לא נותר אלא לקוות שעם כל צעד נוסף שאנו עושים כחברה מתוקנת ששואפת להנהיג שינוי חברתי באמצעות משפט, גישור או כל הליך מקובל לפתרון סכסוך וקונפליקט, נצליח לצמצם את הפער שבין מתח מציאות החיים לבין האידאל המוסרי להשגת צדק חברתי במגמה לקדם את החברה ולהבטיח את שלומה ובו בזמן להגן על זכויות האדם ושלטון החוק. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום ⚖️

פרשת יתרו- יש על מי לסמוך

בפרשה השבוע תחילת חודש סיון, בני-ישראל מגיעים אל מדבר סיני וחונים מול הר סיני. ויתרו, חותנו של משה, ששומע על ההצלה והניסים של בני ישראל ביציאתם ממצרים, מגיע עם ציפורה בתו, ושני נכדיו, גרשום ואליעזר, למחנה ישראל.
יתרו מגלה כי על משה מוטלות כל הבעיות של בני ישראל, והוא למעשה שופט יחיד שיושב מבוקר עד ערב ומתמודד לבדו עם כל אתגרי העם שעדיין משועבד ברוחו ומחפש את התשובה מהמנהיג היחיד שעומד מולו- משה רבנו. לכן, יתרו מציע לו למנות לשופטים אנשים שהוא סומך עליהם, כאלה שאינם רודפי בצע, אנשים ישרים, שיעבדו תחתיו, וכך יוקל לו ויתאפשר לו לתת מענה ראוי לעם.

וכך מסביר הרב חגי גרוס,
""וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.  וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ." (שמות יח, כא-כב) אחת הדילמות המלוות כל מנהל בכל ארגון היא השאלה כמה אחריות לקחת על עצמו וכמה סמכויות ניתן להאציל על הכפופים לו.
הנטייה הטבעית של האדם היא לסמוך רק על עצמו. אדם מכיר היטב את תכונותיו, לכישרונותיו ויכולותיו ועל פי הכרות אישית זו הוא בונה את הסביבה הניהולית המתאימה לו. מאידך לכל אדם יש גם את מגבלות היכולת. אף אחד אינו מסוגל לעבוד רצוף ללא מנוחה, שלא לדבר על תקופות של לחץ שפוגמות  ביכולת קבלת ההחלטות ובכמות הפעולות המשמעותיות שאדם מסוגל לקבל בצורה נכונה ומושכלת.
 אולם לריכוזיות היתר של מנהלים יש מאפיין נוסף והוא החשש שמא העברת הסמכות והשיתוף יתפסו על ידי הכפופים להם כסימן של חולשה; כמאפיין של חוסר יכולת לנהל ולנווט ומכאן גם כגורם שעלול לפגום בסמכות כלפי הכפופים להם. האם הדבר נכון ? האם האצלת סמכויות פרושה חולשה או שאולי להיפך פרושה דווקא עוצמה? בפרשת השבוע, פרשת יתרו, עובר משה שינוי תפיסתי בדיוק בנקודה המתוארת, וכל זאת בעקבות עצת יתרו- חותנו, שכבר אז משכיל לראות את הדגם הרצוי לניהול מודרני.
יתרו שצופה במשה מן הצד ורואה כיצד משה נוטל על עצמו לבד את כל העבודה מזהה מהר מאוד את הבעיה ומעיר למשה כי בצורה כזו לא רק שהוא לא יצלח כמנהיג, או במילותיו: " לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה… נָבֹל תִּבֹּל",  אלא הוא אף מזהיר את משה כי התוצאה הישירה של קריסתו תבוא לידי ביטוי גם אצל העם: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ".
יתרו מאיר את עיניו ואת תשומת לבו של משה בצורך להאציל סמכויות ולפזר אותם בין אנשים מוכשרים שיכולים לעזור ולסייע לו בנשיאת הנטל. משה לא רק שמקבל את העצה, אלא הוא אף מפנים במהירות ובאופן חיובי את הביקורת הבונה: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר"…
ההפנמה של משה מוחלטת עד כדי כך שעשרות שנים מאוחר יותר באחד מהמקרים בהם עם ישראל שב ומתלונן כלפיו, משה שב ונזכר בהערה של יתרו ומבין כי מנהיג איננו יכול להנהיג את העם לבדו. " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו–אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי.  … לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. [במדבר יא]
שם משה כבר מבין לבדו שכתפיו שלו צרות מידי בכדי שיוכלו לשאת עליהן את משא העם כולו והוא מיוזמתנו פונה אל ה' ומבקש ממנו סיוע שבא בציווי של ה' לאסוף את שבעים הזקנים שמאותו היום והלאה סייעו בידו של משה בהנהגת העם."

אני זוכרת שבצבא היה לנו סעיף במשוב שהתייחס להאצלת סמכויות, וזה היה נראה לי מתנה ממש, אני אתן לאחרים משימות שיבצעו אותם, והעומס שלי יפחת… האצלת סמכויות נתפסת על ידי רבים כפעולה ניהולית פשוטה- לתת למישהו אחר, בדרך כלל זוטר ממני, לעשות משהו שבמקור אני אחראי לו. מדובר ב"שחרור" מודע של סמכות ותחומי עיסוק לטובת אחרים שיתפתחו, ילמדו ויקדמו את הארגון או את הפרויקט המשותף תוך כדי הביצוע. מסתבר, א-נשים בכל הדרגים נמנעים או נרתעים מלהאציל סמכויות, וגם כשהם כבר עושים זאת, זוהי "כאילו האצלה", שאיננה משיגה את האפקט המיטבי האפשרי. רבים מאתנו תופסים את החיים כ"משחק סכום אפס". כלומר, אם אני "מוריד" מעצמי משהו, בפרט סמכות, ומישהו אחר "לוקח" על עצמו את אותו משהו, אני הפסדתי והוא הרוויח. זה עלול להיתפס כצמצום הסמכויות שהיו לי, ולהיחלשות שלי.

בנוסף, רבים מייחסים למעשה האצלה פגיעה ביכולת השליטה שלהם, מה שאומר שאנחנו פגיעים וחשופים יותר לתקלות, והתפשרויות על איכויות. כך נוצר מצב שרבים מאתנו שומרים הכל קרוב ללב ולשלחן העבודה שלנו, מה שיוצר עומס עבודה ואחריות כבדה, כי "עד שאני אסביר את זה למישהו, כבר יכולתי לעשות אותו בעצמי, ובטוח בחצי הזמן". אז למה בכלל כדאי להאציל?
מסתבר ששביעות הרצון של העובדים תלויה מאוד במידת המחויבות שלהם למקום העבודה ולממונה עליהם. הם ותפקודם יושפעו רבות ממידת העצמאות והסמכות שמתאפשרת להם, במילים אחרות, האצלת סמכויות, תגרום ליותר מעורבות ותייצר יותר אכפתיות, יצירתיות, סיפוק וחיבור של העובד למקום. ואלו יגבירו את תחושת המחויבות והמסירות של העובד. מחקרים רבים מעידים כי האצלת סמכויות מגדילה את הזמן החופשי של המנהל המאציל, ומאפשרת לו התמקדות בדברים החשובים כפי שהוא רואה, שבהם השפעתו היא מירבית, וכישוריו בהם טובים משל אחרים. כמו כן, האצלת סמכויות מאפשרת טיפול מהיר, יעיל ומדויק יותר.

ממשיך הרב חגי גרוס-
"אולם עדיין נותרה השאלה האם מנהיגותו של משה נפגעה כתוצאה משיתופם של אחרים בהנהגה? האם באמת האצלת הסמכויות גרמה לזלזול כלפיו מצד מהעם או מדרגי הפיקוד? בהקשר הזה ראוי לקרוא את המדרש המתאר את האצלת הסמכות של משה לזקנים שמספר: " והם (הזקנים) כולם נתמלאו רוח הקדש, והם נתמלאו רוח הקדש מרוחו של משה ומשה לא חסר כלום כאדם המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר" (מדרש רבה) אם ניקח את המדרש צעד אחד הלאה נגלה כי אור המנהיגות, כמו אורו של הנר, לא רק שאיננו נפגם כהוא-זה מהאצלת סמכויות, אלא אדרבה מנהיגות שכזאת רק הולכת מתחזקת ומתחסנת.
 שיעור המנהיגות הראשון בהיסטוריה נטע את הזרעים לפיתוח תורות ייעוץ ארגוני מתקדמות בעתיד. המסר העיקרי הוא השיתוף האצלת הסמכויות . היכולת לסמוך גם על אחרים מביאה לתוצאות טובות יותר גם למנהיג וגם לעם, או במילותיו של יתרו: " וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.""

שבת שלום❤️

פרשת בשלח- האמונה הפנימית

🌊🌊🌊

השבוע במרכז הפרשה נס קריעת ים סוף שבו עבר עם ישראל ולעומתם המצרים שרדפו אחריהם וטבעו במצולות. בפרשה זו אנו למדים בפעם הראשונה על מצוות השבת. למעשה, בני ישראל, עם בהתהוות, חווה אחרי כל כך הרבה שנות עבדות- אינספור ניסים, 10 המכות שפוגעות במצרים אך לא בהם, היציאה ממצרים, ההצלה מרדיפת המצרים, כאמור חציית ים סוף, ומענה למים המרים ולרעב במדבר. ובכל זאת- "וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר." (שמות יד, יא-יב) למרות כל הניסים, בני ישראל מתלוננים ונראה כי האמונה של בני ישראל נבחנת שוב ושוב אל מול, מצד אחד, הספק המכרסם, ומצד שני הנכונות לקחת אחריות ולפעול כעם עצמאי וחופשי.

מסביר הרב דוד סתיו-"פרשת השבוע, פרשת בשלח, מאפיינת במידה רבה את מצב הרוח הלאומי של החברה הישראלית בעת הזו. "שיחות הסלון" שנערכים בימים אלו בבתים רבים ליד שלחנות עמוסי פיצוחים ופירות הארץ (כיאה לט"ו בשבט העומד בפתח), עוסקות מן הסתם, רובן ככולן, במצבה של האומה. טבע האדם והדברים הוא שהלגימות והטעימות פותחים את הלבבות, אך לא פחות מכן גם את חרצובות הלשון, וכמעט מאליהם יוצאים הקיטורים על המתרחש במקומותינו: השחיתות בצמרת, אוזלת ידה של מערכת אכיפת החוק, מערכת החינוך הקורסת שלא מספקת את הסחורה וכמובן מערכת הביטחון שוועדת וינוגרד תלויה לה מנגד.
כטבעם של קיטורים, סביר להניח שגם שיחות הסלון הנערכות בבתי ישראל בימים אלו יסתיימו בסוג של תחושת הקלה; הרגשה של קתרזיס שבו יצא החוצה כל אשר היה על הלב. יחד עם זאת סביר להניח כי בצד ההקלה ישנה גם תחושה של אוזלת יד, ייאוש ואפילו השלמה עם מציאות שנראה שאין בכוחנו לשנותה. 
פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות". תלונות עם ישראל מתחילות עוד באותו יום שבו הם יוצאים. עם העבדים שעוד לא הספיק לטעום מן החירות, רואה את מצרים רודף אחריו כשמלפנים הים, ומתוך תחושת חוסר האונים הם צועקים ומלינים על משה ומטיחים בו את השאלה מדוע סיבך אותם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה בלתי-אחראית. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר כשהעם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות, בני ישראל פונים שוב בהתרסה למשה, כשבפרק שלאחר מכן מתלונן העם שוב, הפעם על היעדרו של אוכל מתאים. 
עיון בכל שלשת האירועים בהם בני ישראל מתלוננים מגלה נקודה מעניינת הקשורה בעבודה כי התגובה האלוקית לאותם תלונות אינה נזעמת אלא באה בצורת מענה ענייני וישיר לתביעה שהעם מציג. תלונות העם על שפת ים סוף נענות באמצעות קריעת הים וחצייתו בחרבה. במרה, אחרי התלונות על הצמא, מתרחש נס והמים המרים שלא היו ראויים לשתיה מתמתקים. הצעקות על הרעב נענות בירידתו של המן מהשמיים שעתיד ללוות את עם ישראל במשך ארבעים שנה במדבר עד כניסתם אל הארץ…
גישתו הסלחנית של ריבונו של עולם בפרשה שלנו נובעת מההכרה כי מדובר עדיין באומה בהתהוות שנמצאת בשלב מוקדם של התפתחותה שעדיין אינה יודעת כיצד לכלכל את צעדיה… היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעוסק בחינוך ולא פחות מכך גם בעסקים."
ואני מוסיפה, קשיבות בכלל הינה נכס חשוב בחיים. ממשיך הרב סתיו- "פעמים רבות מידי אנשים נוטים לשפוט את האדם העומד מולם ואת התגובות שלו לפי הסטריאוטיפ. אנשים "מקטרים" מסומנים כ'לא בשלים' או 'לא בוגרים'. כל חריגה מכללי הנימוס והטקס מתפרשות כחוסר רצינות וכו'. האמת היא שאחרי הכל ניתן לומר את אותו הדבר עלינו כשאנחנו "מקטרים" על המצב באומה או במדינה. גם עמנו, שאמנם הוא עתיק יומין היסטורית, אבל נעדר נסיון היסטורי רציף של ניהול מדינה עדיין צריך  ללמוד לחיות עם ה"קיטור" והתלונות. החכמה האמיתית היא שכולנו נדע להפריד בין תלונות שווא, שבינם ובין ילדותיות אין הבדל, ובין תלונות שמובילים מהלכים שלתיקון העולם ותיקון המצב בעם."

בימים אלו כשהקורונה שוב מתפרצת ביתר עוז, ותחושת דאגה וחרדה מתפשטת, מתגנב אותו ספק שמזהה הזדמנות לערער את הבטחון שיהיה בסדר. בני ישראל בצאתם ממצרים נושאים את עיניהם אל המצריים, ולא השמיימה, רק בהמשך כשהם זועקים לישועה מה'. החיים שלנו ארציים וחומריים אך אם נשכיל לאזן אותם עם חיי רוח ואמונה, נקבל כוחות, ממש כפי שמסתיימת הפרשה בנצחונם של בני ישראל את עמלק (בגימטריא- ספק). מעניין לראות את התהליך שבני ישראל עוברים בימים הראשונים כעם חופשי. הם מתמודדים עם היכולת והצורך להשקיט את הנפש במצבי לחץ ודאגה, כשיש יום אחד בשבוע שבו אנו מצווים לנוח מהמרוץ היום-יומי. ביום-יום כולנו נתקלים בלחץ ובמרוץ אחר הצרכים הפרטיים שלנו ונסיון להספיק עוד. למרוץ הזה יש מחיר כבד, ולעיתים קרובות אף כבד מדיי, הספקים והישגיות, מתחים כלכליים, מבחנים, נגיף הקורונה שמשתולל, ומחלות כמו לחץ דם גבוה, סכרת וסרטן שלא נדע, כמה מאתנו מחפשים מרגוע באמצעות שימוש בדברים חיצוניים כמו כדורים, סמים, אלכוהול וכו'?

במסע מעבדות לחירות, המלחמה בעמלק הייתה ה-תפנית. המלחמה בעמלק הינה אבן דרך משמעותית בהתפתחות עם ישראל. זו הייתה מלחמת השחרור של העם מתפיסה עצמית של עם עבדים שנס על נפשו ונזקק לניסים שיושיעו אותו מאויביו. בהחלטה מנהיגותית, ללא ציווי אלוהי מפורש, אך עם אמונה רבה חל מהפך. בני ישראל קמו, נלחמו וניצחו את עמלק. מעבדים הם הפכו לאדונים לגורלם.

מבהיר האלוף גרשון הכהן, "פעולתו של יהושע התרחשה בעולם הטבעי הגלוי לעין. אולם משה שעלה לראש הגבעה והניף ידיו השמימה, כונן צורת חיבור ייחודית בין חומר לרוח: בין מעשה האדם הנעשה באורח טבעי, לבין ישועת אל עליון המתממשת במעשה ידיו. על ידי משה המונפות כתוב: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (יז, יב) ואונקלוס מתרגם ומפרש שהיו ידיו פרושות בתפילה.
אבקש להציע הדגשה פרושית מעט שונה: בתרגומי התנ"ך המוכרים לי, לא מצאתי תרגום ישיר למילים "ויהי ידיו אמונה". אם באנגלית נהוג לתרגם את המילה "אמונה" במושג Belief/Faith, לא מובן כיצד הידיים עצמן היו האמונה. זו כמובן מטפורה וכידוע אין למטפורה תרגום מילולי ישיר. בכל זאת מצוי כאן להבנתי, פתח לברור מושג האמונה בהקשר הלשוני-תרבותי התנכי. בשונה מן המקובל בתרבות המערבית-נוצרית, "אמונה" לא מכוונת כאן לציון תוכן תאולוגי אליו מייחסים אמונה כמצב תודעה, אלא כמרכיב בכוח הפעולה, ככוח המתחולל מן החיבור הנעשה על ידי אדם בין החומר לרוח. זו ההתהוות המתחוללת על ידי אדם המתהלך לפני ה' בארצות החיים. באורח הזה של פרוש האמונה ככוח לפעול גם במצוקת גיא צלמוות, בצפייה לישועה, מוטל אור על הפסוק הידוע בחבקוק: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב ואם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא יאחר…וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ג-ד). בדרך זו, בהתהלכות מעשית מתוך אמונה, מכונן משה במלחמת עמלק, את כניסתו של עם ישראל לפעולה על במת ההיסטוריה האנושית הטבעית."

האמונה, מקור לכח, לחיזוק ולמילוי המצברים שלנו, היא ביטוי לאמת פנימית חזקה שמתורגמת החוצה במעשים, מלשון אומן המבטא את אומנותו, את האמת הפנימית שלו באמצעות גילוי ומעשה. אבותינו חוו זאת בקריעת ים סוף, ובקרוב גם במעמד מתן תורה. אלו רגעים של חיבור פנימי לאמת הפנימית שטבועה בנו, והיא החיבור לאלוקות לצד האמונה בנו וליכולת של כל אחד ואחת לייצר שינוי. אומר לנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק- "האמונה הפנימית היא כל כך גדולה מן השכל, עד שמי שאינו בעל שכל חפשי באמת מתדמה לו שהיא הפך מהשכל. ( מוסר אביך, מוסד הרב קוק, תשל"א, עמ' קג)

בריאות ושבת שלום💞

פרשת בא- זיכרון לדורות

Photo by Anne Nygård on Unsplash

הפרשה פותחת בתיאור שלושת המכות האחרונות על מצרים, ובכך היא משלימה את כל  עשר המכות.  המכות האחרונות- ארבה,חושך ומכת בכורות כולן במוטיב של חשיכה והסתרת השמים. וכך נאמר על מכת ארבה – "(ה) וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ;" (שמות י') על מכת חושך- "וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים." (שמות י', כב) ומכת בכורות שהתרחשה ב- "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם." (שמות יא', ד') החשיכה בכולן מבדילה אותן מ-שבע המכות שהוזכרו בפרשה הקודמת. יתכן ומטרת משמעות היעדר האור ושמים במכות האחרונות הינו להדגיש לנו שלמרות המכות והבקשות החוזרות והנישנות של משה ואהרון, פרעה ואנשיו עיוורים למציאות שסביבם ומצויים בהכחשה.
ולכן, חשיבות המצווה הראשונה שמקבל עם ישראל, מצוות קידוש החודש מיד לאחר מכת בכורות. המצווה לגילוי האור מן החושך בכל חודש, בסימן החידוש וההבחן בין המציאות החומרית והארצית למציאות הרוחנית של אור ושמים.

בפרשה זו מתוארות הלכות הפסח. מריחת הדם על סף הדלת, צליית קורבן הפסח, חג של שבעת ימים ואיסור החמץ- לדורותיכם! כמו גם מצוות הנחת התפילין ופדיון הבכורות. וכך מסתיימת הפרשה,"(טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:  כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם." (שמות יג'), התפילין, ביטוי לזיכרון שלנו, בין השאר לזכור את הציווי של היציאה ממצרים, אירוע מכונן, יציאה שנעשתה ב-"יד רמה" ובעוצמה. התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש", כלומר, הצורך בזיכרון ובו בזמן הצורך בעשייה.

מתאר ושואל הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- " "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" וַאֲמַרְתֶּם, "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כה-כז)… וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." (יג, ח)… וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, "מַה זֹּאת?" וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (יג, יד).
בני ישראל עוד לא יצאו ממצרים, וכבר מורה להם משה איך לספר את סיפור יציאת מצרים. זוהי תופעה יוצאת מגדר הרגיל. מדוע כבר עכשיו? מה פשרה של ההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת עם סיפור סיפורים?"
והרב זקס עונה-
"התשובה הפשוטה ביותר היא שאנו הננו הסיפור שאנו מספרים… אנחנו מתוודעים לזהותנו על ידי כך שאנו מגלים מהו הסיפור שאנחנו חלק ממנו (או מהם הסיפורים שאנחנו חלק מהם). משכנעים דבריו של הפילוסוף ג'רום ברונר כי הסיפור הוא עמוד תווך בהבניית המשמעות, וכי המשמעות היא אשר מאצילה על האדם את אנושיותו. מחשבים אינם צריכים להשתכנע באשר לתכלית חייהם כדי לעשות את אשר הם נדרשים לעשות. גֶנים אינם צריכים שום עידוד ושיחות מוטיבציה. עוד לא שמעתי על נגיף הנזקק למאמן אישי. גם אנו איננו צריכים להידרש למערכי ליבם של כל אלה על מנת להבין מה הם עושים ואיך, שכן אין להם מערכי לב. אבל לבני אדם יש. אנחנו פועלים בהווה בגלל דברים שעשינו או קרו לנו בעבר, ומתוך כוונה לגבי העתיד. לכן, להסביר מה אנו עושים, ואפילו על קצה המזלג, הוא לספר סיפור. קחו שלושה אנשים האוכלים סלט במסעדה; אחד מפני שהוא צריך להפחית משקל, השנייה מפני שהיא צמחונית אידיאולוגית, והשלישי מטעמי כשרות. לפנינו שלושה אנשים הפועלים באופן דומה כלפי חוץ, אך כל אחד מהם שייך לסיפור אחר ונושא משמעות אחרת.
ועדיין, מדוע דווקא סיפור יציאת מצרים?
מכל הדברים שקראתי על מהות הקיום היהודי, אחד המאלפים ביותר הוא זה שכתב הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו בחיבורו 'על דבר הממשל בפולין' משנת 1772. חיבור בכותרת כזאת איננו המקום הצפוי למצוא בו תובנות על המצב היהודי, אך הנה כי כן הדברים אמורים דווקא שם. רוסו מדבר על המנהיגים הדגולים בהיסטוריה. הראשון בהם, לדבריו, הוא משה, אשר "תכנן וביצע מפעל מדהים: כינון גוף לאומי מתוך נחיל של פליטים עלובים שאין להם לא אומנות ולא נשק, לא כישרונות ולא סגולות ולא אומץ; פליטים שאין להם ולו שעל אדמה אחד משלהם, נוכרים בכל מקום שכף רגלם תדרוך בו".
משה, לדבריו, "העז להקים מתוך עם נוודים זה, שבתודעתו עודנו עם-עבדים, ישות פוליטית, אומה חופשית. בעת שנדד עם זה במדבר, ורק אבן למראשותיו בלילות, הכין לו משה מכון לשבתו, משענת חזקה משיני הזמן, מתהפוכות המזל ומצבאות כובשים, ומאז, זה חמשת אלפים שנה, כל הקמים על עם זה להכריתו אינם מצליחים אפילו להחלישו". עם מיוחד זה, הוא אומר, ששנים רבות כל כך הוא משועבד ומפוזר, "הצליח למרות הכול להתקיים עד ימינו, מפוזר בין עמים אחרים מבלי להיטמע בהם לעולם".
גדולתו של משה, הוא אומר, טמונה במצוות התורה ששמרו על היהודים כעם אחד גם בהיותם מפורדים בתפוצות. אבל התורה והמצוות הם רק מחציתו האחת של הסיפור. המחצית האחרת נמצאת בפרשתנו, בכינון מוסד סיפור-הסיפורים כחובה דתית יסודית, המזכירה ומחַייה מדי שנה את מאורעות יציאת מצרים, ומעמידה את הילדים במרכז. ארבע פעמים חוזרת הוראה זו בתורה (שלוש בפרשתנו, והרביעית בפרשת ואתחנן), ובשלוש מהן מוצגים הילדים כשואלים שאלות. חז"ל גזרו מכך את מתכונת ליל הסדר, הפותחת בקושיות מפי הילדים. אם אנחנו הננו הסיפור שאנו מספרים על עצמנו, כי אז זהותנו תישמר לנו כל עוד יחיה הסיפור…
האדיר שבכל אלה הוא סיפור יציאת מצרים, שמסגרתו והקשרו מוצגים בפרשתנו. הוא העניק ליהודים את הזהות הנחושה ביותר שהחזיק בה עם מן העמים. בעיתות דיכוי, הוא נתן להם את תקוות החופש. בשנות גלות, הוא הבטיח להם שׁיבה. הוא לימד מאתיים דורות של ילדים יהודים מי הם וחלק ממה הם. סיפור זה נעשה לסיפור-העל של החירות לעולם כולו, שכן אימץ אותו מגוון מדהים של קבוצות, מהפוריטנים במאה ה-17 עד האפרו-אמריקנים במאה ה-19 והבודהיסטים הטיבטים כיום.
אני מאמין שאני דמות בסיפור של עמי, עם פרק משלי שאני מוזמן לכתוב בו, וכך גם כל אחד מכם. להיות יהודים הוא לראות את עצמנו כחלק מהסיפור הזה, לחיות אותו בזמננו שלנו, ולעשות כל שביכולתנו להעבירו אל אלה שיבואו אחרינו."

הפרשה שלנו מסיימת עם הנחת תפילין. ע"פ ההלכה נהוג להניח תפילין ביום ולא בלילה, יתכן וזה המענה, התיקון, לאותן 3 מכות אחרונות שהיה בהם את מוטיב החשכה, הצורך בגילוי האור מהחושך. בנוסף, כנראה שחירותו האמיתית של עם נובעת מיכולת השליטה שלו לנהל את הזמן בערכיות, ובו בזמן לייצר זיכרון, להטמיעו, ולהעבירו הלאה. לעבדים אין יכולת לשלוט בזמן, מי ששלט בעבדים היו המצרים, המעבידים. לכן, מצוות חידוש החודש כה משמעותית, החובה לקדש לעצמנו את הזמן. לזכור שהזמן הינו ערך חשוב ומשמעותי, ובכל ראש חודש אנו מקבלים תזכורת לחדש את העשייה שלנו, לקחת אחריות על ניהול הזמן שלנו, לנצור את המורשת שלנו ולהעבירה הלאה לדורות הבאים. השבוע קידשנו את ראש חודש שבט שהינו בסימן- שיהיו בשורות טובות.

שבת שלום🏘️

לעילוי נשמת איציק (יצחק) בן מאיר וחסיה (חריט) שנפטר בטרם עת. יהי זכרו ברוך.